איראן השקיעה המון בטילים. בסוף הפיל אותה הדבר הכי פשוט

אני יודע שנהוג להשתמש בטור כדי להתמרמר, להתלונן, לכעוס, אבל הפעם אני רוצה להשתמש בפיסת האינטרנט הזאת כדי להגיד תודה.

המזרח התיכון מתייבש. תסתכלו מה קורה במדינות מסביבנו ותראו אסונות אקולוגיים ואנושיים בהתהוות. באיראן נותרו במאגרים רק שלושה אחוזים מהמים שיש שם בדרך כלל, וגם מה שנשאר כבר בלתי ניתן לשאיבה. עד כדי כך המצב שם נורא, שהנשיא אדון פזשכיאן מדבר בימים האחרונים שוב ושוב על העתקת הבירה למקום אחר, כאילו יש להם שקל על התחת להעתיק משהו.

במשך שנים האיראנים הטיפשים השקיעו את כל ממונם בחימוש צבאות הפרוקסי שבנו להם ובבניית ארסנל טילים ענקי, ולא חשבו על מה יהיה בברז בבית שלהם כשתבוא הבצורת הגדולה. והיא באה. איראן יבשה לחלוטין, ואם זה יימשך ככה עוד מעט כבר לא נצטרך לצאת למלחמה הבאה – הם פשוט יתייבשו ויפלו, כמו דבלים.

מצחיק לראות את ההזויים אצלם, כולל נושאי משרות בכירות, שמאשימים אותנו שאנחנו גונבים להם את העננים. הלוואי שזה היה נכון. המצב בירדן, בסוריה, במצרים, בקרן אפריקה, באירופה, אפילו באוסטרליה – לא יותר טוב. בצורות נוראיות משבשות את החקלאות ואת החיים.

ואנחנו? מים מים בששון ממתקני ההתפלה. זוכרים את מהדורות החדשות אך לפני כמה שנים, כשרמת המים באקוויפר היתה מדאיגה מאוד, מפלס הכנרת היה קריטי, אסור היה לשטוף אוטו בצינור וכל ברז מטפטף היה איום קיומי? אז אתם שמים לב שאנחנו כבר לא שם. 80% מהמים שלנו מגיעים מהים. בעוד שכנינו ממלאים ג'ריקנים משלוליות, אנחנו יכולים להתקלח בכיף כמה שבא לנו.

למי תודה, למי בריכה? קודם כל לחברת מקורות, לממשלות ישראל לדורותיהן שתקצבו, לכל המהנדסים שהנדסו, ולאלכסנדר זרחין אבי ההתפלה המודרנית, שחוץ מרחוב אחד ברעננה לא קיבל שום הנצחה. וחבל. הייתי מתאמץ להנציחו טיפה יותר. אולי שתי טיפות אפילו.

אז כשאתם מתלוננים על כמה הכל פה דפוק ורקוב, תלטפו את הברז שלכם. הוא מסמל את כל מה שנהדר פה, את זה שבאזור שהופך להיות מדבר ציה אנחנו משפריצים על המציאות הקשה. כפי ששרתי בלהיט היחיד שלי מתחילת שנות ה־90: מים, מים, מים.

קוד

הזמן שבו אנחנו חיים הוא זמן גרוע במיוחד לזיכרון האנושי. כבר לא צריך לזכור שום דבר. מספרים? הטלפון זוכר. רחובות ודרכים? הווייז זוכר. פרקים בהיסטוריה, בתנ"ך, בספרות? הגוגל זוכר. איך לחיות? הבינה המלאכותית זוכרת לא רק מה שאנחנו כבר שכחנו, אלא מה שכל האנושות צברה, צוברת ותצבור אי פעם.

על פניו, גן עדן למרכז הזיכרון שבמוח. קיבל פטור מתפקוד לכל ימי חייו. אין צורך לדעת בעל פה שום דבר. לא צריך לשנן, לאחסן או לארגן. הכל שמור בעננים אלקטרוניים המרחפים בחלל, עד שיבוא יום פקודה.

הזיכרון אף פעם לא היה אחד מענפי היצוא המרכזיים שלי, ועם התקדמות הגיל הוא גם הולך ודועך, מתכונן לנחיתה הסופית. אבל יש נקודת אור בתוך כל העלטה הזאת: הקוד שמקבלים כדי לאמת זהות. שש ספרות שצריך לזכור לרגע קט ולהקיש באיזה ריבוע כדי להוכיח שאני זה אני ולא קונילמל.

חביבים עליי הקודים האלה שכל נותני השירות המקוון משגרים עלינו בלי חשבון. אני חושב שביום ממוצע אני נתקל לפחות בחמישה אירועי קוד כאלה. בבנק, באשראי, בקניות, בדואר, בכל מקום. ועלה על דעתי שזו למעשה תוכנית אלוהית לשמירת הזיכרון האנושי, ולו רק לטווח של שלוש שניות.

באיראן לא חשבו מה יהיה בברז כשתבוא הבצורת הגדולה. והיא באה. עוד מעט כבר לא נצטרך לצאת למלחמה הבאה - הם פשוט יתייבשו וייפלו

אני מתייחס לקודים האלה כמו למשחקי המחשב שמתיימרים לשפר את הזיכרון, אבל המחקרים ממש מפקפקים ביעילות שלהם. ואני חושב שאפשר לגוון ולא לשגר אלינו רק מספרים, אלא גם קטעים מיצירות ספרות, מהתנ"ך. מה רע באיזה קטע קצר משירת הים בתור קוד? המילים הפותחות של הצהרת העצמאות?

הקודים האלה יכולים להפוך להיות כלי חינוכי ממדרגה הראשונה, והם יחזיקו בחיים איזה שלושה נוירונים בפדחת ליום הנורא והנכבד שבו כל האינטרנט יקרוס בבת אחת ולא נזכור איך מדליקים אותו.

אוצר

השבוע הייתי קצת חולה, אז ישבתי על הספה מול הטלוויזיה, מנהג שמזמן נגמלתי ממנו בשמחה, וזיפזפתי בערוצים. לא יודע איך, לא יודע מה, הגעתי לאפליקציה של כאן 11, ובתוכה לשורה האחרונה שבה כתוב "אוצרות הארכיון".

גיליתי שם את הסדרות הנהדרות שיצר אחד מאנשי הטלוויזיה המבריקים שהיו פה אי פעם, מודי בר־און זצ"ל, ביחד עם ענת זלצר, עבור הטלוויזיה החינוכית. לחצתי על הריבוע של "במדינת היהודים", אותה סדרה נחמדת על תולדות ההומור בארץ ישראל מראשית דה ראשית, וישבתי וצפיתי בכל הפרקים כולם. יותר ממה שעזרו לי כל סמי הרפואה שנטלתי כדי להקל על מחלתי, עזרה לי הצפייה בסדרה הנהדרת הזאת להשיב את רוחי ולרוקן את אפי.

איזה אומן היה מודי, איך ליהטט בשפה, איזה שחקן ופילוסוף בו זמנית. איך הלך ככה כה מוקדם לפני שיצר עוד יצירות כאלה, ואיזה כיף לצפות בכל הקטעים של "המטאטא", "הקומקום", "בצל ירוק" ותיאטרון משנות ה־20, ולהיזכר שאנחנו בסך הכל גמדים שעומדים על כתפי ענקים שיצרו יצירה תרבותית מפוארת בלי כסף, רק מהתענוג של יצירה עברית.

אז אם אתם מרגישים קצת מורעלים מהאווירה, קחו שעה ותצללו אל אוצרות הארכיון של כאן 11. בטח תמצאו שם גם משהו בשביל הלב הכואב שלכם.