בית המוזיקה "תמוז" בבאר שבע. מועדון ההופעות בקומה השנייה כבר ראה הרבה קהלים שונים ומשונים. בני תשחורת מקועקעים, מנוזמים ופרועי שיער. הנעורים הם הרפתקה, והרפתקאות זקוקות לפסקול מהאודיסאה שיצדיק את המסע. על הבמה האפלה נפרסו הכלים מוכנים להרעשת חושים. תופי אולימפוס הולמים, מגברי קיקלופים חשמליים, קלידי סירנות ים, כלי הקשה ובס נהמת נפטון.
אבל הקהל באולם תמוז - אחר. או שמא אני האחר? נשים עם מצנפות עולות כמגדלות יושבות בכיסאות. לא נראה שהעובדה שהן מסתירות אחת לשנייה מפריעה להן. השיחות מעשיות - שמחות משפחתיות, רכילות קהילות, הומור גידול ילדים ועצות דרכים עוקפות עוברות ביניהן. כמה מהן פונות אל רן ועדן, אנשי הצליל והתאורה, בבקשות להנמיך מזגן, להגביר את האור, ובאופן כללי לנרמל את המצב הרוקיסטי.
יעל קבסה מבצעת בהופעה את השיר "עולם קטן" // צילום: באדיבות המצולמת
כמעט בזמן הלהקה עולה לנגן. חמש נשים ממלאות את הבמה והמוזיקה עולה ועולה. בשיא האוברטורה היא מגיחה מערפל הצללים והצלילים, הולכת נמרצת וחדורת מטרה אל מרכז הבמה. מצנפת מכשפים אדומה על ראשה, ז'קט ג'ינס רוקיסטי מכסה חצאית שחורה. היא ניגשת אל המיקרופון בסמכותיות, אוחזת בו לרגע, ובמשנהו יורה את אמיתות חייה בכוונה מלאה:
"בראשית היה גן עדן, והאור היה פשוט,
היה אדם, היתה אישה, אחד היו חזון ומציאות.
בראשית עודי ברחם, שם למדתי את הכל,
לא ביקשתי פת של לחם, לא שאלתי איך לגדול.
מה שהיה נכתב ואיננו, מה שיהיה יום אחד עוד יהיה,
עכשיו אני והנצח ומה שבינינו -
אין מושלם בעולם הזה. אין."
(מתוך "אין מושלם")
אם לרגע קיוויתי שיבוא התשבי, יתרץ קושיות ובעיות מעל הבמה עם גיטרה חשמלית, מהרגע שהיא שרה הפער בין העולמות רק הולך ומתרחב. קצוות חדים של רוקיסטית חורכת מתערבבים בחמלה אימהית, וידויים בין נשים וספקות אמצע החיים יתעטו במוזיקת נשמה גועשת ומרגישה. ברוכות הבאות לעולם הבלתי אפשרי של יעל קבסה.
גם העובדות היבשות מלאות קצוות. בת 46, ממושב בני דקלים בחבל לכיש. אמא לשבעה ילדים, שהוציאה אלבום בכורה לפני שנתיים ומאז יוצרת ללא הפסקה, כל כמה שבועות שולחת שיר חדש אל הרוח, כמו מנסה להספיק ולמלא את החלל שהותיר הזמן האבוד.
"אף פעם לא מאוחר לחיות, לתקן, ליצור, לשבור תבניות. זה הדבר הכי משמעותי, במצב שבו אני נמצאת", מחייכת יעל. מכירה היטב את מה שבאה לתקן.
"אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה הולכת,
נזהרת לא לדרוך על הקו בסוף מדרכת"
(מתוך "עולם קטן")
ההתחלה היתה דתית ולאומית בקריית חינוך שעלבים, ילדה רביעית מתשעה. "שעלבים היה יישוב שכולו סבב סביב הישיבה - הבילוי בפורים היה לראות את הבחורים שיכורים, ובשמחת תורה לראות אותם רוקדים", היא נזכרת וצוחקת משוחררת. "העולם הגדול היה ללכת למורה שלי לחלילית, ואני כל כך רציתי פסנתר".
נוגעת בשמיים, אבל בדרך שלה. השיר "קליפות"
"כשניגנו יפה המורה שמה לנו מוזיקה מתקליטים - השוק הפרסי, שלמה ארצי, המסע לארץ התווים. כל כך אהבתי את זה. אחרי כל החליליות, רק בכיתה ז' המורה הסכימה שאתחיל ללמוד פסנתר". בכיתה ט' יעל ממשיכה לאולפנת בהרן בגדרה. "זה המסלול היחיד שהיה אז. מאוד נהניתי להכיר בנות מכל מיני סוגים, ומאוד נהניתי להבריז ולבדוק גבולות".
חיות המורדת התבטאה בלעצבן מורים, לגנוב מפתחות ולעלות לשבת בראש מגדל המים. "אבל בסוף יצאתי עם בגרות", היא מדגישה. באולפנה היא מגלה את התקליטים, מצטרפת ללהקה של הרקדות, "ניגנו את מה שהכרנו מחתונות. זה היה זוועה, אבל היינו כל כך מבסוטות מהנגינה ביחד".
"לא היה אז מסלול, לא מגמת מוזיקה. החלטתי להקים אחת כזאת לבד. הלכתי למשרד החינוך, כי אפילו לא ידעתי על איזה חומר אני צריכה להיבחן". עכשיו היא מחייכת, אבל אז זה לא היה מצחיק. "אכלתי קש"
כל שנה כתבה שיר לתחרות ה"אולפזמון". "תמיד הייתי בצוות ההפקה, בכל מקום שבו יכולתי לנגן ולעבד". כשניסתה לקחת את זה צעד קדימה נתקלה בחומות הראשונות ששברה: "לא היה אז מסלול, לא מגמת מוזיקה. החלטתי להקים אחת כזאת לבד. הלכתי למשרד החינוך כי אפילו לא ידעתי על איזה חומר אני צריכה להיבחן".
עכשיו היא מחייכת, אבל אז זה לא היה מצחיק. "אכלתי קש, הסתובבתי מאוד בודדה, בלי תמיכה מצד המבוגרים שראו בזה סוג של שיגעון". אחרי הבגרות הגיע שירות לאומי בדימונה. "שם הכרתי את הדרום, את האופי, את החום, המרחב, המדבר". הדרום הופך לה לשפה - מרחב פתוח מגבולות ברורים, קבלת האפשר, הצבעים החמים של היום, ובדידות השועלים מול הירח בלילות הנגב.
מהדרום לנחלאות
תחילת שנות האלפיים בדימונה. יעל מגששת אל מוזיקה משלה: "קניתי גיטרה חשמלית, יפהפייה! רק אז הלכתי ללמוד אצל צחי בבאר שבע. שמתי את כל המאמצים שלי שם". בלוז, הרמוניות, מהלכים ומתחים מוזיקלים נבנים בתוכה. "המשכתי את המחקר שלי מהתיכון להבין איך כל זה מתחבר ליצירה".
ואז, הפתעת המורדת: "אחרי הגיטרה התחלתי ללמוד תופים - ושם זה ממש נדלק לי שזה המקום שלי. בתופים יש המון כוח". ומי שראה אותה מתופפת יודע שמדובר בהרבה כוח ועוצמה, יעל עוצרת רגע. "אולי זה הקצב בעורקיי שאני תמיד עוברת מדבר לדבר, אבל חוזרת לשם שוב, בספירלות עולות".
אחרי השירות המשפחה לחצה להתיישר עם תואר מעשי - "לא רציתי להיות מורה או עובדת סוציאלית". יעל ממשיכה למרוד - בצבעונית. "למדתי אמנות חזותית בירושלים, לצלם, לצייר ולאייר, לא חשבתי שאעשה עם זה משהו", היא מודה, "אבל גם שם לא הייתי סטודנטית מהמניין. נכנסתי רק למה שעניין אותי". במקביל, חיי נחלאות קוראים לה. "שנים נהדרות, חדר משלי, מערכת תופים, גיטרה חשמלית, היה לי קטנוע, דהרתי ברחבי העיר. הייתי ממש מבסוטה". לא כותל ולא כנסת, ירושלים של נחלאות היא עיר בתוך עיר. סמטאות צרות, וחיים רחבי יריעה. חצרות נסתרות וניסים גלויים. כביסה על חבלים, חתולים על אבן, וחולמת אחת שרוצה לגעת בשמיים בדרכה שלה.
"קר תמיד בעיר הזאת, והתקרה דולפת,
קטנוע מקרטע, בגשמים אני נשטפת,
גיטרה על כתף וקסדת־שריון עוטפת,
אני חוצה ת'עיר, אני רוצה לשיר -
ויש בי מנגינה, אבל אני אותה הודפת"
(מתוך "עולם קטן")
שנים לאחר מכן תכתוב יעל את תמונת הרנטגן של התקופה. המנגינה כבר שם, לוחצת, מבקשת להתבקע, אבל הדרך עוד מתפתלת. ממכללת "אמונה" בירושלים יוצאת יעל עם תעודת הוראה, גם אם הלב היה במקום אחר. "לא רציתי תואר או מקצוע. ובעיקר לא רציתי שיגידו לי מה לעשות".
כדי להמשיך לחפש היא מתפרנסת מהדרכים הצדדיות. "צילמתי אירועים, לימדתי ילדים צילום ואיורים, לימדתי בכל מיני מקומות". אני תוהה כמה רחוק היא הלכה כדי לבדוק גבולות. "לא הייתי צריכה לעזוב את אלוהים בגלל שאנשים עושים שטויות בשמו. המסעות שלי אל הקצוות היו בעיקר תהליך פנימי, כלפי חוץ המרידה הכי גדולה שלי היתה ללכת עם מכנסיים מתחת לחצאית", היא נזכרת. "הבנתי שעכשיו זה החיים שלי, ואני צריכה לבחור".
לא לפחד עוד מהמוזיקה
זה התחיל בבחירה חשובה. "התחתנתי בגיל מופלג, 26, ההורים שלי ממש דאגו". יעל פוגשת בחורים שהעולם הרוחני שלהם קרוב אליה, "אבל לא היה להם מושג מה אני רוצה".
השאלות שעלו שוב ושוב היו שאלות של סיווג: "את דוסית או לא דוסית? למה את צריכה את הקטנוע? מתי תמכרי את התופים?". כאילו שאם רק יצליחו להזיז כמה נעלמים במשוואה - תיפתר חידת חייה.
"ואז הגיע יוסי. הוא אמר לי 'איזה יופי את מנגנת' - וזהו, זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להתאהב בו. הוא היה האדם הראשון שפגשתי שקיבל אותי כך - אם זה מה שאת רוצה, סבבה".
לחתונה, במקום תכשיט, יוסי קנה לה מתנה: קונגס, כלי הקשה. "הנישואים אפשרו לי להיות עם המוזיקה בנחת", היא אומרת, "לא להיות חרדה ממנה. יש כאלו שאומרים שנישואים חונקים את היצירה - אצלי זה היה ההפך, הרגשתי שאני עומדת יציב ויכולה להתחיל ולהעמיק בלי להילחם בביקורות ובפחדים מהסביבה".
"כולנו על הרצף / זקוקים לחום וחסד,
שמישהו יראה / שמישהו יאסוף,
נושאים שקים של עצב,
נושמים כאב, יורקים קצת דם -
וממשיכים לחיות"
(מתוך "כולנו על הרצף")
החיים ממשיכים לטלטל את יעל בתובענות. "יהונתן הוא הבן הבכור שלי. ההיריון היה תקין אבל הלידה היתה טראומטית - לא היה ברור אם ישרוד. הוא שרד וגדל עם מוגבלות סיעודית קשה שדורשת טיפול תמידי והשגחה". בהופעה היא מדברת ושרה על איך יהונתן מגדל אותה להיות גרסה נועזת יותר של עצמה. "אם עד עכשיו הייתי עסוקה בלהתנגח עם הסביבה - כשיהונתן הגיע הבנתי שהעבודה שלי הולכת להיות פנימה. הגיע ילד מוגבל ואמרתי לעצמי: יאללה - זה מה שכאן ועכשיו, ולמי אכפת מה יגידו? זה מה שהוא, אז הוא לא לפי התקן? גם אני לא לפי התקן".
הפחד והשיפוט הפנימי, שפעמים רבות מקפיאים את מעיינות היצירה, התאדו אל מול מציאות חייה. "יהונתן הוביל אותי פנימה אל עצמי, ומשם החוצה להוציא את היצירה שלי מבפנים - ושתהיה כנה". המצב הזה שם אותה בעמדה שבה היא תמיד יודעת שלא משנה כמה רחוק היא תקפוץ ותצלול לתוך המוזיקה, גם כשהקהל מוחא כפיים, בסוף היא צריכה לחזור הביתה אל קרקעית קיומה. "לטפל בשבעת הילדים שלי, זה מסנן לי הרבה רעשי רקע שמבדילים בין מה שנחשב למה שחשוב".
"אם עד עכשיו הייתי עסוקה בלהתנגח עם הסביבה - כשיהונתן בני הגיע, הבנתי שהעבודה שלי הולכת להיות פנימה. הגיע ילד מוגבל, ואמרתי לעצמי: יאללה, זה מה שכאן ועכשיו, ולמי אכפת מה יגידו. זה מה שהוא, אז הוא לא לפי התקן? גם אני לא לפי התקן"
קל זה לא. בשיר "עולם קטן" יעל כותבת את שנות התסכול הפנימי: "אבל אני שבט, אני בית אני לחם, אני העוגן שלהם, אני הרחם, מהיום עד אחרי מות עולמות ומלחמות - אני נמעכת, תקועה עמוק־עמוק ואי אפשר ללכת, אף אחד לא שאל ולא חתם איתי חוזה". ובשיר "יה־מאמא" היא בוחנת מפוקחת את האימהות. "אישה הרה, אישה יולדת, בעל כורחי בתוך השבט - הנפש היא ציפור נודדת, אני תמיד ילדה בודדת, אבל אני לא בוגדת".
"בודדת, לא בוגדת". השיר יה-מאמא
אני תוהה איך המורדת הצעירה שרצתה לחוות ולראות הכל נשארת. לא בוגדת בשבט ולא בעצמה, ובוחרת למלא את חלקה בחוזה החיים. "יש הנחת יסוד מובלעת שבשביל לבחור אתה צריך לטעום מהכל. בחירה אמיתית זה לא מחייב שתבחר את הכל. למה בחירה לא יכולה להיות במה שאתה מכיר ויש? לקום לאותו מקום, לאותה משפחה, לאותם ילדים ששיגעו אותי אתמול - ועדיין לאהוב אותם".
פידבק מתוך הנשמה
הרבה שנים כתבה למגירה שירים שלא יצאו, מנגינות שנשארו בפנים. "בגיל 40 קיבלתי מתנה מיוסי להוציא שיר שלי - פעם ראשונה שלקחתי משהו כמוס והוצאתי אותו". משם זה התחיל להתגלגל. "בגיל 41 אמרתי לעצמי - עכשיו אני מבינה מה אני רוצה לעשות, מכל הסיבובים שלי. לא שאני מבינה איך, אבל אני מבינה שהמוזיקה היא בסך הכל כלי. וזה אמור לשרת מישהו ומשהו - משהו גבוה יותר". לראשונה הפסיקה לפחד מהקצוות שהמוזיקה סחפה אליהם. "הבנתי שהמוזיקה יכולה להיות גם כלי לחזור הביתה".
בגיל 44 יצא אלבום הבכורה שלה, צירים, שהיה כלידה. "עשיתי קמפיין מימון המונים שבו אנשים שמעו שיר אחד והבינו שהם רוצים לשמוע עוד. זה לימד אותי המון על מערכת היחסים שלי עם הקהל. למה אני עושה את זה איתם, ומה אני רוצה להגיד להם".
אלבומי בכורה נוטים להיות סיכום החיים עד כה והבטחה לעתיד לבוא. הם רעבים לקשר עם הקהל, הם חולמים על הצלחה, והם נמהרים בדהרה שלהם אל הקצוות, בצורך להעז ולחדש לפני שיתמצעו לקריירה.
"צירים" הוא כל אלו, ועוד. ניסיון חייה וכל המסלולים התנקזו ליצירה שניכרים בה דברי אמת ובעוצמה יתרה. השירים נעים בין ספקות אמצע החיים לאמונה שלא זזה, בין בלוז עייפות אימהית לפרץ אנרגיה מורד שאפשר לחוש היטב על הבמה. עדיין המוזיקה מתקשרת מאוד, לא נסחפת אל הרעש כדי להרעיש. "רציתי שזה יגיע עד הקצוות", היא אומרת, "אבל היה לי חשוב שהקהל יוכל לבוא לשם איתי. המוזיקה שלי היא לא 'אמנות טהורה' אלא מערכת יחסים שאני והקהל מנהלים".
קל לראות את זה בהופעה שלה. "מי אני בכלל - דוסית על חלל?", היא שואלת בצחוק מהבמה. אבל זו לא בדיחת הפוגה אלא תהיות חיים של מי שלא נכנסת לשום קטגוריה מוכרת. "שנאתי את עצמי, את הגוף שלי, את היישוב שלי", היא מספרת בישירות מפתיעה. ורגע אחרי מנחמת עם המנון הקבלה: "הריני מקבל על עצמי לאהוב".
בקטעי הקישור בין שירים, בבדיחות העצמיות, בהקנטות הדדיות ובחיפוש הנוקב אחר היחד המאחד. כל המאפיינים של שיחה אמיתית וטובה בין חברות. "אני מרגישה שכשאני נותנת תיווך לשירים, זה יוצר מקום בנפש לקבל אותם". בהופעה בתמוז אני מקבל הדגמה חיה: באחד הרגעים מופיע רחש צורם מאחד המיקרופונים, "פידבק - זו הצרחה של הנשמה", מחייכת יעל.
עדיין לא עוברת את הקו
דווקא בזכות האנרגיות העוצמתיות שלה אני תוהה כיצד היא מנווטת את דרכה בעולם שאוהב מוזיקה כבידור ופחות רוצה שיאתגרו אותו עם אמת הסדק.
יעל שותקת רגע. לוקחת זמן לחשוב. "זו מערכת יחסים, ובכאלו תמיד צריך ללמוד איך לוותר. אני יודעת שבחברה שלנו רוצים לראות מוזיקאים ואמנים כדמות מחנכת", היא אומרת, "ואני מנסה. תאמין לי שאם הייתי מתנהגת על הבמה כמו שאני מתנהגת בבית, לא יזמינו אותי לשום מקום".
היא צוחקת, אבל בהופעה מתבהרת הדרך שבה היא פועלת כאמנית לקהילה - בעדינות. זה לא מרד חיצוני אלא חיפוש פנימי שמותח את גבולות הגזרה, מה מותר לומר מבפנים ועדיין לא לשבור את החומה שעליה היא עומדת.
"הגוף הוא בית כלא ובית משוגעים". השיר "נשמה צועקת"
בשיר "נשמה צועקת" הולכת יעל רחוק עם הקרבות בין תאוות הגוף וטוהר הנשמה. "נשמה יורדת לתוך הגוף וצועקת וויי לי... הגוף הזה כלא, בית משוגעים". אך באותה נשימה היא מצהירה - "כי רק עם הגוף אפשר ליצור, ורק איתו אפשר ללדת". ובשיר "קליפות" היא כותבת היטב את המורכבות של יצירה אמונית בעולם הצללים של הקושי: "תשפוך עלי טיפות, טיפות, מלטפות וממיסות אותי ברחמים אין־קץ, שמקיפות ומאירות הכל באור של אהבה - ומשאירות רק לב אחד נקי".
היא לא עולה על הבמה לבד. הלהקה שסביבה היא חלק גדול מהסיפור: טל אברמוביץ', המפיקה המוזיקלית ונגנית הבס; מירב עזאני על הגיטרה החשמלית; בת־אל רוזנבלאו על התופים; מיכל עמר על כלי ההקשה; ושירן בן טוב על הקלידים. חמש נשים עולות יחד על במה ועושות משהו שהרוק הישראלי שם שביס בשבילו.
קבסה אוהבת לבצע שירים של אחרים, כמו רוצה לראות את עצמה בכל תלבושת אפשרית. במלחמה הוציאה ביצוע נפלא ומנחם ל"עכשיו הכל בסדר", ולאחרונה גילתה את הראפ. "זה היה בהופעה של רביד פלוטניק. זה היה בוטה, לפעמים מדי לטעמי, אבל הוא העיף לי המוח. זה היה ישר לבטן. פתאום הבנתי את הראפ מבפנים, כאמנות. איזה כוח יש לו". בקאבר ל"אחרי עשרים שנה" היא מנסה את כוחה בראפ בוחן כליות, אך עוד בטרם דעכו הדיו, היא מגיחה ומוציאה ביצוע ל"כמו עשב בניסן". "ככה זה כשהשער נפתח, עכשיו אני לא יכולה לעצור", היא צוחקת.
נהנית מגרסאות כיסוי, כדי לראות את עצמה בכל תלבושת אפשרית. הביצוע ל"עכשיו הכל בסדר"
ב־1 ביוני, בתקווה שאחרי המלחמה, קבסה ולהקתה יופיעו בצוללת הצהובה בירושלים. זו הזדמנות טובה מאין כמוה לתפוס אותה בעיר שבה רכבה על קטנוע עם גיטרה על הכתף ולראות מה עבר עליה מאז. רגע לפני השיר האחרון בתמוז יעל עוצרת ומזכירה לקהל את חייהם אחרי ההופעה. "יאללה, עוד שיר אחד ואז - הביתה לסירים". הקהלות צוחקות עימה.
הפער בין הילת הבמה החשמלית והמציאות היומיומית מתפוגג כליל. הילדה הקטנה שרצתה פסנתר וקיבלה חלילית, שהפציצה עם תופי המרד, שנמעכה ולא בגדה - עומדת על הבמה עם מצנפת מכשפים אדומה והרבה מנגינות, שסוף־סוף יצאה מבפנים. ועדיין היא לא עוברת את הקו אלא עומדת עליו ושרה.
