ברגע שאסי ורותם הכריזו השבוע על ניצחונו המוחץ של נועם בתן בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", כל הפוקוס, הלחץ והאחריות הלאומית הוטלו עליו בבת אחת. בזמן שמברכים עמדו בתור כדי לחבק אותו, הקונפטי הציף את הבמה, וביציע החלו לנתח את סיכוייו לחזור מווינה עם הגביע - מבטו של בתן הסגיר את מצבו, שנע, כנראה, בין נרגש למבוהל.
בו־בזמן, החיוך לא ירד מפניה של גל דה פז, שדקה קודם היתה פסע מניצחון, אך סיימה במקום השני. משוחררת ממחויבויות, היא פיזזה, צחקקה ולא נראתה כמו אחת שהפסידה. ראשונה ניגשה אליה שירי מימון, מפסידת הריאליטי הראשון. לפני שני עשורים היא נכנעה בגמר "כוכב נולד" לנינט טייב, שמותגה בתור המאמי הלאומית. זה לא היה כוחות. כיום מימון יושבת בפריים־טיים, בוחרת את נציג ישראל לאירוויזיון, מתחזקת קריירה מפוארת ומסתכלת על נינט מגבוה.
ביצוע הזכייה של נועם בתן // צילום: באדיבות קשת 12
כשכל העיניים התרכזו בבתן, בצד עמדו שתי סגניות מדורות שונים והתחבקו. מימון שלפה סלולרי, צילמה תמונת סלפי משותפת עם דה פז, ואז לחשה לה באוזן: "אין על מקום שני". "אני לא מרגישה שהפסדתי", אמרה אחר כך דה פז לכל מי ששאל מדוע היא עדיין מחויכת.
בעוד ביקום האירוויזיוני נטע ברזילי תישאר אייקון של הצלחה - בעולם האמיתי היא כמעט לא קיימת: מעט שירים, אלבום אחד וקריירה לא מוגדרת. לעומתה, מרגי מקסם את המקום השני לקריירת פופ מצליחה
אפשר היה להבין את זה. כידוע, לא מוכרחים לנצח בתוכנית ריאליטי כדי לזכות. עדן בן זקן התגלתה ב"אקס פקטור", שם השיגה רק מקום שני לאחר שהפסידה לזמרת פיליפינית נשכחת. הראל סקעת הפסיד להראל מויאל, מרינה מקסימיליאן לבועז מעודה, לי בירן לישראל בר־און, ועידן עמדי הפסיד את הניצחון ב"כוכב נולד" לדיאנה גולבי. עומר אדם, הזמר המצליח במדינה, בכלל נזרק לפני 15 שנה בבושת פנים מהריאליטי כי זייף את גילו - ותראו מה יצא ממנו בסוף.
אז מה עדיף: לנצח בתוכנית ולגמור כמו קובי מרימי (מי?) - או להפסיד בתחרות אבל להרוויח הצלחה, קריירה, כסף ואהבה בלונג ראן?
מהי הצלחה?
ביום שאחרי ניצחונם, זוכי ריאליטי מרגישים על גג העולם. כולם רוצים לגעת בהם. עטים עליהם מכל כיוון. ברחוב דורשים מהם תמונה וסרטון, עיתונים ואתרים מציעים להם כתבות שער, סוכנים מתחננים לייצג אותם, והצעות לשיתופי פעולה ולקמפיינים זורמות בשפע. כולם רוצים פלח מהזוכה עכשיו ומהר - אבל לזינוק מהיר מדי יש מחיר.
רוב זוכי הריאליטי מוצאים את עצמם בחשיפת יתר, והציפיות מהם חסרות פרופורציה. הם, מצידם, מסתנוורים בקלות, מקבלים החלטות פזיזות ובדרך כלל מפספסים את המומנטום. לא משנה במה ניצחת וכמה אהבו אותך - זה לא יחזיק בלי עבודה קשה וטיפוס איטי בסולם הדרגות של תעשיית המוזיקה, הקולינריה או הטראש.
לכן, דווקא למפסידים קל יותר להתפתח מאשר למנצחים. לפני שמונה שנים, יהונתן מרגי הפסיד ב"הכוכב הבא" לנטע ברזילי. אפשר להתווכח לגבי מי משניהם יותר גדול ומצליח, אבל בעוד ביקום האירוויזיוני נטע תישאר אייקון נצחי של הצלחה וניצחון - בעולם המוזיקלי האמיתי היא כמעט לא קיימת: מעט שירים, אלבום אחד בודד וקריירה לא מוגדרת. לעומתה, מרגי מקסם את המקום השני לקריירת פופ שנבנית בהדרגה, ושכוללת כמה להיטים, פסטיגלים, סדרות ועתיד מבטיח.
דוגמה אחרת ליתרון המקום השני היא בר כהן, שהפסידה לפני שלוש שנים וחצי בקרב העונתי של "האח הגדול" לטליה עובדיה. כהן יצאה מהריאליטי כשהיא לא יודעת איך מצלמים סטורי, מדברים למצלמה או מנהלים קמפיין. לאט ובשקט היא בנתה עצמה ברשתות, והפכה לאחת המשפיעניות המצליחות כיום בישראל, עם מחזור הכנסות המוערך ביותר מ־3 מיליון שקלים בשנה.
מגרושה שמגדלת ילד בדירת הוריה ומתפרנסת ממריטת גבות ומעיצוב ציפורניים, כפי שהוצגה לצופי הריאליטי, היא צמחה להיות משפיענית עם 350 אלף עוקבים, שמתגוררת בבית שקנתה מכספה עם בעלה אליאב טעטי, שאותו הכירה ב"האח הגדול". בשבוע שעבר נולד להם בן משותף. במקרה שלה, הריאליטי שינה את חייה מקצה לקצה. היא נכנסה אליו כאדם מסוים, וכשיצאה הפכה לאדם אחר לחלוטין.
הטלוויזיה אומרת לנו: לא משנה אם תנצחו או לא, אנחנו נעשה מכם כוכבים. גם מקום שני סבבה. רק תבואו, תשתתפו, תרצו ותאמינו - ובסוף זה יקרה גם לכם. ברור שזה שקר
כלומר, יש הבדל מהותי בין ניצחון להצלחה, בין תהילה רגעית לחיים עצמם. ובכלל, מי מגדיר מהי הצלחה? האם לנצח ב"מאסטר שף", וכתוצאה מכך לפתוח את מסעדת החלומות, אבל לסגור אותה כעבור שנתיים בגלל חובות, נחשב הצלחה או כישלון? האם חזרה של מתמודד לתוכנית שידוכים אחרי שלא מצא אהבה בסיבוב הראשון זה ניצחון או הפסד?
הפנטזיה ושברה
נראה שהצלחה וכישלון נמדדים על פי צורכי המערכת: הערוצים הם שמגדירים עבורנו מהם הצלחות וכישלונות של פליטי ריאליטי, בהתאם לאיך שהנרטיב משתלב בסיפור הגדול שמספרים לנו.
קחו לדוגמה את המנצח של השבוע, נועם בתן. הוא לא הגיע משום מקום. יואב צפיר, הבמאי של "הכוכב הבא", זיהה אותו כבר לפני עשור באודישנים לתוכנית. בתן היה אז רק בן 17, לא הבריק מול השופטים ולא הרים מסך, אבל צפיר התעקש. הוא הזמין אותו לאודישן נוסף - והוא שוב לא עבר.
חלפו שנתיים, וצפיר לקח את הזמר המתחיל להשתתף בתוכנית אחרת, "אביב או אייל", שם בתן הגיע לגמר וסיים שלישי. המסע המפרך אל הניצחון הפך להיות הסיפור שלו העונה ב"הכוכב": זמר שבמשך עשור ניסה את מזלו בריאליטי ונכשל, אך לא ויתר - ובקרוב יטוס לאירוויזיון.
אם בעבר "פליט ריאליטי" היה כינוי גנאי, כיום הטלוויזיה הבינה שעליה לתקן את התודעה הציבורית. כיום הניצחון אינו חזות הכל. הטלוויזיה למעשה אומרת לנו: לא משנה אם תנצחו או לא, אנחנו עדיין נעשה מכם כוכבים, אפילו לרגע. גם מקום שני הוא סבבה. והאמת, זה בעצם עדיף. רק תבואו, תשתתפו, תרצו ותאמינו - ובסוף זה יקרה גם לכם.
ברור שזה שקר. בישראל מסתובבים אלפי פליטי ריאליטי, ובודדים מהם שינו לעצמם את החיים - אבל השקר הזה נשמע טוב. הוא מעניק לצופה תקווה וחלום. הטלוויזיה רוצה שנאמין שאפשר להצליח דרך הריאליטי, וכל עוד אנחנו מאמינים לסיפורים האלה נמשיך לצפות בזה.
באמצעות אגדות על מנצחים שהצליחו בלי לנצח ועל מפסידים שחייהם השתנו, הריאליטי בורא אצל צופיו פנטזיות על תהילה, ובאמצעותן ממשיך למשוך אליו את בעלי החלומות והשאיפות. תוכניות הריאליטי ממשיכות להתקיים עד היום בעזרת מיתוג מחודש של תדמית משתתפיהן, שמאמינים לזה, וממשיכים בתורם לתדלק את המכונה הקפיטליסטית של הטלוויזיה המסחרית בחלומות עטופים במקבצי פרסומות.
כאפה לפנים
חמש שנים אחרי הופעתו בריאליטי, דיויד מאיר זיטון השיג השבוע "תהילה", כזו שלא היתה לו מעולם. הוא הרביץ לחטוף משוחרר (רום ברסלבסקי), נעצר ותואר בכל כותרת בתור "החבר של נסרין קדרי". אף אחד לא זכר שזיטון שר פעם על במת "הכוכב הבא", ושהשופטים אמרו עליו שהוא כוכב שיגיע רחוק - וכעבור שלוש תוכניות הדיחו אותו.
בין ערוצים: מה שהיה, 'שכחו מזה
שבוע פורה מאוד היה ליוצאי "משחקי הכס". אמיליה קלארק (חאליסי) מככבת כמרגלת מהסבנטיז בדרמה התקופתית "נשות המרגלים" שזמינה ב־HOT, ב־yes ובסלקום; הדמות של קיט הרינגטון (ג'ון סנואו) ב"התעשייה" של HBO זכתה בפרק של השבוע בהארה והתגלות; וסופי טרנר (סאנסה סטארק) קיבלה תפקיד מוביל בדרמת הפשע של אמזון "גניבה". תוסיפו לזה את הרנסנס של היקום של "משחקי הכס" עם עליית סדרת־הבת "האביר משבע הממלכות" (HBO) - ותקבלו אינספור השוואות בין מה שהיה למה שעכשיו.
כמה שהתפקיד הקודם או הסדרה המקורית היו גדולים יותר, ככה יותר קשה לגרום לאנשים לראות בך משהו אחר. פעם נהוג היה לספר על "קללת סיינפלד": בשנים שלאחר הסדרה האיקונית, שחקניה התקשו לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של הקומדיה העל־זמנית. בדיעבד הבנו שזה בולשיט. זה לא שצריכה להיות לנו ציפייה שג'רי סיינפלד יעשה היום משהו גדול יותר מ"סיינפלד", וקיט הרינגטון לעולם לא יתעלה על ההצלחה העולמית של ג'ון סנואו, ופול מקרטני לא יעשה מוזיקה שתצליח יותר מהביטלס - אז למה להשוות?
להתמכר/לוותר
אביתר בנאי: סיכוי להינצל (yes, פרטנר)
מיהו הגיבור האמיתי של סדרת הדוקו המהפנטת על אביתר בנאי? האם הזמר, שפתח את ליבו ואת ביתו במשך 11 שנה ונחשף כפי שלא נחשף מעולם? או שבעצם הגיבור הוא הבמאי דורון צברי, שעשה את הבלתי ייאמן והצליח לחדור את הנפש הסבוכה והמורכבת של אחד מהאמנים הכי מסתוריים בארץ, והרכיב מסע מטלטל בין אור לחושך, שמוגש על גבי ארבעה פרקים מרתקים במיוחד? עוד הוכחה - אף על פי שלא באמת צריך כזו - לכך שצברי ("מחוברים", "בית שאן סרט מלחמה") הוא עדיין מהיוצרים הכי טובים במדינה.
יאפא (כאן 11)
במבט ראשוני, אחרי סיבוב קצר בסמטאות או בשוק, יפו יכולה להיראות כמו אחת הערים היפות בישראל. אבל אם תתעמקו, תגלו שרושם ראשוני זה חשוב ונחמד - אבל יפו היא יפו, והכבישים מתפרקים, הבתים מתקלפים והאלימות ברחובות היא תסריט לסדרה של כאן 11. "יאפא" סגרה השבוע את העונה, פענחה את תעלומת הרצח והיתה ממש כמו יפו: בתחילתה היא נראתה כמו דרמת פשע סוחפת ומלאה ברבדים, במסרים וביופי אורבני - אבל כעבור שמונה פרקים הרושם הראשוני התקלף, ו"יאפא" התגלתה כסתם עוד סדרה מבולבלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
