בלשי החטופים יוצאים מהצללים: "לפעמים ידענו באיזו מנהרה הם"

"אני מודה שלא חשבתי שנגיע לרגע הזה", אומר גורם בכיר ביחידת השבויים והנעדרים של אמ"ן. "היו לי הערכות במהלך המלחמה שלא נצליח לאתר יותר מעשרה חללים, ושהם יישארו פרשיות פתוחות לעשרות שנים".

הם שירתו במגוון תפקידים במערך המבצעים המיוחדים של אגף המודיעין, ובמשך כל שירותם נשארו בצללים. זו הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שבה מפקדי היחידה שהיו אחראים על המודיעין, המבצעים וכלל ההיבטים שקשורים לחטופים, מדברים. עד עכשיו, וכל עוד המשימה שלהם לא הושלמה, הם לא הרשו לעצמם. "תמיד היה עוד מישהו לדאוג לו, עוד משהו שאפשר לעשות", אומר הגורם הבכיר.

מפקדת השבויים והנעדרים (שו"ן) הוקמה כבר בבוקר 7 באוקטובר. עד אז היתה זו מחלקה בתוך אגף המודיעין שפעלה בשגרה, שמעולם לא נערכה למצב כה קיצוני, כפי שהתבהר במהלך השעות הבאות. מאות אנשי מילואים, מרביתם יוצאי אמ"ן, גויסו למאמץ בפיקודו של מפקד היחידה, קצין בדרגת אלוף משנה, שהוכפף למנהלת החטופים בראשות אלוף (מיל') ניצן אלון. בסך הכל כללה היחידה כאלפיים אנשים, שפעלו בתקופות משתנות במשך השנתיים וקצת האחרונות.

המשימה הראשונה היתה לגבש תמונת מצב, בתוך הכאוס האדיר שגרמה מתקפת חמאס. בשלב הראשון דווח על יותר מ־3,100 נעדרים, והיה צורך לבצע מיון ראשוני כדי להבין מי מהם נחטף ומי לא. החשש היה שחלק מהנעדרים לא נחטפו לתוך שטח הרצועה, אלא "הלכו לאיבוד" ויתכן ששרידיהם נמצאים בשטח ישראל.

בתוך כמה שבועות התקבע מספר החטופים על 251, נוסף על ארבעה חטופים שהוחזקו בשטח הרצועה עוד לפני אוקטובר 2023. אבל למעשה, רק בדצמבר 2024, לאחר יותר משנה, יכלו להגיד ביחידת השו"ן בוודאות מי נחטף ומי לא. לפני כן, שרידיהם של חטופים בודדים אכן אותרו בתוך שטח ישראל, כמו במקרה של דולב יהוד ז"ל, תושב קיבוץ ניר עוז שנרצח במהלך מאבקו עם המחבלים, וגופתו אותרה בשטח ישראל.

לצורך המשימה הפעילה יחידת השו"ן צוותים של ארכיאולוגים ואנשי איתור נעדרים, שסרקו את השטחים הצמודים לגדר וליישובים בנגב המערבי. במקרים אחרים התברר כי אנשים שהוגדרו כנעדרים נקברו בשוגג עם אנשים אחרים, כמו אריק פרץ ובתו רות ז"ל, שגופותיהם התגלו בקבר אחד.

שיטת העבודה

בשלב הבא, עמלה היחידה על איתור מיקומם של מי שנחטפו בוודאות לעזה. היא עשתה זאת באמצעות שילוב של מגוון אדיר של מקורות מודיעיניים, החל מסרטונים שצולמו במהלך 7 באוקטובר, חקירות של מחבלים שנתפסו בשטח ישראל ובמהלך התמרון, מצלמות אבטחה וכן הלאה. מרגע שהחל התמרון נוספו לבנק המודיעין גם חומרים שנתפסו בתוך הרצועה, כמו סרטונים ממצלמות של חמאס שנמצאו על שרתים, מצלמות גו־פרו של מחבלים וכן הלאה. את התמונה המודיעינית השלים מערך ההאזנות של אמ"ן, שדלה מידע נוסף שיכול היה לסייע להתחקות אחר מיקומם של החטופים. "המטרה היתה לחבר את כל המודיעין כדי לספר את הסיפור השלם", אומר הבכיר.

שיטות העבודה של היחידה התבססו על מקצועות המודיעין, אבל שילבו גם מרכיבים מתורת הפורנזיקה והפיענוח של המשטרה והשב"כ. כך למשל היה במקרה של חטוף שתועד בידי מצלמות המחבלים של חמאס בעת שנחטף מביתו באחד הקיבוצים. גם עדויות של תושבי הקיבוץ אימתו את העובדה שאותו חטוף נלקח מביתו בחיים, אלא שמרגע זה אבדו עקבותיו.

"לאורך כל המלחמה גם בעיר עזה, גם במחנות המרכז וגם בחאן יונס היו חטופים חיים. היו מקרים רבים שבהם ידענו להגיד 'הם נמצאים  במבנה הזה'. אבל מעולם לא היתה לנו תמונה על כולם ברמת האיתור המדויק"

ביחידת השו"ן סרקו את כל צילומי האבטחה שהצליחו לאתר מאותו קיבוץ, והצליחו להרכיב תמונה של כל הרכבים שיצאו ממנו לכיוון הרצועה במהלך 7 באוקטובר. בשלב מסוים, לאחר התחלת התמרון, התקבל מידע נוסף שאפשר לאנשי המודיעין לאתר את הנקודה שבה הועבר החטוף מאחד הרכבים שיצאו מהקיבוץ, לרכב אחר של חמאס. הזיהוי התאפשר, בין היתר, בשל העובדה שהחטוף לבש פריט לבוש שקל לזהות גם בצילום מטושטש. מאותו רגע ניתן היה להתחקות אחר המשך המסלול של אותו חטוף, אף שהובהר כבר באותה נקודה שהוא נרצח עוד בשטח ישראל.

כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר התמרון הצה"לי הגיע לאזור מסוים בחאן יונס, כוחות הקרקע הוכוונו לבית מסוים, שאנשי יחידת השו"ן העריכו שאותו חטוף הוחזק בו כמה ימים. בהכוונת אנשי השו"ן הונחו החיילים לחפש באותו בית פרטי לבוש, שרידי דנ"א או מצלמות, שיוכלו לענות על השאלה לאן הועבר החטוף בשלב הבא. אלא שאז, בסריקה בחצר הבית, אותרו שרידיו של אותו חטוף, והוא הובא לישראל. "חלק חשוב בתוך העבודה של איתור החטופים היה הממשק עם פיקוד דרום והאוגדות המתמרנות, כדי להכווין אותם למקומות ולאזורים שבהם חשדנו שישנם חטופים", מסבירים המפקדים.

לאט־לאט החלה תמונת המודיעין להיבנות. בשלב די מוקדם בלחימה התברר כי אין עוד חטופים ישראלים בצפון הרצועה, ובהמשך גם במזרח הרצועה לא נותרו עוד חטופים. עם זאת, חמאס השתדל לפצל בין החטופים ולפזר אותם במקומות שונים בשטחים נרחבים באזורים שהיו בשליטתו. "היו אזורים שבהם ידענו שיש חטופים, אבל לא ידענו לדייק את המיקום שלהם. זה מצב מאוד מאתגר. ישבו מאות חוקרות וחוקרים, בשיתוף פעולה עם שב"כ, כדי להבין את המיקומים הללו.

לאורך כל המלחמה גם בעיר עזה, גם במחנות המרכז וגם בחאן יונס היו חטופים חיים. היו מקרים רבים שבהם ידענו להגיד 'הם נמצאים במנהרה הזו' או 'הם במבנה הזה'. אבל מעולם לא היתה לנו תמונה על כולם ברמת האיתור המדויק".

כשהדבר התאפשר, על בסיס המודיעין שנאסף יצאו לפועל מבצעי חילוץ חטופים, אך אלה היו בודדים: מתוך 255 החטופים, רק שבעה חולצו בפעולה צבאית. חטוף נוסף, פרחאן קאדי, אותר בחיים בתוך מנהרה בתל סולטאן, בין היתר בשל הזהירות שבה פעלו הכוחות המתמרנים בשטח, לאחר שקיבלו הנחיות מיחידת השו"ן. כמה ימים אחר כך נרצחו במנהרה סמוכה שישה חטופים בידי חוטפיהם, לאחר שכוחות צה"ל התקרבו לאזור. זה היה, ללא ספק, אחד הרגעים הקשים ביותר של אנשי יחידת השו"ן.

לאחר כל מקרה שבו נפגעו חטופים, האירוע תוחקר על מנת להפיק לקחים לפעם הבאה. התחקור היה חשוב גם על מנת לספק למשפחות הסבר מפורט למה שהתרחש בשטח. "היה חשוב לנו לשבת עם המשפחות, לקחת אחריות ולומר להן ביושר - זה מה שידענו, אלה ההחלטות שקיבלנו, פה שגינו וזה מה שלמדנו הלאה", אומר הגורם הבכיר.

במשך ימי המלחמה בוטלו כמה מבצעים לחילוץ חטופים חיים, לאחר שביחידת השו"ן הגיעו למסקנה שהסיכון לחיי החטופים שכרוך בניסיון החילוץ גדול מהסיכוי להצילם. במקרים אחרים מבצעים נדחו מכיוון שבאותם ימים המשא ומתן לשחרור חטופים התקדם, והיה סיכוי סביר שהם יוחזרו בהסכם.

חלק מהקושי בעבודת היחידה הייתה לאזן בין שתי משימות שלעיתים סתרו זו את זו - השבת חטופים והכרעת חמאס. "המפתח שלנו, בעבודה יחד עם פיקוד דרום, היה לאפשר עמידה בשתי המשימות האלה עם צמצום למקסימום של הסיכון לחטופים", הוא אומר. "ברור שיש מצבים שבהם אתה נמנע מפעולה מסוימת או מרסן את הפעלת הכוח, בגלל הסיכון לחיי החטופים. זו מלאכת האיזון שהיתה יום־יום, שעה־שעה". לדבריו, היו גם מקרים שבהם המשך הפעלת הלחץ הצבאי הוביל להתגמשות של חמאס במשא ומתן לשחרור חטופים, כך ששתי המשימות דווקא הצטלבו היטב זו עם זו.

המחיר הנפשי

העבודה ביחידת השו"ן לא היתה קלה מבחינה נפשית. אנשי היחידה חיו ונשמו את החטופים כל הזמן. "כשאתה אחראי על קבוצת חטופים או על חטוף מסוים, בכל רגע נתון אתה חושב 'איפה הוא עכשיו, האם אני יודע איפה הוא עכשיו, מה אני יכול כדי לדייק את המודיעין עליו'. כל הזמן אתה חושב איפה התמרון נמצא ביחס לאותו חטוף. ולכן כובד האחריות מורגש בכל רגע. כשמבינים שלא עמדנו במשימה ונפגעו חטופים, זו כמובן תחושה מאוד מאוד קשה".

אנשי היחידה קיבלו ומקבלים תמיכה נפשית כדי להתמודד עם המראות והתחושות הקשים שעלו תוך כדי עבודתם. ואולם לדברי המפקדים, העומס הנפשי הגדול ביותר לא נוצר מחשיפה לסרטוני זוועה. "תחושת הדחיפות היא המרכיב המרכזי בעומס המצטבר", מסביר אחד מהם. "אתה כל הזמן צמוד לסלולר הצבאי, אין שישי או שבת שאתה לא מגיע ליחידה. זה ממש יום־יום, בלי הפוגות. וזה מהטעם הפשוט שפעלנו מתוך תחושה שאם לא נעשה כמיטב יכולתנו עכשיו, עשויה להיות הזדמנות שנחמיץ. תחושת הדחיפות של לפספס את ההזדמנות להשיב אותם, או שנשמיד מנהרה שבה הם נמצאים, או שייהרג המחבל האחרון שיודע איפה הם קבורים ונאבד את קצה החוט - תחושת האחריות הזו, זה המשא הכבד".

"לפעמים אתה נמנע מפעולה מבצעית מסוימת או מרסן את הפעלת הכוח, בגלל הסיכון לחיי החטופים. כל הזמן אתה חושב איפה התמרון נמצא ביחס אליהם, ולכן כובד האחריות מורגש בכל רגע. כשמבינים שלא עמדנו במשימה ונפגעו חטופים, זו כמובן תחושה מאוד קשה"

כך למשל, אם המבצע לאיתורו ולהשבתו של רן גואילי לא היה מתבצע עכשיו, בהחלט ייתכן שבעתיד הקרוב הקו הצהוב בעזה היה זז, או שהתנאים האסטרטגיים והטקטיים לא היו מאפשרים לצה"ל לפעול לאיתורו. כך גם במקרה של אורון שאול ז"ל, שגופתו חולצה במבצע מעזה, יותר מעשר שנים לאחר נפילתו.

במשך המלחמה חולצו, בעזרת מודיעין מיחידת השו"ן, יותר מארבעים חללים חטופים. חלק מעבודת היחידה נגע למה שקיבל את השם "תהליך חליטה", ונועד לקבוע שאותו חטוף אכן נהרג. מדובר בתהליך שמתבסס על מודיעין אך יש בו היבט רשמי וסופי, ובסיומו מוציאים לאותו חטוף חלל תעודת פטירה. לכן, בבואם לקבוע את גורלו של כל חטוף חלל, אנשי היחידה הלכו על בהונות. הסיבה העיקרית לכך היתה לספק למשפחות החטופים ודאות שיקירם אינו עוד בין החיים. "הדבר הכי נורא זה להגיד לבן משפחה, 'אולי האהוב שלך מת'", אומר הגורם הבכיר. "רצינו להצליח לבשר את הבשורה הקשה מכל, אבל יחד איתה לייצר ודאות".

במסגרת תהליך החליטה הוקמו שלוש ועדות. הראשונה התבססה על אנשי מודיעין, שאיתרו, הצליבו וחקרו שוב ושוב פריטי מודיעין שהיו יכולים להעיד על מצבו של החטוף. רק לאחר שגובשה תמונה הרמטית של גורלו, ממצאי הוועדה הועברו לוועדה נוספת, שבה ישבו פתולוגים ורופאים. לעיתים, הוועדה הרפואית דרשה השלמה של נתונים, כדי להגיע למסקנה שהחטוף אכן מת בשבי. בשלב הבא הועבר המידע לוועדה נוספת, הלכתית, שבראשה עמד הרב הראשי לישראל (במקרה של אזרחים) והרב הצבאי הראשי (במקרה של חיילים). רק אם כל הוועדות קבעו פה אחד כי החטוף אכן מת, הוא הוכרז כחלל.

עבודת הוועדות הללו הוגברה בעיקר במהלך הפסקות האש, שכללו החזרה של חלק מהחטופים החיים, מה שאפשר לדלות מהם מודיעין. במהלך הסכם החטופים הראשון, למשל, נקבע כי שתי נשים שנחטפו נהרגו בשבי, בעקבות מידע שהגיע במהלך ימי הפסקת האש. היום ניתן לקבוע בוודאות כי על אף הקושי והמורכבות, כל ההחלטות שהתקבלו בשלוש הוועדות השונות לגבי קביעת מוות היו נכונות.

זר לא יבין

ביחידת השו"ן ידעו שהחזרתו של רן גואילי, שמותו נקבע כבר בינואר 2024, תהיה אחת המשימות הקשות ביותר להשלמה. אחת הסיבות לכך היתה שגם בחמאס לא ידעו מה עלה בגורלו של גואילי. במשך כשנתיים ניסו אנשי השו"ן להתחקות אחר מסלול חטיפתו, ללא הצלחה.

רק לאחרונה התקבל מידע שהכווין אותם לעבר בית הקברות בסג'עייה, שם אותר לבסוף. גם בעת שכוחות צה"ל חיפשו את גואילי בשטח בית הקברות, במסגרת מבצע "לב אמיץ", הוסיפו אנשי יחידת השו"ן לעבוד כדי לספק להם מידע יותר מפורט על מיקומו בתוך בית הקברות עצמו.

אותו גורם בכיר הגיע לבית הקברות לאחר איתורו של גואילי, ביחד עם הרמטכ"ל אייל זמיר. אחרי זמן רב, לשניים היתה סיבה לחייך. זמיר טפח על שכמו, ובחיוך אמר לו "אתה מפוטר". ביום שאחרי חילוץ גואילי, החטוף האחרון, התכנסו במפקדת החטופים כל מי שעמלו על הפרשה המורכבת, שבאה סוף־סוף אל סופה.

"ידענו בתוך המפקדה שאין מילים טובות לתאר את העשייה שלנו", הם אומרים. "כי הקלישאות תמיד נשמעות קלישאות, ואנחנו לא אוהבים להשתמש בהן. והאמת, היו מקרים רבים שבהן הקלישאות היו קטנות מלתאר את מה שקרה. אתמול התכנסנו, הצוות שעבד על הפרשה של רני, כדי להיות ביחד. כי בביחד של מי שעובד על זה לא צריך להסביר. זה היה רגע שהבנו שאנחנו חלק מאירוע גדול בהיסטוריה של העם והאומה שלנו".

"אפשר להגיד שהמשימה הושלמה", הבכיר מרשה לעצמו לחייך. "אני לא חושב שיש עוד צבא ומדינה בעולם שהיו משקיעים בהחזרת כל החטופים את מה שאנחנו השקענו, ושהיו דבקים ומתמידים במשימה הזו כמונו".