הרומן בין שלומי שבת לפבלו רוזנברג החל ב־7 באפריל 1992. פבלו זוכר את התאריך המדויק, כי זה היה היום שבו ההורים שלו התקשרו אליו מהטלפון הביתי כדי להגיד לו ששלומי שבת, הוא ולא מלאך, התקשר כדי לדבר איתו אחרי ששמע אותו שר ברדיו באותו יום. פבלו כבר לא גר אז בבית הוריו, שלומי שאל מתי יהיה בבית, ההורים הנרגשים אמרו "בשישי הקרוב", ושלומי הבטיח שיתקשר. ואכן, רגע לפני שבת - הטלפון צלצל.
"בדיוק יצא ל'סטלה מאריס' סינגל, ושלומי שמע אותו ברדיו ומאוד התרגש", נזכר פבלו לפני ששלומי קופץ: "אתה רוצה לספר גם מה אני הרגשתי בחוויה שלי? אין בעיה, אני אשב פה, אבל יש הרגשה כאילו אני מפריע. לא, קדימה, תספר, תספר, זה הראיון שלך. חשבתי ראיון זוגי, אבל אולי טעיתי. אני שמח שנפגשתם, שמחתי לעזור".
כן, כן, זו הדינמיקה בין השניים כבר יותר מ־30 שנה. זוגיות לשמה שידעה עליות ומורדות, אבל תמיד תתקיים, כנראה. עכשיו, כשהם חוזרים לסיבוב ההופעות השלישי שלהם, עם הופעת בכורה ב"אקספו" בתל אביב ב־17.1, נדמה ששניהם יותר רגועים ויכולים לדבר על הכל. גם אם לפעמים קופץ האגו, השניים ממהרים לאפסן אותו במהירות, כי הזמן הולך ומתקצר והמלאכה מרובה. פבלו כבר בן 60, שלומי בן 71, והפגישה הראשונה, שבאה בעקבות שיחת הטלפון ההיא, משמרת נאמנה את מה ששניהם מרגישים.
"חשבתי שהוא מהרוקרים האלה, עם הפצעים על הפנים, שמוצצים ג'וינטים, ציניים כאלה עם שיער ארוך. לא ידעתי איך הוא נראה, לא היה אינטרנט, שמעתי אותו ברדיו", נזכר שלומי. "כשנפגשנו גיליתי שזה לא הסיפור, הוא היה גבר יפה וחמוד לאללה שהיה לו אומץ ללכת עם המטאל עד הסוף, אז התאהבתי בו. הייתי בא לאסוף אותו מהדירה שלו בתל אביב כדי לצאת לבלות".
פבלו, ששותק כבר כמה דקות, חייב להגיב: "שלומי היה בא לאסוף אותי והיינו הולכים למסעדות הכי יקרות. הייתי אומר לו 'שלומי, אני רוקר, אין לי כסף, כולה יצא סינגל', והוא היה עונה 'שב בשקט, לא צריך כסף'. עם שלומי זה יום אחד אצל אהרוני ולמחרת חומוס, והוא היה אוכל בצל חי. אני אכלתי פעם אחת וגזגזתי איזה יומיים, לא שוכח את זה.
"אבל במסעדות האלה, בשיחות האלה, הוא לימד אותי על המקצוע. על מה זה להופיע בחתונה כשחצי מהאורחים עם הגב אליך והחצי השני מחזיק צלחות עם אוכל. הוא היה אוכל את הבצל ואומר לי 'אם לא תחליף דיסקט שזה מקצוע, עד גיל 30 תגמור עם המקצוע. אתה תתחתן, יהיו לך ילדים, אתה צריך להתפרנס, אחרת פשוט לא תעבוד בזה.
פבלו: "אמרתי שבחיים לא אשיר בספרדית את השירים של ההורים. זה המרד שיש לך כילד. אהבתי רוק ושאלתי 'מה זה החרא שהם שומעים?', אבל מגיע זמן שאתה בוגר וצלול יותר ולא מסתיר את הזהות"
"אמרתי לו 'אוקיי, מה זה אומר?' והוא הניח את המזלג, הסתכל עלי ואמר: 'זה אומר שאם עכשיו שמים לי פה ארגז ויש תנאים טכניים ושילמו - אני אעלה על הארגז ואשיר. גם אתה צריך לעשות את זה, כי זה המקצוע. אמרתי אוקיי, אני אקשיב לו. לא ידעתי אז כמה אני נטוע במוזיקה, חשבתי שאני הרבה דברים אחרים במקביל, אבל לא הבנתי שבסוף זו תמיד היתה המוזיקה, לא שום דבר אחר, גם אם הלכתי ללמוד מקצועות אחרים".
"משפט קשה לאללה"
כיום שלומי כבר לא צריך לשיר על ארגזים. פבלו עובר ליד החומוס התל־אביבי בזמן הליכות הבוקר שלו על חוף ימה של העיר, ומחייך לעצמו כשהוא מעלה זיכרונות מהשיחות ששינו את חייו. מעבר לעניין המוזיקלי, החיבור בין השניים הוא גם עניין נפשי שחוזר למקורות. שלומי הגיע מהבית הטורקי אבל ניגן רוקנרול, פבלו מבית ארגנטינאי שבו שמעו ספרדית, חלם ועשה רוק כבד בעברית.
בשלב מסוים, בהפרש של עשר שנים, קיבלו השניים את ההחלטה שתשנה את חייהם - לזנוח את חלומות "לד זפלין" ולכוון אל לב המיינסטרים בואכה ועד עובדי חברת החשמל. ההחלטה הזאת תהפוך את שבת לאחד הזמרים האהובים במדינה, כזה שמדליק משואה ביום העצמאות, ואת רוזנברג לכזה שלא נעלם לתהום הנשייה יחד עם "סטלה מאריס", אלא מחזיק קריירה מפוארת של 40 שנה, ולא רק במוזיקה.
שניכם באתם מהפריפריה וחלמתם רוקנרול, אולי התביישתם במוזיקה שההורים שמעו בבית, אבל בסוף סגרתם מעגל וחזרתם לשיר את השירים הללו ששמעתם בילדות, וזה הציל לכם את הקריירה?
שלומי: "אמרתי לפבלו משפט קשה לאללה, שעד היום אני מצד אחד מצטער עליו ומצד שני אני שמח. אמרתי לו 'ליטו, אין לנו מה לעשות עם המוזיקה הזאת פה, לצערי. אנחנו לא לונדון ולא ניו יורק, אין פה מספיק קהל למוזיקה הזאת וסופה להיעלם.
"תראה להקות רוק כאן, אין להן תוחלת חיים ארוכה, הן לא שורדות. תהיה זמר רוק, אבל תביא בלדות, ואני אומר את זה בכאב. כאילו, תמשיך לעשות את מה שאתה אוהב, אבל תביא צד אחר שלך'. היום אני מאושר שיש לי איזה פרומיל קטן בהצלחה שלו".
פבלו: "שנינו היינו אחרי כישלונות אדירים. אני עם האלבום השני של 'סטלה מאריס', שלומי אחרי שהבין שהוא חייב לעשות את המעבר מהרוקנרול ושינה את כל ההתנהלות שלו. אני חושב שמה שיש לנו במבנה האישיות, בגוף ובנשמה, זו באמת המוזיקה של הבית. לי את הלטיני ולו את הטורקי, ופתאום זה צף מעצמו. זה לא שהחלטנו לעשות מוזיקה כזו מתוך איזו החלטה מסחרית".
אז כן היתה בושה במוזיקה של הבית או לא, כי התחמקתם מלענות?
פבלו: "אמרתי שבחיים לא אשיר בספרדית את השירים של ההורים. זה המרד שיש לך כילד, לא לאהוב את המוזיקה שלהם. אהבתי רוק ושאלתי 'מה זה החרא הזה שהם שומעים?', אבל מגיע זמן מסוים, כשאתה בוגר וצלול יותר, ולא מסתיר את הזהות האמיתית שלך".
שלומי: "אני מתקשה להגיד את המילה הזאת בושה, כי קשה לי להגיד שאני מתבייש בתרבות של ההורים שלי, אבל זה היה כנראה הכי קרוב לזה. גרנו ביהוד, החברים שלי מסביון באו עם הרוק והג'אז, ואהבתי את זה מאוד, ומהחדר של אבא שלי בקעה מוזיקה טורקית. האוכל היה אחר והטלוויזיה היתה אחרת, אבל לא יכולתי לצפות מאבא שלי שיקשיב לבלאק סבאת'".
השינוי בקריירה לא הלך חלק. שלומי, כשעשית את "שלומי וחברים" ורצית שפבלו ישתף פעולה חברת התקליטים שלו התנגדה בתוקף.
שלומי: "כן, הלכנו ל'הליקון', והם הסבירו שהם בונים עכשיו את פבלו וששיתוף פעולה יהיה 'לא נכון עבורו'. כל פעם שאני שומע את המשפט הזה אני מתעצבן מחדש. לפעמים אני מצטער שבגללי 'סטלה מאריס' התפרקו ויש לי רגשות אשם, אבל כשאני נזכר במשפט 'זה לא נכון עבורו', אני אומר בצחוק אולי זה לא נורא".
פבלו: "המשפט הזה מלווה את שנינו 100 שנה כבר, וכל פעם שלומי מתעצבן מחדש. הוא אומר לי 'נו, ליטו, זה לא היה נכון עבורך, מה?'"
כמו זוג מאוהב. שלומי לא ויתר לך, הוא ידע מה נכון עבורך.
שלומי: "והוא עוד מאמין שאני לא אוהב אותו".
פבלו: "אני איש של מילים. עם השנים למדתי שיש הבדל בין אנשים שמצהירים אהבה לבין ההתנהגות שלהם. כיום אני שופט אנשים על פי ההתנהגות, אבל תמיד רציתי שהוא יגיד 'אני אוהב אותך'. עכשיו, בשנה וחצי האחרונות, הוא אומר לי את זה הרבה, ואני עונה 'אז גם תראה עכשיו'. הוא אומר 'הראיתי לך כל הזמן'. אמרתי לו 'לא, עכשיו סוף־סוף אתה גם אומר, אז אל תוותר על להראות'".
שלומי: "אם הייתי משקיע בבחורה כמו שהשקעתי באהבה אליך, היו לי היום 400 ילדים".
"אל תסיר אחריות"
אנחנו נפגשים בדירתו החדשה של שלומי, שמשקיפה אל חוף הים התיכון ("מאז שעברתי, כל ערב אני מסתכל על הים והשקיעה, לא ראיתי חדשות פעם אחת"), והפגישה מלאה בחיבוקים ונשיקות, לצד ירידות הדדיות. הם לא מסתירים את העובדה שלצד החברות היה גם ברוגז של ארבע שנים. טוב, אולי לא ברוגז, תלוי כמובן את מי שואלים. פבלו עשה דואטים שלו ושל שלומי עם זמרות, הופיע בטלוויזיה ופיתח זוגיות טלוויזיונית עם גל תורן. שלומי הופיע עם יהודה פוליקר ושלמה ארצי ועשה גם את התקליט ההוא עם החברים, שפבלו לא היה אחד מהם.
אנחנו מדברים על זה שבעצם אתם מנהלים זוגיות, וכמו כל זוגיות ידעתם עליות ומורדות.
פבלו: "קודם כל, הוא הזוגיות הכי ארוכה שלי. ב־34 השנים האלה התגרשתי פעמיים והייתי בעוד זוגיות שלוש שנים, וגם זה לא הסתדר. עם שלומי נשארתי וטוב לי, אולי היינו צריכים להתחיל יותר מוקדם".
שלומי: "אני מתקשה להגיד את המילה הזאת בושה, קשה לי להגיד שאני מתבייש בתרבות של ההורים שלי, אבל גרנו ביהוד, חברים שלי מסביון באו עם הרוק והג'אז, ומהחדר של אבא שלי בקעה מוזיקה טורקית. לא יכולתי לצפות מאבא שלי שיקשיב לבלאק סבאת'"
שלומי: "אבל 'זה לא היה נכון לך'. אל תסיר אחריות. קיבלת אחריות על הקריירה שלך, לא הכל היה החלטות שאני לקחתי".
פבלו: "היינו בטוחים שמתי שנרצה, כזוג, נפתח קיסריה, נמלא הכל ותהיה הצלחה. אבל כשיש הצלחה וכסף, מגיעים מנהלים. היו לנו תקריות, ואז לא דיברנו ארבע שנים, היינו ברוגז".
שלומי: "אני בכלל לא ידעתי שאנחנו ברוגז. פבלו מסוגל להיות ברוגז עם מישהו במשך ארבע שנים?"
פבלו: "אמרתי לך כבר שזו אמירה מטופשת. אם יש בן אדם שאתה מדבר איתו כל יום כל החיים, ופתאום ארבע שנים אתם לא מדברים, אז זה לא ברוגז?"
שלומי: "היית עסוק, היו לך תוכניות שטיילת בחו"ל, אז לא יצא לנו לדבר. היית עם חבר שלך גל תורן, שרת עם מאיה בוסקילה דואטים. לא יודע, נשמע שהיית עסוק".
אז בוא נסכים שכן היה ברוגז, אבל איך השלמתם?
פבלו: "רגע, תקשיב לסיפור. ואז הוא אמר לי 'למה בעונה הראשונה לא אירחת אותי בתוכנית שלך בערוץ המוזיקה?', כי אז היתה לי תוכנית. אמרתי לו 'כי אמרו לי שאתה לא רוצה'. הוא אמר 'בטח שאני רוצה. עונה שנייה - אני הראשון שבא'.
"אמרתי לו 'הנה, מצלמים עונה שנייה, אתה האורח הראשון'. ואז קיבלנו טלפון, אי אפשר. הוא ב'רשת', מנטור ב'דה וויס'. אמרתי 'מה זה קשור? זה ערוץ מוזיקה. הנה, מירי מסיקה גם מנטורית, כולם באים'. הבנתי שהוא עושה לי 'זה לא נכון לי עכשיו' ואמרתי שיילך לחפש".
שלומי: "אה, רק לך מותר להגיד את המשפט הזה, ולי אסור".
אוקיי, ובכל זאת איך השלמתם?
פבלו: "רגע, חכה. אני הייתי מתראיין אז ומלכלך עליו חופשי, ממציא סיפורים. היו מספרים לי נניח ששלומי מילא את קיסריה, ישר היה עולה לי הדם של הדרום־אמריקני החמום־מוח הטיפש והייתי אומר 'כן, אבל איתי זה היה יותר מוצלח'. אהבתי אותו ולא יכולתי להתעלם ממנו. אם הייתי שונא אותו באמת, הייתי מתעלם ממנו, אבל רציתי להעליב אותו, אז דקרתי".
שלומי: "ובזמן הזה, כשהוא אומר שהיינו ברוגז כביכול, ראיתי אותו בטלוויזיה וכל כך התגעגעתי אליו שהרמתי טלפון. אמרתי לו שצריך לדבר, והוא אמר שהוא בשידור ויחזור אלי. אם היינו ברוגז הייתי מתקשר אליו?"
פבלו: "ישר התפרקתי. אמרתי לו שאחזור אליו כשאני יוצא מהשידור, ואז דיברנו ואמרתי 'תשמע, שלומי, ארבע שנים לא דיברנו'".
שלומי: "עוד פעם הארבע שנים האלה. מישהו בכלל יכול לבדוק את זה? הוא אומר ארבע שנים וזהו, כאילו זאת עובדה".
פבלו: "ספרתי כל יום, היתה לי טבלת ייאוש כזאת, ואתה נהנית להתעלל בי הרי. בכל מקרה, אחרי השיחה קבענו ללכת לאכול צהריים. נפגשנו בהרצליה במסעדה, אמרו לי ששלומי כבר הגיע, צעדתי לשולחן שלו והתחלנו לבכות. התחבקנו ולא הפסקנו לדבר. זה היה בקיץ 2018, באמצע המונדיאל".
פבלו: "אם יש בן אדם שאתה מדבר איתו כל יום כל החיים, ופתאום ארבע שנים אתם לא מדברים, זה לא ברוגז?" שלומי: "היית עסוק, היו לך תוכניות שטיילת בחו"ל, עם חבר שלך גל תורן, שרת עם מאיה בוסקילה דואטים"
אתם באמת זוכרים כל דבר לפי כדורגל, אה?
פבלו: "ברור, הנה עכשיו שלומי פתאום אומר לי שיש בקשות ל'טור' בארה"ב של המופע החדש, ואני מסתכל ורואה שזה לפי המשחקים שיהיו בקיץ בארה"ב, אז אם יהיו כרטיסים למשחקים לא אתפלא אם שלומי יתעקש שניסע בקיץ".
שלומי: "מה זה כרטיסים? תגיד, יש לי חברים עם מטוסים פרטיים שייקחו אותנו. אנחנו כמו מונדיאל, מתאחדים כל ארבע שנים".
גם עולם הדימויים שלכם לקוח מהכדורגל.
שלומי: "כן, הוא אוהב את הגול ואני אוהב לבשל את הגול, את האימונים של אמצע השבוע".
פבלו: "אני אוהב את השאגה של הקהל אחרי הגול. תמיד אני אומר לו 'יאללה, תגיד לעלות למגרש ונעלה'".
שלומי: "אנחנו מתחילים את המופע בישיבה ואחרי ארבע שניות הוא מתחיל לרעוד".
פבלו: "אין לי סבלנות, אני רוצה לחיות את היום. צילמתי עכשיו סרט וסדרה ורק בעוד שנתיים זה יהיה מוכן. אני לא בשביל הדברים האלה, זה לא בשבילי".
"לא מתקן לו"
אז עכשיו הם שוב כאן, אחרי שבדקו מול ועדי העובדים אם הם עדיין בכושר ועדיין אהובים, והבינו שאין טעם לחכות - צריך לפתוח קופות. עם זאת, הם מגיעים הפעם יותר מנוסים. פחות מחושבים מי שר מה, מי מקבל תשומת לב יותר גדולה, ואילו שירים מקבלים יותר במה. נזהרים, לפחות עד הפיצוץ הבא. "אתה רוצה כותרת? אנחנו שונאים, סיפור אהבה", הם אומרים.
פבלו: "בשנה וחצי האחרונות שלומי אומר לי הרבה 'אני אוהב אותך'. אני עונה 'אז גם תראה עכשיו', והוא אומר 'הראיתי לך כל הזמן'". שלומי: "אם הייתי משקיע בבחורה כמו שהשקעתי בך, היו לי היום 400 ילדים"
אני לא בטוח שאתם שונאים, אתם פשוט באים כל אחד עם האגו שלו והאופי שלו, ובמקצוע הזה הדברים נדלקים מהר.
פבלו: "כי כזה אני, נו, יורה מסמרים. וכשאני יורה - אני רוצה לפגוע, אחרת מה עשיתי? לשמור את הכעס בפנים? גם עכשיו אני אגיד לו את זה בפנים".
שלומי: "עזוב, אין לי כוח להתחיל. תמיד אשמור עליך. יש אישה שתמיד באה להופעות שלי עם זר פרחים ענק, ואני מרוב שלא נעים לי אומר לה 'תביאי לו גם זר', כי אני חושב עליו".
פבלו: "תשמע, כמה שאני חושב שאני כוכב, כשאני מסתובב איתו ברחוב אני מבין מה זה כוכב. שלומי יכול לא להוציא שיר עכשיו עשר שנים והוא עדיין יהיה בין עשרת הזמרים המושמעים בישראל".
שלומי: "אתה מתבטא יפה, אין מה להגיד. כאילו בטח שיש לי, אבל אני מחכה שתלכו".
פבלו עשה דואטים עם אחרים ואחרות. אתה, שלומי, הופעת עם יהודה פוליקר ואחרים. אתם מפלרטטים, אבל חוזרים הביתה.
פבלו: "תראה, בסוף הזיווג הזה הוא מכפלת כוח. שלומי ואני זה לא שניים, זה 14. לפעמים הוא נלחץ מזה שיש בהופעה שני שירים שלו יותר משלי. אז מה? את מי זה מעניין? גם ככה באיזו נקודת זמן בתוך המופע, אחרי 20 דקות, לאף אחד בקהל לא אכפת של מי השיר ומי ישיר אותו.
"למרות שהוא אמר לי שמכל הזמרים והזמרות מי שמבצע הכי יפה את 'אבא' זה אני, ובפער. אמרתי לו 'אני יכול את זה כתוב?', כי לפעמים כשהוא כותב לי דברים יפים אני פוחד שזו בינה מלאכותית.
"כשהוא שר את השירים שלי אני אף פעם לא מנסה לתקן לו, כי אני אוהב אותם גם כמו שהוא עושה ואני לא מחשבן לו אם זה שיר שלי. אני גם נכנס לו בהופעה באמצע, לפעמים אפילו מנסה לחקות אותו".
פבלו: "בסוף, הזיווג הזה הוא מכפלת כוח. הוא ואני זה לא שניים, זה 14. לפעמים הוא נלחץ מזה שיש בהופעה שני שירים שלו יותר משלי. את מי זה מעניין? גם ככה באיזו נקודת זמן בתוך המופע, אחרי 20 דקות, לאף אחד בקהל לא אכפת של מי השיר ומי ישיר אותו"
שלומי: "תשמע, אם יבוא מישהו מחוץ לארץ ויסתכל על הבמה, הוא יגיד מי זה הרוקיסט הזה ומי זה ההוא שהוציאו מדיור מוגן. אני מצטנע, אבל באמת שעל הבמה לא רואים את ההבדלים. פבלו הוא סטאר.
"ושלא תבין לא נכון - אני צוחק על הברוגז, אבל מאוד נפגעתי מפבלו בתקופה שלא דיברנו. כעסתי שהוא מסוגל להתנהג ככה, לפגוע ככה בנו ובאהבה שנתתי לו. אבל האהבה שלי אליו כל כך גדולה שהיה לי קל להתגבר על הכאב הזה. בסוף האהבה ניצחה".
נו, הנה, עכשיו אתם מתחבקים ומתנשקים בפעם המי יודע כמה בראיון. עד גיל 100 תריבו ואז תתאחדו להופעה.
פבלו: "יש את הבדיחה הישנה של מי שהיה הגיטריסט שלנו בלהקה, גדי בן אלישע זכרו לברכה, שהלך לעולמו לפני כמה שנים ותמיד אמר שעד סוף החיים נהיה ביחד, גם אם נריב וגם אם לא נריב.
"הבדיחה היתה שבסוף יגיע היום ששלומי כבר בבית זקנים ואני עוד לא הגעתי, ואז גם אני מגיע ושלומי כבר לא רואה, בקושי שומע, אבל אני עם השגעת צועק בחדר האוכל 'אני רוצה קרפצ'ו, אני רוצה מרק, מה זה האוכל הזה?', ושלומי פתאום: 'מי זה? ליטו הגיע? זה ליטו פה?' כאילו, זיהה את הוויברציה של הקול שהמשוגע הגיע - והנה אנחנו עוד פעם ביחד. הוא תמיד אמר שזה הגורל שלנו, ומה שלא נעשה לא נצליח לחמוק ממנו אף פעם".
