לפני חודש וחצי, באימון אישי רגיל בחדר הכושר, שגיא מוקי הרגיש שוב את הניצוץ. לרגע אחד, משהו בו בער מבפנים. "פתאום היו לי הצמרמורות האלה בגוף", הוא מספר. "הרגשתי שוב רעב גדול להתאמן בשביל מטרה גדולה, אותו רעב שדחף אותי בכל בוקר לרצות להיות הכי טוב בעולם. חשבתי איזה כיף זה להתאמן לאליפות עולם או לאולימפיאדה". אבל זה היה רגע חולף, ומוקי בן ה־33 הודיע השבוע על פרישה מג'ודו. עכשיו הג'ודוקא שיודע מה נדרש כדי להיות אלוף עולם, מספר מה גרם לו לתלות את החליפה, ומהם השאיפות והחלומות לעתיד.
"בתקופה האחרונה כבר לא היה לי את הדרייב הזה", הוא ממשיך, "פעם הייתי קם בכל יום בשש בבוקר ורוצה להיות הכי טוב בעולם בג'ודו. לוקח את הכלב שלי לריצה בים למרות שזה לא בתוכנית האימונים. קפה קטן בבית, חטיף אנרגיה ולאימון - מגיע שעה לפני כולם. רציתי לטרוף כל יום, היה בי דחף אדיר להצליח".
אבל הדחף הזה דעך, כבה. מוקי מספר על חודשים של התחבטות נפשית, רגשית, גם גופנית. על רגעים רבים שבהם שאל את עצמו לאן פניו מועדות, מה האתגר הבא, לאן הוא מנתב את חייו.
"אחרי אולימפיאדת פריז הרגשתי שאני חייב זמן לעצמי, למשפחה שלי", הוא פותח את הלב, "הבנתי שאני במקום אחר בחיים, אבא לשני ילדים קטנים. את אליה, הבן הגדול שלי, ראיתי בשנה הראשונה לחייו בעיקר דרך המסך. הייתי רוב הזמן בחו"ל, בתחרויות ובאימונים לקראת האולימפיאדה, וזה היה קשה מאוד. אני איש משפחה, וזה קרע אותי. הרגשתי שאני מפספס משהו מאוד משמעותי כשאני לא נמצא עם הילד שלי. לא מסניף אותו, לא חש אותו.
"רציתי להקדיש זמן למשפחה, על כל מה שהם הקריבו בשבילי. זו החלטה קשה לפרוש, מלאה ברגשות, אבל אני שלם מאוד. הג'ודו היה כל החיים שלי, וברגע שהרגשתי שאני לא יכול לתת לו את כל חיי לא רציתי להיות יותר על המזרן. יש זמנים כאלה, צמתים בחיים, שפתאום הכל משתנה. המטרות אחרות, הגוף והלב רוצים אחרת".
"רגעים קשים עם עצמי"
הקריירה של מוקי היתה רכבת הרים שידעה עליות ענקיות וגם מורדות מסוכנים, כואבים. רגעים היסטוריים של גאווה לאומית והפסדים צורמים. הוא הספורטאי הישראלי היחיד שזכה באליפות עולם בג'ודו לגברים (ירדן ג'רבי עשתה זאת בתחרות לנשים ב־2013), לצד שתי מדליות זהב באליפות אירופה ואינספור מדליות בתחרויות גרנד סלאם וגרנד פרי. מנגד, בשלוש אולימפיאדות שבהן השתתף (ריו, טוקיו ופריז), למרות ציפיות ענק ממנו, לא הצליח לזכות במדליה אישית אלא רק בקבוצתית, בארד, בטוקיו. הוא חווה גם פציעות קשות, מייסרות, כאלה שגרמו לו למשברים פיזיים ונפשיים לא פשוטים.
באולימפיאדת ריו, לפני עשר שנים, הוא היה אמור להפיל את יריביו בזה אחר זה ולהשיג מדליה אולימפית, אחרי ששנה לפני כן זכה במדליית זהב באליפות אירופה. מדינה שלמה עקבה אחריו והיתה כמהה להצלחתו, הציפיות הרקיעו שחקים, אבל חודש לפני האולימפיאדה הראשונה בחייו הכל השתבש.
"הייתי מדורג שלישי בעולם, וחודש לפני ריו ספגתי פציעה קשה וכואבת מאוד בגב", הוא נזכר, "שבועיים לפני האולימפיאדה, כשכל הספורטאים עלו לירושלים לפגוש את ראש הממשלה ונשיא המדינה, אני הייתי עם אורן סמדג'ה בביה"ח מאיר וקיבלתי שתי זריקות בגב בגלל שתי פריצות דיסק. יצאתי מחדר הניתוח על כיסא גלגלים. הגעתי לאולימפיאדה בריו אחרי חודש שלם בלי הכנה. הצוות הרפואי, אורן ואני לא ידענו בכלל אם אצליח לעבור את הקרב הראשון, והגעתי עד חצי הגמר".
אבל זו היתה אכזבה. ציפו ממך לקחת שם מדליה.
"מבחינתי זו לא היתה אכזבה. ברור שהיה לי קשה לי עם זה, עד לפציעה הרגשתי שאני מביא מדליה ואף פעם לא כיוונתי לארד או לכסף. מצד שני, ידעתי מה עברתי לפני כן, ודווקא מהמקום הזה צמחתי".
אחרי ריו היה מוקי מושבת. במשך שנה וחצי ישב בבית, לא יכול היה להתאמן, נקרע מכאבים. "הייתי ממש בתחתית", הוא מספר, "היו לי כאבי תופת. לא הצלחתי לקשור שרוכים בנעליים, בקושי יכולתי להרים את עצמי מהמיטה ולהיכנס לאוטו לטיפולים הקשים שעברתי. היו ימים שהייתי יושב בבית ומשתגע. כותב במחשב שגיא מוקי, רואה קרבות עבר שלי ביוטיוב ופורץ בבכי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחזור להיות השגיא הזה. זה שמתאמן, נלחם, זורק יריבים באיפון".
הוא נעצר לרגע. ניכר שקשה לו. אנחנו נפגשים לילה לפני הפרישה הרשמית שלו. "לא אשקר", הוא ממשיך, "היו לי רגעים מאוד קשים עם עצמי וגם מחשבות על פרישה כבר אז. הייתי בחוסר ודאות מוחלט. אף אחד לא יכול היה להגיד לי מתי ואם אוכל לחזור לג'ודו".
"רציתי להיות בראש הפודיום בכל תחרות. קמתי בכל יום כדי להיות הכי טוב. אבל אני מסתכל על זה אחרת. אני מודה לעצמי שלא ויתרתי ופרשתי כשהייתי פצוע ונאנקתי מכאבים. זכיתי גם באליפות אירופה נוספת וגם באליפות עולם. עשיתי דברים שאף אחד לא עשה"
רבים כבר הספידו אותו. הוא זוכר היטב כתבות שהכריזו על סוף הקריירה ואומר שהיה בו אז משהו אחר, שלא הסכים לוותר. "תמיד יש מי שלא מפרגן ומחפש אותך. רבים לא האמינו בי ולא ראו אותי בכלל חוזר להתאמן, אבל אני והצוות שלי, אורן, משה פונטי יו"ר איגוד הג'ודו, הפסיכולוג שעבד איתי אלעד פזי וכל האחרים, תמכו בי ועודדו אותי.
"הרעב לחזור לא עזב אותי לרגע. נלחמתי בכל הכוח. עשיתי טיפולים מהבוקר עד הלילה. רק רציתי לעלות שוב על המזרן, להתחרות, לחזור למי שהייתי. אותו אדם שמח, לוחם, מצליח".
והוא הצליח לקום. מהמקום הכי נמוך שהכיר, הוא חזר בענק. חצי שנה אחרי שהצליח נגד כל הסיכויים לשוב לג'ודו, זכה במדליית זהב באליפות אירופה (2018) מול הקהל הביתי שלו בתל אביב. הוא לא ידע את נפשו, הפעם מהסיבות הנכונות. "לא אשכח את הרגע הזה", הוא מתרגש גם עכשיו, "אתה יודע, לא הייתי חזק שם, לא הייתי מדורג גבוה, הייתי רזה. אני חושב שפשוט היה בי רצון מטורף לעשות את זה, להצליח. אחרי שזכיתי פרצתי שוב בבכי. בכי אחר. לא יכולתי להירגע. כל השנתיים הקשות עברו לי בראש".
והוא באמת היה חזק בראש. שנה לאחר מכן הדהים את כולם ועשה היסטוריה כשזכה באליפות העולם בטוקיו. "זה היה רגע השיא בקריירה שלי. אף ג'ודוקא גבר אחר לא עשה את זה בישראל. לעמוד על הפודיום ולשמוע את ההמנון, לייצג ככה את ישראל, זה ריגש אותי מאוד".
וכשהציפיות נסקו שוב לשמיים, מוקי חזר להיות פייבוריט למדליה באולימפיאדת טוקיו בנבחרת הגברים הגדולה והמוצלחת של ישראל. לדאבון הלב זה לא קרה, והוא נוצח כבר בשלב מוקדם של התחרות. לאחר מכן זכה עם נבחרת ישראל המעורבת (גברים ונשים) במדליית הארד בתחרות הקבוצתית. גם באולימפיאדת פריז, האחרונה שלו, נחל כישלון ספורטיבי כשהפסיד בשמינית הגמר ועף מהתחרות.
אתה לא מרגיש פספוס גדול מכך שלא הצלחת לזכות במדליה אולימפית אישית, אף שהתחרית בשלוש אולימפיאדות?
"רציתי להיות בראש הפודיום בכל תחרות. זה ברור. קמתי בכל יום כדי להיות הכי טוב. אבל אני מסתכל על זה אחרת. אני מודה לעצמי שלא ויתרתי ופרשתי כשהייתי פצוע ונאנקתי מכאבים. זכיתי גם באליפות אירופה נוספת וגם באליפות עולם. לא כולם זוכים בכל, ועשיתי כאן דברים שאף אחד לא עשה. מבחינתי, ספורטאי גדול נמדד לא בתקופה או בתחרות מסוימת, אלא לאורך זמן וביכולת להישאר יציב בטופ העולמי כל כך הרבה שנים - ואת זה עשיתי. אני מלא סיפוק וגאווה מהקריירה שלי ומאוד שלם איתה".
"הייתי חייב לנשום"
הוא נולד בנתניה, אח בכור לדביר שקטן ממנו בארבע שנים. ימים ספורים לפני שאורן סמדג'ה זכה במדליית הארד באולימפיאדת ברצלונה ב־1992, כששגיא היה רק בן 4, אבא רחמים ואמא אורית "זרקו" אותו למזרן הג'ודו כדי שיתעל את האנרגיה שלו למקומות טובים. שם פגש שגיא לראשונה את סמדג'ה, הדמות הספורטיבית המשמעותית בחייו, ואיתו צמח לגבהים חדשים.
"אחרי הפציעה בגב הייתי ממש בתחתית. הייתי כותב במחשב 'שגיא מוקי', רואה ביו-טיוב קרבות עבר שלי ופורץ בבכי. רציתי לחזור להיות השגיא ההוא"
אנחנו נמצאים בבית שלו, בקומה גבוהה בבניין חדיש בנתניה, מעל לים. הוא מקבל אותי בפשטות אופיינית, חף מגינונים, במכנסי טרנינג ובטי־שירט. ליד המטבח, בשולחן העבודה, מונחות שלל חליפות הג'ודו שלו. הוא מסביר שהן עברו כביסה בדיוק רגע לפני הפרישה, "בגלל האבק הגדול שהיה בחוץ".
את נטלי אשתו הכיר, לדבריו, לאחר שפשוט התקשרה ויזמה את הקשר ביניהם. הוא אומר שהיא העוגן שלו ותמיד ידע, גם כשלא היה בבית, שהיא מחזיקה אותו. יש להם שני ילדים, אליה הבכור (שנתיים וחצי) והבת אדל (שנה וחצי). אנחנו יושבים במרפסת הרחבה שלו מול הים, והעוללים הקטנים באים לאבא כל הזמן. "אני רוצה חיבוקי גבוה", מבקש אליה בקול מתוק, ושגיא מאמץ אותו אל ליבו. אדל מביאה לאבא פרוסת לחם. גם היא מקבלת חיבוק גדול וחם.
"אני נמס מהם", הוא מתמוגג, "אתה יודע, עד שהפכתי לאבא לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה. זה שינה לי את החיים. הייתי מושקע בג'ודו, וזה מה שידעתי ועשיתי כל חיי. עם האבהות התחלתי להרגיש שמשהו בי משתנה. שהחיים משתנים ושאני לא נתון יותר רק לעצמי ולא נמצא באותו מקום שבו הייתי. היום אני רץ אחריהם וקופץ איתם בג'ימבורי, וזה יותר קשה מלעשות איזה ווזארי בג'ודו..."
אחרי אולימפיאדת פריז מוקי לא הצליח לחזור באמת לג'ודו. הוא התאמן קצת, אבל כבר לא ממש היה שם.
במקביל לוהק לתוכנית "רוקדים עם כוכבים", דבר שהפתיע רבים. גם חברו לנבחרת הג'ודו פיטר פלצ'יק רקד באותה תוכנית, והדבר עורר ביקורת לא פשוטה עליהם בעולם הספורט.
"אחרי פריז ידעתי שאני חייב לנשום", הוא אומר, "הבנתי שאני צריך קצת זמן לעצמי, לשגיא, דבר שלא היה לי כל הקריירה. אף אחד לא נמצא בנעליים שלי ותמיד יהיה לאנשים מה להגיד. גם בתור ספורטאי חוויתי ביקורת, לא מעטה, גם כשניצחתי אגב, ותמיד התמקדתי בשלי. אף פעם לא נעלבתי, וזה תמיד תורגם אצלי למוטיבציה מטורפת. תמיד עשיתי מה שאני שלם איתו ומה שנכון עבורי, והייתי חייב הפסקה כדי לבחון עם עצמי מה קורה ולאן אני הולך מכאן".
זה פגע לך בג'ודו? אולי בגלל זה אתה פורש?
"ממש לא. ידעתי שאני צריך להתאוורר, לא בגלל זה החלטתי לפרוש כעת".
היו גם תגובות חיוביות על ההופעה שלך בתוכנית?
"המון. אנשים אמרו וכתבו לי שהם חוו שם שגיא אחר, רך יותר, פחות את שגיא הקשוח, הנלחם, הנאבק בעולם הג'ודו. זה החמיא לי. ראו עוד צד שלי כבן אדם".
גם שם רצית לזכות כמו בג'ודו?
"אתה לא מאמין כמה. לא ידעתי בכלל לרקוד לפני, ונינה, השותפה שלי, עבדה איתי ולימדה אותי הכל. לפעמים, בחזרות, כשהיינו נחים קצת, הייתי שומע שזוג אחר עובד במרץ וזה שיגע אותי. כל היצר התחרותי שבי זינק לשמיים. דחקתי בנינה לחזור ולהתאמן עוד ועוד. בסוף, לצערי הרב, הגענו רק למקום השני".
"חולם לבקר באיראן"
במשך תקופה ארוכה, טרם הפרישה הרשמית, מוקי לא התאמן בנבחרת. אני שואל אותו אם יש לכך קשר לעובדה שמאמנו אורן סמדג'ה סיים את דרכו באימון הנבחרת ובמקומו מונה שני הרשקו.
"אין קשר בין הדברים", הוא מבהיר, "אם הייתי מצליח להביא את הרעב הגדול שלי, כמו שהיה לי בעבר, הייתי ממשיך ומסתדר עם שני. אני חושב ששני מאמן מעולה. לא חוויתי אותו בתור מאמן אישי, ולא חשבתי שזה בעייתי שהוא מאמן גם את נבחרת הנשים וגם את זו של הגברים.
"מאז שהוא נכנס לאמן לא חזרתי לנבחרת, ולא היתה לנו שיחה מיוחדת על זה. אני הייתי צריך להרגיש אם אני הולך על זה או לא".
גם אחרי שהחליט שלא, נשאר מוקי כמובן בקשר רציף וטוב עם סמדג'ה, וגם עליו השפיעה נפילתו של עומר ז"ל, בנו של אורן, בעזה. "זו היתה מכה קשה עבורי, כאב עצום", הוא אומר, "הכרתי את עומר מגיל אפס, הוא היה כמו אח קטן בשבילי. אורן היה מביא אותו לאימונים והוא היה מאוד נמרץ. הוא היה מגיע לבית של ההורים שלי ומשחק איתי פלייסטיישן, מפרק את השלטים כשהפסיד. אהבתי אותו מאוד.
"אורן נתן לי כל כך הרבה בחיים, הוא כמו אבא שני בשבילי. כשקרה לו האסון עם עומר, הרגשתי שאני צריך להיות בשבילו, לנסות להרים אותו. עד היום אני מנסה. לפעמים אני מצליח להוציא אותו מהבית, ואנחנו הולכים לשחק פאדל ביחד, מתאמנים ביחד במכון הכושר. אני משתדל להיות עכשיו מאוד בשבילו".
ובכל זאת, היו גם מתחים.
"עברנו דרך מטורפת ביחד. למדתי מאורן המון. אני יכול לומר לך שבנבחרת אורן היה הכי קשוח איתי. הוא אף פעם לא נתן לי יחס מועדף, נהפוך הוא, הוא הקשה עלי יותר מכולם. היו לנו גם משברים, כמו לכל ספורטאי ומאמן. לא תמיד הכל היה טוב, אבל ידענו להתגבר על זה ולהמשיך קדימה".
מוקי שומר על קשר קרוב גם עם הג'ודוקא האיראני לשעבר, סעיד מולאי, שהיה אחד ממתחריו הגדולים והפך לחברו הקרוב. מולאי ברח מהמשטר האיראני לגרמניה והאשים את בכירי רשויות הספורט באיראן שלחצו עליו להפסיד בכוונה כדי לא להגיע לקרב מול מוקי.
"סעיד ואני חברים מאוד קרובים עד היום", הוא מספר, "אנחנו מדברים כל הזמן ויצא לנו גם להרצות ביחד בארה"ב. עושים עלינו גם סרט דוקו. יש לנו קשר אמיץ, ואני חושב שהספורט והאנושיות שלנו ניצחו את הפוליטיקה. יש בינינו אחוות לוחמים. אני חושב שאנחנו מראים שאפשר גם אחרת".
כשאני שואל אותו אם הוא מקבל תגובות מהעם האיראני על קשריו עם מולאי, מוקי צוחק.
"אני מקבל אינסוף הודעות מאנשים באיראן ומאיראנים בכלל. אם תיכנס לאינסטגרם שלי, יש שם פילוח של ההודעות לפי ערים, וטהרן במקום השלישי אחרי תל אביב וירושלים. 99 אחוז מההודעות תומכות וחמות, ואולי אחוז פחות נחמדות. החלום שלי זה לבקר באיראן כשיהיה שם אחרת. ממה ששמעתי, זו ארץ מדהימה".
"ביני לבין סעיד מולאי יש אחוות לוחמים. אני חושב שאנחנו מראים שאפשר גם אחרת. בגלל הקשר איתו אני מקבל אינסוף הודעות מאנשים באיראן ומאיראנים בכלל. באינסטגרם שלי יש פילוח של הודעות לפי ערים, וטהרן במקום השלישי, אחרי תל אביב וירושלים"
"לראות את האחר"
לפני שיטוס לטהרן, מוקי עומד לסיים בקרוב תואר ראשון במנהל עסקים במכללת נתניה ומספר שיש לו המון חלומות חדשים ותחומים שהוא עומד להסתער עליהם. "אקח את הכלים שרכשתי בג'ודו ואת העובדה שאני אדם של מטרות והישגים, ואפעיל הכל במקומות אחרים. אני רוצה להשתלב ולבחון את עצמי בעולם העסקים, ואני עושה הרצאות בכל הארץ וגם בעולם ומאוד רוצה להשפיע על אנשים. במקביל, פתחתי בית ספר לג'ודו בנתניה ויש לי שני סניפים, ואני גם פרזנטור ועשיתי כמה פרסומות. אני מלא תשוקה להצליח בחיים החדשים שלי".
אליה ואדל שוב באים לאבא. הם חייבים לקבל ממנו יחס. הוא מעניק להם בשפע, בשמחה מופגנת. "אליה רואה לפעמים סרטונים שלי ומזהה את אבא בג'ודו", הוא אומר, "אני אשמח שהם ילכו בדרך שלי ויקבלו מהג'ודו את הערכים הטובים שאני קיבלתי, אבל אקבל כל מה שהם יבחרו.
"הדבר שאני הכי גאה בו בקריירה שלי הוא שתמיד שמרתי על צניעות. זה בא מהבית, מהחינוך של ההורים שלי. הם תמיד אמרו לי, 'תחביא את המדליה בכיס, שהילדים האחרים שלא זכו לא ייפגעו'. זו הדרך שבה אחנך את ילדיי. תמיד לראות ולכבד את האחר, לא משנה אם וכמה תחרותיים הם יהיו".
