שבת בבית משפחת זינגבוים ברעננה הוא יום של ביחד. הילדים מגיעים, הנכדים, החברים. זה בית שומר שבת, שבו מטמינים טלפונים ניידים רגע לפני כניסתה ועד אחרי צאתה, ומתרכזים פנימה. באותה שבת הגיע בן הזוג של אמונה, הבת הצעירה, להכיר את המשפחה. כולם חגו סביבו, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. הבן נריה עמד על הסף.
"אני פותחת את הדלת ורואה אותו יחף, מזיע", משחזרת האם, חוה זינגבוים, יזמית הקוסמטיקה המצליחה ומייסדת המותג הנושא את שמה. "רק רציתי לחבק אותו. להגיד לו, 'בוא, תיכנס, תתקלח, תספר מה עברת'. במקום זה התקשרתי למרכז הגמילה. הם סיפרו לי שהוא ברח ושבשום אופן לא אכניס אותו הביתה, כי הדבר הראשון שהוא יעשה זה להזמין סמים".
מה עשית?
"אמרתי לעצמי, חוה, את חייבת להיות חזקה. אל תעשי מה שאת רוצה, תעשי מה שאת צריכה. זה בשבילו. אז נתתי לו להיכנס, מזגתי לו כוס מים - ושילחתי אותו בחזרה החוצה". בחוץ המתין רכב של מרכז גמילה פרטי, היקר ביותר בארץ, אחד מבין 13 מסגרות טיפוליות שונות שבהן עבר כדי לנסות לטפל בהתמכרות העיקשת שלו לסמים קשים.
קשה ליישב את התמונה הזאת עם הדימוי הציבורי של האם לשישה והסבתא ל־13 הנכדים, שמרבה לדבר על משפחה כעל ליבת חייה. איך דווקא היא שילחה פעם את בנה, בבת עינה, "נרי" שלה, אל הרחוב, "עד שלא יביא לי שתן נקי - אין בית. כמו איזו סוהרת קשוחה", היא צוחקת היום.
איך הצלחת לפעול נגד כל אינסטינקט אימהי בסיסי?
"כולם מכירים את משפט שלמה. האמא האמיתית מוכנה לוותר, כדי שהילד יישאר שלם. ידעתי שאני צריכה לוותר על השקט שלי, על היכולת לראות אותו ולחבק אותו, כדי שאולי הוא יחזור. רק אמא מסוגלת לעשות דבר כזה".
בפעם הבאה שאנשי מרכז הגמילה היו על הקו, היא היתה בעיצומה של מדידת שמלת כלה לבתה, אמונה. "הם אמרו לי, 'תקשיבי, לכאן הבן שלך לא חוזר'. הוא הכניס קוקאין!"
אמונה, כעסת עליו?
"כעסתי מאוד. לא ראיתי את חוסר האונים שלו. יש לך הכל, למה אתה עושה את זה? ראיתי את הסבל של ההורים שלי וחשבתי - איזה כפוי טובה".
נריה, למה באמת?
"זאת שאלת מיליון הדולר שכולם מנסים לענות עליה. המומחים אומרים שהסמים הם פתרון לא טוב לבעיות אמיתיות. אני חושב שאני חולה על ריגושים, ושזה יושב בדיוק על המבנה האישיותי שלי. יכול להיות שאני בן אדם רגיש יותר מהשאר. אני לא יודע למה התמכרתי, אני יודע איך יצאתי מזה".
היום, שלוש שנים וחצי אחרי שהוא נגמל, האחים אמונה ונריה עומדים על קו הזינוק כמתמודדים בעונה החדשה של "המירוץ למיליון" (הפרק הבא ישודר במוצאי השבת בקשת 12). על המסך הם נראים צמד מלוכד, קרוב, דואג. בראיון גלוי לב, הם מספרים בפעם הראשונה על השנים האפלות ההן, כולל מה שהסתירו זה מזה.
"חוה, שלא תתחרטי"
אי אפשר להבין את הסיפור של משפחת זינגבוים מבלי להתחיל בתחנה הראשונה: ילדותה של חוה, שאותה היא מתארת כ"מורכבת". חוה (59) מספרת: "גדלתי בבת ים, לאבא ניצול שואה ולאמא חולת נפש. גדלתי לבד, עם אמא שאי אפשר לדעת איך היא תקום בבוקר. בגיל 15 לא יכולתי כבר להיות בבית. גרתי אצל חברות, הייתי הומלסית".
בגיל 17 היא הכירה את מוטי זינגבוים, אז בן 21, זמר חסידי וחזן, והשניים הפכו לזוג עד היום, 42 שנים אחר כך. "הייתי בא לאסיפות בבית הספר שלה במקום ההורים", הוא נזכר בחיוך.
חוה ממשיכה: "כשמגיעים מהמקום שממנו אני באה, החלק ההישרדותי הוא כל כך חזק, שאי אפשר לעצור. מי שלא היה שם, לא יכול בכלל להבין. יאללה, תנוחי קצת. אבל מי שיוצר יש מאין, מרגיש כל הזמן צורך למלא את הכלי הזה. רוב ההחלטות שלי מגיעות מהמקום הזה - הרצון לבית, לילדים, ליציבות. בגיל 18 התחתנו ובגיל 20 ילדתי את בתי הבכורה, בת אל (38)".
אחר כך נולדה הבת השנייה, ספיר (36), והמשפחה עברה להתגורר בארה"ב. "מוטי היה חזן, ואני התחלתי ללמוד את תחום הקוסמטיקה הרפואית". כשהמשפחה שבה לישראל, "קיבלתי שתי החלטות מאוד ברורות: אעשה כל מה שצריך כדי לפרנס את המשפחה, ולא אוותר על החלום שלי לשישה ילדים".
אלה שתי החלטות שלא פשוט לקבל ביחד.
"את כל ההחלטות בחיים שלי אני מקבלת מהמקום הזה - חוה, שלא תתחרטי. אל תקבלי דברים כמובנים מאליהם. בגיל 45, כשחליתי בסרטן השד, אמרתי לעצמי, את הדברים הגדולים הגשמת. יש לך אהבה גדולה, יש לך ילדים, כל מה שיבוא מעכשיו זו ברכה".
היא החלימה מהמחלה, והברכה המשיכה. המותג התרחב, ובמקביל המשפחה התרחבה: נולדו הודיה (29), נריה (28), אמונה (25) ואביצור (22). "העסק גדל והתפתח, נכנסתי לעוד תחומים, התחלתי ללמד קוסמטיקאיות, יצרתי חיבורים, בניתי מארג שלם. אבל לא יכולתי לדמיין את מה שיש היום".
את חושבת שזה גבה ממך מחיר?
"שילמתי מחיר אישי מאוד משמעותי. אני חושבת שסטרס מתמשך הוא אחד הגורמים למחלות. אין לי חיים מעבר לעבודה ולמשפחה. אין חברות, אין קפה, אין יציאות. אני לא נותנת לעצמי אפשרויות - רק לדחוף קדימה".
זאת מי שאת.
"לא. יש חוה אחרת - עקרת בית שמחכה לילדים בצהריים עם קציצות. בשלב מסוים הייתי צריכה לוותר עליה. כלפי חוץ זה נראה מאוד מוצלח, אבל בפנים הרגשתי פספוס, כאב ותסכול גדול. לא הייתי בבית. עד שקיבלתי את זה. הבנתי שאני חייבת להשלים עם המצב ולהיות גאה בזה. להתאהב במה שאני עושה. רציתי לתת לילדים מה שלי לא היה".
הסימנים המעידים
את החיים מחלקים במשפחת זינגבוים ל"לפני החברה" ול"אחרי החברה". נריה היה בן 8 כשהוריו הקימו יחד את המותג. בגיל ההתבגרות הסמים נכנסו לתמונה. "יש לי שתי היכרויות עם עולם הסמים. ההיכרות הראשונה היא של ילד בן 18-17 שמתחיל עם קצת 'פייסלים'. מעשן חברתי. לא עשיתי משהו שחורג ממה שכל החבר'ה שהמשיכו אחר כך במסלול רגיל עשו. אבל וִויד זה סם מתעתע", אומר נריה.
נריה: "אחד הדברים הכי קשים לעשות הוא להגיד לאדם יקר, 'לך'. יצא לי לדבר עם הרבה אימהות למכורים, ואף אחת לא מצליחה לעשות את הצעד הזה. אבל אין ברירה. זאת הדרך להיגמל. אתה צריך להגיע לתחתית, כשאתה על ארבע ואומר: 'ככה אני לא מוכן לחיות'"
חוה: "מכיוון שאני קונטרול פריק, לא מעשנת כלום, לא זיהיתי את הדברים שמתרחשים אצלי בבית. רציתי שרק יבואו, ייהנו. הבית שלי היה בית הישיבות הגדול. כל הכיף שלי היה שהחברים שלהם באים, יושבים בחצר. חשבתי שזה בסדר, מעשנים קצת, כולם עושים את זה. התחלתי להבין שמשהו קורה בשלב הרבה יותר מאוחר".
ניסיון הגמילה הראשון היה על רקע שימוש כרוני וכבד בקנאביס, שהפך עבור נריה להתמכרות לכל דבר. האסימון בבית משפחת זינגבוים נפל בימי התפרצות מגפת הקורונה. "כולנו היינו סגורים יחד, והרחנו את הריח. הבנתי שיש לי פה איזה עניין", משתפת חוה.
"הייתי היחיד בכל רעננה שהלך לגמילה", נריה נזעק כשמוזכר הניסיון הראשון לספק לבן עזרה חיצונית. "את ההיכרות הבאה עם עולם הסמים עשיתי לקראת החתונה של אחותי, הודיה. הזמנתי קוקאין כדי לנסות, וזה לא עשה לי כלום. אז הזמנתי עוד קצת, ועוד קצת - וכלום. אחרי שבוע מצאתי את עצמי משתמש כל הזמן. משם נפתחו שערי שמיים".
מה זה אומר?
"השתמשתי בסם כל יום, כל היום. ההורים שילמו לי על הדירה והרכב, עבדתי, וכל כסף שהייתי מכניס הלך על קוק".
לדברי חוה, "בחתונה של הודיה אמרתי למוטי 'משהו קורה עם נריה'. הבנתי שאנחנו עומדים להתמודד עם הסיפור הזה שנים. קלטתי שהוא יכול למות. אני חושבת שעד היום רמות הקורטיזול בגוף שלי לא חזרו לנורמה. נהייתי קפיץ, על המשמר, בחוסר יכולת לישון או אפילו לעצום את העיניים, כל שנייה לבדוק את הטלפון. אבל אמרתי לעצמי, אין בעיה, יש פתרונות. נמצא מרכז גמילה הכי טוב שיש".
היא מדברת אל עצמה לא מעט, מכווינה, מעודדת, כמי שלמדה מוקדם בחיים שאין מי שיעשה זאת במקומה. הקול הפנימי האסרטיבי הזה ליווה אותה בתקופה שבה בנה נכנס שוב ושוב למרכזי גמילה, גם כשהמשיך לגור בביתה ולהשתמש בקוקאין מבוקר עד ערב. מה שהיה חסר לה זה דווקא קול אחר.
מה גרם לתפנית?
"קראתי כתבה של צופית גרנט. היא סיפרה שלצורך תחקיר, היא נכנסה בעצמה למרכז גמילה ולמדה על העולם הזה. שמרתי את הכתבה כל השבת וחשבתי, אני חייבת להבין את הדבר הזה. אם הוא היה חולה במשהו אחר, הרי הייתי לומדת על המחלה".
היא נכנסה לקורס "12 הצעדים" בהנחייתו של אבי מזרחי, מטפל בתחום ההתמכרויות שמנהל מרכז גמילה בתל אביב. "כל המכורים ואמא שלי", נריה משועשע.
חוה: "באותה תקופה היינו בקמפיין גדול בטלוויזיה. ידעתי שיזהו ויכירו אותי, אבל בכל מקרה מההתחלה מוטי ואני לא הסתרנו את נרי ולא את ההתמכרות. בעסק כולם ידעו, הקוסמטיקאיות ידעו".
מה גילית בתוכנית?
"שיש את האדם ויש את ההתמכרות. את יכולה להמשיך לאהוב את הבן שלך ולשנוא את המחלה. זאת הפעם הראשונה שבה נכנס לי אוויר לריאות. זה נתן לי כלים לחיים. שלוש השנים האלה שינו אותי לחלוטין. למדתי שאני לא יכולה לטפל בכל. בתור אמא, את בטוחה שאת יכולה להרים את הילד, לחבק אותו, וזה יעבור - וזה לא עובר. זה הוביל אותנו לדרמה שהיתה אחר כך".
"לא היה לי כלום"
מה שבא אחר כך, והפך את חייהם של כל המעורבים על פיהם, החל בעוד שיחה טעונה בין חוה למזרחי. "הוא אומר לי, 'את חייבת להיות חזקה. את אומרת לו (לנריה, מ"ש), שבבית הזה לא גרים אנשים בשימוש. הוא חייב לשלם מחיר. לא ייתכן שיהיה לו הכל. קודם כל תיקחי את הרכב. את מבינה שהוא נוסע מסומם?' לא האמנתי".
אחרי מה שהיא מכנה "אירוע משמעותי בבית", שעליו היא מבקשת לא לפרט, "אמרתי לו, 'תביא את המפתחות של הרכב, תארוז תיק. לפה אתה לא יכול לחזור בשימוש. כשאתה תחליט שהרגע הגיע, אני פה תמיד'".
נריה: "היה לי כלב, רועה בלגי. יצאתי איתו, עם התיק, לרחוב באמצע רעננה. אין לי מושג לאן אני הולך. לא היה לי כלום".
"הייתי בטוחה שהוא יחזור בתוך שבוע", חוה מציינת. אבל נריה לא חזר אחרי שבוע.
נריה, מה עשית?
"התגלגלתי", הוא מסרב לפרט.
לדברי חוה, "הוא מתגלגל ואני מתה. מדי פעם שולחת לו הודעה, 'חי?', הוא לא עונה לי שלושה ימים. את מדמיינת את הדברים הכי גרועים. מה תגידי על הקבר. אחרי שלושה ימים, 'כן, מָאמו' (במלרע ובמבטא צרפתי, מ"ש)".
איך החזקת מעמד?
"באותה תקופה ישנתי עם בגדים ונעליים, כדי להיות מוכנה להקפצה: אם הוא צריך משהו, אם מצאו אותו. אמרתי לעצמי, אני לא אשבר. היתה לי האמונה שאם יש משהו שיחזיר אותו, זה הצורך להרגיש את האהבה של המשפחה".
נריה: "זה אחד הדברים הכי קשים להבין, בתור הורה, בן זוג או בן משפחה. מה שאתה חושב שעוזר הכי הרבה, עושה את הפעולה ההפוכה. אחד הדברים הכי קשים לעשות הוא להגיד לאדם יקר, 'לך'. יצא לי לדבר עם הרבה אימהות למכורים, ואף אחת לא מצליחה לעשות את הצעד הזה. אבל אין ברירה. זאת הדרך להיגמל. אתה צריך להגיע לתחתית, כשאתה על ארבע ואומר: 'ככה אני לא מוכן לחיות'".
"כל הזמן הזה, אני שומרת על איזשהו חוט. אני לא קורעת אותו לגמרי", חוה נזכרת. "מצד אחד אומרים לי, 'תחתכי אותו', מצד שני אני אומרת, 'איך אני יכולה?' זאת היתה דילמה נוראית. אבי החזיק לי את היד ואמר, 'את חייבת. הסיכוי היחיד שלו לא למות ממנת יתר הוא אם את חזקה. כי זה הדבר שהוא בסוף ירצה: קפה עם אמא'.
"מאז ומעולם יש בינינו מערכת יחסים מאוד מיוחדת. רציתי שהוא יזכור דבר אחד - שאני אוהבת אותו", היא פורצת בבכי. "אמרתי לעצמי, את יודעת מה הכנסת בפנים. את יודעת כמה אהבה נתת. תאמיני שמה שיש בתוך הילד הזה יתגבר יום אחד על הכוחות האחרים".
במשך שנה וחצי שמרו בני המשפחה על נתק מנריה. "היו מרכזי גמילה באמצע, הוא ברח מכולם. הסברתי לכולם שאם נריה מתקשר, לא עונים. אם הוא מגיע, לא מכניסים אותו. למרות הקושי, הצלחנו לעמוד בזה".
בשלב הזה, אמונה, שרוב הזמן הקשיבה בשקט, נכנסת לשיחה. בשנים שבהן אחיה נכנס ויצא ממרכזי גמילה היא הספיקה להתחתן עם אריאל ולהביא לעולם את בתה הבכורה, אסתר, שאותה היא מכנה בחיבה מתוקה "אסתי בסטי".
"אני לא תמיד הצלחתי", היא מדברת בשקט, בוחרת מילים. כמו אמהּ, שיושבת לצידה, מופתעת: "באמת?" היא פוערת עיניים.
אמונה: "הייתי שולחת לו מדי פעם הודעות. 'אני יודעת שאתה מסוגל, תאמין בעצמך'. נר הוא אחד האנשים שיכול לעשות את הבלתי ייאמן. שלחתי לו את השיר 'יש בך הכל' של עקיבא. תזכור שיש לך את זה. רק תחליט".
התחתית
אחרי שנה וחצי הגיעה מצד נריה הבקשה המיוחלת: "מאמו, רק קפה", חוה משחזרת בקול המתחנן. "שאלתי, 'אתה בשימוש? אם כן, אז לא יהיה קפה'. התקשרתי לאבי, מה אני עושה? הוא אמר לי, 'זה הצ'אנס שלך, תגידי לו שיביא שתן נקי, בואי נראה אותו'".
התחנה הבאה בדרך היתה, כך נריה מתאר, "צריף על הגג מעל מרכז הגמילה. אין שם נפש חיה. אין מקלחת. הוא זרק לי מזרן יוגה ועליו ישנתי. בארבע־חמש החושך יורד ואין שם כלום. צריך להתמודד עם הכל לבד, כי בניגוד לפעמים הקודמות לא באו לבקר, לא הביאו אוכל למחלקה".
חוה: "מה שהוא לא ידע זה שאנחנו שם כל הזמן, מקבלים דיווח. יום אחד אני רואה שמול המרכז יש יחידת דיור. התקשרתי לאבי, והוא אמר, 'קחי אותה, אבל את לא נותנת לו עדיין את המפתח. הוא צריך להרוויח את זה'".
חוה: "מצד אחד אומרים לי, 'תחתכי אותו', מצד שני אני אומרת, 'איך אני יכולה?' זאת היתה דילמה נוראית. אבי החזיק לי את היד ואמר, 'את חייבת. הסיכוי היחיד שלו לא למות ממנת יתר הוא אם את חזקה. כי זה הדבר שהוא בסוף ירצה: קפה עם אמא'"
נריה, מה היה שונה הפעם?
"זאת הבדידות. הייתי רואה בימי שישי בערב זוגות, משפחות, שומע רעש של סכו"ם מדירות אחרות ואומר לעצמי, פעם גם אני הייתי ככה. היתה לי משפחה, היתה לי זוגיות. אני מת להתנקות, להתחיל כבר את החיים - ואני לא מצליח. אז להגיע לתחתית זה מה שצריך".
גם את, חוה, מונעת ממקום נמוך שהיית בו בילדות.
"אני מסכימה שאדם עושה שינוי כשהוא מגיע למקום שבו הוא אומר, 'ככה אני לא מוכן יותר. הסבל בלחיות איך שאני חי גדול יותר מהקושי שיש בתהליך שאני עומד לעשות'. זה מה שהביא את נרי לעלות על דרך".
היום הוא נשוי להדר, התחיל לימודי שיווק באוניברסיטת רייכמן ומגדיר עצמו "מכור נקי. שלוש וחצי שנים. יש לי אפליקציה עם היום והשעה".
כשהציע לאחותו להיבחן ל"מירוץ למיליון", היא סירבה. "אני מאוהבת בפורמט, רציתי ללכת, אבל הייתי איתו במצבים לא פשוטים לעיכול. הקונספט של התוכנית הוא אירועי קיצון, בלי שליטה, ללא שינה. לא רציתי להיות הגורם לכך שהוא מאבד את זה. אמרתי לו שאין מצב".
נריה, אתה לא חששת?
"היתה לנו שיחה, אמרתי לה שאני מבין שגם הם עברו המון קשיים, שהשפיעו עליהם. אבל לא רק התנקיתי מסמים - אני במקום אחר, ואני חושב שאני מראה לכם שאני אדם אחר. ה'מירוץ' הוא גושפנקה - לא שהגעתי ליעד, אלא שאני במקום טוב יותר".
חוה: "המתנה שקיבלנו מ'המירוץ' היא הקשר ביניהם. היא פחדה ממנו. נרתעה".
אמונה: "זכינו זה בזה מחדש".
היו רגעים קשים?
נריה: "'המירוץ' מביא איתו הכל מהכל. המשימה הראשונה היא כאפה. היו רגעים לא פשוטים, אבל לא יותר מלאחרים. אני לא חושב שבגלל הסיפור שלי היה לי יותר קשה".
אמונה: "להפך, הופתעתי לטובה. הוא סחב הכל לבד", היא אומרת וכולם צוחקים.
נריה: "בשנה הראשונה לניקיון שאלתי למה עברתי את מה שעברתי. אחת הסיבות שהלכתי להדריך מכורים היא לתת תוקף לסבל הזה, לספר את הסיפור שלי ולנסות לגעת באנשים".
ובאמת, מאז חשף את ההתמכרות הוא מקבל הרבה פניות ממכורים, ואמונה מאחים ומאחיות למכורים. "אני רוצה לפנות דווקא לבני המשפחות של המכורים ולהגיד להם שזה אפשרי", נריה אומר. "אם אני פה, כל אחד יכול. הייתי התלמיד המצטיין של כל מרכזי הגמילה. עד היום כשאני פוגש אנשים שהיו איתי שם, הם אומרים לי, 'אתה היית הכי שרוט'. והתחרות קשה. זאת מחלה שקופה".
אין בך כעס?
"להפך, הערכה והערצה גדולה. אם לא הם, לא הייתי פה. מי עוד יכול לעשות בשבילי דבר כזה?"
