"אם לא יהיה משפט חוזר וזדורוב ישוחרר, האמת לעולם לא תצא לאור"

בגינה המטופחת של אילנה ראדה בקצרין פורחים שיחי ורדים אדומים בין עצי הדר ודקל גבוה. "בעלי, שמוליק ז"ל, היה תמיד אומר, 'אני ע׳ובד בגינה, ואילנה מעצבת אותה'", היא מקבלת את פניי, "אהבתי להגיד לו איפה לשתול כל דבר".

עד לא מזמן פרחו כאן הצבעונים ששתל המורה לחקלאות של תאיר. "ארבעה ימים לפני הרצח, בסוף יום הלימודים, היא ראתה אותו שותל עם תלמידים פקעות של צבעונים בערוגה בבית הספר, וביקשה ממנו להצטרף. אחרי הרצח הוא בא אלינו עם התלמידים, לשתול פקעות בגינה שלנו. מאז, כבר 15 שנה, הם פורחים בחורף".

צהריים לוהטים בקצרין, ואילנה מובילה אותי אל הסלון הממוזג. על הספה כביסה מגוהצת ומסודרת, שממתינה לפיזור. על השידה מזכרות מטיול במרוקו, ועל אחד הקירות תמונות גדולות מבת המצווה של תאיר. "עשינו לה בת מצווה צנועה, רק בצלם השקעתי. אמרתי לחברה שלי, 'זאת מזכרת לכל החיים'. לא ידעתי עד כמה התמונות האלה יהיו מזכרת נצח".

אחרי הרצח, אנשים מכל הארץ שלחו להם מזכרות עם דיוקנה של תאיר - בדים רקומים, ציורים, תמונות דיגיטליות. "שמוליק רצה שהתמונות יהיו תלויות בכל הבית. היו תמונות בכל מקום ובכל הווריאציות. זה חנק אותי. לפני שנתיים עשיתי שיפוץ, היה חשוב לי שהבית יהיה נעים לכל מי שנכנס אליו. השארתי את הקיר עם התמונות מהבת מצווה, והוספתי מזכרות אחרות של בית רגיל. לא מזמן סידרתי כמה מגירות ומצאתי בהן מגנט עם התמונה המפורסמת של תאיר. הצמדתי אותו למקרר, הכי קרוב לשולחן השבת, אבל אם זה יפריע לבנים שלי, אוריד אותו".

היא בת 61. הבנים, רועי (39) ואוהד (36), בחרו לא להיות מעורבים במאבק המשפטי שלה. "הבהרתי להם מההתחלה: בשבילי תאיר חיה, עד שאני אשלים את המשימה. אני בוחרת בדרך הזאת, ואני מכבדת את הדרך שלהם. הם סבלו מאוד. חוץ מזה שאיבדו את אחותם, הם איבדו זוג הורים שיתמוך בהם, כי בגלל הדיונים המשפטיים היינו בהרבה נסיעות.

"כשנגמר המשפט, שמוליק חלה בסרטן והייתי עסוקה בטיפול בו. רק אחרי שהוא נפטר הבנתי שלא התעסקתי בבית, ושאני חייבת לתפוס אותו, כי הוא מתפורר".

אנחנו מתיישבות בפינת האוכל במטבח. הכיור נקי למשעי, כמו ביום המר ההוא, כשחזרה הביתה מהעבודה והבינה שמשהו קרה לתאיר, כי בשעה הזאת הכיור כבר היה צריך להיות מלא בכלים מארוחת הצהריים שהיתה מכינה לעצמה ולחברה הטובה, שאיתה הלכה בכל יום רביעי לחוג ריקוד.
"אני לא מאמינה שאני עוד כאן", היא אומרת כמעט בלחש, "הייתי כל כך קשורה לתאיר, שהייתי בטוחה שאם יקרה לה משהו, אני אלך איתה".

אביה של אילנה נפטר ב־2007, שנה אחרי הרצח של נכדתו. בעלה נפטר ב־2015, וכעבור כמה חודשים הלכה אמא שלה לעולמה. "פעם, לפני הרצח, היה כיף לקראת שבת או חג, אבל מאז הכל התנפץ. כשמישהו שואל אותי איפה אני עושה את החג או את השבת, זה כמו לתקוע לי סכין ולסובב אותה. בסופי שבוע שבהם אני עם הבנים ועם הנכד שלי יאיר, שקרוי על שם תאיר, אני מאושרת. ואז חוזרת למציאות.

"ביום שיאיר נולד, לפני שבע שנים וחצי, נפלתי לחרדה. הפסקתי לנשום. אולי כי בתוכי נחרדתי לאיזה עולם הילד הזה הגיע. לאט־לאט הוא גדל והתחיל להכניס בי שמחה, שלא האמנתי שאוכל להכניס לבור שנפער לי בלב. יש רגעים שאני נטו איתו, ולא זוכרת לרגע את תאיר. הוא יודע שתאיר היא אחות של אבא, ובהמשך גם יידע את הפרטים".

את מצליחה לישון בלילות?

"רק עם כדורים. אני במתח כל הזמן. הכדורים מרדימים אותי לכמה שעות כדי שאוכל לתפקד במשך היום באופן נורמלי, פחות או יותר".

בין משפט למשפט היא משתעלת, החלמה ארוכה מדלקת ריאות. לעיתים תוקף אותה השיעול באמצע מילה, והיא נאבקת בו. "מה לא ניסיתי? חוץ מהתרופות, לקחתי ג'ינגר, דבש, צמחים. אני יודעת שזה המתח הנפשי, זה תמיד כך לפני משפט או אזכרה".

הפעם המחלה התחילה יום לפני ההכרעה של בית המשפט העליון בבקשה של רומן זדורוב למשפט חוזר. "הייתי בהרצאה בבית החייל בתל אביב, אני מספרת לכמה שיותר אנשים את האמת על הפרשה, את הפרטים שלא מגיעים לציבור. בסוף ההרצאה ניגש אלי נער, סיפר שאבא שלו הוא איש משטרה, ואמר: 'אבא שלי אמר לי שזדורוב הוא הרוצח. בזמן ההרצאה שלך דפדפתי בדף שלך בפייסבוק וקראתי את המידע שהעלית שם. ניפצת לי את העולם שבו חייתי, אני יוצא מפה ואני לא מאמין לאבא שלי'. זו לא המטרה שלי, אבל תטילו ספק".

בלילה לפני ההכרעה ישנת?

"מעט. שינה טרופה. אני לא חיה באשליה שהכל יהיה ורוד. זה לא יקרה, אני יודעת את זה. אפילו אם יהיה הליך תקין ואמיתי, לא יעשו חקירה כמו שאני מבקשת, ויגידו 'תפסנו את הרוצח'. אני יודעת שאכנס למציאות עם הרבה כאב וגעגוע. עד היום לא התייחסתי לכאב שלי, כי התעסקתי במלחמות, איך לתקן את המעוות".

"לכי תשברי את הראש"

לפני שנתיים הגיש זדורוב באמצעות פרקליטו, עו"ד ירום הלוי, בקשה לבית המשפט העליון לקיום משפט חוזר. בתחילת החודש שעבר, ערב פרישתו, קיבל השופט חנן מלצר את בקשתו. הפסיקה לא מפריכה את הראיות שהובילו להרשעתו של זדורוב, אבל מתייחסת לראיות חדשות שהוצגו לבית המשפט, ובהן טביעת נעל שאינה שייכת לזדורוב, שהתגלתה על מכסה האסלה בתא שבו בוצע הרצח, ועליה דמה של תאיר (בתא נמצאו שלוש עקבות, שיצרו נתיב בריחה אחר מזה שתיאר זדורוב בשחזור); כתם דם של תאיר, שנמצא על מתקן נייר טואלט בתא הסמוך לזה שבו בוצע הרצח; ושערה מזירת הרצח, שנשלחה לבדיקת דנ"א בארה"ב ונמצאה מתאימה בסבירות גבוהה מאוד לשושלת של א"ח מצד אמו.

א"ח הוא בן זוגה של אולה קרבצ'נקו (א"ק), שטען בסדרת הטלוויזיה "צל של אמת" כי היא התוודתה בפניו על רצח תאיר ראדה. קרבצ'נקו חשפה לאחרונה את הקשר האלים שהיה לה עם א"ח, כמו גם משברים נפשיים שעברה, אך הכחישה כל קשר לרצח. עורך דינו של זדורוב, ירום הלוי, ביקש לזמנה לעדות מוקדמת, בטענה שיש חשש שתברח מהארץ - בקשה שנדחתה. בדיון קבע בית המשפט כי על הפרקליטות להשיב עד סוף החודש אם ברצונה לנהל את המשפט החוזר: אם תשיב בשלילה, זדורוב ישוחרר מייד; אם יהיה משפט חוזר, הוא ייפתח בחודש ספטמבר ויתנהל בהליך מזורז של שלושה-ארבעה דיונים בשבוע.

"באופן פרדוקסלי, ההכרעה הזאת היא הסיוט שלי", אומרת אילנה ראדה, "התיק ייפתח לחקירה רק אם יהיה משפט חוזר, ורק אם זדורוב יזוכה בהליך הזה. אם לא יהיה משפט, הוא יזוכה והחקירה לא תיפתח לעולם. הפרקליטות, ש־15 שנים לא רצתה למצוא את האמת, תנסה עכשיו? הם יגידו: 'בואי נעניש אותך. אמרת שהוא לא הרוצח - הנה, קיבלת. עכשיו לכי תשברי את הראש'. כמו במקרה של רחל הלר ז"ל - לאחר השחרור של עמוס ברנס, אף אחד לא בדק מי באמת רצח אותה.

"גם אם יהיה משפט, הוא יתנהל בקן הצרעות הזה, המחוזי. המקום שהכי איבדתי בו את האמון. מבחינתי, מחוז צפון רקוב מהיסוד. פרקליטים, משטרה ושופטים מחוברים יחד, תן לי ואתן לך. ראינו את זה גם במקרים אחרים אחרי הרצח, כמו הרצח של תהילה נגר בגינוסר, שם לא אספו את הראיות מהזירה, או ברצח של תושב קצרין שמונה חודשים אחרי תאיר, באמצע היום, באותה דרך שרצחו את תאיר (שיסוף בסכין חיתוך; ה"א) - שם המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות והשתיקה את מי שניסה לטעון אחרת".

מה את מתכוונת לעשות?

"אני לא אהיה מטומטמת כמו במשפט הראשון במחוזי, כשהאמנתי למערכת. אם אני אראה שהם לא מתכננים לחדש את החקירה כדי לחשוף את האמת, אני הולכת לסגור את רמת הגולן. אף אחד לא יוכל להיכנס או לצאת מפה. אף אחד. אני אביא לפה את כל עם ישראל.

"אני חושבת שעם ישראל יודע שרק ככה מקדמים פה מהלכים, רק אם פוגעים בבטן הכואבת של מקבלי ההחלטות. קברו את הילדה שלי פה, אני אקבור אותם פה. יבואו לכאן אנשים מכל הארץ, שיסגרו את הכבישים. הכל יהיה משותק".

את מאמינה שאנשים יבואו?

"בסוף כל הרצאה שלי אני מספרת לקהל שאני הולכת להניף דגל, ואני רוצה לדעת אם יש מישהו מאחוריי. כולם נעמדים. אני רואה את התגובות בפייסבוק, את האנשים ששולחים מכתבים. באים אלי הביתה, ואם אני לא נמצאת, משאירים עציץ עם מכתב שמחמם את הלב. קבוצות מכל הארץ באות לבקר בבית הכנסת על שם תאיר. אנשים רוצים לעזור. אני מקווה שלא אתאכזב".

חשבת לנהל את המאבק שלך יחד עם אשתו של רומן זדורוב, אולגה?

"את זה אני לא אעשה", היא שוב משתנקת משיעול, "אני לא נלחמת למען זדורוב. אני נלחמת למצוא את הרוצח או הרוצחים. אם בסופו של דבר זה יהיה זדורוב, בבקשה. שיקבל את עונשו. כל הסיוט שעובר עלי 15 שנים הוא בגללו, בגלל שהוא הודה סתם. אם הוא ישוחרר - אני, אמא של הנרצחת תאיר ראדה, אצטרך לשלם פיצויים מכספי המסים שאני משלמת למדינה, לבן אדם שהרס לי 15 שנים מהחיים".

הוא טוען ששברו אותו עד שנאלץ להודות.

"אני לא באה ממקום של לרחם עליו. אין לי שום עניין להקל עליו. הוא היה יכול גם לא להודות, לא להישבר".

מתי תעצרי?

"כשיהיה פסק דין ראוי והגון. ויהיה. אני לא נלחמת רק על כבודה של תאיר. אני נלחמת עם כל עם ישראל על הבית שלו. על הילדים שלו. המדינה הפקירה את הדבר הכי יקר לנו, הילדים שלנו. השבויים, האלימות במעונות, אסון נחל צפית. ואני אומרת להורים: תהיו אמיצים. אף אחד, לא בית משפט ולא פרקליטות, לא ישתיק אמא.

"אני כבר לא אנצח. אני אמא שהפסידה. הפסדתי את תאיר. שום רווח לא ייצא לי מזה. המלחמה שלי היא שכולם יתעוררו".

"תאיר השאירה לנו צוואה"

אנחנו נכנסות לחדר של תאיר. מיטת יחיד, ארון, שולחן כתיבה חדש. אילנה מנסה להפוך אותו לחדר עבודה עבורה, אבל עדיין לא מצליחה. היא מוציאה מארון הקיר את התיק שהשאירה תאיר בכיתה, ספרים ומחברות.

"אני נכנסת לחדר שלה כל יום. אני היחידה שכל השנים, ניקיתי, סידרתי, ישנתי שם. עד לפני שנתיים החדר עמד כמו שהוא. את הבגדים שלה נתתי באהבה רבה, אני לא צריכה את הבגד כדי להרגיש את תאיר. השארתי את מה שהיה קשה לי להיפרד ממנו, כמו נעלי הריקוד, למרות שבהלכה אסור לשמור נעליים של נפטר. שמרתי גם כמה אוספים של אמנים שהיא העריצה, כמו רן דנקר ונינט טייב".

על הקיר כתבה אילנה קטע מתוך עבודת השורשים שהכינה תאיר:

"החלום שלי להיות בריאה, לעשות מה שאני אוהבת, להצליח בכל תחום שאבחר, שהמשפחה שלי תהיה מאושרת ובריאה, להיות מפורסמת, שכל מי שאוהב אותו יחזיר לי אהבה, ללמוד באוניברסיטה ולסיים בהצטיינות, שהחיים שלי לא יחלפו כך סתם, ושתמיד תזכרו אותי כבן אדם טוב".

אילנה קוראת את המילים בקול ודמעות בעיניה. "כשפתחנו את העבודה, אחרי הרצח, הרגשנו שהיא השאירה לנו צוואה", היא לוחשת.

את פוקדת את הקבר?

"לא. לא מצאתי חיבור עם האבן הזו. החיבור שלי לתאיר הוא מזיכרונות שלנו, שהיו 24/7".

את חולמת עליה?

"בהתחלה חלמתי הרבה. היו לי דיאלוגים איתה. אמרתי לה שלא נפרדנו, והיא אמרה שהיא תמיד פה לידי. שנה אחרי הרצח, ביום שישי, הדלקתי נרות שבת במציאות. שמואל והבנים היו בבית הכנסת. בסלון נעמדתי מול ציור שהכינה תלמידה שלמדה איתה, אני אפילו לא יודעת מי זאת. תאיר מצוירת בשחור־לבן, פותחת את העיניים במבט עצוב, היא אף פעם לא נראתה כך. בעיניי, אלה רגעי האימה האחרונים של תאיר.

"נגעתי בתמונה, ופתאום תאיר באה אלי בפיג'מת סאטן, עם ריח של קרם גוף של תינוקות, והרגשתי את השיער הרטוב שלה על הפנים שלי. זה הבהיל אותי, לא הבנתי איפה אני. הבנתי שאני הוזה, אבל הרגשתי שהיא ממש נוגעת בי.

"היה לי חלום שבו היא יושבת על ספסל, ואני מתקרבת אליה ואומרת לה: 'תגידי לי מי רצח אותך'. היא משפילה מבט ואומרת: 'חברות'.

"לצערי אני לא אישה של חלומות, אני אישה שנאחזת בשורשים, לכן קוראים לי אילנה, כמו עץ עם שורשים עמוקים. אני רוצה לראות את ההוכחה מי רצח.

"באיזשהו שלב הבנתי שתאיר לא תגלה לי מי רצח אותה, עד שהיא לא תסיים את העבודה שהתחילה - להרוס את כל מי שכשל בתפקידו. מאז הרצח יש ביקורת ציבורית על משרד החינוך, יש התעוררות לגבי מה שהולך בבתי הספר, חשיפה של כשלי המשטרה, ביקורת על הפרקליטות. זה לא קשור ישירות לרצח של תאיר, אבל יש מערבולת. כאילו תאיר אמרה: אני אחריב לכם את הכל, אחר כך אגיד לכם את האמת".

איך את ממלאת את היום שלך?

"אני עובדת בבקרים במשק בית. עבודה שמנקה לי את הראש. בערבים יש לי הרצאות, שבהן אני מספרת לאנשים את האמת על רצח תאיר. באים גם בני נוער, שעוד לא נולדו כשתאיר נרצחה. אף אחד לא יוצא אדיש. כשאין הרצאה, אני יושבת עם קבוצת האנשים היקרים שעוזרים לי, וביחד אנחנו מתכננים את המהלך הבא, או כותבים את הפוסט הבא בדף הפייסבוק שלי".

"ידעתי שאלה ילדים"

תאיר נרצחה ב־6 בדצמבר 2006, חודש לפני יום הולדתה ה־14. גופתה נמצאה ב־7 בערב בתא שירותים בבית הספר "נופי גולן" בקצרין, שבו למדה. החקירה והבדיקה הפתולוגית העלו שהרצח אירע בצהריים, סמוך לשעה 13:30.

שבועיים לאחר הרצח הודיעה המשטרה שמצאה את הרוצח, רומן זדורוב, אזרח אוקראיני שעבד בבית הספר כרצף. בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לרצח, אולם בעדותו היו סתירות פנימיות. לאחר שמונה ימי חקירה הוא הודה ברצח בפני מדובב שהוכנס לתאו. בהמשך גם שחזר את המעשה.

ב־2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת ונידון למאסר עולם. הוא ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, ובערעור הציג חוות דעת שונות של מומחים. בשנת 2013 הורה העליון לבית המשפט המחוזי לעיין בראיות החדשות, אבל שופטי המחוזי דחו את הטענות, וב־2014 הורשע זדורוב בשנית. בסוף אותה שנה הוא ערער שוב לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה. גם בקשתו לדיון נוסף נדחתה.

אילנה אומרת שידעה מהרגע הראשון שזדורוב אינו הרוצח. "שבועיים אחרי הרצח הוזמנו לישיבה במועצה של היישוב, בהשתתפות ראש המועצה המקומית קצרין וראש המועצה האזורית גולן, מורים ופסיכולוגים. ראש הצח"מ דאז, יורם אזולאי, סיפר איך תפסו את זדורוב ואיך הוא הודה. שעתיים קודם לכן החוקרים היו אצלי בבית, ולא רמזו שיש חשוד.

"אמרתי לו: 'אזולאי, תאיר בשבילי זאת הנשמה שלי. אני קברתי את הנשמה. אני רוצה לשאול אותך: יש לך נעליים שלו?' הוא ענה שלא. אחר כך הוא אמר שזדורוב זרק מכנסיים שלו, ואני שאלתי, 'יש את המכנסיים?' הוא שוב ענה שלא, אבל התעקש ש'הוא מאה אחוז הרוצח'. שאלתי, 'איך אתה בטוח, אם הוא עוד לא עשה את השחזור? אתה ציירת לו את השחזור מראש?'

"השתוללתי בישיבה הזאת כי ידעתי שילדים רצחו את תאיר, וידעתי שאף אחד לא ירצה להודות בכך שאלה ילדים".

איך ידעת?

"מהסיפורים שהתחילו להגיע אלי מייד לאחר הרצח, על מצב הסמים והאלימות בבית הספר. במשך כל השנים ראיתי איך מטאטאים בקצרין בעיות חינוך מתחת לשטיח. בלילה שבו תאיר נרצחה כינסו את כל ההורים במתנ"ס כדי להרגיע אותם. נתנו להם לדבר. אחת האימהות נתנה לי מאוחר יותר את הפרוטוקול, וכשקראתי אותו היה לי חום. ההורים סיפרו על ילדה שנאנסה בתוך בית הספר, על סחר בסמים, מה לא, וממש רואים איך מנסים להשתיק אותם.

"כשתאיר היתה קטנה, היא ביקשה שאהיה בוועד ההורים של הגן. אחר כך ביקשה שאהיה בוועד של בית הספר. אחרי הרצח לא הבנתי שבמותה היא גייסה אותי שוב לוועד ההורים. הפעם, לוועד ההורים של המדינה".

היה בכל זאת רגע שפקפקת בחפותו של זדורוב?

"פעם אחת, לפרק זמן מאוד קצר. ירון שור, מומחה לטביעות נעל, בא לבית המשפט והעיד על טביעת הנעל, שנחשדה כזו של זדורוב. הייתי נסערת. רצתי לאשתו ואמרתי לה, 'תקשיבי לי, אני מהבן שלך עושה קוביות, אני ארצח אותו'. ואז הסנגור שלו, עו"ד דודו שפיגל, אמר לי: 'אילנה, מה קרה לך? תכף תהיה החקירה שלי, ואת תראי איך הם נופלים'.

"וכך היה. הוא הראה לירון שור טביעת נעל מהזירה, ושור לא ידע לענות למי היא שייכת. הסנגור הראה לו שמדובר בטביעת הנעל של תאיר, שהנעל קיימת, שבשום מקום לא צוין שמדובר בנעל של תאיר, שכמובן היתה בידי החוקרים. פה הרגשתי כאילו זרקו עלי בלוק. אפילו את הדבר הכי בסיסי, לדרוש לקבל את טביעות הנעל של תאיר מתוך הזירה ולהוציא מהן טביעות, לא עשיתם?"

מה את חושבת על החשדות לגבי אולה קרבצ'נקו וא"ח?

"שצריך למצות איתם את החקירה, כמו עם שאר החשודים. לפני שנה יזמתי פגישה עם א"ח. כשאני פוגשת מישהו, אני יודעת להביט לו בעיניים ולדעת אם הוא דובר אמת או שקר. הזמנתי אותו אלי, אבל נתתי לו את האופציה שאני אגיע אליו. הוא הסכים לבוא לכאן, ושעה לפני הפגישה הודיע שהוא לא בא. כנראה יש לו סיבה".

"באה עם ציפיות נמוכות"

לדיון שהתקיים השבוע בבית המשפט בנצרת, אילנה לא באה. "ידעתי מראש שזה דיון מאוד טכני, בחרתי ללכת לטיפול במרכז הארץ. לחזק את עצמי לקראת המערכה הבאה".

את לא מאמינה למשטרה, את לא מאמינה לפרקליטות. את מאמינה שייעשה צדק?

"אני עדיין מאמינה במערכת המשפט. השופט מלצר קבע שיש פה ראיה מאוד משמעותית, שגם השופט יורם דנציגר התייחס אליה בערכאה הקודמת. במהלך השנים התחלפו האנשים. יכול להיות שהשופטים החדשים, ואולי הפרקליטים החדשים, יעשו אחרת. אני רוצה שהפרקליטות תהיה אמיצה להודות שהיא טעתה, שייתנו לחן קוגל לבדוק את כל הראיות שלא נבדקו עד היום, ושיתעמקו בכל העדויות והראיות של בני הנוער. אבל אני באה עם הציפיות הכי נמוכות". 

החברים של אילנה

"החבר'ה האלה גילו ראיה ששיחקה תפקיד חשוב בהחלטה למשפט החוזר"

לצידה של אילנה פועלת קבוצה של חברים, שהתקבצו ממקומות שונים ומרקעים שונים כדי לסייע לה במאבק. ניר יסוד (51) מקיבוץ אפיקים, איש חינוך שעובד כקצין ביקור סדיר; יוגב נגרקר (42), עצמאי מקיבוץ שדה נחמיה; קרן אלפנץ כץ (44), קרימינולוגית קלינית מקיבוץ יד חנה; אבי ירדן (39), עצמאי מקיבוץ עין החורש; ועו"ד מוטי טימסית (59) מבית אריה.

"מההתחלה הסיפור נראה תמוה מאוד", אומר ניר, "ככל שעבר הזמן, כך היה ברור לי שזדורוב יזוכה. כשהוא הורשע, התחלתי להתעמק בחומרים. זה לא נתן לי מנוח. לא הסתפקתי בקריאת חומרים, וב־2014 הגעתי לבית המשפט העליון כדי לצפות בדיון בערעור, שבו העיד המומחה האמריקני לטביעות נעליים, וויליאם בודזיאק.

"באולם פגשתי את אילנה ושמואל. אחרי שבוע יצרתי קשר עם אילנה. בהתחלה היא היתה חשדנית, אבל לאט־לאט נבנה בינינו האמון.

"היום אני כותב עבורה את התכנים בדף הפייסבוק ומעביר לאישורה לפני שמעלה אותם, עונה למיילים שמגיעים מאזרחים ומנסה לעזור לה בכל מה שהיא צריכה".

"הם קבוצה של חבר'ה מדהימים, בלי אינטרס, בלי אגו", אומרת אילנה, "רק רוצים לעזור, להיות שם בשבילי. לא רק בצד המשפטי, אלא גם ביומיום. לפעמים יושבים איתי כאן במטבח עד אמצע הלילה".

ניר: "כשהגעתי לראשונה לבית של אילנה, לפני ארבע שנים, ישבנו שעות עם הארגזים שבהם אילנה אספה את החומרים ומיינו אותם. כמות גדולה של מסמכים, פרוטוקולים של ישיבות, רשימות תלמידים, וגם פנקס שבו אילנה כתבה בחודשים שאחרי הרצח את כל המידע שהגיע אליה, כיווני חקירה.

"מי שמכיר את תיק החקירה, יודע שהמשטרה חשדה בכמה בני נוער, בני 18-14. למה לא להשוות אליהם את השערות שנמצאו בזירה ואת שאר הממצאים? כשאיילת שקד היתה שרת המשפטים נפגשתי איתה, והיא השתכנעה להקצות תקציב מיוחד כדי לבדוק את כל השערות הרבות שנמצאו בזירה. אבל שי ניצן, פרקליט המדינה דאז, עצר את זה. עד היום אנחנו נלחמים שיבדקו את כל השערות שמצאו בזירה".

אילנה: "החבר'ה האלה גילו בתוך חומרי החקירה את העובדה שמצאו דם על טביעת הנעל הלא מפוענחת, ששיחקה תפקיד חשוב בהחלטה למשפט החוזר; לא ירום הלוי, לא הפרקליטות. הלכנו עם זה ב־2019 לשר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, ולח"כיות קארין אלהרר ויפעת שאשא־ביטון. ניסינו כל פתח. כל אחד אמר: 'תביאו מומחים בעלי שם'".

ניר: "העלימו את הראיה הזאת מההתחלה. כשגילינו אותה, אני פניתי לכל הגורמים. בין פנייה לפנייה חיכיתי ארבעה-חמישה חודשים. לא הרפיתי. העיפו אותנו".

אילנה: "בהרבה מהמזכרים של בני הנוער כתוב, 'הנ"ל חשוד ברצח תאיר ראדה, נא להמשיך את חקירתו'. האם היה המשך חקירה עם הילד הזה? האם הובא לבית משפט? האם המשיכו להתעניין במשהו? כלום, כלום וכלום.

"יותר מזה - ילדה אחת אמרה בעדות שלה: 'אני יודעת מי רצח את תאיר'. השופט שאל את נציג המשטרה: 'איך המשכתם את החקירה איתה?', והשוטר ענה: 'התקשרנו אליה הביתה, והיא אמרה שהיא לא רוצה לדבר'. השופט שאל אותו: 'וזהו?', והשוטר ענה לו: 'כן'".

• • •

הם מכירים כל מזכר, כל עדות או פרוטוקול. הגיעו לכל חומר מצולם ויודעים מי מסתיר חומרים נוספים. המידע לא מפסיק להתקבל. כך, למשל, צעיר שהגיע לפני שנה להרצאה של אילנה בקצרין סיפר לה שראה את אחת התלמידות ביום ההלוויה עם שריטות על הפנים.

"אנחנו יודעים שתאיר נאבקה בתוקפים שלה", אומר ניר. "איתרנו את התלמידה לשעבר, והיא לא רצתה לדבר איתנו, כי אנחנו לא המשטרה. מישהו אחר היה נער שתאיר היתה מאוהבת בו, ויש מורה שהעידה שתלמידים סיפרו לה שהיא צעקה עליו באותו הבוקר. מורה אחרת ראתה אותו ביום הרצח בשעות אחר הצהריים ליד המרפאה ביישוב שבו הוא גר, כשהוא מחזיק את המפשעה בכאב, כאילו חטף מכה רצינית. הוא נחקר, סיפר שפגש את תאיר בבוקר הרצח, אבל לא סיפר שהיא צרחה עליו - וזהו. לא הצליבו חקירות, ולא המשיכו בחקירה שלו. לפני חמישה חודשים גילינו שהוא נעצר על סחר בסמים, והחברים שלו בבית הספר סיפרו שהסחר החל עוד בימי התיכון.

"מצאנו בעדויות, שמישהי היכתה את תאיר שלושה ימים לפני הרצח, ומצאנו חוסר התאמה דרמטי בעדויות המצולמות של התלמידים והתלמידות, שראו אותה אחרונות".

קרן אלפנץ כץ: "בגלל שאני באה מתוך המערכת, מבחינתי פסק דין הוא מה שקובע. הייתי בטוחה שזדורוב אשם. אבל לפני שנתיים רציתי להכין הרצאה מקצועית על הרצח והתחלתי לקרוא חומרים. חברה שלי, שהיתה בטוחה בחפותו, שלחה אותי לניר, והוא חשף אותי לכל חומרי החקירה שהותרו לפרסום.

"התחלתי לקרוא הכל, ומתוך מצבור העדויות התקבלה תמונה שמסבירה איך הגיעו למצב של רצח בבית ספר, ומי היה יכול לבצע את הרצח. יש יותר מ־500 עדויות של בני נוער, והרבה מהמידע מצטלב.

"בעין קרימינולוגית, די ברור שמדובר ברצח של בני נוער. זה גם מתאים לברוטאליות שבה הרצח בוצע, בני נוער רוצחים בצורה יותר ברוטאלית מאשר בוגרים. זה מתאים גם למניעים שעולים מחומרי החקירה, כמו סמים ויחסים רומנטיים. בבית הספר הזה היתה חבורה שסחרה בסמים, חלקם הגיעו לבית הספר עם סכינים. מהעדויות של בני הנוער מבינים שהיתה שם קטסטרופה חברתית. הם לא הופתעו מהרצח".

אבל למה דווקא תאיר?

"היא היתה ילדה מוצלחת, שהביעה את דעתה בהרבה תחומים. ההשערה שלי היא שהיא לא נרצחה באופן מכוון. היא כנראה עברה ליד קבוצה של שלושה-ארבעה נערים או נערות, שקשורים לעניין הסמים, ואמרה להם משהו כמו 'למה אתם מעשנים בתוך מבנה' ונכנסה לשירותים. והם אמרו, 'מה זה, היא תתלונן עלינו. אנחנו הולכים לאיים עליה'. ובפנים זה הסתבך. לא היתה כוונה להרוג דווקא אותה. אבל בגלל שזו היתה קבוצה, וקבוצה מפעילה יותר כוח ביחד, זה הגיע לרצח ברוטאלי. רואים על הגופה שהיא נלחמה בהם. אגב, דווקא לגבי זדורוב החליטו שאין מניע לרצח".

• • •

ניר, קרן ויוגב לא מהססים גם לפנות לבני נוער לשעבר, היום כבר בשנות ה־30 שלהם, שהם מאמינים שיכולים להביא לפתרון התעלומה. עד כה כבר הגיעו לכ־50 ראיונות עם מי שלמדו עם תאיר באותה שכבה, או בשכבות שמעליה.

קרן: "באחד המזכרים שקראתי, כתוב שחמישה ימים לאחר הרצח התקשר למשטרה אדם מטלפון ציבורי בפתח תקווה, ודיווח שבסוף השבוע התארחה אצלו משפחה. הבן, תלמיד כיתה ח' מקצרין, אמר שהוא יודע בוודאות מי הרוצחים ונתן תיאור מפורט. האלמוני הוסיף שהנער פוחד שיפגעו בו אם ידווח למשטרה.

"המשטרה התרשמה שמדובר במידע אמין ואיתרה שלושה בני נוער מקצרין, שיש להם משפחות בפתח תקווה וששהו שם באותו סוף שבוע. כאן הם הגיעו למבוי סתום.

"אני עברתי שוב על התשאולים, והצלחתי לאתר נער נוסף שיש לו משפחה בפתח תקווה, היום הוא כבן 30. פניתי אליו בפייסבוק, והוא הסכים לדבר איתי. שוחחנו כעשר פעמים, באחת מהן נפגשנו בבית קפה בקצרין. דיברתי איתו על סמים בבית הספר, על מה שהוא חושב על הפרשה, והוא פתח את ליבו. הכל מוקלט.

"עימתתי אותו גם עם המזכר שקראתי, על הילד שאמר שהוא יודע בוודאות מי הרוצח, וראיתי שהוא נלחץ. אמרתי לו שאני חושבת שהוא הנער הזה. בהתחלה הוא הכחיש כל קשר, ואז אמר פתאום: 'את יודעת מה, אולי אמרתי את זה, אבל סתם קשקשתי'.

קרן לא הסתפקה בשיחות, והנער גם הסכים לענות על שאלון אבחון פסיכולוגי, שבודק מידת מסוכנות לחברה. "המבחן יצא קטסטרופלי", היא אומרת, "בפרופיל הוא מתאים להיות מעורב ברצח. אולי הוא היה מעורב, אולי הוא רק ראה. אבל כל הסימנים, כשאת אוספת אותם, מחייבים חקירה באזהרה. העברתי את החומר למשטרה לפני שנה וחצי, אני לא יודעת אם עשו עם זה משהו.

"אם היה לחוקרים עוד זמן, הם היו מגיעים לרוצח האמיתי. אבל היה אז לחץ למצוא את הרוצח ולחזור לשגרה, כולם היו לחוצים שאירוע כזה קרה בבית הספר, רצו לתת תשובות ולשים את זה מאחוריהם. חבל שלא המשיכו לחקור עד הסוף. אבל עדיין לא מאוחר".

תגובות

הפרקליטות: "אין בסיס לפתוח את החקירה מחדש"

מפרקליטות המדינה נמסר: "בעת חקירת הרצח, בשנת 2006, נחקרו כל כיווני החקירה האפשריים, בהיקף חסר תקדים. גם בשנים שלאחר מכן נבדקו ונחקרו פניות שונות, לרבות בעניין אולה קרבצ'נקו. עמדת הפרקליטות, גם כיום, היא כי אין כל ראיה לכך שאדם אחר רצח את המנוחה, ואין בסיס לפתוח את החקירה מחדש.

"בעקבות החלטת כבוד השופט מלצר תחליט הפרקליטות אם יש מקום ואפשרות לנהל מחדש את התיק נגד רומן זדורוב, בהתחשב באמור בהחלטה ובשיקולים אחרים".

מהמועצה המקומית קצרין נמסר: "איננו יכולים להעיד או להגיב על טענות שקרו לפני כ־15 שנה. המועצה המקומית קצרין מגנה כל אקט של אלימות ופועלת למיגור תמידי של כל תופעה. אנו נמשיך ונלווה את אילנה ואת משפחת ראדה. ליבנו עימם בימים אלה".

עו"ד תומר שוורץ, פרקליטה של אולה קרבצ'נקו, מסר: "כבר קרוב לעשור מדינת ישראל בודקת וחוקרת את הבדיה בדבר מעורבותה הנטענת של אולה קרבצ'נקו ברצח הנורא. מסקנתה חד משמעית - אולה אינה קשורה למקרה, והיא קורבן למסע נקמה של בן זוג מתעלל, שלא היה מסוגל להשלים עם עזיבתה אותו".

timorhila@gmail.com