"אני חוטף משני הצדדים" אוראל צברי עושה את יפו בסרט חדש - ולא מפחד להתבטא בנושאים הטעונים

יפו של שנות ה־60 כולם ידעו שחלפן טוב צריך שתהיה לו אמינות, וכמעט כולם ידעו לבנות טיארות. בינו גבסו, הוא ד"ר שקשוקה, שנולד ביפו ב־1952 ומאז לא עזב אותה, היה בן 7 כשבנה את העפיפון הראשון שלו. רפי הבולגרי, שהיום הוא רופא שיניים, וברוך האשכנזי שגדל להיות קצב, הם שלימדו אותו.

שלוש שנים אחרי זה החלו שיעורים ראשונים בחלפנות. למד אותה מאבא שהכריח אותו לתת עבודה במסעדה המשפחתית בכיכר השעון ביפו.

"בהתחלה היה לי רע. רחוק מהילדים, מהטיארות, מהמשחקים. הייתי ישן במסעדה על שני כיסאות. אחר כך, כשהתחלתי להיכנס לביזנס, זה התחיל לזרום. האוכל והחלפנות". שני העולמות שהפגישו בינו לבין מנחם תלמי.

הפעם הראשונה היתה כשתלמי מיהר לטיסה, ומישהו הפנה אותו לבינו ואמר לו שהוא הישר בחלפנים. "מתוך צנצנת של פפריקה הוצאתי לו דולרים", בינו צוחק את הזיכרון, ולי אין שום חשק להגיד לו שלפי הסיפורים של תלמי זו היתה צנצנת אורז. גם בגלל שפפריקה נשמעת לי מחבוא יותר שווה, וגם בגלל שנוקדנות לא הולמת בשום צורה את מאהביה של יפו. העיר שסיפורים הם הנשמה שלה, של הרהיטים שנמכרים בשוק הפשפשים, של מוכרי הבורקס והדגים.

אחרי זה, כשהמשטרה והשופט אדמונד לוי שמו סוף לקריירת החלפנות של בינו, המשיכו להיפגש כשתלמי היה מגיע לאכול אצלו בד"ר שקשוקה. בינו אומר שאהב לראות אותו אוכל.

"אני בחיים שלי לא קראתי ספר, ככה שלא הכרתי את 'תמונות יפואיות' שלו, אבל אני יודע שהוא הצטער על זה שלא נכנסתי כדמות לסיפורים שלו. איזה עשר שנים לפני שהוא נפטר באה אלי מישהי אמרה לי שהולכים לעשות לו מסיבה גדולה. להעלות קטעים מתוך 'תמונות יפואיות'. שהם רוצים שאני אהיה אחת מהדמויות. נדמה לי איזה בעל מסעדה. אני, בשביל שיעזבו אותי בשקט, אומר בסדר, והיא באה לפחות פעם ביומיים. מספרת לי על הדמות ומה אני צריך להגיד, ואני שומע אבל לא מקשיב. כל הראש שלי בעבודה. ומגיע היום ואני בא לאולם ענק עם מאות אנשים ומתיישב על הבמה. כשהגיע תורי ביקשתי סליחה, אמרתי ששכחתי הכל והתחלתי לספר סיפורים מהחיים שלי. הקהל אהב ותלמי בא אלי, עם הפנים המחייכות שלו, ואמר 'לעזאזל. איך, איך פספסתי אותך'".

הסדרה שהפכה לקאלט

מנחם תלמי התחיל לכתוב את "תמונות יפואיות" בשנות ה־60 של המאה הקודמת. הוא היה אז עיתונאי שהסתובב ביפו, והתחיל לאסוף בה סיפורים שאותם החל מפרסם בטור שיצא בכל יום שישי במוסף של עיתון "מעריב". על הוואן הפכו הטורים האלה להצלחה, העלו את התפוצה של העיתון ומילאו את בתי האוכל של יפו. אחרי זה באה סדרת הספרים שאצרה בתוכה את הטורים, דיימון ראניון הישראלי קראו לתלמי. השוואה שהוא לא ממש השתגע עליה. ביותר מהזדמנות אחת אמר שראניון לא השפיע עליו. בטח שלא במודע. שהדמויות מעולם הפשע של יפו שאותן תיאר, השפה שהצמיחו והסיפורים שנרקמו בו, רחוקים מעולם הגנגסטרים באמריקה של ראניון.

תלמי, שבמהלך השנים חזר וחידד שמעולם לא התיימר ליצור מסמך תיעודי או הסטורי, לקח לעצמו חירות ברקמת הסיפורים שלו ובחיבור בין דמויות.

בין המבקרים היו כאלה שהאשימו אותו בשידול הנוער לפשיעה, בגזענות, אחרים ראו במעשה הכתיבה שלו אהבה, והפניית זרקור לעולם שלם של גיבורים שאף אחד לא שם עליהם קודם. תלמי, ספק משועשע ספק קצר רוח, היה הודף את כולם ואומר ש"תמונות יפואיות" באו לעולם בשביל לשמח, לחייך את בני האדם. שהוא לא חוקר, בטח שלא מחנך.

לגיבורים שלו היתה שפה שאצרה בתוכה עברית, ערבית ורסיסי מילים ודימויים שהביאו איתם העולים. "הדיבור שלהם, העגה שלהם - אני שתיתי אותה", אמר פעם. "הושפעתי מאוד. מילים כמו 'לנגב חומוס'. כתבתי, וכעבור שבועיים כל המדינה ניגבה חומוס".

תלמי, מחויב בראש ובראשונה לסיפור ולהומור, תיאר את הגיבורים שלו טובי לב, כאלה שבחיים לא יפגעו באישה. "מה שפושעים עושים היום אחד לשני לא היה ביפו", ענה פעם בתשובה בראיון שהעניק. "היו חיסולים, היו מכות, היו שריפות, היו מכוניות שעפו באוויר - אבל עם כל הרשע, היה המון הומור. הם היו מלאכים לעומת העולם התחתון היום. חלק מהם היו נאיבים, אבל אחרים היו מתוחכמים מאוד. בעלי מלאכה מצוינים בתחום הנפץ. אי אפשר לקחת את זה מהם. הציבו מלכודות. תכננו פיצוצים רק בצד ימין של המכונית, כי בצד שמאל ישב מישהו שלא שייך לעניין".

בשנים 1996-1995 הפיק מיכה שרפשטיין ז"ל סדרת טלוויזיה בת 12 פרקים המבוססת על "תמונות יפואיות", שאותה ביימו אריק לובצקי ומתי הררי, שהיו אז רגע אחרי שסיימו לימודי קולנוע. אורי גבריאל בתפקיד "סלומון הגדול", ואיתו רשימה של שמות גדולים כמו סלים דאו, יגאל עדיקא, שמיל בן ארי, מוטי בן ישי, עמוס לביא, אריה אליאס, אורנה בנאי, אלברט אילוז ואחרים. מדריכים התחילו להוציא סיורים ביפו בעקבות "תמונות יפואיות", לומדים להגיד ג'מעה בעי"ן גרונית.

ב־2020, כמו משום מקום, 30 שנה אחרי שצולמה הסדרה ושנתיים אחרי שתלמי עלה לשמיים בגיל 92, הסדרה הזו הפכה לקלאט ברשתות. שלאגר מטורף שהוליד אחריו שני סרטים. הראשון ביניהם יצא השבוע לבתי הקולנוע ובמקביל יוצאת סדרת הספרים במהדורה דיגיטלית.

כמו את הסדרה, ככה גם את הסרט הזה כתבו וביימו אריק לובצקי ומתי הררי, ואל הקאסט המקורי צורפו בין היתר אסתי זקהיים, שלומי קוריאט ואוראל צברי, שמשחק את שבאבו, הבן של אבו נאג'י, שאותו שיחק בסדרה אריה אליאס ז"ל.

"משקיעים בחוויות"

השמיים עמדו לפרוץ בבכי כשנפגשנו אצל ד"ר שקשוקה. המלחמה העלימה את התיירים משוק הפשפשים, ולישראלים, אלה שלא מענישים את יפו בגלל המלחמה, לוקח זמן להתניע עם הבילוי. וכמו שירדתי מהמונית כבר יכולתי לשמוע את רחש המעריצים.

בינו לא הגיע למסעדה. 33 שנה שאנחנו מכירים, לא זוכרת שאי פעם החמיץ את יום שישי. כל כך רציתי שייפגשו אבל הוא מחלים מפציעה, וצברי במילא נכנס למשטר תזונה. בעיקר נמנע מסוכרים ופחמימות, והרי בינו לא היה מוותר לו על פרוסת לחם אחיד עבה לספוג בה את כל הרטבים והסיפורים שלא מגיעים על בטן ריקה, כמו שאומר סלומון הגדול.

זה הרצון לשמור על הבריאות, הוא מבהיר. לרגע לא מדמיין את עצמו עם קוביות וכאלה, רק שעודף המשקל מאיים עליו בסוכרת ושאר תחלואים, וכבר שלושה חודשים עברו מאז הפך להיות אבא. שבועיים לתוך האירוע והוא כבר רואה שינוי במדדים.

"אני מתבטא בעיקר סביב עניין החטופים, וחוטף משני הצדדים. 'תיזהר! לא יזמינו אותך ל'ארץ נהדרת' או 'אתה מלקק לשמאלנים'. אני חושב שחיי אדם הם מאוד־מאוד חשובים, גדלתי בבית דתי והערך של פדיון שבויים הוא ערך עליון"

אדם יוסף קוראים לבכור שלו ושל סיוון תם, שחקנית, מדבבת ומטפלת בהתהוות ברפואה הסינית. הכיר אותה ברשתות לפני חמש שנים. לפני שלוש שנים הציע לה נישואים במרוקו במהלך צילומים לגולסטאר שבהם השתתף, אבל היא אמרה שמול המצלמות זה לא באמת נחשב, אז הוא עשה לה הפתעה וכרע ברך מול האייפל, ליד ספסל מקושט בנצנצים, על גדות הסיין. אומר שהיא חברה טובה שלו, מצחיקה אותו, שאין לו סודות ממנה. שכמוהו גם היא בעניין של לצבור חוויות בעולם הזה, "לא מותגים, לא שופוני, בצבירת חוויות אנחנו משקיעים".

באינספור ראיונות של השניים הם מדברים על ההתמודדות שלו עם העובדה שתרמה שלוש ביציות. "זה לקח זמן עד שהיא הצליחה להטמיע בי את ההבנה על החסד שיש במעשה הזה. להרגיש באמת את האנשים שנמצאים בקצה השני שכמהים לילד. אבל זה לקח זמן", הוא יגיד לי אחר כך כשנלך בסמטאות המקורות של שוק הפשפשים, שם החנויות עוברות בדמי מפתח מסב לאב ולבן. בימים של שקט אי אפשר לזוז מרוב תיירים. עכשיו יש יותר מוכרים מקונים, והתרגשות אחת גדולה כי צברי הגיע. "בוא נקנה תכשיט לסיוון", אני מלטפת טבעות מכסף בדוכן של הפרסי, "היא לא אוהבת" הוא עונה, "בכלל לא?" נזעק המוכר. "בכלל", צברי עונה. "לא טוב" מצקצק בלשונו המוכר.

הם גרים ברחובות, העיר שבה נולד לפני 31 שנה, בבית עם גינה שהיה הבית של סבתא שלו. "כשאני מבשל בסירים שלה את האוכל שלה כמו מרק תימני או קציצות, יש לזה כוח מיוחד", הוא אומר. הבכור מבין שני ילדים של אבא תימני ואמא שעלתה בגיל 18 מאלזס שבצרפת. שניהלו בית דתי בין שוקרוט למלאווח. צומת תרבויות שמככב בערבי הסטנדאפ שלו. "סבתא אהבה להאכיל אותי. אמא היתה זורקת הערות. כשאני מסתכל בתמונות אני רואה בריון חמוד, אבל בשום אופן לא ילד שמן. אולי המילים של אמא היו סוג של השלכה, כי היא ואבא היו ממש שמנים באותה התקופה. בכל מקרה, הדיבורים שלה הכניסו לי לראש את העניין הזה שאני צריך להיזהר מאוכל. לא ממליץ להורים ללכת על הדיבור הזה".

הוא אומר שהיכולת להצחיק הפכה את הכל להרבה יותר שמח. היה הילד הכי מצחיק ביסודי, הצחיק בישיבה התיכונית בראש פינה, שם לומדים חצי מהזמן לימודי קודש וחצי ערבית. עוברים מיונים ל־8200. גם שם, ביחידה, היה עולה לסטנדאפ מול האחרים. היה הכי מצחיק כשעבד במשרד ראש הממשלה והמצחיק באוניברסיטת אריאל, שם נרשם ללימודי תואר במזרח תיכון ומדיניות חוץ. חשב ללכת לעבוד בתקשורת. עשה ראיון עבודה אצל אהוד יערי. הכל בשביל לעקוף את שביל המשחק, כי בבית לחצו עליו, אמרו שזה לא מקצוע. בטח שלא פרנסה.

אבל הרצון להופיע לא הפסיק למשוך לו בשרוול ולא הרפה ממנו, לקחת סיכונים לפני שיהיה מחויב לבית, אישה וילדים. והוא התחיל להתגלגל. בדרך שסלל בעצמו לעצמו, בלי לימודים פורמליים למשחק, "על הטוב והרע שבזה".

דרכו המגששת להגשמה ולמימוש מלא עברה בקלאב מד, צרפת. חבר מהיחידה סידר לו את הג'וב. "חצי שנה שעשעתי את האורחים ועבדתי כפקיד קבלה. ככה זה שם. סוג של עבדות מודרנית. אני זוכר לילה אחד שהעברתי את כולו בקבלה, והיתה סופת שלגים ואז בא הבוקר והיתה שמש. איך אפשר ללכת לישון? ברור שיצאתי לגלוש. כמו שאני אוהב. סקי ברים, מה שאומר שגולשים לאט, ונכנסים לשתות איזה שוקו חם או יין חם".

הוא כמעט שלא שותה, בטח שלא מעשן. חושש להכניס לגוף שלו דברים שיעשו לו נזק. בגלל זה הוא גם נמנע מכל זריקות ההרזיה, "כי מה אנחנו יודעים על מה שהן יעשו לגוף בעוד 30 שנה".

כמה סקרנות לדעת יש באיש הזה. רעב לחוות, שכל חריף ללמוד מהר ומוזיקליות שהופכת אותו לחקיין מדויק שבמדויקים. כשהיה בן 10 ההורים הודיעו לו ולשחר, אחותו הקטנה, שנוסעים לחו"ל. שלוש שנים הם חיו בבריסל ובניס, שאליהן נסעו בעקבות מודעה בעיתון שחיפשה מורים לעברית. חזר משם עם שפה מתנגנת, חפה ממבטא אפילו שעד אז אמא לא דיברה איתם בבית אף מילה בצרפתית. "המורה בחו"ל היתה בטוחה שיש אצלי בעיה", הוא אומר, "בגלל הפער הזה בין איך שאני כותב וקורא לבין איך שאני מדבר".

גשר של הבנה

והיא שעמדה לו עם שפת אמו היא גם שעמדה לו בלימודי הערבית. אפילו שאותה, ככה הוא אומר, אין לו כל כך עם מי לתרגל. כשהוא במכונית הוא שומע פודקאסטים בכלכלה בשביל לדעת איך לשמור על הכסף, ופודקאסטים בערבית בשביל לשמר את השפה. במלחמה עלה עם פינה ב"זה לא אולפן שישי", של ארז טל וישראל קטורזה. היה מתקשר לאזרחים בצד השני של הגבול, מנסה לקושש קצת אחווה או לפחות להבין מה חושבים עלינו.

"אני אוהב את הערבית", הוא אומר כשלשולחן מתקרב אחד המלצרים. שנים שהוא עובד במקום. "אני מוסלמי. 20 שנה הייתי נשוי לאשכנזייה והיא לא קיבלה את זה שנדבר ערבית בבית", הוא מחייך, ממטיר על השולחן מבול צלחות. כמו לא ביקשנו שיביא בקטנה מנה או שתיים. אז הוא הביא רק קצת פקיילה ורק קצת קוסקוס, קצת שווארמה וקצת סלט כזה ועוד קצת מזה ומזה. "אז הילד שלנו לא מדבר מילה. עכשיו, אחרי שהתגרשנו, היא מצטערת. הנה. את הצ'יפס אני מוריד מהשולחן", הוא מתרצה וצברי אומר משהו על זה שברור שזה חבל. ששפה היא גשר הבנה זה של זה. שאם כולנו היינו מדברים ערבית אולי הכל היה נראה אחרת.

כמו קזבלן הוא הולך ברחובות ומכל מקום צועקים "כל הכבוד". יא־מלך, יא־אח, יא־תותח מוחלפות המילים בינו לבין הקהל והוא עונה בסבלנות. בשיא החום. אומר שבהתחלה היה יכול לחטוף חרדה מזה, אבל עכשיו הוא למד ליהנות

בסרט השני, שצולם עוד לפני שיצא הראשון, שהיציאה שלו התמהמהה בגלל המציאות שדורכת על כל הכוונות של בני האדם, הדמות של שבאבו קצת יותר מפותחת. "בסרט הראשון היה לי איזה חוסר ביטחון מול הקאסט של הסדרה, איזו יראת כבוד מהכניסה לנעליים של אריה אליאס. קחי בחשבון שצילמנו לפני יותר משלוש שנים, הקריירה שלי לא היתה באותו המקום".

קריירה שהתפוצצה כשעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים, מערוצי הנישה ומהוולוגים ברשתות לחיק הרותח של הפריים טיים. ב־2022 באותו השבוע יכולתם לראות אותו ב"רוקדים עם כוכבים" ובעונה הראשונה של "שנות ה־90". מאז זה לא עצר. דרמות, קומדיות, המולת עשייה מטורפת - על המסכים, על במות התיאטרון, מופעי הסטנדאפ המבוססים על סיפורים שקרו בחיים שלו. המולת עשייה שככל שהיא מתגברת, הוא גם לומד לסרב לפעמים, להגיד לא. "אבל ככלל אני אוהב לחוות. להתנסות. אני זורם".

הזרימה הזו כוללת בתקופה הנוכחית את מופע הסטנד-אפ שלו המבוסס על חומרים מחייו שלו ורץ בכל הארץ ואת הצילומים של "ארץ נהדרת". בדיוק סיים צילומים לסדרה על דרוזים שאדם סנדרסון ביים עכשיו ל"קשת". לפני איזה חודש הסתיימו צילומי הסרט השני של "תמונות יפואיות", השתתף בעוד צילומים לסרט קצר וצילומים לסרט ההמשך של שנות ה־90 בגאורגיה, שלוו בלחץ נוראי כי סיוון היתה בחודש התשיעי והוא פחד שיפספס את הלידה. אבל היא חיכתה, ואז, למזלו, דחו בשבועיים את עליית הפסטיגל, והוא הספיק ללידה.

נוסף על כל אלה הוא משתתף בקמפיינים ומקדיש לא מעט זמן לתחזוק הרשתות, שעליהן הוא אומר: "יש בהן יתרון. כי אתה יכול להיות הבמאי, השחקן והכותב של עצמך. לסלול לעצמך דרך".

ההורים, החברים, סיוון - גם היא אושיית רשת בזכות עצמה - והילד, כולם חלק מעשיית הדיגיטל שלו. "יש לי הרבה התלבטויות ושאלות סביב העניין הזה, כי בעצם אני לא שואל לדעתו".

ויש סלולרי שחוצץ ביניכם כל היום.

"הפחתתי. זה הרבה פחות עכשיו".

לפעמים אתה מנצל את הכוח שבא עם כל כך הרבה עוקבים להביע דעות שנויות במחלוקת?

"כן. אני מתבטא בעיקר סביב עניין החטופים, וחוטף משני הצדדים. 'תיזהר! לא יזמינו אותך ל'ארץ נהדרת' או 'ארץ נהדרת הרסה אותך. אתה מלקק לשמאלנים'. אני חושב שחיי אדם הם מאוד־מאוד חשובים, גדלתי בבית דתי והערך של פדיון שבויים הוא ערך עליון. כשלנו כמדינה באירוע הזה של 7 באוקטובר, אז קודם כל בואו נחזיר אותם, אחרי זה בואו ניכנס בחמאס. אני יכול להבין את הצד שמתנגד לעסקה. מקשיב גם לדעה שלהם. אני בטוח שיש ביניהם אנשים חרדים מתוצאות השחרור של כל המרצחים.

"כואב לי על אובדן החמלה ועל זה שאיבדנו את האפשרות לדבר ולקיים דו־שיח. אני מוכן לשבת ולהקשיב לכולם. יש לי חברים בתעשייה שחושבים איקס וחברים מהילדות שחושבים בדיוק אחרת. לפעמים אני מסכים עם צד אחד ולפעמים עם השני. אני נוהג בכבוד עם כולם. קשה לי הקיטוב. אני מרגיש שאני גשר אבל הרבה פעמים מבאס אותי שהקצוות משני צידיו לא מוכנים להקשיב".

"חלמתי"

במורכבות חייו מופיע גם בית הכנסת היחידי בעולם שקרוי על שם יצחק רבין, שבו הוא מתפלל מילדות. כשהיה רק נער, אמא שלו שהעריצה את התוכנית דאגה שיזמינו אותו להתראיין ב"בחדר של חני" בתוכנית לכבוד יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. הוא אהב טלוויזיה.

שבתות קודש היו שייכות בילדות שלו לקריאה בספרים בסדרת הארי פוטר. שאר השבוע לצפייה בתוכניות, בעיקר של ערוץ 23 ובקלטות שאמא סיפקה לו. ככה הכיר את חני נחמיאס בשנים שבהן חיו בחו"ל. הדודים היו מביאים איתם קלטות של 'ארץ נהדרת' כי הוא היה משוגע על זה. "האמנת?", אני שואלת, "חלמתי" הוא עונה.

כשמקשיבים לסיפורים על הילד שהיה, זה שצפה בתוכניות כמו גולסטאר או רוקדים עם כוכבים, יש הרגשה כאילו מצא דרך להיכנס לתוך הטלוויזיה, לתת יד לצברי הילד, ובמנעד יכולות יוצא דופן להגשים לו את החלומות.

"הייתי מת לשחק דמות בערבית", הוא אומר, מוסיף שבסרט השני של תמונות יפואיות הוא שכנע את היוצרים לאפשר לו להחליף כמה משפטים עם אחת הדמויות. כשתלמי נשאל למה הנוכחות של דמויות ערביות בסיפורים שלו היא דלה, ענה שהיה נתקל בהם פחות. שבחבר'ה של הפשע היו עניינים של הפרדה בין העולמות.

אוכל, לעומת זאת, הוא כוכב גדול בסיפורים שלו. מאו"ל היה שם העט שבו חתם על ביקורות המסעדות שלו, שאותן החל לפרסם בסוף שנות ה־50, (ראשי תיבות של "מנחם אוהב לאכול"; ה.א), השיג הרבה מהסיפורים שלו בבתי האוכל של יפו שם התכנסו הפרלמנטים, הג'מעה, כוס ערק ביד מתחלפת בסיגריות. קוביות שש־בש ביד השנייה.

"סבתא אהבה להאכיל אותי. אמא היתה זורקת הערות. אולי המילים של אמא היו סוג של השלכה, כי היא ואבא היו ממש שמנים כשהייתי ילד. בכל מקרה, הדיבורים שלה הכניסו לי לראש את העניין הזה שאני צריך להיזהר מאוכל"

בסרט מתכנסות כל המסעדות למקום של שבאבו שאותו מגלם צברי. חוץ מהברבוניאס המטוגנות לא בדיוק ברור מה אוכלים שם. מענייני תקציב אני מניחה שנמנעים מלהתעכב על הפרטים. האוכל הוא ועדת חברה או ועדת קישוט. לא שום דבר שמתכתב עם המטבח של כבאכה, המסעדה שפתחו הבנים של מינרווה וחביב דאוד מ"עזבה" שבכפר ראמה ושבה צולמו כל הסצנות של צברי.

כמה יפה המסעדה הזו, קימורים, מעשי אבן ומוזאיקה, כמה כחול הים הנפרש בחלונות. איזה אוכל נהדר ידענו שם צברי ואני לארוחת צהרים. יופי של שישבארק דקיקים, סינייה, מלוחיה על אורז ואטריות, סלט פאטוש וקצת חומוס, כי לפחות פעם אחת צריך אדם לטעום את זה שמכינים בני משפחת דאוד.

קזבלן, גרסת 2025

מוזיקה ערבית מהרמקולים ומוזיקה מבין האצבעות של איאד דאוד, שצובטות את מיתרי העוד, מנגן לכבוד צברי את פיירוז, אולי יתרצה וישיר. "אני פחות מרגיש מדויק כשאני שומע את הקול שלי שר, כשזה לא חיקוי", הוא לוחש, חוזר להתמסר לקסם הזה, ועל הפנים שלו אני רואה איזה שקט וקורת רוח. כמו אותה הבעה שראיתי אצלו כשחצינו את כיכר השעון והמואזין ברמקולים קרא לתפילה ואמרנו משהו על כמה חבל שעכשיו רבים פוחדים מהצליל הזה, מהשפה.אמר שהוא אוהב את התרבות הערבית ו"איזו מהממת יפו שכשהולכים בה מרגישים את כל הדתות".

בסמטת החלפנים שקט. פעם היה קשה לעבור בה מרוב צפיפות של אנשים ובלי שעשן שיפודים ייתפס בשיער ובנחיריים. זה שהיה עולה מהמנגל של מוריס וסוזאן. עכשיו נשאר שם רק שבתאי היפה, שהמסעדה שלו נראית כמו ד"ש מאתונה, שאז לא נסעו אליה כולם כמו שעכשיו. מחפשים שקט וצלילים של בוזוקי במקום אחר.

צברי, שיש לו פספורט צרפתי, יודע שאופציה תמיד מביאה שקט, אבל לא רואה את עצמו חי במקום אחר אפילו שלפעמים הוא נהנה מהשקט ברחובות בארץ רחוקה. כמה אוהבים אותו האנשים, כמה מבקשים לגעת להצטלם "ופליז. עוד צילום".

כמו קזבלן הוא הולך ברחובות ומכל מקום צועקים "כל הכבוד". יא־מלך, יא־אח, יא־תותח מוחלפות המילים בינו לבין הקהל שלו והוא לא עושה עניין, עונה בסבלנות. בשיא החום. אומר שבהתחלה היה יכול לחטוף חרדה מזה, אבל עכשיו הוא למד ליהנות. רק כשהוא עם הילד זה קשה לו, ואז הוא מבקש בנימוס, אומר שעכשיו זה פחות מתאים.

על המדרכה משפחה מתקבצת סביב מדריך, חוגגים לרני. אבל אחת הדודות קלטה את צברי וטראח, כולם מפנים את הראש אליו, נותנים גב לחתן בר המצווה. והוא, ביכולת שלו הזו לקרוא סיטואציות, לוקח את המצלמה וניגש לילד לדבר איתו, לשאול עליו, והנה היד מתרוממת והופ - מוקלטת ברכה. קבוצת צעירים שאתמול יצאו מעזה קולטת אותו ממסיבה על הגג. "שהשם ישמור אתכם" הוא צועק לעברם.

ארבעה חודשי מילואים הוא עשה. כבר ב־8 באוקטובר היה בבסיס בגבול הצפון. כשהרגיש שמגרד לו היה עולה לאיזה סטנדאפ לשמח את החיילים.

ברבי חנינא מוזיקה דופקת בקולי־קולות, מישהי חוגגת יומולדת. "אוראללללל. יא־מלך". זיהוי ראשון נצרח מתוך קהל החוגגים וצברי כבר איתם, מצטלם ורוקד את "איזו מדינה", כשאחד מוותיקי השוק עובר מאחוריי וממלמל "תראי את אלה. מה יש לרקוד למדינה הזו שלא דואגת לאף אחד, לא לחטופים ולא לעניים?!"

במונית, בדרך הביתה, הנהג שואל מה לי ולצברי, ראה אותנו מסתובבים קודם בכיכר קדומים. "ראיינתי אותו כי הוא משחק בסרט חדש על 'תמונות יפואיות'". וואלה, הוא מפעיל מונה כשאני אומרת שזה קטע שצעירים עוד מתחברים לסיפורים האלה ולשפה. "ברור", אומר לי חזי, ככה ראיתי שכתוב מעל החגורה. "הסמים הרגו את עולם הפשע של יפו. את עולם הפשע בכלל. זה עושה משהו, לראות פושעים עם כבוד שלא נוגעים בנשים ובילדים. היום כולם מתחזרים בשביל לחיות אבל לא אוהבים את החיים".