"ברח, והמחבלים תפסו ברגליים": הגבורה של אבינתן בשבי, והסיפור ששמר בסוד

"אין מילים. אין מילים. זה מטורף. מטורף", אומרת דיצה אור אחרי שזכתה לחבק את בנה אבינתן. "זה הרבה־הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין. זה לדמיין הכי הרבה ואז להכפיל את זה באלפים. זה פיצוצים של כל כך הרבה שכבות עומק. בבת אחת הכל זז, הכל נפתח ובוער. באמת אירוע שאני לא זוכרת כמותו בחיי".

רזה להחריד וחלש בגופו עלה אבינתן מתחתית הגיהינום. גאה בעמו וחזק ברוחו, שב אל חיק משפחתו ואל נועה שלו. עם עוצמה אדירה חזר לומר לדיצה, אמו, ולירון, אביו, כמה הוא אוהב אותם. להתנפל על נועה אהובתו בחיבוק סוער ובדברי חיבה בערבית. כן, אפילו חוש ההומור שרד את השבי, שלה, שלו. עכשיו הם יחד, סוף־סוף יחד - נועה ארגמני ואבינתן אור, זוג שהפך לסמל הזוועה ולסמל ניצחון אהבה.

"שנתיים עברו מאז הרגע האחרון שראיתי את אבינתן אהוב ליבי", העלתה ארגמני פוסט ברשתות החברתיות. "כנגד כל הסיכויים חזרנו הביתה והתאחדנו שוב. לא אוכל להסביר במילים את קשת הרגשות ברגע שראיתי אותו לראשונה אחרי כל כך הרבה זמן. כל אחד מאיתנו ראה את המוות מול העיניים בכל כך הרבה הזדמנויות, ולמרות זאת, אחרי שנתיים בנפרד אנחנו סוף־סוף עושים את הצעד הראשון שלנו ביחד במדינת ישראל".

כבר במסוק, בדרך לבית החולים, כתב אבינתן בטוש על הלוח "כוחנו באחדותנו, רק באהבה ננצח!" כשפניו שפגשו רק רוע במשך שנתיים שלמות, מביעות רכות ופיוס ואור. בפגישה הראשונה עם ארבע אחיותיו ושני אחיו, שהניפו אותו אל על, פרש את ידיו הדקות והארוכות לחבק את כולם יחד. את אותה אהבה הרעיף גם על חבריו.

"הייתי בנתק שנתיים", אמר להם בסרטון מחויך. "מה קורה, חברים יקרים שלי? ראיתי את כולכם היום למטה דרך הוואן. איזה טירוף. אני כל כך שמח לראות אתכם. אני בסדר גמור, עייף ומטושטש, אבל בקרוב־בקרוב נשלים את כל הפערים. אני מת לראות אתכם, שמעתי שעשיתם מלא בשבילי. אני אוהב אתכם וניפגש".

דיצה, מה שלום אבינתן?

"הוא מדהים. פיזית הוא באמת חלש. הוא מאוד רזה. יש כל מיני עניינים מהאוכל שהוא קיבל,
שעשו לו בלגן. יש פרוטוקול ארוך של בדיקות רפואיות שהוא צריך לעבור. הוא מוקף בני משפחה וחברים, וישן מעט מאוד, אבל הוא יפה תואר, עדין, ויש לו עיניים עמוקות ויפות וחמות. והוא כל כך משתדל להביע את האהבה והתודה שלו. המילה המרכזית של ירון, אבא שלו, היא נס. המילה המרכזית של אבינתן היא אהבה, ואצלי המילה המרכזית היא שאין מילים.

על נועה ארגמני: "היתה לנו היכרות לא שגרתית. היו כמה שבתות שהיא כמעט הגיעה לשילה, אבל בסוף זה בכל פעם התבטל ברגע האחרון. אמרתי: 'בסדר, אם לא השבת אז שבת אחרת'. בסוף הם נחטפו, ולא הספקתי להכיר אותה בכלל"

"הוא גם מאוד חד קוגניטיבית. הוא תמיד היה מאוד חכם וחד, אבל עכשיו, מכיוון שהוא לא ראה
כמעט אנשים, הוא התרגל לקחת כל מילה שעוברת לידו בטעות, לפרק אותה לגורמים, ואז להבין
למה היא רומזת ולמה התכוונו, ולהסיק מסקנות ולגלגל את המהלך במוח. הוא חידד את המוח שלו בצורה מטורפת, דווקא בגלל שהוא היה בכזה ריק. לא היה לו שום דבר חוץ מהמחשבות הפנימיות והרמזים הקטנטנים מבחוץ. הוא חד ומהיר, וזה
מאתגר. לא פשוט לעמוד בעוצמות שלו. והוא באמת כל הזמן מדבר על אהבה".

אפילו בערבית הוא מדבר על אהבה.

"כן, זה מה שיצא לו כשהוא חיבק את נועה. זה לא רק חוש הומור. הוא פשוט שנתיים לא שמע מילה בעברית. הוא כבר חושב בערבית ואז מתרגם לעברית. בורחות לו כל הזמן מילים בערבית. זה מדהים, כי היתה הוראה שאסור לדבר איתו אף מילה. רק הדרגים המאוד נמוכים השחילו לו כמה מילים, לעיתים נדירות".

מתי בדיוק היתה הבריחה שלו?

"זה היה לפני שנה וכמה חודשים, כשהיתה לחימה באזור. היתה הפצצה והתחילו לקרוס חלקים במנהרה ונהיה בלגן. הוא ניצל את הבלגן הזה, שאנשים נדחסו והתחילו לרוץ - וניסה לברוח. הוא כבר היה חצי בחוץ. הראש שלו כבר היה מחוץ למנהרה - ואז תפסו לו את הרגליים. ראש הממשלה אמר לו: 'טוב שלא הצלחת, כי להגיע בתנאים כאלה אל כוחות צה"ל זה מאוד קשה'.

"וזה רק קצה הקרחון של הסיפור. מתברר שזה היה אירוע ארוך ומסמר שיער. כשהוא ירגיש מוכן, הוא יספר אותו במלואו".

גם את חושבת כמו רה"מ?

"אבינתן הוא אדם כזה שלא משנה באיזה מקום הוא נמצא, הוא לוקח שליטה. עושה מעשה. אני חושבת שטוב שהוא ניסה, בשביל הרוח והעוצמה שלו. היתה לי הרגשה שהוא יעשה משהו שיביע התנגדות".

להתחיל מבראשית

שעות לפני שיבת החטופים ישבתי לשיחת עומק עם דיצה אור. זה היה במוצאי השבת בחצות הליל. זה הזמן שבו בחרה להתראיין. ממילא היא לא ישנה בלילה. "אני לא נרדמת בכלל. גם כדור שינה כבר לא עוזר. אין לי אוויר. אין לי נשימה", היא משתפת בקושי, אך החיוך לא סר מפניה. "בתשעת החודשים הראשונים ישנתי כמו פצצה. איך ששמתי את הראש על הכרית נרדמתי בבת אחת, והתעוררתי בבת אחת. ישנתי שינה טרוקה לגמרי. זה היה מוזר. בדרך כלל, ההירדמות וההתעוררות הן הדרגתיות, ולא בבום. אחר כך בהדרגה הפסקתי לישון. אני יכולה להתגלגל לילות שלמים ולהירדם רק בארבע-חמש בבוקר.

"בגלל זה אני גם לא קובעת שום דבר בבוקר, אלא אם כן אין ברירה. כשבכל זאת היו דברים חשובים על הבוקר, הייתי לוקחת חצי כדור שינה כדי להירדם וקמה בבוקר. היום גם זה לא עוזר. גם כדור שלם לא עובד. בשביל להירדם צריך לנשום, ואני בדריכות שיא. בתקווה שזה יקרה, שאבינתן יחזור הביתה, כי זה הכל רק משאלות וכיסופים. עד שהוא לא פה, הוא לא פה. אני רק מחכה שיעבור הזמן ושזה יקרה".

אנחנו נפגשות בביתה שבשילה, שכל כך מתגעגע לאבינתן. בכניסה לבית שלל עציצים שזוהרים בחשיכה, וכיסא תכלת קטן וריק כמו מחכה לילד־איש שאמור לשוב אל החיים. הספירה לאחור עד למפגש עם אבינתן, 32, השני משבעת ילדיה, כבר החלה. כבר לא סופרים כאן ימים, אלא שעות, דקות, שניות.

אני שואלת אותה אם אבינתן יקבל אמא שונה, ואם היא תקבל בן שונה.

"וואו. זו שאלה קשה. אבינתן יקבל אמא הרבה יותר חזקה, שמאוד סומכת עליו. וברור לי שגם הוא יהיה יותר חזק. גם קודם הוא היה חזק, אחד כזה שתמיד מחובר לסנטר שלו, שלא מנסה לחקות או לרצות. שתמיד פשוט הוא עצמו. אני לא חושבת שזה ישתנה הרבה. אני לא רואה אותו חוזר מרוסק או שבור. הוא יקבל אמא פתוחה ומשתפת יותר. בטבע שלי אני טיפוס מאוד סגור, והחיים שלי בבת אחת נפתחו על במה. זה שינה אותי.

על השינוי שעבר אבינתן בשבי: "מכיוון שהוא לא ראה כמעט אנשים, הוא מאוד התרגל לקחת כל מילה שעוברת לידו בטעות, ולפרק אותה לגורמים. הוא חידד את המוח שלו בצורה מטורפת, דווקא בגלל שהוא היה בכזה ריק"

"ברור לי שאנחנו בתוך אירוע ענק, שאין לי מושג מה יהיו התוצאות שלו, כמו רעידת אדמה שבה הכל זז, מתנפץ ומשתנה ואחריה קו האופק יהיה אחר. כל הטופוגרפיה תהיה אחרת. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אבל בשונה מרעידת אדמה, לאן שנצא זה תלוי במידה רבה בנו. ברעידת אדמה האדם הוא עלה נידף, אבל במציאות שלנו כל אחד מאיתנו יכול לעצב בעצמו משהו מקו האופק, לקבוע איך ייראה הנוף כשנצא לצד השני".

איזה נוף היית רוצה לראות שם?

"הכי טוב שאפשר. אני רוצה לראות הרבה חיבור ואחדות בעם ישראל, אפילו שאחדות הפכה להיות מילה גסה ואלימה. מבחינתי, אחדות זה לא תמימות דעים, אלא חיבור הלבבות. אני מאמינה עד הסוף, גם ברמת המדינה, כל העולם יקבל את זה ויתמוך בנו.

"כשאנחנו עושים מהלכים בכיוון הזה הטבע מתגייס והאומות מתגייסות, כי בפנים־בפנים זה מה שכולם רוצים. אני חושבת שאנחנו בתהליך כזה. אני פוגשת אלפי אנשים בכל חודש ורואה את זה. את החיבור לשורשים, את הלכידות. את הרצון לבטא את האמת שלנו ולהפסיק להיות סמרטוטים של העולם. כי זה היהודי - או שאתה סמרטוט של כולם, או שאתה מלך. אין אמצע.  אנחנו צריכים להפסיק לרדוף אחרי הרצון להיות כמו כולם ולנסות להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. אם נהיה כמו אבינתן, אם נלך עם האמת שלנו עד הסוף גם ברמה של מדינה, כל העולם יקבל את זה ויתמוך בנו".

היא בת 58. לפני חטיפת בנה עבדה כמרצה וכיועצת בפסיכולוגיה יהודית. יש בה אחדות ניגודים מרתקת. מצד אחד, שבריריות בדמותה הדקה, בדיבורה המהורהר, ומצד שני עוצמה שנובעת מתוך חיבור לגדול מאיתנו, לרוחניות של היקום.

אני שואלת אותה לאן אבינתן יחזור - שאלה שזורקת אותה לאחד הרגעים הקשים שעברו עליהם בשנתיים האחרונות. "היתה לאבינתן דירה שכורה בתל אביב. המשכנו לשכור אותה עוד חצי שנה, ואז פינינו את הדירה. הציוד המאוד אישי נמצא בארגז פה בחדר ילדותו, הדברים היותר גדולים במחסן בתל אביב. זו היתה נקודה מאוד שוברת לארוז ולפנות את הציוד שלו.

"התוכנית של אבינתן ונועה היתה לעבור לגור ביחד בנובמבר, ואז למיטב הבנתי להתחתן. זה לא קרה. אין לו דירה לחזור אליה בתל אביב. סוג של ברירת מחדל זה שהוא יחזור הנה, לשילה, ואני לא יודעת כמה זמן הוא ירצה להישאר כאן. אם הוא לא השתנה, הוא ירצה מהר לחזור לדירה של עצמו, כי הוא עצמאי, הוא לא ילד קטן. הוא בן 32 ולא רוצה להיות אצל אמא. הוא רוצה להיות עם החבר'ה ועם נועה והכל.

"נועה שכרה דירה, אבל בקושי היתה בה. היא טסה המון, בעיקר לארה"ב. היא עשתה שם עבודה מדהימה וכל כך חשובה. אני מתארת לעצמי שעכשיו היא תתקרקע פה".

את נועה ארגמני ויעקב אביה הכירה דיצה רק אחרי שאבינתן נחטף. "היתה לנו היכרות לא שגרתית. היו כמה שבתות שהיא כמעט הגיעה לשילה, אבל בסוף זה בכל פעם התבטל ברגע האחרון. בטבע אני לא טיפוס דאגני. אמרתי: 'בסדר, אם
לא השבת אז שבת אחרת. החיים לפנינו'. בסוף הם נחטפו, ולא הספקתי להכיר אותה בכלל".

חודש אחרי החטיפה השתתפה דיצה במשלחת של הורי חטופים לארה"ב. באחד הבקרים ניגש אליה אביה של נועה. "דיצה, אני חייב לך התנצלות", אמר יעקב. "מה קרה? אנחנו מכירים רק יום וחצי. מה כבר הספקת לעשות?" שאלה אותו דיצה. "נועה לא הגיעה אליכם בגללי", התוודה. "הביקורים התבטלו בגללי. לא הרשיתי לה. אמרתי לה ששילה היא מקום מסוכן".

דיצה צוחקת בסופו של הסיפור. "אנחנו מחליטים מה מסוכן? שילה או יער סמוך לרעים? לא החשבונות שלנו קובעים מה מסוכן. יש תוכנית אלוקית, ואנחנו צריכים לעשות מה שנכון בעיניים שלנו, מתוך האמת שלנו".

במשך 523 ימים לא קיבלו אות חיים מאבינתן. סימן החיים האחרון שלהם היה הסרטון המפורסם שבו נקרעה נועה מאבינתן ונלקחה על אופנוע, בעוד הוא חסר אונים מוקף מחבלים. "אות החיים הראשון הגיע אחרי שנה וחצי, במארס האחרון. אחר כך היו עוד אותות פעם-פעמיים, אבל אלה אותות חיים, במה שנקרא בשפת מודיעין, בלי צבע. הוא חי. נקודה. זהו. לא ידענו מה מצבו, לא כלום. אנחנו יודעים שמהיום הראשון הוא היה לבד בתת־קרקע. זה התרחיש הכי קשה. בלי חטופים אחרים, ללא אור יום ובלי לנשום אוויר. כלומר, המציאות הכי ירודה. נקווה שלמרות זאת, הוא בריא וחזק.

"נועה לא הגיעה אליכם בגללי", התוודה בפני דיצה יעקב, אביה של נועה ארגמני, "לא הרשיתי לה. אמרתי לה ששילה היא מקום מסוכן". דיצה צוחקת: "אנחנו מחליטים מה מסוכן? שילה או יער סמוך לרעים? לא החשבונות שלנו קובעים. יש תוכנית אלוקית"

"אולי עכשיו כבר התחילו להזיז אותם. אולי הוא פגש עוד חטופים. אני מניחה שהוא כבר הבין שהוא משתחרר בעוד רגע. למרות שזה לא אפשרי, הייתי רוצה לראות אותו כשמשחררים לו את האזיקים בידיים, ואז הוא מכניס אגרוף למחבלים. הוא לא אחד שנשאר חייב. אני יודעת שזה לא ריאלי, כי זה יעשה בלגן ויריות, אבל הוא יעשה איזה משהו. אני יודעת שהוא יעשה".

32 שנים של הפתעות

אבינתן לא עשה משהו בעת רגעי השחרור, אבל, כאמור, ניסה להימלט מן המנהרה ונלכד. אחרי תפיסתו הוא הוכה והוכנס לצינוק ברוחב של מזרן ובאורך הקטן מגובהו, 197 ס"מ, כך שהיה יכול ליישר את גופו רק בשכיבה. הוא היה אזוק כל הזמן בשלשלאות אל סורגי הכלוב, לא קיבל ספרים, והיה מנותק לחלוטין מתקשורת. הדבר היחיד שקיבל לידיו היה קובייה הונגרית, ולמרות כל זאת, שמר על שפיות והאמין שצריך לסיים את המלחמה גם על חשבון שחרור החטופים.

הוא גדל בשילה, למד בבית הספר היסודי ביישוב ובהמשך בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים. לפני הגיוס למד בישיבת שבי חברון. בצה"ל שירת בסיירת רימון, ובמהלך שירותו הצבאי יצא בשאלה.

"זה לא היה מעבר חד כזה. הוא לא הגיע כל כך דוס לצבא. ככה הוא. אותנטי. הוא לא יישאר דתי כי זו המוסכמה. הוא יעשה מה שמדויק לו, אבל במקביל לא ירצה לפגוע באף אחד. הוא דיבר איתנו והסביר לנו מה עובר עליו".

אחרי שחרורו יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. "ואז בוקר אחד אני יורדת מהחדר לכאן, והוא יושב פה על הספה בסלון. הוא לא הודיע שהוא מגיע, אלא פשוט הופיע. ככה הוא. לכן קיוויתי כל המלחמה שיום אחד הוא יגיע ויישב פה בסלון. זה כל כך מתאים לו".

על ניסיון ההימלטות: "היתה הפצצה והתחילו לקרוס חלקים במנהרה ונהיה בלגן. הוא ניצל את זה שאנשים נדחסו והתחילו לרוץ - וניסה לברוח. הוא כבר היה חצי בחוץ. הראש שלו כבר היה מחוץ למנהרה, ואז תפסו לו את הרגליים"

ההתייצבות ללא הודעה מוקדמת היא משהו שמאפיין את אבינתן. דיצה נזכרת בעוד הפתעה כזו שהכין לה. זה היה בתקופת הקורונה. דיצה סעדה את אמה, שכבר היתה מבוגרת וחלשה. האם חלתה בקורונה, וגם דיצה נדבקה. "היינו רק שתינו בבית, ואף אחד לא בא. זה היה כל כך קשה. ייחלתי שתהיה איזו עזרה. ויום אחד דופקים בדלת, ואני פותחת וזה אבינתן כולו מחייך. זו היתה הקלה. ידעתי שמעכשיו הכל בסדר, שאנחנו ביידים טובות. הוא מייד עשה קניות והצחיק את אמא שלי, ובישל וניקה את הבית".

אחרי הטיול בדרום אמריקה אבינתן למד הנדסה והשתלב בעולם ההייטק, בחברת אנבידיה. "זו החברה החמישית בגודלה בעולם, ומהרגע הראשון הם עטפו אותנו. ג'נסן הואנג, המייסד והבעלים של החברה, קיים איתנו שיחות ארוכות בזום. זה לא מובן מאליו שבן אדם שנפגש עם שועי עולם ועושה עסקים במיליארדים, אכפתי כל כך. זה מאוד מרגש. יש חברות אחרות שהתנערו מהחטופים שעבדו אצלן. אנבידיה ממש תומכים בנו לאורך כל השנתיים האלה, בצורה הכי מושלמת שאפשר.

"עשינו בכל ערב משמרת בשער בגין בקריה בתל אביב, ואנבידיה שלחה בכל ערב בין עשרה ל-20 עובדים לעמוד איתנו. הם שרו יחד איתנו 'עוד אבינוש חי, עוד אבינוש חי'", הוא מתחילה לשיר. "בערב סוכות היתה המשמרת האחרונה - וזהו, אבינוש חוזר אלינו. אני מאמינה שאם אבינתן ירצה הוא לחזור לעבוד שם, הם יקבלו אותו. אמנם הוא הפסיד שנתיים, ובעולם ההיי-טק שצועד כל הזמן קדימה זה הרבה זמן, אבל הוא בחור מבריק. הוא ישלים את הפערים".

דיצה מסבירה שמה שהחזיק אותה בשנתיים האחרונות זה ההבנה שיש תוכנית אלוקית, שיש משמעות לכל חלקיק בתוך הסיפור הגדול, ושמצד שני בכוחו של כל חלקיק לעצב את התמונה הגדולה, כשהוא בוחר להיות פעיל במציאות ולהשפיע. "אנחנו לא באמת יודעים ומבינים מה המהות של החלקיק שלנו, אבל כל חלקיק משמעותי. לכל מה שקורה לנו יש משמעות. האמונה הזאת נתנה לי המון כוח. הייתי מאוד מכוונת על זה. לכאורה, נשאלת השאלה מאיפה יש כוח לעשות משהו ולהיות בתפקיד בסיטואציה כזו, אבל זה הפוך - זה מה שנותן לי כוח, כי זה מוציא אותי מעצמי, מהשקיעה בדאגות ובכאב ובייאוש ובכעס, ובכל המשפחה הרעה הזו. זה מעביר אותי למקום יצרני ופעיל. 

"מצלמות ותקשורת מאוד הפחידו אותי, אבל עם הזמן למדתי להתגבר על הפחד. למדתי מה נכון לומר ומה לא נכון לומר, ובעיקר איך לומר. וזהו, עכשיו זה נגמר".

השליחות נמשכת גם היום?

"הפרק הזה הסתיים. אני לא יודעת מה יהיה הלאה. אני חושבת שזכינו לקשב מאוד רחב בארץ ובעולם בגלל שהיינו הורי חטופים. ברגע שזה נגמר, אנחנו ככל האדם".

לא בטוח שזה הסתיים. הציבור ירצה לראות גם את השיקום הפרטי של אבינתן ושל המשפחה. העם שלנו צריך גיבורים.

"החברה צריכה מיתוסים. אני מבינה שכולם רוצים לראות את נועה ואבינתן מתחתנים. כולם רוצים סוף טוב ורוצים להיות שותפים לשיקום".

ממה שאבת השראה? מה בנה לך את תפיסת העולם?

"נכנסתי לתחומים שבאמת לא היה לי בהם שום נגיעה: פוליטיקה, ביטחון, מדיניות פנים וחוץ. לא הייתי בכלל קשורה לתחומים הללו. ברגע שהבנתי את המקום שלי, שמצפים ממני לדבר, להביע אמירה - התחלתי בעיקר בחודשים הראשונים ללמוד את הדברים לעומק. לא הצלחתי לקרוא ספרים. בסוף המשפט אני כבר לא זוכרת מה היה בהתחלה. קשה לי להתרכז. זו תופעה מוכרת של הישרדות. אבל הקשבתי להרבה הרצאות, פרשנויות ופודקאסטים, וגם שוחחתי עם המון אנשים. אני מזדהה עם העמדות של משה פייגלין. הרגשתי שהוא מנסח היטב בדיוק את מה שאני מרגישה. זה אזור החיוג של תפיסת העולם שלי".

כוחה של האהבה

מה שעוד נתן לה כוח, אולי יותר מכל, הוא האהבה. "אני מבינה היום שוב כמה אהבה היא דבר קריטי".

הפעם הראשונה שהבינה את הקריטיות של האהבה, היתה כשעברה ניתוח לב פתוח פתאומי ובהול בגיל 43. "הרגשתי אז שמה שריפא אותי הוא האהבה, לא התרופות ולא הטיפולים. היום הרגשתי את זה שוב. השותפות, התמיכה והאכפתיות שמורעפים עלינו, זה נותן המון כוח. זה מחזיק אותי.

על הבידוד הבינלאומי: "אנחנו צריכים להפסיק לרדוף אחרי הרצון להיות כמו כולם ולנסות להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. אם נהיה כמו אבינתן, אם נלך עם האמת שלנו עד הסוף גם ברמה של מדינה, כל העולם יקבל את זה ויתמוך בנו"

"יש כזו בדיחה על שכבו הפשקווילים במאה שערים, שאם יקלפו אותם הקירות ייפלו. אם יקלפו את האנשים שמסביבי, אקרוס. ככה אני מרגישה, שמה שמחזיק אותי זה אנשים שמקיפים אותי. האהבה שאנחנו מקבלים היא ביטוי לכך שבעצם כולם מרגישים שאבינתן חטוף בשמם. הוא לא נחטף כי למישהו היה חשבון אישי איתו, אלא כי הוא יהודי וישראלי. במובן הזה הוא שליח של כולם.

"קראנו לו אבינתן כי הוא נולד בשבת בלידה קלה ומהירה במיוחד. בתוך חצי שעה מרגע ההגעה לבית החולים, הוא כבר היה בידיים. זה היה בט"ו בשבט שחל בשבת. שבת זו מתנה. וקיבלנו בתוכה עוד מתנה. זה באמת היה משהו מדהים. אחרי הילד הראשון שנולד בלידה טראומטית, זה היה כמו לקבל מתנה. אבינתן זה אבינו שבשמיים נתן, וזה מתחבר לשם המשפחה שלו, כי 'אבי נתן אור' זה כבר משפט.

"המלחמה הזו שאנחנו מנהלים היא מלחמה של כוחות האור נגד כוחות החושך. מי שהתקיף אותנו זה האופל. זה הרוע המוחלט. אבינתן אור הוא לוחם קומנדו של כוחות האור, בלב המאפליה. גם אם פיזית הוא היה חסר אונים, בתודעה שלו הוא לא קורבן. הוא לוחם. כשהמחבלים הקיפו את נועה חברתו, במקום לברוח הוא נכנס ישר אליה. תארי לך מצב שהוא היה יושב פה ונועה בשבי. הוא היה נטרף. הוא לא היה יכול לחיות ככה. הוא הלך עם האמת העמוקה שלו הפנימית, עם האור והטוב שיש בתוכו".

בסוכות חגגו ברית לנכד נוסף שנולד לה, שנקרא צורי גלעד, על שם גלעד ניצן, בן היישוב שילה שהיה מהנופלים הראשונים בשדה הקרב בעזה. "הכרנו את גלעד. הוא והוריו הגיבורים קרובים אלינו ויקרים לנו מאוד. גלעד יצא למלחמה באמירה 'אני הולך להחזיר את אבינתן'", היא משתתקת, מתקשה להכיל את הפער. אבינתן שלה חוזר, אבל גלעד לא ישוב לעולם.

אחרי שתיקה ארוכה היא ממשיכה. "ירמיהו הנביא שואל: 'הצורי אין בגלעד אם רופא אין שם?'. יש שבר גדול וכאבים נוראים, ואף אחד לא יכול לרפא אותם. ההורים של צורי גלעד  עצם קראו לו את השם הזה לא בסימן שאלה, אלא בסימן קריאה, עם אמירה.

"צורי גלעד זו תפילה שהכאב הנוראי על זה שגלעד שילם בחייו, יירפא על ידי רופא כל הנפשות. רק הקב"ה יכול לרפא כאב כל כך נוראי באמצעות גאולה שלמה וטוב מוחלט. את כל זה מבטא שמו של הנכד שלנו.

"גלעד אהוב עלינו באופן אישי, אבל מבחינתנו הוא הנציג של כל החיילים. הם המנצחים האמיתיים של המלחמה, הם אלה שהשיבו את כל החטופים הביתה, שהשיבו את הביטחון לישראל, שהפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית, שהפכו את המצב משפל התחתיות של 7 באוקטובר ועד לשיאים שעוד נכונו לנו. אנחנו חייבים להם כל רגע בחיינו - וכל נשימה".