המועמד הפרוגרסיבי לראשות עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני // צילום: רויטרס
מוקדם יותר השבוע, זוהרן ממדאני הפתיע את העולם הפוליטי האמריקני כשניצח בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לראשות העיר ניו יורק.
הרבה אין מה לספר על ממדאני. את קורות החיים שלו אפשר לסכם במילים ספורות: נולד באוגנדה בשנת 1991 לאב שהוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה ולאֵם, מירה נאיר, שהיא במאית קולנוע מפורסמת. ניסה את כוחו בתור ראפר, וכשזה לא צלח נכנס עמוק לפוליטיקת שמאל רדיקלית ונודע כפעיל אנטי־ישראלי בולט בקולג' שבו למד. לפני חמש שנים נבחר למועצת מדינת ניו יורק, תפקיד שבו לא התבלט במיוחד. אבל מהרגע שהכריז על מועמדתו לראשות העיר, החל כוכבו לדרוך.
למה? לא בגלל הניסיון, כמובן, בייחוד כאשר יריבו העיקרי, אנדרו קואומו, הוא פוליטיקאי משופשף ששימש מושל מדינת ניו יורק ונחשב שחקן מפתח במפלגה הדמוקרטית המסורתית. ולא, אם להיות כנים, בגלל המצע: ממדאני דוגל בקומוניזם על מלא־מלא, כולל חנויות בבעלות ממשלתית שייתנו אוכל בחינם לנזקקים, איש־איש על פי צרכיו, והקפאה מלאה של שכר הדירה של כל ניו־יורקי לתקופה ארוכה, ולעזאזל עם השוק החופשי.
ובקרוב זה עלול לקרות גם לניו יורק. ממדאני ניהל קמפיין מבריק וזכה בקצת יותר מ־400 אלף קולות. האם זה יספיק לו בבוא הבחירות הכלליות בנובמבר? זו שאלה עמוקה יותר. כ־4.7 מיליון בעלי זכות בחירה רשומים בעיר ניו יורק, מה שאומר שההצלחה של ממדאני, מפתיעה ככל שתהיה, מייצגת בסך הכל 9.1 אחוזים מכלל הבוחרים. וקואומו, המועמד העיקרי שנגדו ממדאני התמודד, לא רק נאלץ להתפטר מתפקידו כמושל אחרי שורה של אסונות פוליטיים, כולל הטרדות מיניות למכביר וניהול כושל של המדינה בזמן משבר הקורונה, אלא אף סירב להשקיע מאמצים ניכרים במסע הבחירות שלו עצמו. בזמן שממדאני הלך ברגל מבלוק לבלוק, מלווה בצלמים ובמשפיענים, קואומו התנהג כמי שהניצחון מובטח לו ובילה יותר זמן בלתקוף את הנשיא דונלד טראמפ מאשר להסביר מה יעשה בעבור בוחריו בניו יורק.
ראש העיר הנוכחי אריק אדמס, אם כן, יכול להתעודד במקצת. אחרי שאיבד את אמון מפלגתו, אדמס רץ כעת כמועמד עצמאי. הישגיו בזמן האחרון מרשימים - שיעור הרציחות בניו יורק ברבעון הראשון של השנה, למשל, צנח ב־34 אחוז, וכמי שיודע לקרוא נתונים לעומק, הוא רואה שמרבית מבוחריו של ממדאני אינם שחורים או היספנים, אלא צעירים לבנים, בייחוד כאלה עם רמות גבוהות של הכנסה וחינוך, או בקיצור - בנים ובנות של עשירים שמשעשעים את עצמם בפוליטיקה רדיקלית מבלי לדאוג להשלכות. טראמפ עצמו הראה בבחירות בנובמבר שלניו־יורקים נמאס מהטרללת הפרוגרסיבית. גם בעיר דמוקרטית למהדרין כמו ניו יורק, הנשיא רשם הישגים ניכרים, בעיקר בקרב היספנים שתומכים בעמדותיו הנוקשות נגד הגירה בלתי חוקית. סביר להניח, אם כן, שעם בוא נובמבר, לא מעט אזרחים בעיר יתעוררו מתרדמתם וייצאו להצביע: שיעור ההצבעה בסבב הקודם, בשנת 2021, עמד על 23 אחוז בלבד, ולאו דווקא בעד ממדאני.
כמו כן, ממגוון סיבות היסטוריות ופוליטיות, העיר ניו יורק תלויה במידה רבה במדינת ניו יורק, מה שאומר שראש העיר יכול לעשות מעט מאוד ללא התמיכה של המושל באולבני. והבוס הגדול במדינת ניו יורק עשוי בהחלט להשתנות, ובקרוב: קת'י הוקול, המושלת הנוכחית, היא פוליטיקאית איומה וחסרת תמיכה נרחבת, שהתגלגלה לתפקידה אחרי שקואומו התפטר בבושת פנים. אליס סטפניק, חברת הקונגרס הרפובליקנית שקנתה את עולמה אחרי שהחלה בחקירה ממצה נגד האנטישמיות באוניברסיטאות עילית בארה"ב - חקירה שהובילה להתפטרותן של כמה נשיאות של מוסדות כגון הרווארד וקולומביה - היא המועמדת, ככל הנראה, שהרפובליקנים יריצו נגד הוקול. אם סטפניק תזכה - תסריט אפשרי ביותר במדינה כמו ניו יורק עם אוכלוסייה גדולה של שמרנים - היא תבטיח שכל מאן דהו העומד בראשות העיר ייאלץ לרסן כל נטייה פרועה שמאלה.
פוליטיקת השנאה
הבחירה של ממדאני מדאיגה, אבל השמיים, אם מתבוננים בעובדות נכוחה, לא נופלים. ועדיין, השאלה נדרשת: מה אפשר ללמוד מנסיקתו הפוליטית המהירה של ממדאני? מה סוד ההצלחה שלו? התשובה מדאיגה כפי שהיא עמוקה: שנאת ישראל.
לא במקרה הניסיון הפוליטי הראשון של ממדאני היה עם Students for Justice in Palestine (סטודנטים למען צדק בפלשתין). הארגון הרדיקלי, שפועל כמעט בכל אוניברסיטה אמריקנית, מקושר לחמאס ואחראי על ההפגנות האלימות בקמפוסים ברחבי המדינה. ולא במקרה הפופולריות שלו החלה לנסוק כאשר הוא סירב להתנצל על השימוש שלו בביטוי "Globalize the Intifada" (אינתיפאדה בכל העולם). פעם אחר פעם, ממדאני נשאל אם הוא לא חושב שקריאה לאינתיפאדה נגד יהודים, ישראלים ותומכיהם כמוה כקריאה להתנגדות אלימה. ופעם אחר פעם, ממדאני השיב שהסיסמה היא רק אמירה לגיטימית הקוראת להגנה על זכויות הפלשתינים. במציאות הפוליטית האמריקנית הנוכחית, עמדה שכזו היא הדרך הבטוחה ביותר לגייס את מה שנקרא ה"בייס", הגרעין הקשה של התומכים. ולא רק בשמאל: בשבועות האחרונים, הימין הרדיקלי מתארגן אף הוא סביב עמדות אנטישמיות נוקשות. מה שהתחיל כביקורת חלושה על האפשרות שממשל טראמפ יתערב בתקיפה הישראלית באיראן, הפך עד מהרה לאורגיה של שנאת יהודים ללא כחל ושרק.
כדי להבין מה קורה בארה"ב כעת ומדוע רבים כל כך, בימין ובשמאל הקיצוני, מתבשמים מהניחוח האנטישמי עתיק היומין, כדאי להיזכר לרגע בצרפת של סוף המאה ה־19. שם ואז, כמו בארה"ב עכשיו, הרפובליקה היתה חלוקה, פחות בין מחנות פוליטיים עוינים ויותר בין השקפות עולם שונות בתכלית. מרבית הצרפתים בשנת 1894 דגלו בליברליזם חילוני; לשוליים היו רעיונות אחרים - קומוניזם בשמאל, ולאומנות בדלנית וקתולית בימין. במקום לתקוף את מרבית העם ואת אמונותיו, סוג של התאבדות פוליטית, כמה מחרחרי מדון קיצוניים בימין החליטו להאשים קצין יהודי בשם אלפרד דרייפוס - ואיתו, כמובן, את כל יהודי צרפת והעולם - בבגידה. השמאל הצטרף מייד, והרפובליקה בילתה כמעט עשור במלחמה לא רק על חפותו של הקפטן הנאמן, אלא גם על המהות של הצרפתיות עצמה. בסופו של דבר, הללויה, המרכז השפוי ניצח, וכל מי שידו היתה במעל סיים את חייו בקלון.
מה שמחזיר אותנו לארה"ב של ימינו.
אחד הדברים שמאחדים את האמריקנים יותר מכל הוא האמונה החזקה שארה"ב היא אומה יוצאת דופן בהיסטוריה, שנבחרה על ידי בורא עולם להפיץ את הבשורה של ההיסטוריה האנושית. סקרים מראים באופן עקבי שלפחות 73 אחוז מהאמריקנים מאמינים במה שנקרא באנגלית American exceptionalism (ייחודיות אמריקנית). אושייה לא פחותה מהנשיא אברהם לינקולן ביטא את הרעיון הזה היטב כשקרא לאמריקנים "The almost chosen people". אם היהודים הם העם הנבחר, האמריקנים הם "העם הכמעט נבחר", לא רחוקים בהרבה מצאצאיו של אברהם, וכמוהם אמונים על הבאת שלום לעולם ורווחה וכבוד לכל יושביו.
והתפיסה הזו, לדידי השמאל והימין הקיצוניים בארה"ב, היא אסונית למהדרין. שני המחנות, מסיבות שונות, רואים את תפיסת הייחודיות האמריקנית כיהירה וכקטסטרופלית. הנשיא לשעבר ברק אובמה היטיב לבטא את הגישה הזו בדבריו ובמעשיו כאחד: העולם, אובמה האמין, מורכב ממדינות שונות אך שוות, ולאף אחת אין זכות להרגיש עליונות על חברתה. זו הסיבה שאובמה העדיף להרים את קרנה של איראן במזרח התיכון - מדיניות חוץ מוסרית, לדידו, פירושה לעזור ליריבות לשעבר להפוך לבעלות ברית, מה שמצריך ויתור מוחלט על עמדה של כוח חד־צדדי.
יחסים מיוחדים
קרלסון, ממדאני ושות' הם בניו הרוחניים של אובמה. כמעט לא משנה שאחד מזדהה בתור איש ימין והאחר בתור שמאל קיצוני. מה שמאחד אותם הוא אמונה עזה שהדרך היחידה להבטיח עתיד בר־קיימא היא לרוקן את ארה"ב מאשליות תיאולוגיות של גדלות ומטרה. זו הסיבה, למשל, שקרלסון נסע בשנה שעברה לרוסיה ופרסם סדרת כתבות חד־צדדיות שהיללו לא רק את פוטין, אלא גם את דרך החיים הרוסית. תסתכלו, קרלסון אמר למיליוני צופיו, על הרכבת התחתית במוסקבה ותבינו עד כמה היא עדיפה על זו שבוושינגטון או בניו יורק. הוא לא אמר, כמובן, אף מילה על מה קורה למתנגדי משטר ברוסיה, או על המלחמה הברוטלית באוקראינה, או שום דבר אחר בנימה ביקורתית. מטרת התשדירים היתה לשכנע את האמריקנים שהם לא מיוחדים במאום.
ואת זה, למרבה המזל, האמריקנים פשוט לא קונים. רעיון הייחודיות הוא מרכזי להוויה האמריקנית. לא בכדי השם שניתן למדינה בעברית הוא "ארצות הברית" - הרעיון הוא שארה"ב ממשיכה את אותה הברית האלוהית שעליה אנו קוראים בספר בראשית.
מה לעשות, אפוא, אם תפיסת העולם שלך מנוגדת לזו של רוב האוכלוסייה? התשובה האמריקנית העכשווית, בדיוק כמו זו בצרפת של דרייפוס, היא להאשים את היהודים. ובדיוק כמו בצרפת של דרייפוס, האסטרטגיה הזו לא עובדת בטווח הארוך. כתב הבית הלבן של "אקסיוס", למשל, שיתף מוקדם יותר השבוע סקרים שמוכיחים כי המאמצים להציג את הפעולות של טראמפ ככפיפה לאינטרסים יהודיים על חשבון אמריקניים לא הניבו כל פרי: 79 אחוז מאלו שהצביעו לטראמפ ב־2024 תומכים במתן נשק לישראל במלחמתה נגד איראן, 72 אחוז חושבים שארה"ב צריכה להתערב במלחמה נגד איראן לטובתה של ישראל, ו־80 אחוז מאמינים שאיראן היא כוח שעוין את האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון. או, במילים אחרות: אם שנאת היהודים בימין הצליחה להשיג משהו בשבועות האחרונים, היא רק חיזקה את הרוב המוחלט של המצביעים שתומכים לא בקולות הרדיקליים, אלא בנשיא ובפעולותיו הפרו־ישראליות - היות שהפעולות הללו מאשררות את העמדה המסורתית שמקובלת על רוב האמריקנים ושרואה בכוח אמריקני דבר מבורך, ולא חטא קדמון שיש לכפר עליו.
סביר מאוד להניח שתמיכה רחבה שכזו קיימת גם בשמאל. ייתכן מאוד שבנובמבר נראה מה שלא ראינו השבוע בניו יורק: אנשים נורמליים יוצאים לבחור במועמד נורמלי בעל עמדות נורמליות.
יש לקוות שהקריירה הפוליטית של ממדאני תהיה קצרצרה ומביכה בדיוק כמו הקריירה המוזיקלית הכושלת שלו, ואין להכחיש שראש עיר שונא ישראל יהווה בעיה של ממש בניו יורק, שלה אחת מהאוכלוסיות היהודיות הגדולות בעולם. ועדיין, המצב לא בהכרח גרוע כפי שהוא נראה. כששנאת היהודים מבעבעת מעל לפני השטח באופן כל כך בוטה ודוחה, וכשהיחידים שמתרגשים הם המיעוט הקולני שמתעב לא רק את היהודים, אלא גם את אמריקה באשר היא - זה סימן שהשונאים במצוקה.
