הם מכירים את שדה הקרב על בשרם כלוחמים. זוכרים היטב את קולות המלחמה ואת הריח והפחד. את האמון שנפגע, את הקרבה למוות, את האשמה. הם איבדו בעצמם חברים, נפצעו והרגישו, וריפאו ועיבדו בעצמם את חוויות התופת. ועכשיו הם נמצאים כאן, ביחידה לתגובות קרב, למען לוחמים ולוחמות שזקוקים למרחב בטוח לרפא את הנפש מהלם הקרב.
בשבועיים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, לוחמים נחשפו לזוועות שלא הכרנו במלחמות עבר. "רצח, גופות של אזרחים, של משפחות, ממדי אסון בקנה מידה עצום עם אלמנטים שתוקפים את תפיסת העולם של האדם בהרבה מובנים", אומר רס"ן אלעד מיכאלי, קב"ן וראש צוות ביחידה לתגובות קרב. "התפיסה של האדם מול עצמו, מול העולם, מול הרוע האנושי. אצל רוב האנשים נפגע משהו מהותי באמון, ורבים חוו אשמה. באופן אבסורדי, בלא מעט מקרים דווקא מי שיצאו להציל, שהלכו לקרב, שהגיעו לשטח ונחשפו לממדי האסון, שעשו כמיטב יכולתם - הרגישו הכי אשמים.
"חלק גם קיבלו את ההרגשה הקשה שהגיעה מתושבים מבועתים של 'איפה הייתם?' ו'למה הגעתם רק עכשיו?' - אזרחים שהיו נצורים בממ"דים, שעברו חוויות קשות ושהמפגש שלהם עם הלוחמים שיצאו מהבית כדי להציל התרחש ברגע טראומטי, שיצר אולי תחושה שהם יכלו לעשות יותר. ה'יום שאחרי' התחיל אצלנו ממש מייד".
ואכן, כבר ב־8 באוקטובר, היחידה שבה אלעד משרת כבר 11 שנים נכנסה למצב חירום והחלה להתאים את העבודה למציאות החדשה: מתן טיפולים קצרים וממוקדים ללוחמים משוחררים משירות סדיר או מילואימניקים, שחוזרים עם טראומה טרייה מהלחימה.
"בתוך כמה ימים הבנו ביחידה שנצטרך לבצע התאמות ולקלוט הרבה מטופלים. בנינו מערכי טיפול לכל מי שיגיע ביום שאחרי. כבר בנובמבר 2023 התחיל גל של פונים, והיחידה הלכה וגדלה תוך כדי הלחימה, ופתחה שלוחות בדרום ובצפון. קיבלנו מטופלים עם טראומה טרייה, אקוטית. בשונה ממטופלים עם פוסט־טראומה, שחווים תגובות לחוויות עבר, במלחמה הזאת קיבלנו אנשים שממש ברגע זה, במונחים של טראומה, חוו את האירוע".
מה עוד מייחד את המטופלים שהגיעו בעקבות הלחימה בעוטף בשבועיים הראשונים?
"יש אנשים שהתמקדו בקרבה הגדולה למוות. המוות הפך מאוד נוכח, והמחשבה היתה שצריך להספיק לעשות. שצריכה להיות משמעות בחיים. הרבה אנשים עזבו עבודות, שינו דברים מהותיים בחייהם. יש לזה היבט חיובי, אבל יש גם קושי לחזור לשגרה רגילה של אחרי הלחימה. לשגרה משעממת במירכאות של חיים, משפחה, מטלות, דברים שקשורים ביומיום.
"היה לי מטופל שנחשף לממדי הטבח, והיה לו קושי לדמיין את עצמו מקים משפחה ומביא ילדים לעולם. המפגש עם הרוע המחריד טלטל אותו מאוד. זה הביא אנשים לכל מיני מצבים קשים והזיז משהו בתחושת המוגנות שלהם בעולם. הטיפול הוא חלק מהמרחב שמאפשר למטופלים את השאלות והתהיות ואת החיפוש אחר המשמעות החדשה בחיים".
"מוצאים זהות חדשה"
היחידה לתגובות קרב הוקמה ב־1982, מתוך תפיסת אחריות של צה"ל ומערך בריאות הנפש בחיל הרפואה. מדובר ביחידה צבאית שנותנת מענה טיפולי לאזרחים שהשתחררו משירות סדיר או מילואים, שהשתתפו באירוע קרבי והרגישו שנפגעו ממנו - וכל זאת ללא תשלום ובלי צורך בהכרה רשמית בנכות ממשרד הביטחון.
"אנחנו נותנים מענה למי שנחשף באופן ישיר לקרב", מסביר אלעד. "במהלך המלחמה קיבלנו גם הרבה יותר נשים לוחמות. נוסף על כך, אנחנו רואים שינוי גדול בתפיסה, וכיום גם חיילים סדירים קובעים אצלנו תור במהלך חופשת השחרור שלהם, כדי לקבל טיפול ברגע שיעלו על אזרחי. כלומר, הדור הצעיר הרבה יותר מודע ופתוח לקבלת טיפול, ואני חושב שגם הלגיטימציה הציבורית השתנתה".
אלעד, בן 38, נשוי ואב לשלושה, גדל בעמק יזרעאל, "עם כל האתוס הצבאי". בן לאב "בוגר מלחמת יום כיפור". הוא עצמו שירת כלוחם בנח"ל. אחרי שחרורו החל לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית קלינית, ובמהלך שירותו כקב"ן סיים גם את לימודי התואר השני. כיום הוא מסיים שלוש שנים של לימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית.
במלחמת לבנון השנייה, לפני 20 שנה, נפצע בקרב ואיבד חבר קרוב. "במובנים מסוימים, הסיפור האישי שלי קיצר לי את הדרך להבין דברים עם מטופלים שלי. נפצעתי עם כל החברים, ועד היום אנחנו בקשר. יש לי 12 חברים טובים, חווינו אותו אירוע גדול שבו איבדנו חבר קרוב, ועדיין כל אחד מאיתנו התמודד אחרת והוציא מזה משהו קצת אחר. זה עזר לי במובן מסוים. אני אוהב את האוכלוסייה הזו של הלוחמים וחושב שזאת השליחות שלי בעולם. דרך הסיפור שלי, קל לי להתחבר לאדם שמגיע אלי. אני מרגיש שאני יכול להבין מה קרה לו תחת אש".
אלעד מיכאלי: "היה לי מטופל שנחשף לממדי הטבח, והיה לו קושי לדמיין את עצמו מקים משפחה ומביא ילדים לעולם. המפגש עם הרוע המחריד טלטל אותו מאוד. זה הביא אנשים לכל מיני מצבים קשים והזיז משהו בתחושת המוגנות שלהם בעולם"
גם רס"ן (מיל') יוסי מיץ, בן 44, נשוי ואב לחמישה, מכיר את טראומת הקרב מבפנים. הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ומנהל השלוחה הצפונית של הילת"ק (היחידה לתגובות קרב). בשירותו הסדיר היה לוחם ומפקד בגדוד 13 של גולני, וב־2003 נפצע בקרב עם מחבלים שחדרו לבסיס שעליו פיקד בבקעה.
הוא איבד שני חברים קרובים, סמ"ר עופר שרעבי ז"ל וסמ"ר יגאל ליבשיץ ז"ל, ונפצע עם חברים נוספים. כשמפקד הפלוגה הגיע לבקר בבית החולים, הוא מסר לידי יוסי דף ועט, וביקש ממנו לצייר את תחושותיו. לדברי יוסי, ברגע ההוא הוא הבין עד כמה המענה הרגשי מסייע. אחר תקופת שיקום ארוכה הוא חש שהוא נמשך לעולם בריאות הנפש, יצא ללימודים, הוסמך - ושירת 15 שנים כקב"ן בכל רחבי הארץ.
"להיכרות הקרובה שלי, גם עם הצדדים המופלאים של להיות לוחם, עם כל המשמעות ואחוות הלוחמים, וגם עם הצדדים המורכבים של הפציעה והאשמה, יש תרומה גדולה לעשייה שלי כיום", הוא מסביר.
עם פרוץ המלחמה האחרונה התגייס למילואים, ובעקבותיה חזר לסייע כאיש צוות זמני ביחידה. "לפני שנתיים פרשתי, ומאז אני עובד בקליניקה פרטית ומנחה מסעות עיבוד חוויות לחימה של עמותת 'מסע שחרור' של 'מטיב' (המרכז הישראלי לפסיכוטראומה; נ"ב)", הוא מספר.
"לצד תגובות קרב או מצוקה פוסט־טראומטית, שהיא רוב העיסוק שלנו, אנחנו מוצאים זהות חדשה שהתעצבה בשנתיים ורבע האחרונות ושלא היתה מעולם: 'אזרח לוחם'. מדובר באנשים שהם אזרחים לכל דבר, ששוב ושוב נכנסים לתפקיד לוחם, על כל הכרוך בזה, ושוב חוזרים להיות אזרח לתקופה קצרה. הם חווים מעבר בין תפקידי 'אזרח' ו'לוחם', והפער בין שתי הזהויות מאוד מבלבל. זה אחד הקשיים העיקריים של לוחמים כיום.
"מטופלים אומרים לי: 'אנחנו מרגישים שחזרנו להיות לוחמים, ויש לנו סבבים בבית'. אנחנו מלווים את הלוחמים במעברים האלה ומדברים על כך שהתגובות וההתנהגויות שהופכות אותם ללוחמים מצוינים - משרתות פחות ואפילו מזיקות כשהם נמצאים בבית, בזוגיות, עם המשפחה או בעבודה. אנחנו עוזרים להם לנהל את המעברים בעיקר בעזרת ויסות וייצוב. עובדים בטכניקות להפחתת חרדה ובאמצעות טיפול ממוקד טראומה - להתמודדות עם תסמינים פוסט־טראומטיים".
"אתגרים חדשים"
אירועי השנתיים האחרונות הפגישו גם את קא"ב (קצין מקצועי אקדמאי בכיר) במילואים אסף יניב עם מטופלים שמתמודדים עם אתגר המעברים בין המילואים לאזרחות, בין פיקוד להורות ובין לוחם לסטודנט.
"השירות בעצימות גבוהה לאורך זמן, בדגש על אנשי מילואים, מייצר אתגרים חדשים ודילמות שקשורות להיעדרות ממושכת מהעבודה", הוא מסביר. "יש מתחים שנוצרים בבית בעקבות המרחק מהילדים ומבת הזוג, וזה מייצר עומס שמתווסף לתגובות פוסט־טראומטיות מוכרות. היחידה עשתה התאמות כדי לסייע במקרים כאלה, שבהם המיקוד הוא על המעברים".
איך מסייעים במעברים האלה?
"יש כל מיני טכניקות שיכולות לסייע בוויסות מתח, ויסות עוררות, עזרה בקשב והתמודדות עם האתגרים שנוצרו במעבר. בעצם, כמו שיש פרוטוקולים שמיועדים לטיפול בזיכרון, כאן מתאימים את הפרוטוקול להתערבויות שונות שמסייעות בתחום המעברים".
אסף, בן 43, נשוי ואב לשלושה, הוא פסיכולוג קליני שמנהל את השלוחה הדרומית של היחידה לתגובות קרב. הוא שירת כלוחם בחיל התותחנים והשתתף בלחימה ברצועת הביטחון בלבנון. במשך שנים שירת בילת"ק (היחידה ללוחמת תת־קרקע), וב־7 באוקטובר הוזנק לחזית הדרום. בתחילה נקרא לתגבר את המערך הדרומי של מרכז השיקום האחורי, אך בתוך ימים ספורים התבקש לפקד על הפעילות כולה. לצורך התפקיד העתיקה משפחתו את מגוריה לדרום.
במסגרת פעילותם ביחידה לתגובות קרב זכו שלושת הקב"נים ללוות גם את קליטתם של האזרחים והחיילים שהיו חטופים ברצועת עזה, והשתתפו בליווי המקצועי והטיפולי של החיילים המשוחררים אחרי קליטתם בארץ.
אסף יניב: "אתה רואה איך מדקה לדקה השבים מהשבי נפתחים, ואיך האור והצבע חוזרים לפנים שלהם. פתאום הם מרימים את הראש עם דמעות נוצצות בעיניים, מתרגשים לראות עצים. ממש אפשר היה להרגיש איך הנשימה שלהם, וגם שלנו, הקב"נים, משתנה"
"עם פרוץ הלחימה, גם מערך בריאות הנפש התארגן בצורה מהירה להקמת מרכזים צבאיים לטיפול בחיילים שנחשפו לאירועים הקשים וללחימה כבר בשטח, בעוטף", אומר אסף. "גייסנו הרבה קצינים לבריאות הנפש ונתנו מענה אינטנסיבי. רוב המטופלים חזרו לשירות משמעותי בצבא.
במקביל, היחידה נערכה לטיפול בתגובות הקרב, וגם נעשו היערכות והכנה של הצוותים לאירוע הקליטה של השבים. מפעימה לפעימה דייקנו את המענה, למדנו מתי לאפשר יותר בחירה ומתי להנחות, איך לשתף פעולה עם גורמים טיפוליים ואיך לדייק את המענה הטיפולי לאחר השחרור מבית החולים".
מה זכור לכם במיוחד מקליטת השבים?
אסף: "רגע שממש הולך איתי הוא זה שבו אנחנו חוצים את הגבול בחזרה לארץ, אחרי הקליטה, בליווי מאובטח של לוחמים שגורם לנו להרגיש מאוד בטוחים. רגע המעבר הזה, כשמשני צידי הדרך עומדים חיילים לוחמים ומצדיעים, ומייד לאחר מכן אזרחים עם דגלים מנופפים לשלום.
"אתה רואה את השבים, אחרי שברגעים הראשונים המבט שלהם עוד היה מהוסס ולא בטוח, לא מאמין למה שקורה, ופתאום הם מרימים את הראש עם דמעות נוצצות בעיניים, מתבוננים בכביש ומתרגשים לראות עצים, ממטרות שמשקות את הדשא, אפילו את גדר ההפרדה, ולאורך המסלול אנשים מצדיעים ומוחאים כפיים. אתה רואה איך מדקה לדקה הם נפתחים ואיך האור והצבע חוזרים לפנים שלהם. ממש אפשר היה להרגיש איך הנשימה שלהם, וגם שלנו, הקב"נים, משתנה".
"סימולציות עם שחקנים"
יוסי מסביר שהוא "זכה לקחת חלק" בקליטת השבים בפעימה הראשונה ובפעימה השלישית. "המשימה היתה לקלוט וללוות אותם מהרגע הראשון, כשהם יורדים מרכב הצלב האדום, ועד לשטח הקליטה הראשוני בעזה, לאורך הנסיעה לבסיס בעוטף עזה, שם היתה נקודת קליטה שנייה להתארגנות - ובהמשך פגישה עם המשפחה והטיסה במסוק עד הנחיתה בבית החולים.
"צריך לזכור שלפחות בחלק מהפעימות היה חוסר ודאות לגבי מצבם הרגשי והנפשי של השבים. היינו צריכים להיערך לכל מיני תרחישים, החל מפגיעות חרדה וכלה בפגיעות קשות ובמצבים מורכבים.
"אפשר לראות את זה כיציאה מחושך מוחלט לאור מסנוור בבת־אחת, דבר שקשור בהצפה, בחרדה ובחוסר ודאות. אז בעצם התפקיד שלנו היה ליצור תחושת ביטחון, לתת ודאות הדרגתית, כמה שיותר תחושה של דברים נשלטים וצפויים באופן שהוא שונה מחוויית השבי. לתת להם אוריינטציה במקום ובזמן. היתה הבנה שלפעמים אנחנו צריכים לחזור על אמירות או על מידע כמה פעמים, כדי לאפשר הבנה ולקרקע. לתת כמה שיותר שליטה ובחירה בכל השלבים, גם בקליטה בשטח בעזה ובהמשך בנקודת הקליטה בארץ.
"נבנה פרוטוקול לכל השלבים באופן הכי רגיש ומותאם לצרכים של השבים 'כאן ועכשיו'. זה התחיל מהאופן שבו אני מציג את עצמי והמשיך במתן אוריינטציה ומידע על מה שעומד לקרות בדקות הקרובות, איפה אנחנו נמצאים, מה הכיוונים, את מי תפגוש, אילו בדיקות ייעשו - כל דבר תוכנן מראש. בהמשך זה התבטא באפשרות לבחור אוכל, לבחור מבין מגוון בגדים מסוגים שונים ובמידות שונות, לאפשר לשבים לבחור מתי העיתוי המתאים לפגוש את בני משפחותיהם.
"הבנו, למשל, את החשיבות שיש במתן זמן התארגנות אישית, בלאפשר לשבים לבחור איך הם מביאים את עצמם למשפחה, האם הם רוצים להסתפר, לתת להם זמן לשקם את תחושת העצמי, ובאופן כללי לתת להם פגישה צנועה עם עיניים טובות, תוך שאנחנו מתאימים את עצמנו לקצב שלהם, והכל ברגישות רבה. למשל, מגע פיזי רק מתוך רצון של השבים ורק באופן מותאם. לפני כן עשינו סימולציות עם שחקנים ונערכנו גם לקליטת ילדים. כמו כן, נערכנו למתן בשורה מרה, חלילה, בזמן כל כך רגיש ומורכב".
אילו רגעים זכורים לך במיוחד?
יוסי: "לכל שלב בתהליך הקליטה יש נקודות שדורשות התמודדות ומענה רגיש. הדקות הראשונות, שלפעמים הצריכו שימוש בטכניקות ויסות והפחתת חרדה והרגעה; הנסיעה המשותפת בחזרה לארץ; המעבר בגבול שיכול להיות טריגר; וכמובן ההתארגנות והמפגש עם המשפחה - שהוא מאוד מרגש. בתוך כל הרגעים האלה, הטיסה במסוק התגלתה לא רק כדרך יעילה ומהירה להגיע לבית החולים, אלא כחוויה מאוד מעצימה עבור השבים: לפני כמה שעות הייתי במנהרות, והנה אני עם טייסי חיל האוויר, במסוק ממריא, טס לאורך מדינת ישראל.
"לתחושתי, החוויה הזאת חיברה אותם מחדש לאיזשהו אמון בצבא, אולי במדינה. נתנה להם תחושה של עוצמה מחודשת. באחת הטיסות במסוק, אחד השבים התכסה בכרבולית שהכינו להם הטייסים. הוא ישב בקצה השני וראה אותי, ולרגע היה לו נדמה שקר לי. בתגובה, הוא עבר מקום, התיישב לידי ופרש גם עלי את השמיכה. אני חושב שזה היה רגע מדהים של אדם שחזר מסיטואציה כל כך בלתי אפשרית, וכמה שעות אחרי זה רואה וחושב על צרכים של מישהו אחר.
יוסי מיץ: "אלה שנתיים ששינו אותנו וכל אדם במדינה. אפשר לומר שאנחנו, כקב"נים, זכינו וזוכים לפגוש - גם בקליטה של השבים וגם ביחידה לתגובות קרב - הרבה אנשים שחווים קשיים משמעותיים וכאבים עמוקים, אבל גם המון כוחות ותקווה"
"היה גם רגע שבו אחד השבים ביקש חיבוק, ממש בדקות הראשונות. לא הצענו ביוזמתנו, גם מתוך רגישות וגם מתוך מחשבה שאפשר להסכים לעצם ההצעה מתוך רצון לרַצות. לכן נזהרנו מזה. אז כשאחד מהם ביקש חיבוק, התרגשתי מאוד והכנסתי בחיבוק ההוא את כל הלב והאהבה של כל מדינת ישראל".
אלעד: "הסצנה הכי מרגשת עבורי בליווי השבים היתה הנסיעה בוואן במעבר בין עזה לישראל. יכולתי לראות את כל החיילים במדים מאובקים, בזמן שאני יודע כמה הם הקריבו בשביל החטופים ועד כמה זו היתה מוטיבציה משמעותית עבורם. לראות את כולם מצדיעים, חלקם דומעים. בתוך הוואן ראיתי את השבים עצמם מתרגשים. חלקם לא ידעו עד כמה הצבא השקיע בהחזרתם, מן הסתם כי שיקרו להם בשבי, ולכן הם כל כך התרגשו. זאת היתה תמונה שלמה. רגע של קתרזיס כזה, שכל החטופים החיים חוזרים. רגע שהוא מעבר לכל דמיון, כשהאנשים שהקריבו כל כך הרבה זוכים לראות את השבים בריאים. זה היה חסד גדול".
יוסי: "גם אני הרגשתי בקליטה הזאת שלפני הכל היינו בשביל השבים, אבל גם הרגשתי נציג של כל החיילים שנפלו. של הלוחמים ושל משפחות המילואימניקים שהקריבו כל כך הרבה למען הרגעים האלה. הרגשתי שזה סיפור שהוא הרבה יותר גדול ממני".
"להכיר את הגבולות"
מלחמה אף פעם לא נגמרת כשהירי נפסק. עבור הלוחמים והפצועים, עבור המשפחות, היא רק מחליפה זירה, ושם, בקרב השקוף של הנפש - לפעמים חייבים עזרה. גם עבור הקב"נים, המלחמה ממשיכה ללוות אותם הרבה אחרי.
"בסוף גם אנחנו בני אדם. אנחנו פוגשים כאב, אובדן, זוועות, סיפורים קשים מאוד", אומר אלעד. "אי אפשר להישאר אדישים, זה משפיע".
המודעות לכך, לדבריו, היא תנאי בסיסי לעבודה. "אם לא אהיה מודע למה שזה עושה לי, אני לא אהיה מטפל טוב. אני צריך להכיר את הגבולות שלי, לדעת מתי לעצור, מתי להיעזר, מתי לקחת אוויר. זה קורה ספציפית בטיפול נפשי, טראומטיזציה משנית. בטיפול אתה משתמש בלא מעט אמפתיה, וזה חושף אותך להרבה תכנים. אתה שומע דיווחים קשים, ובטיפול אתה הולך עם האדם לתוך הטראומה, רוצה לשמוע מה מטריד אותו ומה רודף אותו, כדי לעזור לו. באופן אישי, יש תקופה שאני נותן לטראומה של המטופל להשפיע עלי. אני הולך איתה.
"עם הזמן זה פוחת, אבל היו תקופות במלחמה שהיה לא פשוט לשמוע את התיאורים. זה הולך איתך ונמצא איתך, לפעמים זה מגיע אליך ללא הזמנה. באופן אישי, תמיד ידעתי לשתף, להתייעץ, לעשות דרך, כך שאני לא מרגיש שזה פגע בי. אבל זה בהחלט השפיע עלי. היו רגעים קשים, כששמעתי דיווחים על ילדים בגיל של הילדים שלי שנרצחו, התיאורים היו מאוד קשים לי.
"בתחילת המלחמה אמרתי 'תנו לי הכל'. בהמשך אמרתי 'אל תביאו לי מקרים שקשורים בטראומות של ילדים שנרצחו'. כאבא, זה היה לי קשה מדי. אמרתי - זה הגבול שלי. בהמשך עבדתי גם על זה. כשמטפלים בטראומה, אנחנו לא רוצים להימנע מקושי.
"אחרי כמה זמן כן לקחתי שני מקרים שקשורים בחשיפה הזאת: אחד שהוא אבא בעצמו, ואחד שהוא עוד לא אבא אבל נחשף לגופות של ילדים שהושחתו. זה היה באמת מזעזע, לקח לי זמן עד שיכולתי לגשת למקרים כאלה. זה הרי סיוט שמתגשם. זה הדבר שאנחנו כל כך מפחדים ממנו, החומר שממנו עשויים הסיוטים שלנו, שיקרה משהו לילדים שלנו, והנה זה סיוט שהופך למציאות. זה מפגש של הדבר שמודחק מול המציאות, ויש בכך קריסה של המציאות".
איך מתמודדים עם זה כמטפלים?
אלעד: "עשינו הרבה דברים כצוות, גם סמינר בזמן המלחמה על התמודדות עם טראומטיזציה משנית. סקרנו מאמרים, דיברנו על זה, ואחד הדברים שהכי עוזרים הוא שאנחנו צוות מגובש וטוב, עם תרבות של ישיבות צוות והתייעצויות. ביחידה לתגובות קרב יש יחסים טובים עם כולם. זה מקום של אנשים שראו את המלחמה ואת הקושי. במטבחון יש צחוקים וקרבה, ויש חיבור בין אנשים, וזה דבר שמאוד עוזר להתמודד".
איך מסייעים למטופלים?
אלעד: "היו לי לא מעט מטופלים שביקשו 'תחזיר אותי להיות כמו קודם', 'תמחק לי את הזיכרון'. זה כמובן לא אפשרי. אנחנו חווים דברים כל כך מטלטלים בלחימה, טראומה שאי אפשר למחוק. אנחנו בעצם צריכים לברוא את עצמנו מחדש, לעבד את הטראומה. זה קשור גם באֵבל - אבל על העצמי שהייתי, ועכשיו אני אחר; אבל על האובדן, על חוסר האונים שהיה לי ברגע מסוים. זה ההפך מלחזור להיות מי שהייתי.
"זה תהליך של להפוך להיות מישהו חדש, אבל לא רק מישהו עם פוסט־טראומה, אלא מישהו שחווה דברים קשים. בוא נכאב אותם, נתאבל עליהם, נכאב את חוסר האונים. וכשהמטופל מסכים להרגיש, אפשר לגלות גם תושייה, אומץ לב וחברות ורעות. המון דברים שפתאום מתחילים לתפוס מקום לצד הטראומה. הטראומה לא נעלמת, אבל נוספים לה עוד רבדים שהם לא רק טראומטיים - הם קשורים באהבה, ברעות ובאכפתיות, ברצון להציל, לעזור לאחרים או להגן על אחרים. ולפעמים גם להשלים עם המקום הזה, ששדה הקרב הוא מקום ללא שליטה.
"הרבה לוחמים נתקעים ב'אם' כאשר התוצאות טרגיות. אנשים נכנסים להלך רוח ש'אם היה קורה ככה או אחרת', או 'אם הייתי מסתכל מהכוונת לשם'. חלק מהטיפול הוא גם להסתכל על מה שהיה ועל איך הרגשת ולמה פעלת כמו שפעלת, ובאורח פלא הם מבינים שהם פעלו כמו שפעלו כי זה המידע שהיה בידיהם באותו הרגע. הרבה דברים שמייסרים אותם מאז הם חוכמה בדיעבד, דברים שהוסיפו אחרי שידעו את התוצאות או אחרי שקיבלו תמונה מלאה יותר.
"כל ה'אם ואם' האלה הם סירוב להכיר בעובדה הטרגית שאנחנו לא שולטים במציאות. אם אני אשם - יכולתי למנוע את הטרגדיה, למרות שבמציאות לא יכולתי לשלוט מי ייכנס ראשון, מאיפה יצוץ המחבל או איפה ייפול הפצמ"ר".
יוסי: "אלה שנתיים ששינו אותנו ושינו כל אדם במדינה, בוודאי מי שקשור לעולם המילואים והצבא. אפשר לומר שאנחנו, כקב"נים, זכינו וזוכים לפגוש - גם בקליטה של השבים וגם ביומיום בטיפול ביחידה לתגובות קרב - הרבה אנשים שחווים קשיים מאוד משמעותיים וכאבים מאוד עמוקים, אבל גם המון כוחות ותקווה".
