נילי בלאק חיה בסיוט - עד שהפכה לאלופת העולם: "זו הבריחה שלי"

אחרי שאמנית הלחימה נילי בלאק זכתה בקאזאן שברוסיה במדליית הזהב שלה בתחרות גביע העולם באגרוף תאילנדי, היא זכתה מיד לתזכורת למקום שהיא באה ממנו. הספורטאית הישראלית הביסה בגמר התחרות את המתמודדת הצרפתייה, אנלה אנגרלי, שהגיעה למקום השני בתחרות וזכתה במדליית ארד. אך המתמודדת שהיתה אמורה לאייש אותה, זו שייצגה את איראן והגיעה למקום השלישי בתחרות, החליטה לוותר על המשך התחרותיות ונעלמה מאיגוד האגרוף ששתיהן לקחו בו חלק עד אז. וזה לא משנה שבלאק בכלל לא התמודדה מולה או הביסה אותה במהלך הטורניר.

"זה רק בגלל שאני הייתי שם", אומרת נילי, מודעת היטב לסיבה להיעדרות החריגה, "אז היא הפסידה פעמיים". לא, לא מדובר באינסידנט מהקיץ האחרון, שבא לאחר העימות בן 12 הימים בין ישראל לבין הרפובליקה האיסלמית. זה בכלל קרה בנובמבר 2016, כמעט עשור לפני אותה מלחמה ואותו קונפליקט צבאי שספורטאי ארצנו לא היו זקוקים לו כדי להיזכר באופן שבו האקלים הגאו-פוליטי זולג לכל תחום היום. כן – גם, אולי בעיקר, לתחומי אומנויות הלחימה. בכל זאת, קרב הוא קרב.

לא שהיא מתרגשת מדי, כי בלאק בת ה-30 (או "בלוק", כפי ששם משפחתה מבוטא בעל פה, ובהצלחה לכם במציאת שם הולם יותר ללוחמת) כבר ידעה אינספור ניצחונות ותארים בקריירה המרשימה שלה. ביניהן עשר מדליות זהב באליפויות עולם באגרוף תאילנדי ובקיקבוקסינג, לצד מדליית כסף ומדליית ארד. אם התחום שלה גם היה נחשב ענף שלוקח חלק אולימפי סביר להניח שכבר הייתם חוזים בה רומסת את דרכה גם אל מדלייה מהסוג המתוקשר יותר.

במקום מסוים התחום שאת עוסקת בו זוכה להרבה פחות סיקור מאחרים, אף שאת מייצגת את ישראל בלא פחות גאווה והצלחה מספורטאים אולימפיים. זה מתסכל אותך?

"אני חושבת שיש היום הרבה יותר מודעות, תגמול וצמיחה, במיוחד דרך התאחדות אילת של הספורטאים הלא-אולימפיים בארץ, שאני מתאמנת תחתם מאז 2014. הם דחקו במשרד התרבות והספורט וגרמו לאנשים שם להבין למה זה ענף חשוב, כך שעוד ספורטאים הגיעו והאיגודים גדלו. בישראל, להביא היום מדליה במשחקי עולם זה ממש כמו מדליה אולימפית, מבחינת הכרה. כך שהיום לספורטאים שווה לגור בארץ, שווה להיות ספורטאי ישראלי. בטח לעומת מדינות אחרות, ארה"ב למשל, שם אף אחד לא מסתכל בכלל על משחקי העולם. ספורטאים צריכים לשלם שם על הכל מכיסם".

יש תפיסה שקיימת כבר לא מעט שנים שישראל לא באמת משקיעה בספורטאים שלה.

"אני חושבת שזה עניין תרבותי. ברוסיה, למשל, כשאתה חוזר הביתה עם מדליה אולימפית אתה מלך, אתה מקבל דירה בחינם, מקבל רכב, שכר חודשי כדי לחיות כמו מלך. יש תמריצים מאוד גדולים להיות ספורטאים שם. כי אם אתה לא תהיה ספורטאי אין שום בעיה, יבוא הבא בתור ויהיה. צריך לזכור שישראל היא גם מדינה שנמצאת תמיד תחת מלחמה, אז זה מובן שהכספים צריכים ללכת למקומות אחרים".

יצירה מורכבת וחושפנית

אגב מלחמות - בלאק ידעה (וניצחה) כבר לא מעט קרבות בקריירה שלה, אבל כפי שמבהיר הסרט התיעודי החדש אודותיה, שביימו צמד היוצרים טל קושנר ויניב בן אהרון ושיככב פסטיבל קולנוע שומרון הבינלאומי (10-5 בנובמבר), מאבקיה של האישה המיוחדת הזו לא מסתכמים בזירה. "הקרבות של נילי בלאק", שהופק בתמיכת קרן קולנוע שומרון, בהפקת 'זיטו הפקות בע"מ' ושיוקרן בבכורה גם בפסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי של המכללה האקדמית ספיר (11-6 בנובמבר) הוא יצירה אישית, מורכבת וחושפנית כפי שהוא מסמך ספורטיבי.

כי את סיפור חייה של נ"ב, שהחל בבולטימור שבארה"ב בטרם שינה לוקיישן לבית שמש, לשם עברה יחד עם משפחתה החרדית-לאומית, קשה לקטלג תחת קטגוריה אחת מובהקת. מצד אחד מדובר בתלמידת אולפנה לשעבר, שלה חמישה אחים ואחיות ושניהלה אורח חיים דתי ושמרני. מצד שני - ספורטאית מגיל צעיר שעשתה חיל בענפי ספורט שונים, בטרם החליטה להתמקד באלה שכוללים מגע ישיר והוצאת אגרסיות ברורה.

"כשאשתו החדשה של אבא שלי נכנסה לתמונה, כל האחים והאחיות הרגשנו מרוחקים. והספורט - כדורסל, פוטבול או איגרוף - היה המקום שלי לברוח אליו מלכתחילה. שם לא הייתי צריכה להתמודד עם כל הצעקות בבית, עם דברים שנזרקים ועפים באוויר"

לצד העיסוק (הלא רב מדי, אגב, ומיד נסביר מדוע) בדיסוננס הקיים לכאורה בין שני סגנונות החיים הנ"ל, "הקרבות של נילי" כולל הצצה אל יומניה האישיים שבהם מחשבותיה הכמוסות ביותר, וכן מפגש עם רכבת ההרים הרגשית שמלווה אדם תחרותי ומגה הישגי הנתקל בשלל אתגרים בדרכו לתואר הבא. הוא מכיל פציעה קשה ומתסכלת, יחסים מורכבים עם תא משפחתי שהתפרק כמעט לחלוטין, משחק של התקרבות והתרחקות מהדת והתנכלות מצד הארגון הספורטאי שמנהל את הענף שהיא מתחרה בו.

אפילו עלילת רקע בדמות יחסיה המורכבים עם המאמן האישי שלה, שבעצמו מנהל מאבק אישי ומקצועי עם אותן מוסדות, יש כאן, בדוקו שאלוהיי הז'אנר חייכו אל יוצריו. אלה בסך הכל רצו לתעד את חייה של ספורטאית מצליחה, ולא הבינו את ערכם הפוטנציאלי של חומרי הגלם שיתגלו בפניהם, ברגע שהמצלמה תידלק ולאורך חמש שנות הכנתו של הסרט.

"הכרתי את נילי כשהייתי בת שמונה עשרה והלכתי להתאמן בעצמי באגרוף תאילנדי", מגלה הבמאית קושנר, תושבת איתמר. "נילי היתה אז ממש קטנה. בלימודי התואר הכרתי את יניב, חיפשתי נושא לעשות עליו סרט דוקומנטרי ופתאום ראיתי שנילי גדלה והיא אלופת עולם ויש לה מדליות זהב. זה היה נראה לי נורא מעניין. יצרתי איתה קשר, אחרי שנים שלא יצא לנו לדבר, ואמרתי 'תגידי, את רוצה שנעשה עלייך סרט?'. היא ענתה לי 'וואלה, כן'. משם זה התפתח.

"אני מאוד מתחברת לספורט וגם הסיפור שלי מזכיר אותה: אני אישה מהשומרון, אבל רציתי ללכת ולעשות קולנוע וזה לא כל כך הסתדר יחד, כי זה בדרך כלל תחום של אנשים שגרים בתל אביב. אז מאוד הזדהיתי עם הסיפור שלה. לאט לאט נחשפנו לעוד דברים קשים שהיא צריכה להתמודד איתם בחיים שלה, ואז זה הגיע גם לשחיתות בספורט, ודברים כמו התנכלות אישית למאמן שלה".

"האמת היא שלא ידענו לאן זה יתפתח", אומר בן אהרון, שותפה ליצירת הסרט. "אבל תיארנו לעצמנו שכשמלווים דמות בקנה מידה כזה, עם רמת הישגים נדירה כל כך, דברים מעניינים יקרו. הרגשנו גם שנילי ממש סמכה עלינו ונתנה לנו גישה מאוד אישית לחיים שלה וזה ממש לא היה מובן מאליו ללוות בצורה כזו ספורטאית אלופת עולם. ספורט הוא תחום שמטבעו מלא דרמה ואקשן, אז גם בלי לדעת בדיוק לאן זה ילך סמכנו על זה שיש כאן סיפור חזק.

זה היה פרויקט ארוך שנמשך כמה שנים והוא היה גם הסרט הדוקומנטרי הארוך הראשון שלנו, אז עבורנו זו היתה דרך של למידה והתפתחות. היינו צריכים להבין מתי להיות שם ומתי לתת מרחב, וגם איך להחזיק סיפור לאורך זמן בלי לאבד את המיקוד". "זה סיפור גדול מהחיים על אישה גדולה מהחיים", מיטיבה למסגר קושנר.

בין אמא לאבא

כאמור, לצד הזווית הספורטיבית, גם סיפור משפחתה הלא שגרתי של בלאק זוכה לחשיפה מיוחדת בסרט. או אם לדייק - מה שנשאר מתא משפחתי שהתפרק לפני כמה שנים, ואשר כל בניו ובנותיו פנו לדרכים עצמאיות, במטרה לנסות להתמודד עם האובדן.

"בשבילי הספורט היה מקום מפלט", מסבירה נילי אודות האופן בו בחרה להתמודד עם גירושי הוריה. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בערך בת 11 וחצי. ואז לתקופה שנמשכה כעשור, אמא שלי עדיין היתה מאוד קשוחה כלפי אבא שלי. כל זה ממש קרה מולנו. ותמיד אנחנו, הילדים, נקלענו בין שניהם. עד שבאיזשהו מקום היא התחילה להתמודד עם בעיות הילדות שלה, נרגעה קצת ומצאה איזשהו מקום להתפשרות מול אבא שלי.

"ואז אבא שלי התחתן שוב כשהייתי בת 15-16, וממש לא התחברנו אל האישה החדשה. ביום שהוא סיפר לנו שהיא בהיריון בכיתי עד שנרדמתי. זו היתה תגובה ממקום שחשב 'זהו, הוא ממשיך לחיים החדשים שלו עם המשפחה הזאת ואנחנו כבר לא שם'.

"היו קוראים לי בשמות גנאי, אבל זה תמיד נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. כי תמיד ידעתי מה אני רוצה, איפה אני רוצה להיות ומי אני. זה אף פעם לא השפיע עלי. אני חושבת שזה בא ממקום של חוסר ביטחון שלהם"

"היה לנו קשר מאוד קרוב וכשהוא התחתן בשנית הרגשתי את הניתוק ממנו. כש(האישה השנייה) נכנסה לתמונה, כל האחים והאחיות הרגשנו מרוחקים, כי היו לה חוקים בבית שלא התחברנו אליהם. חשבנו 'רגע, זה אמור להרגיש כמו בית. למה את שמה עלינו את החוקים האלה?'. והספורט, אם זה היה כדורסל, פוטבול או אגרוף, היה המקום שלי לברוח אליו מלכתחילה. שם לא הייתי צריכה להתמודד עם כל הצעקות בבית, עם דברים שנזרקים ועפים באוויר".

האם החלה, עוד בהיותה נשואה, בתהליך התרחקות מואץ מהדת. כך גילתה נילי, דרכה, את עולם האגרוף. "לאימון הראשון שלי הגעתי דרך אמא שלי, שהתחילה להתאמן באגרוף, עם חצאית ארוכה וכל הדברים האלה, עוד בזמן שהיתה נשואה", מספרת הבת. "היא היתה מתנדבת במג"ב".

בעצם הבחירה בתחביב הלא שגרתי התחילה באמא שלך, בעצמה ספורטאית וסוג של מורדת.
"עיקר העבודה שלה היה אבטחה במחאות והפגנות. במסגרת זה היא למדה הגנה עצמית וכך היא מצאה את בית הספר לאגרוף תאילנדי של בני קוגן בירושלים. באיזשהו שלב היא נפצעה בברך, עברה ניתוח ברצועה הצולבת והפסיקה עם האגרוף. היא עברה לרכיבה על אופניים ואני המשכתי להתאגרף. בגיל 10 הייתי עולה על אוטובוסים מבית שמש לירושלים".

לא עושה חשבון

הרקע הדתי ממנו בלאק מגיעה אמנם משמש פיקנטורה והזמנה לצלילה לסיפור החיים שלה, אבל בסרט, כמו במציאות, הוא כמעט לא משחק תפקיד. מה שעל הנייר אמור להוות נקודת התנגשות בחייה של ילדת האולפנה שגדלה בבית דתי בבית שמש, מתברר למעשה כנון-אישיו בחייה האישיים - בעבר ובטח בהווה.

"בינינו, זה לא מעניין", אומרת הבמאית קושנר. "בסדר, אז היא דתייה, אבל היא לא ממש דתייה. אבל זה לא העניין, זה לא הסיפור. אם היה לנילי קונפליקט עם הדת והיא מתלבטת אם לחזור בשאלה, אז זה היה הקונפליקט והנושא של הסרט, אבל אין לה שום עניין עם הנושא הזה. אין לנו סיבה להכניס את זה בכוח. זה לא עיקר הסיפור".

"הייתי אומרת שאני יותר מסורתית", אומרת בלאק, כשהיא מתבקשת להגדיר את הקשר שלה עם עולם הדת היום. "למדתי באולפנה, אבל ברגע שסיימתי שם אז גם הלמידה לעומק של הדת נקטעה. אמא שלי עזבה את הדת לגמרי והיתה ממש אנטי הנושא הזה, היא עזבה את עולם הדת לחלוטין ולא רצתה לקחת שום חלק בו.

"ואני כילדה הרגשתי שאני צריכה לשמור את הדת, אז באיזשהו מקום נאחזתי בה בכוח. בכל ההצלחה שלי בספורט, בכל הראיונות, הייתי 'אישה דתייה מאולפנה'. כנראה הייתי צריכה לשמור על איזושהי דמות מסוימת.

"באיזשהו שלב, בגיל 25 בערך, התחלתי לשאול את עצמי 'למה?'. למה אני שומרת שבת? למה אני חיה את החיים האלה בצורה הזו? התחלתי להרגיש שאולי אני לא רוצה בזה. אז בשבתות הייתי עולה על מונית, אבל אם מישהו אחר הזמין אותה ושילם עליה אז זה בסדר. או אם אני במעלית ומישהו אחר לוחץ על הכפתור זה מותר. באיזשהו מקום זה הרגיש כאילו אני עובדת על עצמי. אז התחלתי פחות לשמור שבת פה ושם ולהתחיל לקיים את מה שנוח לי. אני שומרת כשרות, אבל אבשל בשבת. אני יכולה ללכת למסעדה לא כשרה ולאכול שם דגים".

"תמיד כשהייתי חוזרת מבית הספר הייתי מורידה את החצאית, שמה מכנסיים, מחליפה לגופייה ורצה לאימון, מתאמנת עם הבנים. אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה, גם לא בבית. אני זוכרת שחברות שלי היו אומרות 'וואי וואי, רק שהמורה לא תתפוס אותך ככה'"

היו לך בעיות עם נושא התלבושת הספורטיבית המעט חשופה בזמן שהיית קרובה יותר לדת?

"בחיים לא. תמיד כשהייתי חוזרת מבית הספר הייתי מורידה את החצאית, שמה מכנסיים, מחליפה לגופייה ורצה לאימון, מתאמנת עם הבנים. אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה, גם לא בבית. אני זוכרת שחברות שלי היו אומרות 'וואי וואי, רק שהמורה לא תתפוס אותך ככה' ואני הייתי עונה 'אוקי, אז שתתפוס אותי'. זה אף פעם לא הרתיע או הפחיד אותי".

מפתיע. על פניו זה נראה כמו התנגשות בין ערכים ועולמות.

"בבית בכלל לא עשו עניין מזה, אבל הייתי אומרת שהחברים מבית הספר קצת עשו. דווקא בית הספר עצמו שלח אותי למגמת ספורט שלא היתה אצלו, כלומר שלחו אותי לתיכון חילוני שהיו בו בנים ובנות. אבל דווקא החברים מסביב, בבני עקיבא, במגרש, החבר'ה האלה תמיד לעגו לי וצחקו. היו אומרים 'יאללה, עוד פעם אימון, מה את צריכה את זה?'. היו קוראים לי בשמות גנאי".

איזה למשל?
"'דודו', 'אבו גבר', דברים כאלה. אבל זה תמיד נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. כי תמיד ידעתי מה אני רוצה, איפה אני רוצה להיות ומי אני. זה אף פעם לא השפיע עלי. אני חושבת שזה בא ממקום של חוסר ביטחון שלהם. לי (הספורט) נתן המון ביטחון, מול כל הלעג הזה".

גם היום קיימת סטיגמה על מתאגרפות. יש מי שאוטומטית יחשוב שזה ספורט של לסביות.

"בטח, כל הזמן, עדיין יש סטיגמה כזו. בגלל המראה המאוד שרירי שלי, הביטחון העצמי המאוד גבוה ודרך ההליכה שלי, זה יכול להקנות לי מראה כזה, אבל אני יודעת מי אני. אני חושבת שאם הייתי גדלה היום, אולי באמת היו משכנעים אותי שאני כן כזו".

למה הכוונה? דווקא הזמנים הללו נחשבים יותר פתוחים מבחינת תפיסות מגדריות.

"אני חושבת שאולי יש היום פתיחות יתר. תנו לבן אדם לגדול ולהתפתח ולהבין בעצמו. למה צריכים לזרוק עליו כל מיני הגדרות מסוימות? אני יודעת שיש בתי ספר בחו"ל שנושא המגדר הוא ממש שיעור רשמי בהם, שמלמדים בו 'אם אתם מתנהגים כך אז אתם כנראה טרנסג'נדרים' ודברים כאלה.

"למה להתעסק בזה? תנו להם להגיע לעולם ולמצוא את עצמם ואת מי ומה שהם. אבל אם נחזור לסטיגמה - יש הרבה יותר מודעות היום, הרבה יותר לוחמות. הרבה מהן נשיות מאוד וגם מתאפרות והכל, יותר ממני".

את חושבת שאמא שלך אולי רצתה שתהיי פחות "טומבוי" ושתסגלי יותר גינונים נשיים?

"לא שאלתי אותה את זה והיא אף אחד לא אמרה לי משהו בנושא, אבל יש לי עוד ארבע אחיות והן כן קצת יותר מתעסקות בזה. אז אני לא חושבת שיש לה הרגשה של פספוס".

את אומרת בסרט שאת רוצה משפחה של 12 ילדים. מפתיע.

"יש סרט בשם 'Keeper by the Dozen' (קומדיה מ-2003 שנקראה בארץ "12 במחיר 1" ושמספרת על חיי משפחה מרובת ילדים וחובבת ספורט; ע"פ). זה סרט על הורים מבוגרים יחסית, שלהם 12 ילדים. זו משפחה מטורפת וכולם עושים שם ספורט, אז מאוד התחברתי אליה. כי בבית היינו משפחה של שישה ילדים וכולם משוגעים, כל אחד בצורה שלו. גדלתי על הסרט הזה, כנראה דווקא מהמקום של הספורט והאתגרים שעמדו בפניהם בו. וזה מה שאני רוצה לעצמי גם, משפחה גדולה כזו".

את מחפשת מישהו לבנות איתו את הבית הזה?
"כרגע אני לא במערכת יחסים, אבל אני מחפשת ומזמינה את זה. אני פתוחה מאוד".