מעשה שאירע לי ביקום המקביל של הרשתות החברתיות. עניין שהחל בשיח פייסבוק לא מחייב והסתיים בחתיכת מסמך דרמטי שאני מחזיק בידי, ושיכול בהחלט להיות בסיס למחקר כמותי בעל תוצאות אמפיריות. שפטו בעצמכם.
הנושא הוא כפול. ילדות וישראליות. הוא מתחיל בשעשוע פייסבוק תמים וחביב, שנועד לאתגר את המוחות, לגרות את יצר הסיפור ולהגביר את התנועה בעמוד שלי. מדי שבוע אני מעלה משחקון כזה, שכל כולו הוא שאלה שמזמינה את העוקבים לספק לה את תשובתם, ולפתיחה אני מספק את שלי. למשל: דברים מהעבר שנתקענו איתם (שלי: מספרות סגורות ביום שני). למשל: מה הוויכוח הזוגי שאתם הכי מרבים לקיים (שלי: למה את מעירה לי כשאני חוזר מקניות). היה גם איזה חטיף הכי אהבתם בילדות (שלי: כיפלי גריל), שורה אהובה משיר, חלום שלא הגשמתם, כל מיני. זה משחק יפה ואהוב, אני נהנה ממנו וגם מפיק ממנו תועלת.
המשחק האחרון נגע גם הוא לזיכרונות ילדות. שאלתי את העוקבים: "מהו האירוע הלאומי/חדשותי שהכי השפיע עליכם/ן בילדות? שלי בתגובות". התשובה שלי הייתה ברורה לי. כשהייתי בן 8 נחטף ונרצח הילד אורון ירדן ז"ל בסביון. משום מה נחשפתי אז לכל פרט מפרטי המקרה, והוא הטיל עלי אימה ופחד של חודשים ואולי שנים. אני ממש זוכר בבירור תקופת פחדים איומה בילדות, וממש זוכר שהיא קשורה לאורון ז"ל ולתמונות מסיפור רציחתו.
לפני זמן מה, כשמת רוצחו, צבי גור, בהיותי כבר בן 50 ויותר, זה אפילו הצליח לעורר את זה - וזה לא היה נעים בכלל. האמת היא שקצת התביישתי שזהו הזיכרון הכי עז שלי מהעשורים ההם, שכללו הרבה דברים ברמה הלאומית: מהפך, הסכם שלום, מלחמה ממושכת ועוד הרבה, אבל המתנתי בקוצר רוח לתגובות חבריי העוקבים. מעניין, אמרתי. בוא נראה מה השפיע עליהם. מעניין מה תהיה ההתפלגות בין חוויות טובות לחוויות רעות. מעניין איזה מקום יתפסו אירועים פוליטיים, פיגועים, ההתנתקות. מעניין.
ובכן: אמאל'ה. אימה וצלמוות. מאות רבות של תגובות, רובן המוחלט זוועות ופורענויות. נכון שזה היה קצת מוטה, כי אני עצמי התוויתי את הדרך בבחירה מסוג זה, אבל בכל זאת. איזה מטח! רבים מאוד מבני גילי הלכו אחריי והזכירו את רצח אורון ז"ל. רבים עוד יותר את אסון הבונים. ואז: רצח נאוה אלימלך ז"ל. רצח ענת אלימלך ז"ל. רצח תאיר ראדה ז"ל. אסון המסוקים. רצח אסף שטיירמן ז"ל. חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן ז"ל.
המקום הזה וגם העולם הזה הם פיסת גן עדן שלמרות כל הצרות העניקו לרובנו חיים נעימים וטובים. אז מה זה לעזאזל? ומה עושים כדי לשנות את זה?
פתאום זה עובר לדור אחר: שלושת הנערים ז"ל. הלינצ' ברמאללה. סבארו. חוזר אחורה בזמן, לשכבת גיל מבוגרת יותר: הצוללת דקר, מעלות, הפיגוע הראשון במחנה יהודה. ואז חוזר שוב לפיגועי תל אביב. ופתאום! מישהו: "שחרור החטופים באנטבה", תודה לאל, משהו טוב (שמתחיל בחטיפת מטוס ומסתיים בשני קורבנות, כן). הפיגוע במרכז הרב, רצח רבין ז"ל ועוד הרבה הרבה רצח רבין. התנתקות. עוד התנתקות. אחורה. משפחת הרן. קדימה. מגדלי התאומים. רוז פיזם ז"ל. אמאל'ה, אמאל'ה.
בתוך שנייה זה התפתח ל"אמרו בני כמה אתם בלי להגיד בני כמה אתם", אבל זה גם התפתח מיד לכדור דכדוך שהולך ומתגלגל. במשחקים כאלה אנשים נוטים לא להתבלט או לנסות לשעשע, אלא לכתוב דברים אמיתיים, והתמונה האמיתית שעלתה היא של גיא צלמוות. הדבר הזה מצריך לימוד דחוף, כי זה לא, נו. זה לא. המקום הזה וגם העולם הזה הם פיסת גן עדן שלמרות כל הצרות העניקו לרובנו חיים נעימים וטובים. אז מה זה לעזאזל? ומה עושים כדי לשנות את זה?
אז קודם כל, ברמה המדעית, הבנתי שזה די טבעי. הזיכרונות הרעים שולטים, נקודה. משרק התחלתי לבדוק את זה הוצפתי באינספור התייחסויות מדעיות המסבירות אבולוציונית את הסיבות לכך כשהשורה התחתונה היא דאגנות=הישרדות. נשמע הגיוני גם אם לא מאמינים באבולוציה. כן. אנחנו ישר הולכים למה שרע ולמה שאפשר לדאוג ממנו. נכון שב-2001 זכתה מכבי ביורוליג, אבל הילד יזכור את התאומים. למה? ככה. הישרדות.
והדבר הנוסף הוא, אולי, האופן שבו אנחנו מתווכים לילדים שלנו דברים איומים שקורים. אני לא אומר להסתיר, חס וחלילה (כאילו שבכלל אפשר), אבל משהו באופן שבו נחשפתי לדיבורים על חלקי גופות בילדותי לא נראה לי הגיוני. נדמה לי שאפשר להשקיע עוד דקה של מחשבה בנוגע לחוויה של ילדים שרואים תיק אדום שנמשה מהירקון ובתוכו גופה מתה של ילדה בגילם. לא יודע מה ואיך, אבל אני מנסה לדמיין כיצד ישיבו ילדים של היום על שאלה כזו שתישאל בעוד 35 שנה בפלטפורמה שיתופית רובוטית כלשהי, ואני מתמלא עצב ופחד (האמת היא שהמחשבה על הפלטפורמה כשלעצמה כבר מטילה עלי פחד).
ואולי אני מגזים קצת. אולי זה בסדר שרוב הזמן אנשים יסתובבו עם שיר בלב, ופעם בכמה זמן, כשאיזה משועמם ישאל אותם שאלה בפייסבוק, הם יפתחו לרגע את החדר הנסתר ההוא וידרשו בשלום זיכרון ישן ועטוף היטב. הנה, מי אמר שרשתות חברתיות זה דבר כל כך שלילי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו