אם נשאל כמעט כל ישראלי מה הוא מייחל לעצמו לרגל השנה החדשה, סביר להניח שהתשובה הראשונה תהיה משהו כמו "שיהיה כבר שקט", או "שיגיע כבר השלום". ברוח התקופה. אבל על פי הפסיכותרפיסטית והסופרת שרלוט פוקס וובר, כנראה כל מי שיענה תשובה כזאת לא יעשה זאת בכנות מלאה.
התשובה האמיתית היא כנראה הרבה פחות נקייה וראויה. המאוויים הכי כמוסים של רובנו עוסקים פחות בשלום עולמי ויותר ברצונות העמוקים שלנו, בתשוקות החבויות ובפנטזיות שלנו. לפעמים הסודות שלנו הם כאלה שכבר ידוע לנו שאנחנו מסתירים, אבל לפעמים הם סיפורים שלא סיפרנו - אפילו לעצמנו.
בהתאמה, מה שמעסיק את פוקס וובר בתחילת הראיון הוא לא העובדה שספר הביכורים שלה, "מה אנחנו רוצים באמת", הוא הצלחה מסחררת, תורגם ל־16 שפות וכעת יוצא לאור גם בישראל (הוצאת תכלת, בתרגום לעברית של נורית גרידינגר). "אני נורא נבוכה", היא אומרת בפיזור דעת כשאנחנו נפגשות דרך המסך. "נתקעה לי עדשה בעין, ועכשיו כל מה שמעסיק אותי זה כמה מוזר אני בטח נראית". אבל מייד היא מתעשתת ומוסיפה: "כמה נרקיסיסטי מצידי להתעסק במראה שלי. האמת היא שלפעמים אני מרגישה טוב יותר ממה שאני מציגה, ולפעמים אני מרגישה עם עצמי פשוט זוועה. זה משהו שאני עובדת עליו כל הזמן".
הכנות של פוקס וובר נשמרת במשך כל הראיון. היא לא יכולה אחרת. הרי זה מה שהיא מבקשת מהקוראים של ספרה לעשות: לזהות למה הם באמת משתוקקים - ולא מה נדמה להם שצריך לרצות. והיא יודעת שהיא מבקשת לא מעט.
"הכרה ברצונות האמיתיים שלנו היא קצת מסוכנת. זאת הסיבה שאנחנו משחקים משחקי הסתרה, מעצמנו ומהסביבה. כי זה עלול להיות כרוך בהבנה שמה שאנחנו רוצים הוא לא מה שמצופה מאיתנו לרצות, לא מה שמקובל חברתית, או שמשהו שאנחנו כמהים אליו פשוט נמצא מחוץ להישג ידנו".
אז מה בכל זאת זה תורם לחיינו?
"אני חושבת שזה משחרר בטירוף להיות מסוגלים לזהות ולשאת רגשות מעורבים, ולעיתים גם סתירה. למשל, המשיכה לפרי האסור, העובדה שאפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם בלי למחוק לגמרי את אחד הצדדים, ושאפשר להכיר בכך שאתה רוצה לעשות משהו שערורייתי, שאינו לטובתך. ייתכן שתבין שלעולם לא תגשים את הכמיהה הזו, אבל עצם ההכרה באמת הרגשית יכולה להיות משחררת".
"הרצון באהבה יכול להיות מאתגר. בן זוגי מעולם לא שמע מאמו 'אני אוהבת אותך'. יש כאלו שמתמודדים עם תשוקה מינית מודחקת, שלפעמים קשורה לרצון לכוח או להיות נראה. המין עצמו הוא גם סוג של תלבושת, ולעיתים קל לדבר עליו יותר מאשר על הרגשות שמאחוריו"
את יודעת, בימים האלה, בישראל, קשה להתעסק ברצונות שלנו. אנחנו כבר שנתיים רצופות במלחמה.
"אני יודעת. בתור יהודייה, אני עוקבת בדאגה אחרי מה שקורה בארץ. אני אמריקנית, חיה בלונדון ונשואה לגבר אירי. רוב בני המשפחה שלי חיים בניו יורק ובפריז, כך שאני לא בטוחה שאני מרגישה לגמרי שייכת לתרבות אחת. אבל היהדות היא חלק משמעותי בזהות שלי. אני מקפידה לחגוג עם ילדיי את ראש השנה. ואני יכולה להגיד שאפילו במצב קיצון כמו זה שמתרחש עכשיו בישראל - משבר של חיים ומוות - עדיין יש במה להיאחז".
מעמידים פנים
לפוקס וובר יש מזג נעים, מזמין, כזה שגורם למטופלים לרצות לספר לה את סודותיהם הכמוסים ביותר. ובכל זאת, לדבריה, "אני חושבת שתמיד הייתי חשדנית לגבי כמה אנחנו כנים. כנות וישירות זה הרבה יותר קשה מהעמדת פנים, במיוחד בתרבות הבריטית. אפילו במרחב בטוח כמו טיפול.
"הניסיון שלי החל כמטופלת, כבר בגיל 6. הבנתי שאני צריכה להטעות את הפסיכולוג שלי כדי לצאת מזה. ועדיין זה לא מובן מאליו. רק הבוקר אחד המטופלים שלי הופתע לגלות שטיפול הוא מרחב שלא תמיד אנשים מתנהלים בו לגמרי ביושר".
כתיבה, כאמור, אינה תחום העיסוק המרכזי של פוקס וובר. היא בת 42, אם לשני בנים, בני 10 ו־5. גדלה בקונטיקט ולמדה בפריז ובלונדון. "תמיד אהבתי סיפורים של אחרים", היא מודה. "אני באה ממשפחה של סופרים, ולכן תכננתי מראש לא להיות סופרת - כי בדרך כלל יש מקום רק לסופר אחד בכל מרחב.
"ובכל זאת, אני אוהבת מילים, ומתברר שהיו לי שאיפות סודיות שלא העזתי להודות בהן אפילו בפני עצמי. שזה די אירוני בהתחשב בנושא של הספר. ועדיין, הופתעתי מעצמי. באמת לא הרשיתי לעצמי לחשוב שאני רוצה לכתוב".
"הניסיון שלי החל כמטופלת, כבר בגיל 6. הבנתי שאני צריכה להטעות את הפסיכולוג שלי כדי לצאת מזה. ועדיין זה לא מובן מאליו. רק הבוקר אחד המטופלים שלי הופתע לגלות שטיפול הוא מרחב שלא תמיד אנשים מתנהלים בו לגמרי ביושר"
הופתעת גם מכך שהספר זכה להצלחה בינלאומית?
"רוב הזמן אני לא מאמינה שיש בכלל מישהו שקורא את מה שכתבתי".
הספר של פוקס וובר הוא קריאה קלה, קולחת ומעוררת הזדהות. היא חוקרת לאורכו 12 רצונות עמוקים שמניעים אותנו. החל מהרצון לאהוב ולהיות נאהבים, דרך הרצון לקבל תשומת לב ולהיות מובנים ועד לרצונות מדוברים פחות - כמו הרצון לשלוט, לקבל את מה שאסור, והרצון המיני, על המורכבות והעוצמה שבו.
במרכזו של כל פרק עומד סיפור אישי אחר. הסיפורים מבוססים על מטופלים של פוקס וובר, והפרטים המזהים שונו לצורך שמירה על פרטיותם. הפרק הראשון מביא את סיפורה של טסה, אישה בשנות ה־60 לחייה, על ערש דווי בשלבים מתקדמים של סרטן הלבלב, שפוקס וובר טיפלה בה לצד מיטת חולייה בבית חולים בלונדון. למרות הכאבים והידיעה שהזמן שלה קצוב, היא התעקשה לא להיעלם לתוך תפקיד החולה, אלא לדבר על הרצונות העמוקים שלה - לא רק בריאות, אלא גם אלו הקשורים באינטימיות, בנראות ובתחושת חיות עד הרגע האחרון.
דווקא מתוך הסכנה והידיעה שהסוף קרוב, טסה ביקשה להרגיש שהיא חיה באמת, גם אם לרגעים קצרים. הסיפור של טסה מציב את הקוראים מול שאלה אוניברסלית: האם אנחנו באמת יודעים מה אנחנו רוצים, או שאנחנו מוותרים על זה עד שמאוחר מדי?
איך הגעת דווקא ל־12 הרצונות האלה?
"אני חושבת שיש יותר מ־12 תשוקות, אבל הייתי צריכה מסגרת לעבודה שלי, אחרת זה היה פשוט אינסופי. היו נושאים שחזרו על עצמם: הרצון בתשומת לב, שאני עדיין אוהבת לגלות כי הוא טאבו בקרב מבוגרים, וגם הרצונות הפשוטים לכאורה, כמו אהבה וחירות, שעדיין יש דרכים להסתיר אותם".
היה צורך לעשות התאמות בין התרגומים מבחינת הרצונות?
"זו שאלה מעניינת. הלוואי שידעתי את כל השפות, כדי להבין את הדקויות. תמיד יהיה צורך בהתאמה תרבותית. בכיוון עדין של הדרך שבה כל סיפור מתפתח, כמו שאני לא סבורה שאי־פעם נחווה תשוקה בדיוק באותו אופן. אבל יש גם הרבה במשותף.
"גדלתי עם סיפור שאבא שלי נהג לספר", מספרת פוקס וובר. "הוא למד באוניברסיטת קולומביה, והיה לו שם מרצה שנשבר באמצע השיעור. פתאום, מול כולם, הוא התפרץ וצעק: 'כולם צריכים הכל!'
"המשפט הזה הפך אצלנו למין בדיחה משפחתית, אבל גם לאמת גדולה. כי בסופו של דבר, כולנו באמת צריכים הכל. לפעמים אהבה, לפעמים כוח, לפעמים יופי או תשומת לב. אין רצון אחד שהוא יותר 'נכון' או יותר 'חשוב'. כולם חלק מהאנושיות שלנו, לא משנה באיזו שפה אנחנו מדברים או באיזו תרבות גדלנו".
למשל, על נשים בישראל יש הרבה פעמים לחץ להתחתן ולהביא ילדים.
"אני חושבת שככה זה ברוב התרבויות. הגיל והנסיבות יכולים להשתנות, אבל תמיד יש לחץ ללכת לפי תסריט קבוע ולהתיישב במסלול סטנדרטי. לפעמים הלחץ הוא דווקא למרוד, אבל אנחנו כל הזמן נמשכים ונדחפים לכיוונים שונים. כלומר, גם המרד מושפע מדברים שאינם באמת הרצון שלנו.
"ייתכן שזה לא מה שאתה באמת משתוקק לו באופן אישי, אלא משהו שהונח עליך מבחוץ. ואני חושבת שאנחנו חדירים לכל כך הרבה מסרים שונים, עד שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו מצייתים לקולות של אחרים מבלי לדעת כלל מה אנחנו באמת חושבים בעצמנו. ולכל אלה שנכנעו ללחץ היהודי והביאו ילדים לעולם, אני אגיד: זה הרבה עבודה, זה אף פעם לא נגמר, ולרוב אין לך ברירה אלא להניח את הרצונות שלך בצד ולהקדיש את עצמך לילדים. אבל לא צריך לתת את כל כולך. קצת אגואיזם הוא חשוב".
באחד מפרקי הספר, פוקס וובר מספרת על עבודתה ארוכת השנים עם ג'ק, גבר בשנות ה־50 המאוחרות לחייו, שהגיע לטיפול כדי להבין אם כדאי לו להישאר נשוי לאשתו זה כמעט 40 שנה. "היא עבדה עלי", הוא טוען נגד אשתו, שלדבריו מכרה לו סיפורים שקריים על אהבה ונישואים בעוד התשוקה ביניהם כבתה כבר מזמן. בטיפול, הם ניסו להגיע ללב הדבר הזה שהוא משתוקק אליו: "אני רוצה שהלן תהיה סקסית. שתרצה אותי כמו פעם".
העבודה הטיפולית מספקת תפניות מפתיעות בעלילה, עד שהם מגיעים בסוף ללב העניין, שלא נעשה לו ספוילר. מה שברור מהסיפור הוא שמאחורי הגבר המסוקס והמאוכזב מתחבא אדם פגיע, שרק רוצה להרגיש רצוי.
מצאת שיש רצונות שאנשים חוששים להודות בהם יותר מאחרים?
"כן. הרצון בכוח נתפס אצל אנשים כלא נוח. אבל הכוונה היא לאו דווקא לשליטה על אחרים, אלא לתחושת השפעה, כוח אישי וסמכות.
"גם הרצון באהבה יכול להיות מאתגר עבור אנשים מסוימים. בן זוגי מעולם לא שמע מאמו 'אני אוהבת אותך'. הרבה אנשים מתמודדים עם תשוקה מינית מודחקת. לפעמים היא קשורה לרצון לכוח או להיות נראה. המין עצמו הוא גם סוג של תלבושת, ולפעמים קל לדבר עליו יותר מאשר על הרגשות שמאחוריו".
עבודה מתמדת
בספר מובא גם סיפורה של סאינג, אישה צעירה שמשוועת להכרה ולתשומת לב מצד הבוס שלה. הכמיהה העצומה והמתמדת שלה לתיקוף, למרות היותה אישה מצליחה בתחומה, הביאה אותה לספת הטיפול. שם, פוקס וובר מיטיבה לתאר איך מתפתחת הבנה עצמית. "היכרות עצמית היא עבודה מתמדת", כותבת פוקס וובר. "אם נפתח הבנה עצמית טובה מספיק, נוכל לעצב מחדש את התפקידים שאנחנו ממלאים".
אליס, מטופלת אחרת של פוקס וובר, מתוארת בספר כ"מערכת היחסים הטיפולית הארוכה ביותר שהיתה לי עד כה". היא בת 38, עם בן זוג הגון ותינוקת מתוקה בת שנה. לכאורה, יש לה כל מה שרצתה לעצמה. היא הניחה את עברה הפרוע מאחוריה ומצאה שלווה. אבל בפנים - סערה.
"עבדתי כל כך קשה כדי לפתור דברים, אז למה אני חוזרת אליהם עכשיו באובססיביות כזאת?" היא שואלת בטיפול. יחד, הן עוזרות לאליס להגיע לצדדים הנסתרים בנפשה, לנסח למה היא באמת מתגעגעת ומה מסתירה המשיכה שלה.
היכולת לשלב בין עומק רגשי וחקר פנימי לבין שפה נגישה ויומיומית בולטת בכתיבתה של פוקס וובר. היא מענגת את הקוראים שלה עם ביטויים, הגדרות ודיונים על מושגים ותפיסות מעולמות הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והאמנות, אבל באופן שמוריד אותם לקרקע ומשתלב היטב ברעיונות שהיא מציגה.
לאורך השיחות הטיפוליות שהיא מגוללת, פוקס וובר שוזרת חידושי שפה שיצרה, כאלו שאפילו מצליחים לעבוד בתרגום לעברית, כמו "להשוויצטנע" (Humblebrag) - תלונה מזויפת במסווה להתפארות. כשאנחנו רוצים להשוויץ, אבל מתביישים להודות בכך; או למשל המונח "מחמעליבות" (Complisults), שמתייחס למצב שבו אנחנו מעבירים או מקבלים מסרים סותרים - עוקצים כשאנחנו נראים ידידותיים, או מותחים ביקורת שיש בה מחמאה סמויה. ומי לא מכיר את ה"מתייעציקים" (Askholes) - אנשים שמבקשים עזרה ועצה, ואז מתעלמים ממנה או דוחים אותה?
בימים אלה היא עובדת על ספרה הבא. לדבריה, "הוא נקרא 'מפלצות קדושות'. הוא עוסק בקשרים בעייתיים, טראומטיים ומסעירים שהיו לנו בחיים. אותם קשרים סוערים במיוחד שלא הצלחנו להרפות מהם, גם כשהם כאבו. נלמד להכיר את המפלצות הפרטיות שלנו ולאהוב אותן".
ומה לגבי הרצון שמשותף לכולנו - הצורך בוודאות ובשליטה על נסיבות חיינו?
"זה יישמע שטחי, אבל אני חושבת שחשוב לאפשר לעצמנו רצון והנאה בכל מידה ובכל צורה אפשרית", אומרת פוקס וובר. "גם כשהדברים הגדולים מסביבנו מתוחים וקשים - תמיד יש משהו בתוך ידיים, משהו קטן אך אמיתי, שיכול לתת שמחה ואנרגיה".
לשנה החדשה, היא מציעה לכל אחד ואחת לקחת רגע לעצור ולשאול את עצמו: מה באמת אני רוצה? לא מה מצופה ממני, לא מה החברה או המשפחה מציעות, אלא מה מרגיש לי נכון. "גם אם מדובר בדברים קטנים - ארוחה טובה, טיול קצר, רגע של קריאה", היא אומרת, "אלו הם הדברים שמחזיקים אותנו ומעניקים לנו שמחה".
היא קוראת לנו להיות "חמדנים", במובן הטוב: "תנו לעצמכם תשוקה והנאה בכמות ובצורה שניתן, גם אם זה בסתירה לערכים או לנושאים גדולים יותר. אנחנו תמיד רוצים משהו - שעה של שקט, רגע של צחוק, חיבוק עם ילדינו. לזהות את הדברים האלו ולתת להם מקום - זה מה שיכול להפוך את השנה החדשה למעט טובה יותר, גם כשסביבנו מורכבות גדולה".
תתעקשו על ההנאות האנושיות | שרלוט פוקס וובר, מיוחד לקוראי "ישראל היום"
החגים האלו מגיעים בתקופה שבה הטרור והאבל מרגישים בלתי פוסקים. לדבר על מתיקות או על התחדשות עלול להישמע נאיבי. ובכל זאת - למען מה אנחנו כאן אם לא כדי לחיות? לא רק כדי לשרוד, אלא גם כדי להתעקש על ההנאות האנושיות, שהופכות את החיים לשווים את המאבק.
בשנה הבאה, אני מציעה לנו להתחבר. לחבק זה את זה קרוב יותר. לא רק בצל האובדן, אלא גם בתקווה עיקשת לאינטימיות. אנחנו רוצים לצחוק, גם אם זה לא בדיוק מתאים. אנחנו רוצים לשחק, ליצור דברים, לפנק את היצירתיות שלנו, לזכור שהדמיון עצמו הוא סוג של הישרדות.
וכן, הניצחונות הקטנים הם חשובים. להתגעגע למשהו פראי פשוט כי רוצים, גם אם "לא צריך". לבקש תשומת לב באופן תיאטרלי - שפתון אדום, צחוק רם, המחווה הדרמטית שאומרת "אני עדיין כאן". לשים לב להנאות פשוטות, לגלות אפשרויות שמנצנצות בקצה הראייה. ניצוצות אלה אינם שטותיים, הם מעשי מרד קטנים המתחפשים לכיף.
גם יצירתיות היא אומץ. ואין צורך שהיא תהיה גדולה או ראויה לתערוכה. אפשר ליצור בכל דרך שנראית משמעותית: לצבוע רהיט ישן, לבשל משהו הרפתקני בדרך חדשה, לכתוב שורה שאינה מובנת עד לרגע שבו היא פתאום מתבהרת. אפילו הדרך שבה בוחרים לנהל שיחה - בכנות, במשחקיות - יכולה להיות צורה של ביטוי. ליצור זה לתבוע את החיים חזרה מהפחד.
השנה, הדבר הרדיקלי ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להכיר ברצונות שלנו לקרבה, להנאה, ליופי - בלי להתנצל. לומר: גם כאן, גם עכשיו, אנו מעיזים לחיות במלואנו. זאת אינה בגידה במתים או הכחשה של הסבל, זו הצורה האמיצה ביותר שלנו לכבד את החיים
הסופר אלבר קאמי כתב פעם: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח". הקיץ הזה אין פירושו להתעלם מהמציאות. זה הסירוב לתת לאימה לקבוע את כל הסיפור. לאפשר לרצון, לשובבות, לעדינות וליצירה לתפוס מקום גם כשהאֵבל רועם.
השנה, אולי הדבר הרדיקלי ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להכיר ברצונות שלנו לקרבה, להנאה, ליופי - בלי להתנצל. לומר: גם כאן, גם עכשיו, אנו מעיזים לחיות במלואנו. זאת אינה בגידה במתים או הכחשה של הסבל, זו הצורה האמיצה והמשחקית ביותר שלנו לכבד את החיים.
שנה טובה. מי ייתן והשנה הזו תעניק לנו, מעל לכל, את האומץ לרצות, להתחבר, ליצור וליהנות מכל ניצחון קטן, מהעדין ועד לתיאטרלי, כהוכחה לכך שהחיים מתעקשים להיות עצמם.
