אמילי אוסטין בראיון ל"ישראל שישבת" // כתב: עדי רובינשטיין, צילום: מיכאל וקסל
אם מישהו היה מודיע לכם לפני שנתיים וחצי שיגיע יום שבו יישבו במסעדה אחת בתל אביב אמילי אוסטין, עיתונאית ספורט, משפיענית רשת ודוגמנית יהודייה־אמריקנית, ו"הנסיך הירוק" מסעב חסן יוסף, שבעבר המשימה להשיג אותו לראיון היתה בלתי אפשרית וכעת הוא תכף עושה מסיבות בר־מצווה - סביר להניח שהייתם שואלים מה האיש הזה לקח. אחר כך אולי הייתם שואלים מי זאת אמילי אוסטין.
בשנתיים האחרונות קמו בישראל ובארה"ב סלבריטאים מזן חדש - כאלה שמאז 7 באוקטובר לקחו על עצמם להסביר את ישראל בעולם, ועושים את העבודה בצורה מעולה. אוסטין היא מהבולטות שבהם. אמנם היא רק בת 24, אבל היא כבר הפכה לשם דבר כמסבירה מובילה של ישראל מול שטף השנאה, הרפש והאנטישמיות.
וכך ישבו השבוע אוסטין וחסן יוסף, ולצידם שורה של קומיקאים מובילים דוברי עברית, במין אפטר־פארטי של אחרי המלחמה: מנסים להבין ביחד לאן אנחנו הולכים מכאן, ואם סיום הלחימה מצריך חשיבה מחודשת על כל הקשור בתחום ההסברה.
הבחור הלא־יהודי מהקולג'
אוסטין נולדה בניו יורק וגדלה בברוקלין ובלונג איילנד, בת למשפחה ישראלית ממוצא עיראקי שהשתקעה בארה"ב. את התיכון היא עשתה בישיבה המודרנית North Shore Hebrew Academy, ובהמשך למדה תקשורת באוניברסיטה פרטית. בגיל 16 היא יצאה עם כיתתה לסיור שואה בפולין, חוויה שלעדותה חיזקה מאוד את זהותה היהודית.
כשפגשנו אותה השבוע בקומה האחרונה במלון שרתון בתל אביב, אוסטין היתה עסוקה, איך לא, בעדכון מיליוני עוקביה ברשתות החברתיות השונות בראיון עם "ישראל היום". בביקור המאוד קצר שלה בארץ היא הספיקה להצטלם למערכון של "ארץ נהדרת" בתפקיד עצמה כעולה חדשה, להעלות לרשתות כמות נכבדת של תמונות וסרטונים (היא מסתובבת עם מתעד צמוד), לאכול המבורגר כשר, לפגוש משפחה וחברים, וגם לפגוש אותנו לראיון.
כשהיית ילדה, חשבת אי־פעם שבגיל 24 תתעסקי בהסברה למען מדינת ישראל, תתמודדי עם כמויות כאלה של שנאה, ובעיקר תחווי אנטישמיות בחייך?
"בחיים לא. גדלתי בבית שבו הבהירו לי מהר מאוד שאנחנו יהודים ושאנחנו אוהבים את ישראל, כי יש לנו שם משפחה וחברים. חגגנו את כל החגים, אני אוכלת רק כשר, למדתי בבית ספר דתי והסתובבתי עם שרשרת המגן דוד שלי.
"יש הרבה בורות בארה"ב. מי שרוצים להקשיב - בדרך כלל אשכנע אותם לתמוך בישראל. זה קרה לי גם עם כוכבי כדורסל. כשאומרים לי 'ישראל היא מדינה גזענית', אני מראה להם תמונות ונתונים של שחורים או ערבים שחיים ועובדים בארץ, ואז הם פשוט משתתקים"
"אנטישמיות? פעם אחת, בקולג', בחור התחיל איתי, ואמרתי לו שאנחנו לא יכולים לצאת כי אני יהודייה והוא נוצרי. הוא לא הבין מה רציתי, וכשנפגשנו כעבור שנה הוא קרא לי 'קייק' (כינוי גנאי ליהודים; ע"ר). הייתי בהלם, חייכתי אליו ואמרתי: 'זה ממש לא מצחיק'. הוא אמר לי: 'את התנשאת עלי, אמרת שאת מעלי כי את יהודייה ואת טובה יותר ממני. אתם חושבים שאתם יותר טובים מכולם'. ופתאום הבנתי לאיזה עניין הוא מתייחס ולמה הוא בעצם תוקף אותי. מבחינתי, כשאמרתי לו שאנחנו לא יכולים לצאת, זה לא היה ממקום של עליונות, אלא בשל הדרך שבה גדלתי וחונכתי. אבל אז הבנתי איך זה התפרש אצלו.
"מה שלקחתי מאותו מקרה הוא שלי, כיהודייה, יש אחריות כפולה ומכופלת, ואני מייצגת משהו גדול יותר מאשר רק את עצמי. אני לא יכולה לדבר ככה לאנשים, כי הם לא יבינו למה אני מתכוונת, וזה עלול לייצר נזק ולפגוע באחרים. אבל עד למקרה ההוא מעולם לא הרגשתי אנטישמיות. ידעתי שאנחנו יהודים, ובכל חופשת קיץ היינו באים לביקור של חודשיים בישראל, שבשבילי היו הרבה שניצלים ומטקות (את המילה מטקות היא אומרת בעברית; ע"ר) בחוף הים".
ואז ב־7 באוקטובר הבועה התנפצה.
"לא הבנתי מה קורה. בהתחלה, כשצפיתי בטלוויזיה, עדיין קיבלתי את הנרטיב של הערוצים השונים וחשבתי שישראל אשמה במשהו. ואז הבנתי מה מתרחש והבנתי שזה קרב על הבית, כי מה שסיפרו לנו בטלוויזיה לא היה מה שכל אדם הבין מייד: רצחו וחטפו כאן אנשים, איך אפשר להצדיק דבר כזה?!
"היה נראה לי הגיוני, כמו לכל אדם נורמלי, להעלות משהו למען החטופים, כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא רק כיהודייה, אלא בכלל. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא המצב. בהתחלה עוד תמכו בנו, אבל מהר מאוד השיח בארה"ב השתנה. התחלתי לקבל תגובות ברשתות החברתיות שאני 'ציונית חזירה', שאני תומכת במדינת אפרטהייד.
"קודם כל, אני גדלתי במחשבה שהציונות היא לא זרם ביהדות, אלא שישראל היא מדינת היהודים, ואת המילה 'אפרטהייד' לא שמעתי בחיים, בטח ובטח לא בהקשר של ישראל. אז הבנתי שמשהו מתרחש, והצורך להסביר את מה שמתרחש פשוט בער בי".
שילמת מחיר על זה שהראית תמיכה בישראל?
"יש לי 3 מיליוני עוקבים באינסטגרם ועוד חצי מיליון עוקבים בטיקטוק, והם נשארו איתי, כי הם היו הנכס שלי עוד קודם. אבל אז התחילו להגיע הטלפונים על ביטולים מחברות שעבדתי איתן.
"לדוגמה, היה לי חוזה עם חברת פומה, והייתי בשלב בקריירה שבו הכל המריא - והנה, ברגע אחד הכל התמוטט ונעלם. במובן מסוים, דווקא היום הזה, שבו הכל נעלם לי, היה ההתחלה של השנתיים הכי טובות שהיו לי בקריירה מבחינת חשיפה ועוקבים, והכי רעות שהיו לי בחיים כבחורה יהודייה. השניים כרוכים זה בזה.
"אני אתן עוד דוגמה: הייתי שופטת בתחרות מיס יוניברס. מלכת היופי שייצגה את ישראל (היא נבחרה במיאמי בשיתוף הקונסוליה הישראלית, ע"ר) דיברה איתי על מה שמתרחש, ושמעתי בקול שלה שהיא מודאגת. ביקשתי מהמנהלים של התחרות שיגידו משהו שיציין את מה שקרה בארץ, שיביעו הזדהות כלשהי ברשתות החברתיות, שזה הדבר המינימלי שהם יכולים לעשות.
"הם הסבירו לי שכולם צריכים להרגיש בנוח בתחרות ושאסור לפגוע בביטחון של המשתתפות, ולכן הם לא יעלו את הנושא ולא יגידו כלום. אז אמרתי להם: 'כן, אבל המתמודדת הישראלית לא חשה ביטחון'. היה ברור שזה נגמר בינינו, אבל ממש לא היה אכפת לי".
מנחה של אירועי פוטבול
צריך להבין את צמיחתה המטאורית: אחרי שסיימה את לימודי התקשורת, כשהיתה רק בת 21, לאוסטין כבר היתה תוכנית ראיונות עצמאית פופולרית עם כוכבי NBA שאותה השיקה מעמוד האינסטגרם שלה, רעיון שצץ לה בזמן מגפת הקורונה.
הבחורה היפה והחצופה, שהבינה דבר או שניים בכדורסל, משכה מייד עניין בקרב מקבלי ההחלטות בערוצים השונים. בהמשך היא החלה לשדר תוכנית ראיונות בשם "The Emily Austin Show", וכל כוכבי הליגה הגדולים עלו אליה לרגל להתראיין. היא עבדה ב"ספורטס אילוסטרייטד", בין השאר כמנחת אירועי פוטבול, הופיעה בקביעות ב־MTV והחזיקה בפודקאסט כדורסל פופולרי. כמו כן, היא כתבה במגזין "ניוזוויק" והתארחה פעמים רבות כפאנליסטית בערוץ פוקס ניוז השמרני.
בשנתיים האחרונות, אחרי שהחלה לבטא את דעותיה ואת השקפות עולמה, אוסטין התחברה לשורשיה בדרך שלא חשבה עליה מעולם - כמסבירת ישראל. היא יועצת תקשורת למשלחת הישראלית באו"ם; משנה דעות של כוכבי NBA שמתקשרים לשאול אותה שאלות על המצב; הפכה לאחת התומכות המובילות בנשיא טראמפ, שהודה לה על מאמציה; וכעת היא חלק מקמפיין התמיכה במועמד העצמאי אנדרו קואומו בבחירות לראשות עיריית ניו יורק, שייערכו בשבוע הבא ושמסעירות את העולם היהודי - כן, הבחירות הגורליות שבהן מוביל המועמד הדמוקרט האנטי־ישראלי זוהרן ממדאני.
נאצות בנייד לצד תמיכה
השבוע, כשהיא הסתובבה בשוק הכרמל, התל־אביבים הקיפו אותה באהבה, ואף העניקו לה כיפות עם דיוקנו של נשיא ארה"ב, כדי שתעביר אותן לטראמפ בפעם הבאה שתפגוש אותו.
עכשיו, כשהמלחמה בעזה הסתיימה, או לפחות הופסקה, איך לדעתך ייראו קרבות ההסברה שלכם, המסבירנים? נראה שאנחנו בפתחו של מאבק חדש.
"אני רוצה לזרוק את המילה 'הסברה' מהשיח. נגמר, נמאס, אני לא מוכנה יותר לשמוע על זה. אין לנו צורך להסביר עוד שום דבר - המלחמה הסתיימה. מה אני צריכה להסביר, את קיומה של מדינת ישראל? אם ישאלו אותי משהו שקשור בקיומה של ישראל, פשוט אענה: ככה, Because. אנחנו סיימנו להסביר לעולם שיש לנו מדינה מאז 1948".
איך את יכולה להגיד דבר כזה, כשאפילו את בעצמך ממשיכה לשלם בכל יום מחיר על תמיכתך בישראל?
"אתה מתכוון בכל דקה, לא בכל יום. תראה מה מתרחש אצלי בטלפון, בהודעות שאני מקבלת ממש עכשיו".
אוסטין שולפת את הנייד שלה ומציגה את תיבת ההודעות. מצד אחד, קללות ונאצות גזעניות ואנטישמיות. מנגד, תמיכה מיהודים ולא־יהודים. ממש חצי־חצי.
"זה ככה כבר שנתיים. אלה שרוצים לדבר, אני מדברת איתם ומסבירה להם. יש הרבה בורות בארה"ב, ומי שרוצים להקשיב - בדרך כלל אשכנע אותם לתמוך בישראל. זה קרה לי גם עם כוכבי כדורסל ומאמנים. כשאומרים לי 'ישראל היא מדינה גזענית', אני מראה להם תמונות ונתונים של שחורים או ערבים שעובדים וחיים בארץ, ואז הם פשוט משתתקים. יש מי שדווקא ממשיכים לתקוף, ואז אני מבינה שזה משהו בסיסי מצידם נגד יהודים, ולא ממש קשור ל־7 באוקטובר".
עד כמה את מרגישה בטוחה היום בארה"ב?
"תראה, כל עוד דונלד טראמפ בשלטון אני יודעת שאני יכולה להסתובב עם המגן דוד שלי בלי בעיה בכל מקום, וגם אם אנשים יחשבו מה שיחשבו, הם לא יגידו כלום. כל עוד הרפובליקנים בשלטון אפשר להיות רגועים, וגם כשסגן הנשיא ג'יי.די ואנס יחליף את טראמפ בעתיד - המצב יהיה אותו הדבר. אבל מה יקרה אחר כך? איזה עתיד יש לנו היהודים בארה"ב?
"יש לילות שבהם לפני שאני נרדמת, אני חושבת איפה היינו עכשיו כיהודים, איפה הישראלים היו, אם קמלה האריס היתה נבחרת לנשיאה ולא טראמפ. זה מעורר אימה לחשוב שהיא או מישהו כמוה יהיה נשיא ארה"ב. אנחנו הרפובליקנים מאמינים בחוק, מאמינים במשטרה שלנו ובמוסדות המדינה, אבל עם הדמוקרטים הכל קרה הפוך, במיוחד בדור שלי, דור ה־Z".
"כל עוד טראמפ בשלטון, אני יודעת שאני יכולה להסתובב עם המגן דוד שלי בלי בעיה בכל מקום. אבל מה יקרה אחר כך? איזה עתיד יש לנו היהודים בארה"ב? יש לילות שבהם לפני שאני נרדמת, אני חושבת איפה היינו אם קמלה האריס היתה נבחרת לנשיאה"
העתיד אכן לא נראה מזהיר, בוודאי לא בארה"ב, ובפרט לא בניו יורק, שבה את עובדת ופועלת.
"לפחות דבר בולט אחד הורדנו מהשולחן: אין דבר כזה לשנוא את ישראל ולהגיד 'אבל אין לי בעיה עם היהודים'. אלה שטויות, הבנו את זה. הם שונאים אותנו, כמו שהם תמיד שונאים אותנו. ראיתי את זה כבר בצוק איתן ב־2014, כשהסבירו לי שאין להם שום בעיה איתי אלא עם המדיניות של ישראל, ואני עדיין חשבתי אז שאולי יש משהו במה שהם אומרים.
"בתיכון הייתי במסע למחנות ההשמדה בפולין, וזאת היתה חוויה משנת חיים עבורי. אבל זה הצטייר כמשהו מהעבר הרחוק, משהו שפחות רלוונטי לחיים העכשוויים שלי, כיהודייה אמריקנית. הרגשתי שהיום דברים כאלה לא יכולים לקרות, ושהם קשורים בעיקר לזהות הבסיסית שלי, ולא לאיום קיומי עלי.
"עכשיו אנחנו מדברים על מציאות אחרת. כשאתה מספר לי שבנסיעות שלך לחו"ל אתה משנה את השם שלך לשם אחר באפליקציית הזמנת הנסיעות, האם אנחנו לא בברלין של שנות ה־30? זהו, אנחנו נכנעים להם? חזרנו להתבייש בזה שאנחנו יהודים? אין סיכוי! ואם אנחנו משלמים על זה מחיר - אז אנחנו משלמים. אבל לא ניתן להם לנצח".
המערכון על יד ושם
כאמור, השבוע הצטלמה אוסטין ל"ארץ נהדרת" (קשת 12), לצד עומר ציון בתפקיד דונלד טראמפ, במערכון, שמראה מה יקרה אם ממדאני, המוסלמי שמועמד לזכות בבחירות לראשות התפוח הגדול, אכן ינצח - והיא תיאלץ לעלות לארץ הקודש. נוסף על כך, היא צפויה לשחק בפרויקט הקולנועי החדש של המפיק יואב גרוס, שיעסוק במבצע הביפרים של המוסד שפירק לפני שנה את ארגון חיזבאללה, ולהמשיך להשתתף בטקסים ובכנסים חשובים ברחבי ארה"ב.
בעולם שאנחנו חיים בו, ובוודאי בתרבות האמריקנית, הקרב על הצעירים נעשה דרך הרשתות החברתיות. אוסטין, יחד עם רבים ורבות אחרים, עומדת בחזית המאבק, אף שנדמה לעיתים שבשטף גילויי הבורות וחוסר הידע בחברה האמריקנית, מדובר במאבק שלא יסתיים באמת לעולם. לפחות זה הוביל אותה להצטלם לתוכנית הסאטירה המובילה בישראל.
הכרת את "ארץ נהדרת"? חלמת שהחיים יובילו אותך להשתתף בה?
"מאז שהייתי ילדה חלמתי להשתתף ב'ארץ נהדרת'. ההורים שלי היו צופים בה בקביעות, ואת הבדיחות שלא הבנתי בעברית הם דאגו להסביר לי. בכל שבוע היינו יושבים וצופים ביחד.
"היה מערכון אחד שכל הזמן הייתי חוזרת אליו, על פרויקט תגלית. רואים שם בני נוער אמריקנים נוסעים ליד ושם, והם לא מבינים מה זה יד ושם - והם שרים ורוקדים. ההורים שלי היו אומרים לי: 'תסתכלי, את תהיי כמוהם', וצוחקים. לכולם סביבי הסברתי תמיד ש'ארץ נהדרת' היא 'סאטרדיי נייט לייב' של ישראל, אבל מכיוון שרוב הזמן הייתי היהודייה והישראלית היחידה בסביבה, לא הבינו מה אני רוצה מהם.
"כשמולי שגב (העורך הראשי של "ארץ נהדרת"; ע"ר) התקשר אלי והזמין אותי לבוא להצטלם - ידעתי שזה משהו שאני חייבת לעשות, כי אני חולמת על זה שנים".
"מי שלא יצביע - יצטער"
נחזור רגע לרצינות: הבחירה הצפויה של ממדאני אמורה להדאיג אותנו, לא?
"בהחלט, היא מאוד מדאיגה. אני עובדת עם רבים אחרים כדי שהוא יפסיד בבחירות, אבל הסקרים מראים שהוא עומד לנצח. הדור שלי מאמין למועמדים שמפזרים הבטחות בלי כיסוי, והוא בדיוק הדוגמה המצוינת לזה. תחבורה ציבורית בחינם, הקפאה של מחירי הירקות והפירות, שינוי מהותי במבנה המשטרה. ניו יורק יכולה להפוך לגות'האם סיטי.
"אני משתגעת מדבר אחד: איך רק מיליון יהודים בעיר היהודית הגדולה ביותר בעולם יוצאים להצביע? איפה כל שאר המיליונים? זה כאילו לא אכפת להם. רק בצד הדמוקרטי מתלהבים מההבטחות של ממדאני, מרחמים עליו כשהוא מספר שמוסלמים סבלו מאסלאמופוביה אחרי פיגועי 11 בספטמבר. אתה מבין לאן הגענו? בסוף הוא הקורבן בסיפור. אבל תאמין לי שאם הוא ייבחר, כל היהודים שלא הצביעו יצטערו מאוד. חלקם ימצאו את עצמם מהר מאוד על המטוס לישראל, עולים לארץ - ולא מהסיבות הנכונות".
ומה איתך? את חושבת לעלות לארץ? את אוכלת כשר, לא יצאת עם בחור לא־יהודי בקולג'. בואי, יהיו לך כאן שניצלים ומטקות חופשי.
"אגיד לך את האמת: אני אמריקנית. ישראל עבורי היא הבית של חודשי הקיץ, ושל החוויות הכי טובות שהיו לי בילדות, אבל אני רועדת מפחד בכל פעם שאני נמצאת פה.
"אני נוסעת למקומות ובודקת כמה הם רחוקים מהגדה המערבית, כמה הם רחוקים מעזה. תראה כמה אויבים יש מסביב, ואם זה לא מספיק - יש גם אזעקות מתימן.
"אני רוצה לזרוק את המילה 'הסברה' מהשיח. נגמר, נמאס, אני לא מוכנה יותר לשמוע על זה. אין לנו צורך להסביר עוד שום דבר - המלחמה הסתיימה. אם ישאלו אותי משהו שקשור בקיומה של ישראל, פשוט אענה: ככה, Because. סיימנו להסביר לעולם שיש לנו מדינה מאז 1948"
"ברור לי שאמשיך לבוא לכאן גם כשאהיה אמא, עם ילדיי. אבל אני מודעת למציאות סביבי, כמובן. אם המצב תחת ממדאני יחמיר - אני לא אחכה כמו היהודים בגרמניה שיבואו לקחת אותי, אני אדע לברוח בזמן. הפעם, בניגוד לעבר, יש לנו מדינה. בחלומות שלי אני מתמודדת לנשיאות ארה"ב. אם אחת כמו קמלה האריס התמודדה, אין סיבה שאני לא אתמודד".
