לירז צ'רכי: "הכישלון שהכי השפיע עלי? כנראה הגירושים"

1. מה את מרגישה כשאת שומעתחדשות מאיראןבימים אלה?
"אני כמעט לא ישנה, ואני בוכה ברגעים שלי עם עצמי. אני מודאגת וכואבת, אבל הלב שלי מלא תקווה שזאת הזדמנות פז, אולי אחרונה, לשחרור העם האיראני. העולם חייבלהתעורר ולעזור".

2. איזה ריח, טעם או צליל מאיראן חוזר אלייך דווקא עכשיו?
"שירים של זמרות טרום־המהפכה תמיד מרגשים אותי ומעוררים לי את הלב. יש בהם הרבה כוח והשראה להעצמה נשית".

3. יש רגע שבו את מרגישה שאת מופיעה גם עבור מי שלא יכולה לעמוד על במה שם?
"זה רגע ארוך שמתרחש כל הקריירה שלי. אני לא הסיפור, אלא הנשים והאנשים שמשוועים לחופש. החיבור שלי עם האמניות מאיראן הוא גשר להסברה אמיתית שיש אהבה בין שני העמים. שהפוליטיקה מעלינו, ושהמפגש בינינו הוא רצון שנוצר מאהבה שמספרת את הסיפור שלנו. לאישה צעירה באיראן עכשיו הייתי לוחשת:בקרוב את יוצאת לחופשי. תמשיכי לזעוק, אל תפחדי".

4. איזה שיר היית שרה בטהרן, אילו הדלת היתה נפתחת רק לרגע?
"'Zan Bezan' (אישה, שירי). זה שיר שהוא סמל למאבק נגד דיכוי הנשים: "אישה תני בראש / ‎אישה תשירי / ‎מותר לך לרקוד / ‎מותר לך לשיר / ‎מותר לך לשמוח // ‎‎אנחנו גורדאפאריות / ביחד נעשה מהפכה / עד מתי נוריד את הראש? / ‎עד מתי נכרע ברך? / ‎כל חיציי עומדים מכוונים / כמו ריסיי, לירות ולשחרר אותנו'. גורדאפארי היאוונדר־וומןהאיראנית.

"הייתי בחודש תשיעי כשכתבתי את השיר, מתוך געגוע עמוק לאיראן שאני מכירה, וגם לא. איראן כבר לא שלי, ועם זאת - אני יודעת בדיוק את המקומות היפים שלה, את ריחותיה, את צבעיהם".

5. את חיה למעשה בין שתי מולדות - ישראל ואיראן. איפה הכאב גדול יותר בתקופה הזו?
"אני חושבת שאין בתוכי הפרדה. אני מזדהה וכואבת, וגם חולמת ומתפללת עבור כולנו".

6. מה נשאר בך איראני גם אחרי חיים שלמים כאן?
"הכל. איראן בתוכי כמו שישראל בתוכי. עצם החסך הגדול, לצד חיי השפע, התרבות והחינוך הפרסי. הקונטרסט חי בי ומחיה אותי, מהדברים הקטנים לאמנות - ולדברים הגדולים של החיים".

7. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא בבית ברמלה, מציצה דרך התריסים במרפסת בסקרנות מה קורה מעבר לשמש. שאלתי את עצמי למה אני כאן ומה יש בחוץ שמחכה לי".

8. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"הוריי הסבירו לי שהכל נמצא בתוכי, ושאין לי מה לחפש מה יש או אין לאחר. מה שיש מיוחד והוא שלי".

9. והדבר האחד שלא לקחת מהם?
"לזרוע ספק לפני האופטימיות הגדולה שיש בתוכי, שהיא כמובן הרבה פעמים מאוד ילדותית".

10. מי האדם שהשפיע עלייך יותר מכל?
"סבתא רחל, שהתארסה בגיל 11, נישאה בגיל 13 וילדה שמונה ילדים. היא לא הגשימה את חלומותיה, אבל הגשימה את עצמה בחיים המפותלים שלה, בהעצמה נשית חזקה, שמחת לב אמיתית ואומץ ענקי. ההשראה שהיא נתנה לי נמצאת איתי כל דקה. מכל קושי, ורק ממקום ריק, אפשר למלא את הטוב במדויק, וכמו שאני חולמת".

11. מה היה הרגע שבו ידעת שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים?
"בגיל 3 היה לי ברור שאני רוצה לשיר, לרקוד ולשחק, ושכל מדרכה וראי הם במה".

12. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"בכמה מההופעות שלי באירופה. היה לי מופע מול 30 אלף איש שעשיתי עם חברותיי האמניות, שהגיעו מאיראן בחשאי כדי להופיע איתי. זה היה מרגש מאוד עבור כולנו".

15. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"ככל הנראההגירושים".

13. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
ההיענות לתפקיד שבו הכרתי אתתום(אבני, בעלה לשעבר; ש"ג). מזל גדול של 16 שנים, של משפחה וילדות קסם שלנו".

View this post on Instagram

A post shared by LIRAZ (@liraz_naz)

14. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"הצוות שלי באירופה שבר לי את הלב במהלך המלחמה כשלא גיבה אותי, החרים אותי והפסיק לעבוד איתי".

15. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?
"לחיות כל יום בשמחה ובסקרנות, גם כשמאתגר".

16. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"אני קודם כל אמא, וגם שמחה להיות קול - תרתי משמע. לשמח ולהיות צינור בעיקר עבורנו, הנשים".

17. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"ספר שירי האהבה של רומי, המשורר האיראני. עם כל מה שקרה לאחרונה באיראן, יש בי רגעי תקווה וגם רגעי שבר גדולים. אנחנו בצומת רציני פה, שישפיע על כולנו. בכל פעם שאני קוראת שירה ופתגמים של רומי נפתח לי הלב עוד קצת. הוא הפיח בי אמונה בימים הקשים האלה".

18. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"הולכים יד ביד, בעליות ובירידות".

19. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"ספרתהיליםקטן".

20. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"מהקהל המתוק שלי באירופה, שביטלו לו כמה פעמים כרטיסים להופעות שלי בגלל המלחמה, והוא מחכה בסבלנות לחזרה שלי אל הבמות. אני אוהבת אותם".

כמה קטנות

אם לא ישראל - איפה?
"איראן, קל".

אם לא עברית - איזו שפה?
"צרפתית".

אם לאלירז- איזה שם?
"קראו לי אנז'ליק/אנז'ל. אבא שלי התעקש, אמא שלי נחרדה - ואז הפכתי ללירז".

לא יתפסו אותך אף פעם בלי?
"מרכך שפתיים".

מדד האושר האישי?
"וואו. תמיד מכוונת למיליונים. כרגע זה בא והולך כמו גלים, ואני מחבקת כל גל".

לירז צ'רכי (47) משתתפת בימים אלה במופע "נשים ונפלאות" בהפקת התיאטרון הארצי