עונת הקניות של 2024, שהתחילה בסוף נובמבר ונמשכה עד תחילת 2025, הניבה לא מעט מספרים מרשימים. הבולט מכולם היה ככל הנראה סך המכירות בארה"ב, שחצה את רף טריליון הדולר. אם נכנסים קצת לעומק המספר המשוגע הזה, מתגלה נתון שבמבט ראשון נראה כטעות: במהלך שני החודשים האחרונים של 2024 מכירות האייפודים המשומשים זינקו ב־15%, והעניין בהם בחיפושים בגוגל צמח ב־117%.
לא אייפד - אייפוד. נגן המוזיקה המיתולוגי של אפל, שיצא לראשונה לפני 24 שנים ושמכירתו הופסקה באופן רשמי ב־2022. בסופו של דבר, עדיין מדובר במספרים קטנים יחסית, אך עומדת מאחוריהם תעשייה שלמה: תוספות ושדרוגים שמרחיבים את נפח האחסון, מאפשרים חיבור USBC והופכים את נראות האייפוד לאסתטית ולמודרנית. סרטוני הדרכה בנושא הגיעו למיליוני צפיות ביוטיוב.
שובם של הפיראטים: ההורדות הלא-חוקיות חוזרות, ובגדול // EPA, In Pictures via Getty Images, אנוואטו
אך בעולם שבו מינוי לשירות סטרימינג מציב את כל המוזיקה בהישג יד, ביקום שבו יוטיוב קיים, ובעידן שבו כל אדם נושא בכיס פלא טכנולוגי שמשמיע מוזיקה באיכות הכי גבוהה שיש - למה שמישהו ירצה להסתובב עם נגן MP3 עתיק ומוגבל בכיס? ההסבר הנוח הוא שמדובר באופנת וינטג'. בני דור ה־Z, שנולדו לעולם שבו לא צריך דבר למעט אשראי כדי להאזין לאיזו מוזיקה שהם רוצים, נהנים לשחק במציאות שבה נדרשים מכשיר ייעודי וקובצי מחשב כדי להגיע לשיר האהוב עליהם.
אלא שיש הסבר אלטרנטיבי ומורכב יותר. שירותי הסטרימינג הגדולים, ובראשם ספוטיפיי, לא מאפשרים לנו להאזין באמת לכל מוזיקה שרק נרצה. אחת לתקופה, אלבומים או שירים נעלמים עקב סכסוכים או מחלוקות עם האולפנים או האמנים, משיקולים פוליטיים או גיאוגרפיים. רק לאחרונה "זכינו" לתזכורת לכך, עם חרם האמנים שהסיר קטלוגים שלמים מאפשרות לניגון בישראל. כמו כן, האלגוריתמים של שירותי הסטרימינג לא באמת מתוכנתים להציג לנו מוזיקה חדשה שמתאימה לטעמנו, אלא לכוון אותנו אל מה שמגדיל את שורת הרווח התחתונה שלהם.
חוסר העקביות בזמינות השירים והחשדנות כלפי האלגוריתם מתווספים לנטייה התקופתית של שירותי הסטרימינג להעלות את מחירי המינוי. האלמנט האחרון הוא אולי המעניין מכולם: היתרון היחיד בנגן שיכול לעשות רק דבר אחד הוא ניתוק מהעולם. אין התראות, אין פושים, אין פיד, אין חרדה חברתית, אין FOMO. אלה רק אנחנו והמוזיקה שבחרנו לעצמנו, קטלגנו והעלנו למכשיר. כלומר, החיסרון הטכנולוגי של האייפוד הפך אותו לסוג של תרפיה.
התופעה הזאת בדיוק התרחשה רבע מאה קודם לכן, ולבני הדור הקודם. נאפסטר, האמא של כל תוכנות שיתוף הקבצים הפיראטיות, פתרה כשל שוק מתסכל במיוחד: בשנות ה־90 אולפני המוזיקה החמדניים הגיעו לרווחי שיא על חשבון האמנים והצרכנים, שנדרשו לשלם בממוצע 17 דולר על דיסק שלא כל השירים בו היו שווים את ההשקעה. אצירת מוזיקה הפכה לעסק יקר עבור בני נוער, בניגוד לדור ההורים שלהם.
נאפסטר הציעה מהפכה: כל המוזיקה שבעולם במקום פיראטי אחד, בחיפוש ידידותי ונוח - אבל עם סימן שאלה גדול לגבי חוקיותה ומוסריותה. בשיאה היו רשומים בה כ־80 מיליון משתמשים, שחלקו ביניהם כ־1.5 מיליארד קובצי מוזיקה. הפיראטים שינו את פני התעשייה והובילו להולדתה של אייטיונס, ואחריה ספוטיפיי ודומותיה. ומה שחברות המוזיקה הבינו ראשונות הגיע מהר מאוד גם אל תעשיית הטלוויזיה.
הגורל של "גוזלן" ו"סדרות"
"המילה 'פיראטיות' לא קיימת בחוקי זכויות יוצרים, למרות שיוצרים משתמשים בה", אומרת ד"ר כרמל ווייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב. "זו מילה שנוצרה על ידי תאגידים כדי לקבע את הקרימינליזציה של הפרת זכויות בתרבות הפופולרית. העניין הוא שהמטאפורה עמומה. פיראטיות היא לא טובה או רעה באופן מוחלט, זה עניין של השקפה. ולכן הדימוי שבחרו התאגידים הפך בעצמו לוויכוח".
התנפחות תקציבי התוכן ועלייתם של מתחמי הקולנוע הפכו את היציאה לסרט לחוויה שמחירה יכול להאמיר למאות שקלים למשפחה. כך קרה שהצופים בחרו בחופש ובנוחות של הצפייה הפיראטית בבית, למרות הבעייתיות החוקית והמוסרית
עד לפני קצת יותר מעשור, הקרב בין הפיראטים לממסד התנהל בעוצמה ובפלטפורמות מתחלפות כמו קאזה, אימיול ועוד. במוקד עמד כשל שוק: המודל העסקי של תעשיית הטלוויזיה נסמך על חברות הכבלים, שהציעו חבילות ענק של אינספור ערוצים, מעט מדי תוכן איכותי ומחיר שלא הפסיק לעלות. מי שרצו לצפות בתכנים איכותיים אחרים, בהנחה שהיו בכלל זמינים באזור שלהם, נדרשו לשלם מחירי פרימיום על HBO, שואוטיים ורשתות איכות אחרות שהיו אחראיות לתור הזהב הטלוויזיוני של תחילת המילניום.
בישראל המאבק התמקד באתרים לצפייה פיראטית. הגדול והמוכר מכולם היה אתר "סדרות", שהוקם ב־2011 והציע מגוון עצום של סרטים וסדרות לצפייה ישירה (סטרימינג) עם תרגום מובנה בעברית. כ־975 אלף משתמשים היו רשומים באתר, ומתוכם כ־10,000 שילמו דמי מינוי של כ־50 שקלים בחודש עבור גישה לשרתים מהירים שאפשרו צפייה רציפה. הוא נחשב אז לאחד האתרים הפופולריים בישראל, עם מיליוני ביקורים בחודש ממוצע. זיר"ה, ארגון הגג שמייצג את גופי המדיה הגדולים בישראל בסוגיות של זכויות יוצרים, הוביל את התביעה שהביאה לסגירתו הסופית בינואר 2024 (ובהמשך לחייב את מייסדו לשלם פיצוי של 5 מיליון שקלים).
מקרה בולט נוסף היה אתר "גוזלן", שהציע תכנים פיראטיים לצפייה ישירה ונסגר ב־2016 אחרי חצי שנת פעילות, שבמהלכה התברג לרשימת 100 האתרים הפופולריים בישראל. בית המשפט הורה לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתר, אחרי שקיבל את טענת זיר"ה על הפרת זכויות יוצרים שהתבצעה בו. גם אנשי "גוזלן" וגם אנשי "סדרות", מצידם, טענו כי פעילותם היא "כורח המציאות מול חברות המדיה, שעושקות את הציבור ואת היוצרים".
חוק זכויות היוצרים בישראל מבוסס על חוקים דומים ממדינות אחרות, שמעוגנים באמנות בינלאומיות. על פי עו"ד יעקב לשצ'ינסקי, מומחה לזכויות יוצרים, החוק מעניק לבעלי הזכויות בלבד את הסמכות לאפשר את העתקתן ו/או העמדתן לטובת הציבור, וכל פעולה שלוקחת מהם סמכות זו מהווה הפרה של זכויותיהם. הפיצוי הראשוני המקסימלי שמוגדר להפרת זכויות יוצרים, עוד לפני הוכחת נזק, עומד על 100 אלף שקלים, ויכול לגדול משמעותית אם יגיע לכדי משפט.
אף שחלק גדול מהעיסוק בפיראטיות בשנים האחרונות מתמקד בעולמות הטלוויזיה, המצב בתחום הקולנוע לא היה שונה. התנפחות תקציבי התוכן ועלייתם של מתחמי הקולנוע הגדולים הפכו את היציאה לסרט לחוויה שמחירה יכול להאמיר למאות שקלים למשפחה. כך קרה שהצופים בחרו בחופש ובנוחות של הצפייה הפיראטית בבית, למרות הבעייתיות החוקית והמוסרית, בעוד התאגידים ניהלו קרב על סגירת פלטפורמה פיראטית אחת - רק כדי לגלות ששלל אלטרנטיבות קמו ביום שלאחריה.
ואז הגיעה נטפליקס. "בשנים הראשונות שלה, נטפליקס היתה ה־מקום למצוא בו הכל", מסביר עידו ישעיהו, מבקר טלוויזיה ומייסד הבלוג "קפה+טלוויזיה". "היא רכשה הכל מכולם, והציעה את המבחר הזה במקום אחד תמורת דולרים ספורים. במקביל, היא שחררה את הסדרות שלה לא בשידור שבועי, אלא בבת אחת, וזה היה משמעותי. בתוך שנים ספורות גדל דור שלם שזו היתה הדרך שלו לצרוך טלוויזיה, לבלוע עונות שלמות בתוך ימים ספורים. פתאום הפיראטיות נעשתה לא רלוונטית".
עו"ד יעקב לשצ'ינסקי: "תמיד יהיו מי שיבחרו לצרוך תוכן פיראטי ולנקות את המצפון בקשירת כתרים של 'לוחמי חופש' ו'גיבורים'. בסופו של דבר, המהפכה הטכנולוגית שמתרחשת סביבנו עושה טוב לכולם: מחירי התכנים מצחיקים לעומת העבר"
המודל הזה היה טוב לנטפליקס ולצרכנים - אבל תאגידי הבידור הגדולים, הצלע השלישית במשולש, לא נהנו. לפתע, נטפליקס הפכה למקום שבו הסדרות שלהם צוברות פופולריות. ההחלטה להילחם במלכה החדשה באמצעות בניית שירותים מתחרים תוביל אותנו אל הכאוס שבו אנחנו שקועים היום.
לא מוכנים אפילו בחינם
הדוח השנתי של חברת MUSO, המתמחה בניטור ובמדידה של הורדות פיראטיות, חושף את התנודות במתח המתמשך שבין הצרכנים לתאגידי הבידור הגדולים. בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני האינפלציה בשירותי הסטרימינג, נתוני הפיראטיות הגיעו לשפל. ממצב שבו כמעט רבע מתעבורת האינטרנט העולמית נוצל לשיתוף קבצים, עם עלייתן של ספוטיפיי ונטפליקס חלה ירידה לאחוזים בודדים. אמנם הפיראטיות לא נכחדה, אבל המגמה היתה עקבית: בצפון אמריקה, במערב אירופה ובמדינות הנורדיות חלה ירידה משמעותית בצריכת תוכן פיראטי.
איסוף הנתונים לגבי התופעה בישראל דל מאוד, אבל המגמה ברורה: רבים צורכים תוכן לא חוקי במידה כזו או אחרת, אף שמדובר בפעולה מפוקפקת. "קמפיין השיימינג למורידים הוא עניין תרבותי אמריקני, שהצליח לייצר את הסימטריה בין הורדה לגניבה - וגם שם זה לא תפס לאורך זמן", מסבירה ד"ר ווייסמן. "בשאר העולם פיראטיות היא נון־אישיו, גם כי הרבה מאוד תכנים לא זמינים בהם, ובמזרח זה כמעט מפעל מדינתי. הסיפור עם נטפליקס וספוטיפיי היה מענה נקודתי מדויק לדפוסי צריכה משתנים. אם הכל נוח, במקום אחד ובמחיר שפוי - אז הבעיה מפסיקה להיות בעיה. אנשים היו מוכנים לשלם לאתר 'סדרות' למרות שהציע תוכן פיראטי, כי הוא פשוט הציע פתרון".
מלחמת הסטרימינג הגדולה שפרצה בתחילת העשור הובילה לאינפלציה אדירה של שירותים מתחרים: דיסני פלוס, אפל טיוי פלוס, אמזון פריים וידאו, HBO מקס, פיקוק ועוד. כולם מייצרים תוכן מקורי שזמין בלעדית לפלטפורמה, כולם גובים דמי מינוי חודשיים הולכים וגדלים - ובאמצע נמצאים הצרכנים. מינוי לשלושה־ארבעה שירותי סטרימינג מגיע למחירי השיא ששולמו בעבר לחברות הכבלים. כל זאת, בזמן שיצירות נעלמות ומופיעות בשירות אחר על בסיס קבוע, חלקן לא זמינות בחלק מהאזורים, ובמקרים אחרים הן נתפסות כלא מצדיקות את הכסף שנגבה עליהן - בדיוק כמו בתחילת שנות האלפיים עם תעשיית המוזיקה, ובתחילת העשור הקודם עם תעשיית הטלוויזיה והקולנוע.
ה"פתרון" הגיע בדמות גל חדש ומשופר של שירותים פיראטיים. לא עוד תוכנות מסובכות שדורשות הבנה טכנולוגית בסיסית והתעסקות בהורדת כתוביות ובהתאמה שלהן. שירותים כמו Stremio נראים ומרגישים כמו הפיד של נטפליקס: רשימות מסודרות לפי קטגוריות של סדרות וסרטים עם פוסטרים רשמיים, חיפוש מהיר ונוח, ובעיקר - זמינות של כל התוכן במקום אחד.
"ברור שיש משקל גם ליוקר המחיה המטורף בישראל", מסביר ישעיהו, "אבל אני מתרשם שהרבה אנשים בוחרים בפיראטיות כי הם לא רוצים לחפש איפה משודר מה שהם רוצים לראות. גם כך אנחנו אומה חובבת פיראטיות מאז ומתמיד, אז כשמגיעה אפליקציה נוחה - היא כובשת את הקהל הישראלי".
ארגון זיר"ה, שמייצג גופי מדיה גדולים בישראל בסוגיות זכויות יוצרים: "אנחנו רואים מעבר חד לפיראטיות מבוזרת, כזו שאינה דרך אתרי אינטרנט פומביים, אלא באמצעות ממירים בלתי חוקיים ושירותים נוספים 'מתחת לרדאר' של האינטרנט הפומבי"
נתוני MUSO מחזקים את התחושה: שיעור הפיראטיות בעולם בשנים האחרונות זינק לשיא של כל הזמנים. 230 מיליארד ביקורים נרשמו באתרים פיראטיים ב־2023 - כמעט כפול מהמספר שנרשם רק שלוש שנים קודם לכן. בארה"ב, באירופה (בעיקר במזרח), באסיה, באמריקה הלטינית ואפילו במזרח התיכון, שיעור הפיראטיות זינק באופן משמעותי. ב־2024 נרשמה התמתנות קלה, אבל לא בגלל חזרה למוטב: החוקרים טוענים שהסיבה היא ירידה בתכנים שמצדיקים צריכה פיראטית. כלומר, הצופים לא מתעניינים בתכנים החדשים, אפילו כשהם באים בחינם.
השוני הבולט הוא שאת גל הפיראטיות הנוכחי מוליך דור חדש של צעירים, דור ה־Z, שדוגל בערכים ובתפיסות עולם שונים מאלה של הדור שלפניו. אז איך זה שגם הם בחרו באותה שיטה?
תהליך של "שיטיפיקציה"
אחד מהמושגים החוזרים בשנים האחרונות כשמדובר בשירותים של חברות טכנולוגיה גדולות הוא "שיטיפיקציה" (Enshittification) - מלשון "שיט" - שטבע הסופר והבלוגר קורי דוקטורוב. המושג מתאר את דפוס הפעולה של פלטפורמות שמתחרות על תשומת ליבנו: בתחילה הן מציבות את חוויית המשתמש במרכז, כדי למשוך עוד ועוד מנויים; אחר כך הן מנצלות את בסיס המשתמשים הענק כדי להתאים את הפלטפורמה למשיכה של מפרסמים וללקוחות עסקיים, במטרה להגדיל את מאזן הרווחים שלהן; ולבסוף, הן כולאות את המשתמשים ואת המנויים במצב שבו הם תלויים בפלטפורמה, שמשרתת רק אותן, בלי מוטיבציה לשמר את רף האיכות. זו, על קצה המזלג, אחת מהסיבות העיקריות לניצנים ההולכים וגדלים של המרד החדש.
"בימי האימפריה הבריטית, בהרבה מקרים האימפריה היתה שוכרת פיראטים כדי שיתקפו עבורה את האויב הספרדי וישבשו את המסחר שלו - בלי שתצטרך לשאת באחריות", מסבירה ד"ר ווייסמן. "באנלוגיה הזאת אנחנו הספרדים. לא פעם, החברות הגדולות משתמשות בפיראטיות כדי לחשוף מוצרים לציבור ולייצר סביבם באזז, ובמקביל הן מנסות להפוך את הפעולה לפלילית. אבל אם אנחנו שטים בים של שיטיפיקציה, אז גם הפיראטים צפים. כך שעשינו סיבוב שלם וחזרנו לניינטיז".
עו"ד לשצ'ינסקי מתנגד לקביעה הזו: "מה שאנחנו רואים פה זה חמדנות ישראלית. תמיד יהיו מי שיבחרו לצרוך תוכן פיראטי ולנקות את המצפון שלהם בקשירת כתרים של 'לוחמי חופש' ו'גיבורים'. בסופו של דבר, המהפכה הטכנולוגית שמתרחשת סביבנו עושה טוב לכולם: מחירי התכנים מצחיקים לעומת מה שהיה מקובל בעבר". עם זאת, לשצ'ינסקי מבהיר שהלקח הגדול ממלחמות העבר בפיראטיות הוא מאבק בפלטפורמות ובגופים שמאפשרים אותה, ולא בצרכנים עצמם.
אם בעבר הפיראטיות היתה פרקטית למרות הבעייתיות הגלומה בה, עכשיו היא כבר לובשת כסות אידיאולוגית. בשבדיה, למשל, הפיראטיות הפכה ל"קופימיזם" - דת רשמית ומוגנת על פי חוק, המבוססת על האמונה בחופש מידע ובשיתוף קבצים כדרך חיים. זו אחת הסיבות לכך ש־Pirate Bay, אתר הטורנטים הגדול בעולם (שיטה שבה קבצים מפורקים להרבה "חתיכות פאזל", וכך אפשר להוריד אותם ממספר גדול של משתמשים), נותר פעיל מול הניסיונות החוזרים ונשנים לסגור אותו - מכיוון שהוא פועל מתוך המדינה. המאבק נגד חברות המדיה הפך לאקטיביזם שבו הפיראטיות לא רק אינה מגונה, אלא גם הופכת לאוטופיה שנלחמת נגד התאגידים ושומרת על הוגנות.
עידו ישעיהו, מבקר טלוויזיה: "ברור שיש משקל גם ליוקר המחיה המטורף בישראל, אבל הרבה אנשים בוחרים בפיראטיות בגלל עניין הנוחות. גם כך אנחנו אומה חובבת פיראטיות, אז כשמגיעה אפליקציה נוחה - היא כובשת את הקהל הישראלי"
"הסיפור של קניית אייפודים בפני עצמו הוא תופעת שוליים כרגע, אבל יש בו מסר רחב", טוענת ווייסמן. "המסר הוא שחברות הסטרימינג מנצלות את האמנים, וגם את המשתמשים. אז אנחנו, כיוזרים, ניקח על עצמנו את הצורך לאזן. זאת בעיה של הוגנות, לא של מחיר, וזה מאוד מתחבר לאתוס של הדור הזה. יש הכרה בכך שפיראטיות יכולה להיתפס לפעמים כפעולה מוסרית, אתוס 'רובין־הודי'".
הסטטוס־קוו הנוכחי בעייתי לשני הצדדים. השאלה המסקרנת שנובעת ממנו היא: האם יש סיכוי לחזור לאיזון שהביאו איתן נטפליקס וספוטיפיי בתחילת דרכן? "בשנים האחרונות יש דיבורים על באנדלים (חיבור של כמה שירותים למינוי אחד, מה שמאפשר להוריד עלויות; א"ק), אבל משהו שירכז הכל במקום אחד לא בדיוק נמצא באופק", מסביר ישעיהו. "מעורב בזה הרבה אגו של החברות השונות, וסביר להניח שגם הרגולטור לא ימהר לאשר מהלכים כאלה. מה שכן בטוח הוא שנראה רכישות ומיזוגים. לא מופרך להניח שעד סוף העשור נראה הרבה פחות שירותי סטרימינג, מה שאומר גם הרבה פחות הזדמנויות ליצירות נישה, כמו בימים הטובים של נטפליקס".
ד"ר ווייסמן דווקא חושבת שהסערה שבדרך תוביל לתוצאה טובה יותר בעתיד. "הפיראטיות היא כלי שמאתגר את מבני הכוח שלא משרתים את ציפיות הצרכנים. השיטיפיקציה הביאה את התחושה הזאת לשיא חדש". לדבריה, התופעות הנישתיות בשלב זה, של צעירים שמתנתקים לחלוטין מרשתות חברתיות או שבוחרים לרכוש "טלפון טיפש", עשויות להגיע לכדי תנועת־נגד של ממש למציאות הטכנולוגיות העכשווית.
"מעניין להסתכל על הצביעות של הגדרת הפיראטיות מכיוון ה־AI. הרי מה זה אם לא פיראטיות? ניסיון להשתמש בזכויות יוצרים כדי לאמן טכנולוגיה שמשרתת את התאגיד. AI הוא לא המשחרר שלנו - הוא הפיראט שמשרת את מלכת אנגליה. יכול להיות שנצטרך להגיע לאיזשהו קיצון, למשל ירידה משמעותית בביקוש של צרכנים, כדי להוביל לשינוי. בסופו של דבר, התופעות האלה מתרחשות בגלים, ומי שישרדו יהיו אלה שיתאימו את המוצרים לצורך שלנו".
פיראטיות על סטרואידים
מארגון זיר"ה נמסר בתגובה: "הפיראטיות לא נעלמה, היא פשוט שינתה צורה. אחרי שנים שבהן הצפייה הפיראטית התנהלה באתרי סטרימינג גדולים, כמו 'סדרות', כיום אנחנו רואים מעבר חד לפיראטיות מבוזרת, כזו שאינה דרך אתרי אינטרנט פומביים, אלא באמצעות ממירים בלתי חוקיים ושירותים נוספים 'מתחת לרדאר' של האינטרנט הפומבי. כל אלה משווקים באופן אגרסיבי ברשתות החברתיות וברשתות תקשורת נוספות. המתכונת הזו מייצרת 'פיראטיות דיגיטלית על סטרואידים': פיראטיות שהיא מהירה יותר, נגישה יותר, ובאותה העת פחות גלויה לעין. השינוי המטריד הנוסף הוא המעורבות של ענקיות התוכן במתן במה להנגשת ולשיווק הפיראטיות הדיגיטלית החדשה.
"הפיראטיות מהווה איום ישיר על קיומו של שוק תקשורת מגוון ותחרותי בישראל, והנזק שהצפייה הפיראטית גורמת לתעשיית התוכן בישראל מגיע לממדים אדירים, המוערכים במאות מיליוני שקלים בשנה. נזק זה משתרשר לכל 'שרשרת המזון' של התעשייה. בעלי הזכויות, גופי השידור והתוכן, עובדים בתעשייה, במאים, תסריטאים, שחקנים, תאורנים, עורכים, מוזיקאים, אנשי הפקה, מעצבים, מאפרים, מלהקים, גרפיקאים ובעלי תפקידים נוספים בתעשייה ערכית וחשובה זו.
"ארגון זיר"ה ממשיך במלחמה מתמדת כדי למגר את תופעת הצפייה הפיראטית מול כל שרשרת ההפצה, מהאתרים ומהפלטפורמות שמאפשרים את הפרסום או שמנגישים את התכנים עצמם".
