זה הכניס שלושה דורות של ישראלים לטראומה. עד שמצאתי פתרון

הצפון הוא היופי בהתגלמותו. הוא החיים. בכל זאת, אני מרגיש שהוא לא מנוצל דיו. הוא חסר לי במקום אחד שבו נוכחותו, כפי שיוסבר להלן, קריטית ויכולה לתקן הרבה עוולות.

מדובר, ובכן, בסקרי ווטסאפ לקראת מסיבות ואירועים, שבהן נדרשים המשתתפים לבחור מבין האופציות "אגיע", "לא אגיע", "לא יודע". אני רוצה להוסיף שם רובריקה שתהיה מחויבת בחוק: "אני בצפון, אם אספיק, אקפוץ בסוף להגיד שלום". אני ער לזה שזה ארוך מדי, אני ער לזה שזה לא מכסה אירועים ומסיבות שמתקיימים בצפון, אבל את כל השאר זה יכול לפתור בצורה נאה.

אני עומד לדון בנושא טראומטי עבור שלושה דורות של ישראלים. מסיבות ואירועים – ימיהם כימי עולם. מאז היות האדם אדם הוא נטה לפרוס מפת שולחן, לסדר מעליה מיני מאכל ולהזמין את ידידיו לחוג עימו את יום הולדתו/נישואיו/שחרורו מהכלא/הסרת פלולתו. אבל מאז אמצע/סוף שנות ה-80, הזמנה למסיבה או לאירוע נושאת בחובה, עבור המזמינים והמוזמנים, חוץ מהעול או הדיצה, גם אימה סמויה: ומה יהיה אם לא יגיעו? רק שלא יהיה "מומולדת".

מאז פרסמה גילה אלמגור את יצירת המופת שלה "הקיץ של אביה", הספר ואז הסרט, נקבעה טראומה לדורות, צרובה במיליוני לבבות. אפילו כאלה שלא ראו מעולם את הסרט נושמים כבר דורות מהאוויר שסביבם את הטראומה. התמונה של הילדה הממתינה עם אמה טרופת הנפש לאורחים, ואיש לא בא - היא איומה ונוראה. משרק נזכרים בה, מייד מדחיקים ונמלטים ממנה, כי היא מכאיבה מדי.

זה אחד ההישגים הכי גדולים של יצירה אמנותית מאז ומעולם. אלמגור הצליחה להכניס התניה קבועה לתוך המערך הרגשי של כמה דורות. בעצם, ניתן לומר שגילה אלמגור אחראית במידה רבה לנוכחות ברוב המסיבות בישראל.

באהבה גלויה ובטינה סמויה

ועדיין, יש כאלה שלא, ואליהם אני פונה - באהבה גלויה ובטינה סמויה. זו הפעם הראשונה שהדברים האלה נכתבים ברשות הרבים, ואני שמח ליטול את תפקיד המתריע והמוכיח בשער: מהיום ואילך אתם לא מאשרים הגעה למסיבה ומבריזים/מבטלים. אוקיי? פשוט כך. הזמינו למסיבה? אתם ממש לא חייבים לבוא למסיבה, יודעים מה? אתם אפילו לא צריכים. יש אפילו ממד של אי הגינות להזמין אתכם למסיבה ולהעמיד אתכם במצב לא נעים, אבל זה מורכב ודורש דיון.

לעומת זאת, לאשר הגעה ואז לא להגיע, זה לא מורכב בכלל. זה לא יפה ולא הגון וזאת הפרה של הסכם. נשמע מוגזם, נכון? אז זהו, שבכלל לא. למילה של בגיר בתודעה ערה יש ערך, ואם הוא אומר "אני בא" – הוא בא. יש שם כיסא וצלחת ומנה וחניה עבורו, וככל שרמת החנוניות עולה – כך הולכת רשימת הפריטים שהוכנו לו ומתארכת: קלפי משחק, דפי מקורות, מזרון אימון, דף לצביעה, תוף במעגל. הנה דבר שכמעט אף פעם לא שמעתם/ן, כי לא נוטים לומר אותו: אם אישרתם הגעה ולא באתם, זה מאוד מעצבן. מאוד מאוד.

אף אחד לא רוצה לעצבן, כמובן. אז מה הסיפור? הסיפור הוא האופן שבו מאשרים אישור מוקדם את ההגעה לאירועים האלה, והסיפור הוא שהאופציות המקובלות בסקר שגויות. אי אפשר לכתוב "אגיע", כי מה אני יודע מה יהיה איתי בעוד שבועיים; ואי אפשר לכתוב "לא אגיע", כי זה יכול להעליב; "לא יודע" עלול אף הוא להיתפס כ"אגיע", וגם יגרור אחריו ניג'וס יומיים לפני האירוע, שאז כבר אי אפשר לבחור ב"לא יודע".

אני רוצה להוסיף לסקר "האם תגיע לאירוע" רובריקה שתהיה מחויבת בחוק: "אני בצפון, אם אספיק, אקפוץ בסוף להגיד שלום". אני ער לזה שזה ארוך מדי, אני ער לזה שזה לא מכסה אירועים ומסיבות שמתקיימים בצפון, אבל את כל השאר זה יכול לפתור בצורה נאה

לכאן בדיוק נכנס הצפון המרהיב, על נופיו ושפעת מימיו. "אני בצפון, אם אספיק וכו'" – היא האופציה האופטימלית. לכו עליה, ואם בא לכם להגיע – הגיעו. אפילו הודיעו יום-יומיים קודם. אבל לא להשאיר אופציות פתוחות ולא לאשר ולהבריז חס ושלום. מה זה, השתגעתם?

תם עידן ה"לא נעים"

אז סיכמנו, כן? זה הצד האחד, ואני מקווה שהוא מאחורינו. הצד השני חשוב אף הוא, ומכוון דווקא כלפי המזמינים המארחים. אתם הרי יודעים שזה המצב, כן? הייתם אינספור פעמים בצד השני, ופתאום, כשאתם המזמינים, שכחתם מזה לגמרי, נכון?

אז ככה. ראשית – תמיד להכין פחות כיסאות מהצפוי, ולא יותר. שלא יהיו חורים ושזה לא ייראה ריק. שנית, הכינו מבעוד מועד פקקי מילוי – בני משפחה, חברים שלא קשורים, שכנים גלמודים, פוליטיקאים בתקופת פריימריז, שליחים שמסתבכים עם כתובת. ושלישית, והיא עיקר: פחות מסיבות שהסיבה שבאים אליהן היא אי הנעימות להגיד "לא" למזמינים.

תחשבו טוב טוב לפני הרמת מסיבה, ותדאגו שהיא תהיה מספיק נחוצה ומספיק מזמינה, כדי שאנשים יבואו אליה כי הם ירצו, ולא רק בגלל שהזמנתם. ובואו פתוחים ומאווררים ונעימים. בלי הלחץ והפאניקה של "יואו, איך יהיה". זו לא השבעת הקונגרס וגם לא חתונה. כולה מסיבה שהמצאתם, ובדרך כלל באופן חד-צדדי, מבלי להיוועץ עם המשתתפים שבהגעתם תלויה הצלחתכם.

אז בנחת. לא צריך להיעלב. וכל עוד אין בסקר את אופציית הצפון – אל תאמינו למאשרים. הם סתם כותבים. וסעו לצפון. סעו. הייתי לפני שבוע. הוא באמת מקסים. מסיבה בפני עצמה.