ד"ר פרידמן ומיסטר טל: "לא חייבים להצחיק כל הזמן"

בית קפה צפוף, אמצע תל אביב. צעירי העיר וחולמיה מגיעים מקרוב ומרחוק לראות, להיראות ולהזיע.

"סליחה, טל, אני ממש מצטערת להפריע לך ככה, אבל זה מאוד חשוב לי", צעירה תכליתית פונה אל טל פרידמן.

פרידמן מחייך את החיוך הגדול שלו, חציו נבוך חציו משוגע לחלוטין, ואני תוהה: איזה טל ייצא מפיו - הטרלול או החמוד? "בטח", הוא עונה לצעירה, "במה אני יכול לעזור?"

"לאחותי יש שיתוק מוחין, ומחר היא יוצאת מהבית ומתחילה שנת שירות. אני יודעת שזה לא פשוט לה, והייתי שמחה אם היית יכול להקליט לה סרטון שיעודד אותה".

עיניו של פרידמן מוארות: "ספרי לי עליה".

השיחה בינו לבין הצעירה קולחת, גולשת למחוזות הרבה מעבר לנימוס הנדרש. "עזבת את הבית בגיל 20? זה מה שהופך אותך למורדת?!", פרידמן תוהה. "כן, הייתי חייבת, לא יכולתי יותר", עונה הצעירה במבוכת הגילוי.

"אולי את היית 'הורה שלישי', אז בעצם המרד היה להיות עצמך?" פרידמן מהרהר עם הצעירה. "אבל ישר הלכתי לעבוד בהייטק, כי היה לי ממש חשוב לעשות כסף כדי שלאחותי תמיד יהיו חיים ראויים", היא עונה.

משהו במשפט הזה משנה את הרגע. רחש הרקע נמוג, זרקור עדין מאיר את השניים, פרידמן מסתכל לתוך עיניה במבט שמהדהד חיי משברים ואושר טיפות בין קצף הגלים. הוא חולק עם הצעירה את משא הדאגה לאלו שלא יכולים לדאוג לעצמם. מספר לה על הנכסים שהוא צריך להשאיר לבתו, תמר, וחולק מורכבויות משפחתיות כמעודד אותה. זה לא מושלם, אבל זה אפשרי.

רק אז פרידמן מוכן לצלם את הסרטון. הטלפון נשלף, הבדרן המיומן מופיע. סרטון פרטי, מצחיק ומרגש מצולם בתזמון מושלם. הצעירה מודה לפרידמן. פרידמן מזמין אותה למופע הספוקן־וורד שלו "מה למדתי מהבת שלי", על החיים עם בתו תמר.

אגב בנות, כשהבת שלי שמעה שנפגשתי עם פרידמן, היא אמרה "וואו, ההוא מ'מסיבת הפתעה'" - כשהיא מתכוונת לפודקאסט המצליח שלו עם מתן חלק מבית הפודיום. הדורות משתנים - הפרידמן נשאר.

החשבון מגיע, אנחנו משלמים וקמים לתחנה הבאה. פרידמן כבר גולש הלאה בשטף מחשבות בלתי פוסק, אני עוד נפעם ממעשה החסד המקרי שחוויתי זה עתה.

למרות האזהרות המקדימות של אמיר רוזנס, מנהל הלהקה והמופע של פרידמן, רק כשמסתובבים עימו מבינים מהי המשמעות של "חיי לונה פארק" 24/7. גם בכובע בייסבול ולוק הסוואה של שיפוצניק בארומה, פרידמן הוא מפגן אורות שמנצנץ למרחקים, מגנט לאנשים שנמשכים אליו משלל מרחבי חייו. בדרן, חקיין, סטנדאפיסט, שגריר החיים עם מוגבלויות החיים, פודקאסטר - וגם מוזיקאי. כן, כולם שמעו משהו על ההרפתקאות המוזיקליות של פרידמן בעבר. אלא שהפעם הוא יוצא להרפתקה חדשה ושונה לגמרי.

"ילד הפרעות קשב"

שיטוט עירוני עם טל פרידמן מעלה שבסוף תמיד מגיעים לנקודה, אך הדרך לשם היא רכבת הרים בין יקומים מקבילים. אז בינתיים "דברו חלש", ותנו לתודעת הגייזר של פרידמן לזרום לכל הכיוונים.
"נולדתי בחיפה, באחוזה. ההורים שלי עדיין שם, שיהיו בריאים. אתה יודע איפה זה? גמגמתי אז, הייתי ילד כדורגל, הפועל חיפה. מהר מאוד הבנתי שלא אצא כדורגלן. ניסיתי, אבל ראיתי שזה לא זה. אבא שלי אמר לי 'יש לך רגליים דקות מדי'. בדיעבד הוא צדק.

"אבא היה בין המובילים בארץ בעיצוב תאורה. עבד על מופעי ענק ועל מתקני אור־קולי. עשה את התאורה של הגנים הבהאיים, עד היום. איזה יופי זה? אמא היתה מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אגב, היא התמחתה בקולנוע נאצי, ואפילו נסעה פעם לפגוש את לני ריפנשטאל מעבר למסך הברזל. אתה יודע מי זאת?"

בשלב הזה אני מבין שכדאי לוותר על כל ניסיון לנהל ראיון סטנדרטי, ופשוט נסחף לזרימה הבלתי פוסקת. נדמה שאני רק צריך להרים שלט לכיוון המדובר, ופרידמן שוצף וזורם לשם בדרכו.

טל, מוזיקה. איך התחלת?

"גדלתי בסינמטק חיפה מגיל ממש מוקדם. בכל פעם שלהורים לא היתה בייביסיטר, הם לקחו אותי לסרטים. הייתי נכנס בחינם ורואה הכל: סרט תיעודי על האולימפיאדה, סרטים עם שירים צרפתיים של שנות ה־60, כינורות על גבול הצ'יזי.

"בגיל ממש צעיר נחשפתי לוודסטוק וראיתי את הנדריקס, את ריצ'י הייבנס, את אלווין לי מנגן סולו 'גרזן' של עשר דקות. אמרתי לעצמי: ככה בדיוק אני רוצה. ככה! במקביל המשכתי לאהוד כדורגל, אבל לא הלך לי לא כשחקן ולא כאוהד. הפועל חיפה היתה בשנים קשות, ופתאום הבנתי שמוזיקה עושה לי משהו ששום דבר אחר לא עושה לי. זה מרגיע אותי!"

התחלת לנגן מייד?

"איפה? הרגשתי מאוד לא מוצלח", הוא צוחק, "הייתי ילד הפרעות קשב, אמצעי בין שני אחים מאוד מוצלחים, ולא הרגשתי שאני מצליח למצוא את עצמי בשום מקום. לא בבית הספר, לא בכדורגל, לא בקשרים חברתיים.

"היום החברים מהתיכון אומרים שבעיניהם זה נראה אחרת לחלוטין, שהייתי מהמובילים. אבל בפנים הרגשתי מבודד, שאני לא טוב בכלום, ששום דבר לא הולך לי. רק בגיל 15 החזקתי גיטרה בפעם הראשונה - ופתאום הכל הסתדר. הרעש של העולם עושה לי בלגן בראש, אבל כשאני שומע או מנגן ריף טוב - יש לי שקט בפנים".

"הייתי ילד הפרעות קשב. לא מצאתי את עצמי בבית הספר, בכדורגל, בשום מקום. חברים שלי אומרים שהייתי מהמובילים, אבל בפנים הרגשתי מבודד, לא טוב בכלום"

"מטאל זה ויפאסנה"

פרופ' נסים קלדרון כתב פעם שהרעש של הרוקנרול נועד למסך ולגבור על רעש העיר, וכך להתמודד עם הלם הכרך והחיים המודרנים. נראה שאצל פרידמן הרעש היה גם כדי להתמודד עם רעש הלונה פארק שבפנים.

"ל־גמ־רי", מסכים פרידמן בניגון המוכר של קולו, "ביום שבו התחלתי ללמוד אקורדים ומהלכים של מוזיקה, הבנתי שזה דבר שמושיב אותי על איזה אי של רוגע. והנה, עכשיו, כשאני שומע את הניסור העירוני שמסביב, את השיפוצניק והמנוף והאמבולנס שחולף, זה לא עושה לי טוב בכלל, אבל כשאני שומע ריפים של להקת משוגע זה מכניס אותי לסדר.

"בגיל 15 החזקתי גיטרה - ופתאום הכל הסתדר. הרעש של העולם עושה לי בלגן בראש, אבל כשאני שומע או מנגן ריף טוב - יש לי שקט"

"זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בחיים, את תנועת הגיטרות מאחורה, כי המסגרת הזו של הרעש מכניסה אותי לשקט. עכשיו הייתי בפסטיבל 'סאמר בריז' בגרמניה, פסטיבל מטאל. אתה רואה אנשים שכלפי חוץ הם הכי מפחידים שיש - שרשראות, קעקועים וכל המסביב - ופתאום בום, המוזיקה מתחילה, וכולם ביחד נעים ברעש. זו חוויה עבורי, הרעש הזה. מבחינתי פסטיבל מטאל זה ויפאסנה. למה אתה התחלת לנגן בגיטרה?"

אצלי זה פשוט, ראיתי את פינק פלויד מופיעים בפומפיי, וגילמור כישף אותי עם הגיטרה שלו. רציתי לדעת איך זה קורה. וגם גדלתי בעולם דתי, ולא ידעתי איך לדבר עם בנות, אז גיליתי שכשיש גיטרה - הן מגיעות...

"זה ברור, זה תמיד עוזר. נגינה, אפילו סתם לעצמך, באמת קוראת לאנשים. אני חושב שהיא מרפאת משהו בנפש. אלה לא סתם תווים - זה משהו רוחני, ולכן כשאני מנגן אני מרגיש שאני לא צריך כלום מעבר.

"אתה יודע, להורים שלי לא היה כוח אלי, עם כל הרעש, והם העבירו אותי לגור ביחידת הדיור במרתף, יחד עם סבא שלי. לסבא שלי לא היתה בעיה עם כל הרעש, היתה לו רק בקשה אחת - אל תשמע סקסופון. אז שמעתי מלא גיטרות, אורגני 'האמונד', רוק, פרוגרסיב, ג'אז של ECM. אבל גם הייתי בן זונה קטן, אז הייתי שם גם את 'Dark Side of the Moon', ושם יש מלא סקסופון".

העיניים של פרידמן נוצצות משובבות נעורים, כאילו הדבר קרה הבוקר, לפני הראיון, ולא לפני 50 שנה. איכשהו, הסיפור הקטן הזה מכיל את כל מרכיבי הקסם הפרידמני: דרך עצמאית, רגישות גבוהה לאחרים, בחינה עצמית ושבירת החוקים.

אז איך מכל זה הגעת לקומדיה?

"אף פעם לא חשבתי שאני הולך להיות קומיקאי, זה פשוט היה משהו שעשה אותי שמח. ידעתי להצחיק אנשים ולצחוק מדברים. ראיתי בסינמטק את וודי אלן ואת מונטי פייתון, ורציתי גם לעשות דברים כאלו, אבל לא ידעתי איך בכלל אפשר להתאמן על קומדיה. כמו על גיטרה? בתיכון היתה לי להקה בשם הוביט, עשינו רוק קלאסי וניסינו לעשות פרוג, ובין לבין עשינו מערכונים כאלו משונים".

סטייל כוורת?

"יותר כמו מונטי פייתון ו'ניקוי ראש'. קומדיה נונסנסית כזו. בצבא הייתי בחיל הים, סטי"לים, לבנון הראשונה. הייתי שומר על הספינה, שם קסטה של ג'ימי הנדריקס ועושה ריפים עם האצבעות על הנשק. זה היה מצחיק אנשים, אבל לא חשבתי שזה משהו שאעשה בחיי.

"אחרי הצבא נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, אבל אז היה לי ריב עם ההורים שלי ואמרתי שאני לא רוצה להישאר בחיפה. ראיתי שיש אודישן ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב, ונרשמתי. אמרתי לעצמי: אם זה לא ילך, מקסימום אהיה חוקר באקדמיה או עיתונאי".

העולם הפסיד פסיכולוג ייחודי מאוד.

"מי יודע. באודישן עשיתי שני מונולוגים ושיר של רבקה מיכאלי, ואיכשהו עברתי והתחלתי ללמוד משחק. שם הכרתי את הבמאית עדנה שביט, אישה מטורפת. היא לימדה אותי איך לקבל ביקורת, והביקורת שלה היתה מפחידה...", הוא מתחיל לחקות את ישיבתה ואת חיתוך דיבורה, גולש לתוך דמותה בטבעיות גמורה, ואני מבין שהאיש הוא טייפ של אנשים, מכיל בתוכו יקומים של דמויות.

"עדנה נתנה לנו תרגיל: ללכת לשוק, להקליט אנשים ולחקות אותם. כשעשיתי את זה, הבנתי שיותר מתוכן המילים, אנשים הם המוזיקה של הדברים. לא הייתי מדבר את הדיבור שלהם, את מה שהם אומרים, אלא את איך שהם אומרים. הבנתי שלחקות זה בעצם לתפוס את 'ריף' הגיטרה של הבן אדם. עד היום, כשאני מקשיב לשיחה, אני יכול להפריד ערוצים, לשמוע רק את הבס או את התופים והקלידים בשיחה, ואת המוזיקה הזו אני בעצם מחקה".

"לא חשבתי שאהיה קומיקאי, זה פשוט עשה אותי שמח. ידעתי להצחיק אנשים. ראיתי את וודי אלן ואת מונטי פייתון, ורציתי גם"

אז הפרעת הקשב, בצירוף המוזיקה, אפשרה לך לשמוע הכל בנפרד. בסוף, מה שהפריע לך כל השנים עזר לך. אז איך הגעת מתיאטרון לקומדיה?

"שנה מעלי למד מודי בר־און ז"ל, שכמובן הכרתי מחיפה, דרך הפועל וכל המוזיקה שהוא אהב. דרך מודי הכרתי את משה פרסטר. בשנה א' שיחקתי כסטטיסט בהצגה שביים ניקו ניתאי, וגם משה היה שם. תוך כדי ההצגה היינו עושים מערכונים בחדר האחורי, וזה הצחיק מלא אנשים.

"ככה התחלנו לכתוב את 'עלילות משה בעיר הגדולה'. ביום הייתי עובד כחובש בחוף הים של יפו, והיו דברים הזויים. אנשים עם קרס תקוע בצוואר ודברים כאלה. אחרי החוף הייתי הולך למוזיאון, לשמור על היצירות שלא יברחו, וכתבנו את כל החוויות שלנו מהעיר הגדולה. אגב, בהופעה ההיא היינו עושים גם שירים".

ראיתי אתכם אז בהופעת פריצה, ואני מודה - לא לגמרי הבנתי מה אני רואה.

פרידמן נאנח, ומתחיל להסביר לי בפירוט על נסיבות ההופעה שראיתי לפני רבע מאה. אני תוהה אם הוא זוכר כך את כל ההופעות שלו, והוא מבהיר: "אני זוכר הופעות פחות טובות, בטח. בעיקר כאלו שהייתי עולה לבמה והקהל לא הבין מה רציתי ממנו. בסוף זה כמו בליינד דייט - הקהל צריך להבין מה אתה מנסה להעביר לו".

אבל זה הצליח מאוד, ומשם הדרך שלך ל"ארץ נהדרת" היתה סלולה.

"ממש־ממש לא", אני שומע את לובה מגיחה מגרונו, "תמיד הייתי הומור אלטרנטיבי, בטח ב'עלילות משה בעיר הגדולה'. בסוף שנות ה־90 חשבתי לעזוב, להיעלם, לשכוח מהכל".

"עשיתי טיפול פסיכולוגי שעזר לי להתמודד. הבנתי שאני צריך לראות את העליות ואת הירידות של המקצוע הזה, ולקבל אותן כחלק מהדרך"

רצית לחזור ללמוד פסיכולוגיה?

"לא", הוא צוחק, "אבל עשיתי טיפול פסיכולוגי שעזר לי להתמודד. הבנתי שאני צריך לראות את העליות ואת הירידות של המקצוע הזה, ולקבל אותן כחלק מהדרך. אם זה היה תלוי בי תמיד הייתי נשאר בדברים המוזרים, אבל אחרי 'משה' הזדמן לי להיות במין זרם כזה של תחילת שנות האלפיים, כשאנשים קיבלו באהבה את הקומדיה שעשיתי.

"עשיתי את 'חלומות בהקיציס', ומשם ל־11 עונות נהדרות ב'ארץ נהדרת'. זה היה בית ספר אדיר, ויכולתי להיות שם בכיף עד היום, אבל בשלב מסוים זה הרגיש לי כמו 'ביבי, קינג' - the thrill is gone. זה לא אומר דבר על מה נכון לאנשים אחרים, אבל הייתי חייב שינוי. מבחינתי, לכל עבודה שאני עושה יש תאריך תפוגה".

גם מוזיקה?

"לא, ממש לא. למוזיקה אין תאריך תפוגה. שיר טוב ילווה אותך כל החיים, והרבה מעבר".

"הרבה סגנונות"

אנחנו מגיעים לחנות "כלי זמר". עבור שנינו הצילום הוא רק תירוץ לנגן על גיטרות מעולות. פרידמן בולע בעיניו את שפע הגיטרות החדשות ואת אלו שמתחזות לישנות, וקשה לא לראות את ההתרגשות בעיניו. כשהוא מתיישב לנגן, קל לראות כמה זה מרגיע אותו. אצבעותיו אוחזות במיתרים כמדרגות לגן עדן.

"במוזיקה לא הצלחתי לעשות את מה שאני עושה בקומדיה, להביא משהו שאף אחד לא הביא. הייתי צריך לעבור דרך לפני שהרגשתי שזה מתחבר"

כשאני מבקש לצלם אותו, מייד צצים כל הפרידמנים שבתוכו: המטורלל, המשוגע, הרוקר הזועם. אבל ביניהם מבליח גם פרידמן הכי נקי מהכל. כשמו כן הוא - פריד־מן, איש שמח בקיומו עם גיטרה בידו.

לכולם ברור שאתה מאוד אוהב מוזיקה, אבל לאורך השנים לא היה ברור מהי המשמעות של עשיית מוזיקה מבחינתך. היו לך להקות (הקריות, החתולים השמנים), ועשיתם קאברים לרוק אצטדיונים, לרוק גראז' ולפסיכדלי. אבל זה היה מתעתע. לא היה ברור אם זו דאחקה בסגנון "ספיינל טאפ" על להקות רוק עם מטפחות על הראש, מגברים ענקיים ועוד, או שמא זו מחווה לימי נעוריך. תמיד חיפשתי איפה הקול שלך נמצא במוזיקה שאתה עושה.

פרידמן מהרהר, טלקסטר אדומה מייבבת בין אצבעותיו ומבטו נתלה אי־שם. מהחלון אני מבחין בפליאת העוברים והשוות בדיזנגוף, שלפתע רואים רגע נדיר: טל פרידמן, לא משוגע.

"לצערי חשתי שבמוזיקה לא הצלחתי לעשות את מה שאני עושה בקומדיה, להביא משהו שאף אחד לא הביא קודם", הוא עונה לבסוף. "הרגשתי שאני מתקרב לשם. אבל הייתי צריך לעבור דרך לפני שהרגשתי שזה מתחבר לי. בעבר הייתי בצד הכבד של הדברים, אבל כשהסתגרנו בבית בקורונה, פתאום מצאתי את עצמי עם גיטרת 12 מיתרים שבנה לי אורי החמוד מ'אוריש גיטרס', מנגן גם שירים שקטים, הרבה סגנונות, מנעד של דברים. אני עדיין בצד הכבד של הדברים, אבל עכשיו התרחבתי לעוד הרבה מקומות".

התוצרים ראו אור באלבום השני של פרידמן, "רשרוש הצלופן". הוא נפרד בו ממודי בר־און, מעודד את איציק סעידיאן, כותב את השכונה הים־תיכונית שלנו. אבל פרידמן, פרפורמר בנשמתו, נדלק מהקהל.

המקום האמיתי שבו הוא זורח הוא על הבמה. את כל זה אפשר היה לראות השבוע, בהשקת סיבוב ההופעות החדש של להקתו "הגברברים" (דין קילשטיין, אור מסליקר וגל שוחט), במסגרת "פסטמבר" בפארק התחנה. כשהחסות היא של ויינשטפן - ברור שהבירה תזרום והמגברים יצרחו.

רוק והורות רגשית

אם דמיינתם את פרידמן כבלוזיסט עם גיטרה כחולה, מלחשש עיזבונות - בואו, אלה עדיין וידויים של מוח מטורלל, הכי "הכל פה שכונה", כמו שם המופע החדש. בכל זאת, טל פרידמן.

הוא מתערבב עם הקהל, כותב עימו שיר, ובצורה מפתיעה יש גם קטעים קורעים ומרגשים בין השירים ובתוכם. מהשיר "יוני סוס של פוני", דרך הסדרה "אבא משתדל" שכתב עם בתו תמר, ועד "בוקר עלה וזה נפלא", שכמו הגיח תמים וחולמני היישר משנות ה־60. הפעם נראה כי פרידמן הצליח לקשור את כל קצותיו - ממוזיקה ועד קומדיה, מרוק עם בנדנות ועד הורות רגשית ומרגשת.

"לא במקרה. אני עובד על זה כבר כמה שנים", הוא מהרהר. "לקח לי זמן להתגבש על האישיות שלי. זו הופעה שבה אני נותן הרבה כבוד למוזיקה, אבל גם לדברים שהביאו אותי לזה, כמו הצחוקים.

"לעשות את זה ביחד זה שילוב מורכב שלקח זמן, אבל אני מרגיש שעכשיו הגיע הזמן שבו המוזיקה שלי והנפש שלי יכולות להתאחות", הוא מסיים, ובניצוץ זורח בעין מוסיף: "זו לא בדיחה על מוזיקה, זו מוזיקה עם סיפור חיים. לא חייבים להצחיק כל הזמן". 

habuah@gmail.com