"מקווים שהמשטר ייפול ונשוב הביתה": הגולים האיראנים יוצאים לרחובות

בעוד המחאות באיראן נמשכות, יותר מ-300 אלף איראנים החיים בגרמניה עוקבים בדריכות אחר האירועים במולדתם. מאז פרצו ההפגנות, גולים איראנים יוצאים לרחובות בכל רחבי העולם - מארה״ב ועד אוסטרליה דרך כל אירופה - כדי להביא את הקולות החוצה, ובחלק מההפגנות הם מחליפים את דגל הרפובליקה האיסלאמית בשגרירויות.

רוב הגולים בגרמניה הגיעו בשנים שלאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979 - חלקם ברחו כילדים עם הוריהם, אחרים כסטודנטים צעירים, ויש שעזבו כמבוגרים. גם צעירים שנולדו כבר בגרמניה גדלו על סיפורי הוריהם, וחלקם אף ביקרו מדי פעם את קרובי משפחה שנשארו באיראן.

רבים מהגולים מעדיפים להישאר אנונימיים כשהם מתראיינים לתקשורת הישראלית. ״אם יראיינו אותי בשמי, לא רק שלא אוכל לחזור למדינה לעולם, אני גם מסכן את קרובי שעדיין חיים שם״, מסביר ש׳ (55) מברלין. הוא נאלץ לעזוב את איראן כילד כי אביו תמך בשאה, ולמרות שגדל בגרמניה הוא עדיין מקווה לחזור. ״אני באמת מקווה שהמשטר סוף סוף ייפול ונוכל לחזור הביתה. רבים ירצו לחזור כדי לבנות מחדש את איראן. המשטר הנורא הזה פשוט חייב ליפול״.

כמו לא מעט איראנים אחרים, מ׳ תומך ברזא פהלווי, בנו של השאה החי בגלות, ומקווה לשיבתו. ״האיראנים רגילים לשלטון מונרכי, ואני מקווה שפהלווי יחזור לאיראן לאחר נפילת המשטר ויוביל את המדינה״, הוא אומר. ״בסופו של דבר, עלינו להתמקד במה שרוצים אלה שמוחים ברחובות ומוכנים להקריב את חייהם כדי להפיל את המשטר״.

אך לא כל האיראנים הגולים מקבלים את השאיפות המונרכיסטיות של בן השאה המודח והמחנה שהוא מוביל. ס׳ (53) מדיסלדורף סקפטית כלפי שלטון מונרכי. ״אני חושבת שהרבה אנשים באיראן עוקבים אחריו כי הם צעירים ולא יודעים מה השאה הקודם עשה״, היא אומרת. ״הפחד שלי הוא שההפגנות יובילו להחלפת דיקטטור אחד באחר. אני מקווה שהאנשים שמסכנים עכשיו את חייהם ייתנו לדמוקרטיה סיכוי אמיתי, ושפהלווי יוכל להיות חלק ממערכת דמוקרטית - לא תחליף לה״.
ד׳, בעל חנות בשנות השישים לחייו מדיסלדורף, מחזיק רדיו טרנזיסטור ביד ומאזין לרדיו איראני. ״כבר כמה ימים שאין לי קשר עם משפחתי, אני מאוד מודאג. יש לי אחים ואחיות בטהרן״.

לפני שהקשר נותק, היו שמועות שהכוחות שמפזרים את ההפגנות מדברים ערבית. ״זה היה אומר שהם כנראה הביאו לוחמי חיזבאללה, עיראקים או כוחות אחרים כדי לירות במפגינים״. ד׳ מקווה שהמשטר ייפול הפעם. ״בהתחלה חשבתי שזה נידון לכישלון, שזה יסתיים כמו ב-2022. אבל בימים האחרונים חל שינוי ברור. עדיין קשה לדמיין את נפילת המשטר, אבל זה כבר לא בלתי אפשרי״.
ס׳ עצמה נולדה בטהרן ועברה לגרמניה לפני כשלושים שנה. ״בימים האחרונים אין לי יותר חיים נורמליים״, היא אומרת. ״האינטרנט חסום, אי אפשר ליצור קשר טלפוני עם אנשים באיראן. אני כל הזמן מסתכלת על הטלפון ומחכה לעדכונים. יש לי משפחה באיראן ואני מאוד מקווה שהם בסדר״. היא עזבה כי לא הרגישה בטוחה. ״לא כאישה ולא כאדם חושב חופשי. עסקתי ביצירה, ועם גל הצנזורה הקשה הרגשתי יותר ויותר מוגבלת״.

משפחתה שילמה מחיר אישי גבוה עבור החיים תחת המשטר. ״אחותי הייתה מהנדסת, עבדה בחברה גדולה והייתה מאוד מצליחה. אבל בגלל שהיא אישה לא-דתית, היא הורדה בדרגה. היא נדחקה אחורה, לא יכלה להתקדם יותר כי היא לא הייתה אחת משלהם״. גם אחיה והוריה עזבו את הארץ - כל אחד מסיבותיו, אבל תמיד בגלל המשטר.

למרות שלושים שנה בגרמניה ונישואים לגרמני, ס׳ ממשיכה להרגיש איראנית. ״אחרי שלושים שנה הבית שלי עדיין שם״, היא אומרת. ״כשראיתי את האורות מלמעלה בטיסה הראשונה חזרה, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה והתחלתי לבכות. אני לא מתגעגעת לדבר מסוים באיראן - אני פשוט מתגעגעת להיות בבית שלי״.

ס׳ רואה הבדלים ברורים בין המחאה הנוכחית למחאות קודמות. ״הפעם אלה לא רק נשים או אמהות או קבוצה מסוימת. אלה ערים רבות, מקצועות רבים, אנשים מכל השכבות החברתיות, קבוצות גיל ודתות. זה מאבק על הישרדות. הכלכלה במשבר עצום, האנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דברים בסיסיים - דיור, אוכל, חופש״.

למרות ניתוק האינטרנט וחסימת אמצעי התקשורת, המפגינים מוצאים שיטות פשוטות ומבריקות לתקשר ביניהם. ״כשאין אמצעי תקשורת, הם עושים רעש עם סירים וכפות, ואחרים שומעים ומצטרפים״, מספרת ס׳. ״הם גם משתמשים באורות הטלפון כדי לסמן שהם בחוץ. הם ממש האור שבחושך״. היא מציינת שהמפגינים אימצו סיסמה מהמהפכה האיסלאמית והפכו אותה: ״אז צעקו ברחובות ׳אל תפחדו, אנחנו ביחד׳. היום הם צועקים למשטר: ׳אתם צריכים לפחד כי אנחנו ביחד׳״.
ס׳ מונה שלוש דאגות גדולות שמטרידות את הגולים האיראניים: ״ראשית, שהמשטר יהרוג הרבה אנשים וההפגנות ייפסקו. שנית, שהמשטר יתחיל מלחמה עם ישראל או ארה״ב ויהרוס את המדינה שלנו. שלישית, שהאנשים יעקבו אחרי המנהיג הכי קולני - ושהוא יהיה הדיקטטור הבא״.

למרות כל הספקות, נותרת תקווה. ״אני לא יודעת אם ההפגנות יצליחו, אבל הפעם זה נראה רציני יותר מבעבר״, אומרת ס׳. ״יש תחושה שהעולם מסתכל יותר מפעמים קודמות, שישראל ואמריקה תומכות. אני מקווה שהאנשים סומכים זה על זה. אם הם יישארו ביחד - והם ברחוב כל יום - אז זה כוח גדול. אנחנו חייבים להאמין שהאור יכול לנצח את החושך״.