בתחילת השבוע, ברקע הציפייה לחזרת החטופים, ישבו אדוה אברמוביץ', תומר שורץ וליאת שדה־סעדון, שלושה הורים שכולים מהמלחמה, והקליטו את הפרק "מי שיכול לשמוח ולצהול, שיצהל", במסגרת הפודקאסט "מתים עליהם" בכאן הסכתים. נקודת מבט של מי שלא יזכו עוד לחבק את ילדיהם.
"עוד בימים הראשונים אחרי מות בני, אמרתי שהייתי מעדיף ילד חטוף על ילד מת", אומר תומר, שאיבד את בנו, לוחם סיירת הצנחנים סגן עומרי שורץ ז"ל, ב־20 בדצמבר 2023. "גם כשהיו ידיעות קשות על התנאים בשבי, והופיעו תמונות נוראיות מהמנהרות, אתה מסתכל היום על אלי שרעבי ואומר 'צדקתי'. מבין שיש תקומה. אצלי אין. שיישב גם שבע שנים בשבי, רק תביא לי את עומרי ואנשק את רגליך".
ליאת, שבנה סמ"ר איתי סעדון ז"ל, מפקד טנק, נהרג ב־2 בנובמבר 2023, חשבה אחרת בהתחלה, וגם אמרה זאת באחד הפרקים. "אמרתי שאני מעדיפה ילד מת על ילד חטוף", היא מספרת. "כל עוד המשפחות סבלו והחטופים סבלו אמרתי 'איזה מזל שאיתי לא צריך לעבור את זה', אבל עכשיו, אחרי שהם שבו, נשאר הכאב והוא לא חזר".
אדוה, שאיבדה ב־7 באוקטובר את בתה, רב"ט נועם אברמוביץ' ז"ל, תצפיתנית במוצב נחל עוז, היתה בדעה של תומר. "אנשים השתקמו מהשואה מבלי שהיה להם טיפול, מבלי שהיתה להם מדינה או מבלי שקיבלו חבילת סיוע", היא מחייכת בעצב. "הם היו צריכים לשרוד ללא חופשת שיקום בקאריביים והקימו משפחות. אז 5% משורדי השבי נפשם תישרט לעד, אבל ברוב המקרים נפש האדם חזקה. אני מלווה מקרוב את חברותיה של נועם שחזרו מהשבי, ואין שאלה. כולן בחיים. אני יודעת שיש קשיים ושהלוחות הטקטוניים רועדים, אבל זה לא דומה לילדה מתה. מה נותר לנו? לחכות לעולם הבא, וגם אז לא מבטיחים שניפגש".
אפשר להבין את חשיבות הקבר עבור משפחות חטופים שטרם חזרו?
אדוה: "משפחה חייבת קבר. אפילו שהוא בלתי נסבל וקשה לראות את השם על המצבה, חייבים סגירה. אני זוכרת שמישהי אמרה 'לא מבינה את סיפור החללים', ואמרתי לה 'שלעולם לא תהיי במצב הזה'. אסור לוותר, ואני אומרת זאת בכאב, בגלל שלפני כן לא הבנתי. אם לא הייתי נפרדת מנועם לפני שנקברה, אני לא יודעת מה הייתי עושה. הייתי פותחת את הקבר מחדש. בשנתיים האחרונות, בכל פעם שהופיע 'הותר לפרסום' זה פורר אותי. תפסתי את הראש ואמרתי 'אתם לא יודעים לאן אתם נכנסים'".
הסיוט שנגמר, וזה שנשאר
על המסכים, בעמדת הקונטרול, כבר הופיעו ההכנות לקראת בואם של החטופים. חיוכים רחבים מכך שהסיוט בדרך לסיום. "ביולי כתבתי בפייסבוק שמפחיד אותי להישאר לבד אחרי שהמלחמה תיגמר", תומר הודה כשיצא מההקלטה. "מצד שני, אני שמח על עסקת החטופים שמחה מלאה, ויודע שהעצב עוד יחכה בפינה. שמח, כי אני זוכר שעומרי פעל ורצה שהחטופים יחזרו, וזה סוג של הגשמת חלום גם בשבילו, ומה שאמור היה לשמח אותו - בטח משמח אותי".
ליאת: "אני שמחה שהחיילים חוזרים הביתה. בכל פעם שהייתי פוגשת הורים שילדיהם בעזה, ליבי היה יוצא אליהם. אני בסך הכל חוויתי את זה במשך שבוע, כי איתי נהרג שבוע אחרי הכניסה הקרקעית, וזה היה שבוע איום. אני זוכרת את החרדה. ולחשוב שאנשים סוחבים את זה במשך שנתיים. אז כעת, כשהילדים חוזרים והוריהם יוכלו לישון, זו שמחה. אני לא יוצאת בריקודים, אבל זו בעיקר הקלה. יש משהו בסיום המלחמה שמפיח תקווה. האם נחטוף בחזרה ונבין שדבר לא השתנה? לא יודעת".
השתניתם בדעות הפוליטיות?
אדוה: "בעבר האמנתי שיש עם מי לדבר, אבל הבנתי עם חריטה על הגוף שאלה מפלצות שלא ישתנו, שברגע זה הם מתכננים את המלחמה הבאה. הבעיה היא שפוליטיקה היא זירה אלימה, ואם אתה אומר משהו אתה מייד חוטף, ואין לי כוח. תראה מה קרה לאיריס חיים ולאיציק בונצל, מחטיפים להם בלי רחמים. תעזבו אותם. זה מה שהם מרגישים, אז מי אני שאשפוט?"
ליאת: "אצלי הרבה דברים התרסקו, אבל אני מרגישה שאין לי אנרגיה וקשב כדי לגבש עמדה, כי בשביל לגבש צריך להעמיק, והבעיה היא שרוב האנשים לא מעמיקים, אלא הולכים כמו עדר. אף פעם לא הייתי כזו. בעבר הייתי פעילת שלום, הנחיתי מפגשים של יהודים וערבים, והיום אני ממש לא שם".
אדוה: "משפחה חייבת קבר, אפילו שהוא בלתי נסבל וקשה לראות את השם על המצבה. אני זוכרת שמישהי אמרה 'לא מבינה את סיפור החללים', ואמרתי לה 'שלעולם לא תהיי במצב הזה'. אסור לוותר על החטופים החללים"
אדוה מסתכלת על חברתה וממשיכה: "אצלי נולדו סימני שאלה לגבי כל דבר, וזה מאפשר לי להקשיב לדעות נוספות ולהכיל יותר מורכבויות. כשאנשים הולכים לכיכר, או מסרבים ללכת, אז הם תופסים רק צד אחד ומדברים צד אחד, וזה מצמצם את השיח ואת האדם שאתה. למה אני לא יכולה להחזיק בדעה כזו וגם כזו? אז כן, השתניתי לטובה ביכולת להסתכל על מציאות מרובת מורכבויות. עסקה כזו היא מעולה, וגם מפחידה".
צריכים ועדת חקירה ממלכתית?
אדוה: "אני לא מאמינה בה, אני חושבת שהכל מסולף. לקחו מסמכים. מי שרצה גרס, ומי שירצה יספר סיפור שמתאים לו. ברור שצריך משהו, תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני לא מצליחה להבין איך לא כולם שמו את המפתחות ב־8 באוקטובר ואמרו 'שלום, זה עלינו'. בלי ועדה ובלי חקירה. כולם אחראים. יקום דור חדש ויתפוס עמדות".
אף אחד מהשלושה לא היה איש תקשורת משופשף לפני שהחל להגיש את ההסכת. ליאת, המתגוררת כיום בקריית טבעון, היתה אשת היי-טק. אדוה, מקיבוץ גבעת ברנר, עסקה במשאבי אנוש, ואילו תומר, ממושב שדמות דבורה, היה במשך שנים עורך דין פלילי מצליח. כשהשמיים נפלו מסלול חייהם השתנה, והיום הם בעיקר עסוקים בשמירה על זכר ילדיהם ובשיקום חייהם.
"איבדתי את הכמיהה למקצוע", תומר מודה, אף שחלם מילדות להיות עורך דין. "זה נראה לי היום הבל הבלים. לא יכול להיות שקודם קמתי בבוקר, לבשתי חליפה והלכתי לבית משפט, ואחרי השבר העצום שוב אלך לשם. אבל במסגרת השיגעון הלא נגמר של הורה שכול, גם כאן אין חוקים. יכול להיות שבעוד שנתיים תפגוש אותי בדיון משפטי. אני בעיקר רואה כרגע את היום הבא".
ליאת מבינה על מה תומר מדבר: "זה טריקי. עזבתי עבודה בהייטק, אבל היום אני רוצה להפוך את ההרצאות שאני מעבירה לעסק", היא מספרת. "אם בהתחלה כל העיסוק היה בלדבר על איתי ועל עצמי, היום אני עסוקה בשאלת הפרנסה והחזרה לחיים. הייתי מעדיפה לא לחשוב על הנושא, אבל אין ברירה. לאחרונה הקלטנו פרק על הנושא הכספי שנתיים אחרי".
זו דאגה שמשותפת להרבה הורים?
תומר: "לאחרונה נערך סקר ב'יד לבנים' שקבע ש־34% מההורים והאחים השכולים במלחמה לא חזרו לעבוד. מדובר בצונאמי. איך יכול להיות שקודם הרווחתי עשרות אלפי שקלים כעורך דין, וכעת הגעתי למצב שאני לא מתקרב להכנסה והמדינה לא מסייעת? אני לא מבקש שתחזיר את בני, אני לארג' איתה, אבל מה שהרווחתי ב־6 באוקטובר - קחו שנים אחורה בדוחות לרשויות המס ותחזירו אותי למצבי הקודם. אני לא רוצה להתעשר, אבל גם לא להיות עני, או למצוא את עצמי מוטרד מענייני פרנסה כשגם ככה אני לא ישן בלילות וחווה התקפים".
"זה כמו טיפול"
השכול הפגיש את השלושה בסדנת כתיבה שבסופה יצא הספר "אינני באף מקום אחר", שבו כל אחד מהם כתב פרק. הם הפכו לחברים והקימו קבוצת ווטסאפ קטנה ופעילה שבה שפכו את הלב, עד שאדוה אמרה שאסור שהשיחות יישארו בפורום מצומצם. הם חשבו על סרט, על השתתפות בסדרה "מחוברים". תומר החל לשווק את הרעיון, עד שבכאן הסכתים הרימו את הכפפה. כיום מדובר בהסכת מצליח שצובר עוד ועוד מאזינים.
"כמו טיפול", תומר מודה. "אני נפגש עם הבנות לפחות פעם בשבועיים ושופך בשיחות שלנו את מה שעובר עלי. אנחנו קובעים מראש נושא, אבל לא משוחחים לפני כן, כדי שכל אחד יבוא להקלטה עם התובנות שלו. סוג של שיחה בהפתעה".
אדוה: "אני מאוד משחררת בשיחות, וגם מקשיבה לחבריי, ואז בוחרת מה לקחת מהם ומנסה על עצמי בצורת ההתמודדות. יש דברים שבהם אני דומה להם ויש דברים שלא. נגיד, היום בפרק תומר אמר שהוא בטוח שהמלחמה לא תחזור, ואילו ליאת ואני אמרנו 'היא עוד דקה כאן'".
בגלל החרדות שלכן?
אדוה: "כי שום דבר לא השתנה. בקלי קלות קורה לנו עוד 7 באוקטובר. הקלות שבה מייצרים פה קונספציה, עוד זחיחות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שאנחנו מנצחים גדולים".
ליאת: "המלחמה מסתיימת ללא תחושת ביטחון, בטח לא ניצחון, אבל זה גורם בעיקר למחשבות על מה איתי נהרג. וזה הכי קשה, התחושה שמותו היה חסר משמעות. אני לא יודעת מה הפתרון להכרעת חמאס, יש לי המון שאלות ובלבול, אבל אין אצלי תחושת גאווה, או הרגשה שבני נהרג ושכעת תקום פה חברת מופת. מאוד הייתי רוצה, אבל האם אנחנו בדרך? לא יודעת".
תומר: "אני מרגיש שעומרי לא נהרג לשווא, ושהוא יצא להילחם על הבית, כי הוא היה בשנת שירות בקיבוץ בארי ובשבילו זו היתה מלחמת בארי. הוא הרגיש שפיזית הוא הולך להחזיר את החטופים. וגם אם הפסדתי את הדבר הכי נורא, זה לא היה לשווא".
אדוה: "כל מלחמה היא מבחינתי לשווא, כי מסביב עושים הסכמים, וההוא חושב על פרס נובל, והמשפחות שנשארות בלי ילדים אוכלות את הלקרדה, וזה מטריף אותי. עם זאת, בסופו של דבר, נועם היתה חומת מגן. אם היא לא היתה שם - מישהו אחר היה מת. אז זה לא לשווא. היא בחרה במודע לשרת בנחל עוז, השירות הכי משמעותי".
תזכרו את הכאב
לא קל להקשיב לפודקאסט שלהם. הדברים שהשלושה מעלים מגיעים מתוך הקרביים, אבל מתברר שיותר ויותר אנשים מבקשים לשמוע. מאות הודעות מגיעות אל המגישים מדי שבוע. יש כאלה שמספרים שהם מקשיבים לתוכנית כמה פעמים רק כדי לעכל את עוצמת הדברים.
"התגובות המרגשות מגיעות לאו דווקא מהורים שכולים", תומר מספר. "עד שהתחלנו בהרפתקה לא ידענו לאן זה ילך, אבל לאט־לאט אתה לומד מה זה גורם לאחרים. סיפרת שהיה לך קשה לשמוע, זה ברור, אבל תחשוב כמה זה פותח ומנגיש את הדבר המפחיד. היינו הראשונים שדיברו על קנאה בהורי חטופים, מסוג הדברים שאתה מפחד להגיד מול המראה. יש עוד ז'אנר של מאזינים - גורמי טיפול במשרד הביטחון שסיפרו שהם כותבים פרוטוקול טיפול בעקבות דברים שאנחנו מציפים, וזה מדהים".
תומר: "נערך לאחרונה סקר שקבע ש־34% מההורים והאחים השכולים במלחמה לא חזרו לעבוד. איך יכול להיות שקודם הרווחתי עשרות אלפי שקלים כעורך דין - וכעת הגעתי למצב שאני לא מתקרב להכנסה והמדינה לא מסייעת?"
ליאת: "יש אנשים שאומרים שהפודקאסט מאפשר להם לנרמל תחושות, להבין יותר טוב מה קורה איתם, ובעיקר נותן לגיטימציה לדבר על דברים שהם סוג של טאבו. אנחנו אומרים ששום דבר זה לא טאבו, אפשר לדבר על הכל".
הדברים האלה יעניינו גם בעוד שנה?
תומר: "אם לא, נדבר לעצמנו. לי יש את הפחד הזה, כי ממילא אני בודד מאוד עם האובדן שלי, אז לאבד את המסביב? אני לא צריך שידברו על מלחמת 7 באוקטובר, אלא רוצה יחס פרטני. אם אני כותב בפייסבוק, אני רוצה שיקראו אותי, שיקראו על עומרי, כי אני מאמין שאדם חי עד אחרון זוכריו. נכון שזה לא מתאים לכולם, אבל לי זה מתאים. אנחנו רוצים שעוד יכירו, ישמעו ויבינו מה עובר עלינו".
ליאת: "תומר אמר בפודקאסט 'אל תשאירו אותי לבד'. ברור שאנשים ימשיכו הלאה, זה הטבע האנושי, אבל גם הרבה פעמים זה קורה מחוסר מודעות לעובדה שאנחנו צריכים שימשיכו לחבק. בשנת האבל הראשונה דואגים להקיף אותך, ואחרי שנתיים יש תחושה של 'נגמר' - אבל ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קשה עבורנו. אנחנו צריכים שימשיכו לחבק, ולפעמים להביא לנו חלה לשבת".
אדוה: "אני מוצאת את עצמי עם המון הודעות תומכות, אבל אף אחד מילדיי לא קיבל השנה הודעה מהמורה או מיועצת בית הספר, וכתבתי 'מתה להם אחות, שכחתם?'. הם התנצלו, אבל מעצבן להיות בעמדה שאני זו שצריכה להזכיר. לאחרונה הרציתי בפני מורים, ואמרתי להם 'באסיפת המורים הראשונה תגידו להורים שבכיתה יש ילד ממשפחה שכולה, וכעת כקהילה נראה מה עושים בשבילו ובשבילם'. אצלנו בבית הספר יש שמונה חללים וזה לא עלה במחשבתם, ולא מרוע. הם יוצאים מגדרם - אבל מקימים גלעד, כי זה מה שהם מכירים".
אדוה נשואה ליוסי. נועם היתה בתם הבכורה, ויש להם גם את עופרי, יפתח ויובל. ליאת התגרשה מאייל שנה וחצי לפני שאיתי נהרג, ונמצאת כעת בזוגיות. איתי היה בנה הבכור, וכיום בתם מיקה משרתת כמדריכה בחיל השריון, בעקבות אחיה. תומר נשוי לשירלי, וגם אצלם עומרי היה הבכור, אח לנועם ואלה.
"אם לא היינו מתגרשים היה הרבה יותר קשה להתמודד, כי הזוגיות שלנו לא היתה מספיק טובה", ליאת משוכנעת. "מהרגע שהתגרשנו אנחנו חברים ודואגים, ויכולים להיות הורים לילד מת, אבל עדיין הורים".
תומר: "יש משפחות שהתפרקו, יש שהתחזקו. צריך לעבוד בשמירה על התא. אחד הדברים הראשונים שאתה בכל בוקר חושב זה איך אני מוצא דבק אפוקסי כדי לחזק את המבנה".
אדוה: "זה קשה, כי אני מאוד חלשה, וככל שעובר הזמן אני נהיית יותר חלשה ברמות מפחידות, ואני מתכוונת גם פיזית וגם נפשית. הנפש חלשה ולא יודעת איך להתמודד כשילד קורס ויש לו בעיות. אני שואלת איך להיות לו לעוגן. אין ספר על גידול אחים שכולים, וככל שאני נחלשת החיים נעשים יותר מפחידים".
תומר: "יש גם דברים טובים. יש הורים שלא יוצאים מהמיטה, מרוסקים לחלוטין, ואילו אנחנו מנסים לצמוח, לתרום ולעשות דברים עם משמעות. אבל בסוף, באמצע הלילה, אתה מסתכל על התקרה ושואל 'איך יכול להיות שזה קרה לי?'"
ליאת: "המלחמה מסתיימת ללא תחושת ביטחון, בטח לא ניצחון, אבל זה גורם בעיקר למחשבות על מה איתי נהרג. וזה הכי קשה, התחושה שמותו היה חסר משמעות. אני לא מרגישה שבני נהרג ושכעת תקום פה חברת מופת"
למי יותר קשה, להורים או לאחים ולאחיות?
אדוה: "ילדינו שאינם כבר היו כמו מצפן לאחיהם. איך אמרה מיקה, בתה של ליאת - 'זה כאילו כיבו את האור בחדר וכעת צריך לגשש בחשכה'. בסוף, אם האחים ביחסים טובים, זה הקשר הכי משמעותי וארוך שיש לאדם, כי הורים אמורים להתאדות מתישהו, והם והפסידו אותו בגיל צעיר, שזה מבעית. יובל היתה בת 11, ומה היא תזכור? בעיקר סיפורים. השבוע היינו בנחל עוז, והיא אמרה 'לא זכרתי שהעיניים שלה היו כל כך כחולות'. אלו אמירות שמפחידות אותי. עופרי היום בת 18, ונועם היתה לה עוגן מטורף. היא ממש הולכת לאיבוד".
ליאת: "אי אפשר להשוות. מיקה הלכה בעקבות איתי כמדריכת שריון, אבל נשארה לבד. היה ביניהם קשר טוב, היא היתה מתייעצת איתו, ואין מי שימלא אצלה את החסר. כהורים, זו התמודדות אחרת עם ילד שהבאנו לעולם וגידלנו והוא איננו. בור עצום".
הומור שחור
את 7 באוקטובר האחרון כל אחד מהם ציין אחרת. אדוה ומשפחתה ירדו דרומה לנחל עוז, היכן שנועם נהרגה. תומר ומשפחתו בחרו לטייל בהרי ירושלים במטרה להתנתק, ואילו ליאת הרחיקה עד לגרמניה.
"היום אני ערה מהשעה 2:00 לפנות בוקר, ובכל יום אני מתעוררת בלילות", אדוה מספרת. "אנחנו חיים את הכאב, ובסוף הגוף רושם את הטראומה ופועל אינסטינקטיבית, ממש לפי שעות. מתי היא נרצחה, מתי חיפשנו אותה. אתמול לא הבנתי מה קרה אחר הצהריים. הלכתי כמו משוגעת וניסיתי להבין, ואז אמרתי 'בדיוק לפני שנתיים קברנו אותה'".
תומר: "אני לא צריך שידברו על מלחמת 7 באוקטובר, אלא רוצה יחס פרטני. אם אני כותב בפייסבוק, אני רוצה שיקראו אותי, שיקראו על עומרי. אני מאמין שאדם חי עד אחרון זוכריו. נכון שזה לא מתאים לכולם, אבל לי זה מתאים"
השלושה פעילים. הם מרצים, מגישים הסכת, כותבים הרבה בפייסבוק (לעמודים של אדוה, תומר וליאת, הקישו על שמותיהם), אבל מספרים שלמרות החיוניות - קשה להתעלם מהפצע שממשיך לדמם. לאנשים ששואלים מה שלומו, תומר מצא תשובה: "וואלה". לפעמים הוא מגוון עם "וואלה, וואלה", ומשאיר את מצב הרוח נתון לדיון.
"אותי מעצבן שאנשים מפחדים להתעניין", אדוה אומרת. "כמו שאני מתעניינת בכם, תתעניינו בי. בפרשנות שלי, יכול להיות שהם מרגישים שצריך לחזור לשגרה, ושכמה כבר אפשר לדבר על הנושא?".
באחת התוכניות ליאת סיפרה שהיא היתה אצל חברים, ואז הגיע טלפון מבתם שנמצאת בטיול הגדול בחו"ל, רגע ששבר אותה. "זה לא ממקום מעצבן, אלא יותר מהקושי לשאת", מסבירה. "הילדה שלהם, בת כיתתו של איתי, התקשרה לספר כמה כיף לה. אני אוהבת אותה, אבל היה בי חלק שרצה להקשיב וחלק אחר שרצה לברוח, כי הבן שלי לעולם לא יתקשר מחו"ל, וגם לא הספיק לטייל".
תומר: "אני אוהב שהחברים של עומרי מגיעים. אמנם לפעמים קשה לשמוע, אבל זה מיטיב איתי. עם זאת, לא פעם אני מתעצבן על כך שאני חווה ניתוקים ושאין לי את היכולות שהיו לי פעם. שאני מפחד ממצבים חדשים כמו סיום המלחמה, ומה זה אומר עלי. אני מרגיש שכבר שנתיים אני לא עומד על קרקע בטוחה".
כמה שהפודקאסט קשה, הוא מתובל בהרבה הומור שחור. דברים שלא הייתם חולמים לשמוע בעבר מהורה שכול. אבל לשלושתם כבר אין למי לעשות חשבון.
"זו צורת התמודדות שמדחיקה כאב, וגם חייבים קצת לצחוק", אדוה מחייכת. "יצא ששלושתנו סבבה עם הומור שחור, אבל לא כולם אוהבים. לפני יומיים אמרתי לחבר שהתווכח על חיסכון לילד עד גיל 21 'לא כולם חיים עד גיל 21, שחרר קצת, הוא רק בן 14'. לא תמיד זה קל, אז התנצלתי".
אדוה: "יצא ששלושתנו סבבה עם הומור שחור, אבל לא כולם אוהבים. לפני יומיים אמרתי לחבר שהתווכח על חיסכון לילד עד גיל 21 'לא כולם חיים עד גיל 21, שחרר קצת, הוא רק בן 14'. לא תמיד זה קל, אז התנצלתי"
נועם, בתה של אדוה, רצתה להיות ראשת ממשלה, אז היום מקימים לזכרה מרכז לשירות ציבורי לצעירים המעוניינים להיות מעורבים בעתיד בניהול חיינו. "נועם היתה פטפטנית, אז ידעתי עליה המון", אדוה מספרת. "היו לנו חיים טובים ומערכת יחסים קרובה ואינטימית, ובמובן הזה אין לי חרטה, לא הייתי משנה דבר באופן גידולה. נועם גם זכתה לאהוב, היתה לה זוגיות. זה קצת מרגיע את כאבי הלב הבלתי אפשריים".
ליאת: "איתי כתב יומן בשני פנקסים שונים. בראשון רק על 7 באוקטובר, ואז הוא עבר למחברת שאותה לא מצאנו עד היום. חברים סיפרו שהם כל הזמן ראו אותו כותב בשטחי כינוס, בתוך עזה. אני מתה שהמחברת תימצא. כבר היו לי מחשבות לפתוח את הקבר, אולי היא בפנים. הלוואי שתתגלה".
תומר: "גם עומרי כתב יומן, וזה נותן לנו עוד לדעת מה עבר עליו מ־7 באוקטובר ועד היום שבו נהרג. הוא שיתף שם במהלכים צבאיים ובמה שעובר עליו, ובתחושות ובפחדים, וגם באהבה למשפחה. מצד אחד זה קורע, ומצד שני זה ממלא, כי פתאום אני קולט שאני לא רק חושב שעשינו משהו טוב - אני גם יודע".
