המגינים השקטים של העוטף: "הרמנו משהו מהקרקע וגילינו מנהרת חמאס"

שנתיים עברו, צה"ל עדיין נלחם בעזה והבומים לא מפסיקים לרגע. מסביב לעוטף, במקומות שהצבא לא נכח בהם ב־7 באוקטובר, יש היום כוחות גדולים שלא מפסיקים לעבוד, ובהם נשים, חרדים, מילואימניקים שטוחנים מאות ימים, ואפילו לוחמים מוסלמים. כל הקשת, בלי הבדלי דת, גזע ומין. ביקרנו בכמה מהמקומות האלה, שבחזית המרכזית, כדי לראות - וגם לנסות לשמוע בין פיצוץ למשנהו - איך זה עובד. וזה לגמרי עובד.

גדוד איסוף קרבי, נתיב העשרה | "בסופ"ש לא היינו צריכות אוכל, כי קיבלנו מהתושבים סירים על גבי סירים"

שעת בוקר במושב נתיב העשרה. שש לוחמות מגדוד איסוף קרבי יושבות ליד עמדה מאולתרת ומטיסות רחפן מעל שכונותיה החרבות של בית חאנון. רב"ט נ' מחזיקה בג'ויסטיק ומכוונת את הכלי המעופף מעי חורבות אחד למשנהו. העיניים שלה ושל סמלת ת', שיושבת לצידה, צמודות למסך שממול, מתעלמות לחלוטין מחברותיהן שמעבירות את הזמן בסמוך.

"המשימות מתחילות באזור קיבוץ רעים ועד זיקים, ובכל פעם המשימה עוברת למקום אחר", מספרת סמלת ג', המפקדת בצוות. "כשגדוד נכנס לעזה, אנחנו מתפקדות כעיניים שלו, וזה סיפוק עצום. לפני שבועיים עבדנו עם חטיבה 7 של השריון והבחנו בארבעה מחבלים במרחק של 100 מטרים מהכוח. אחרי 30 שניות כבר היה 'זיק' באוויר שנטרל אותם. זה התפקיד. אם לא היינו מזהות תנועה חשודה ליד החלון, זה היה יכול להסתיים אחרת. תחשוב שבמרחק של 100 מטרים מספיק ירי נק"ל".

הןן מספרות שבלילה הקודם התקשו להירדם בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות של צה"ל מעבר לגבול. "ההרגשה בעזה היא סוריאליסטית, כאילו חיים בעולם מקביל", מספרת סמלת ע', שמתפעלת רחפן משתיים וחצי לפנות בוקר. "זו מעין בועה, מציאות אחרת".

סמלת ע' אחראית על רחפן תצפית. ביחידה מופעלים רחפני תצפית גדולים, רחפנים קטנים שמסוגלים להיכנס בין סורגים, רחפנים שמתמחים באיתור מצלמות ורחפני תקיפה מתאבדים. כל אחת מהלוחמות מופקדת על כלי אחר.

"באזורים שבהם מסתובבים אנשים אתה מתמקד במציאת פעילים, ויש אזורים שבהם אתה מחפש פירי מנהרות", מסבירה רב"ט י'. "בסוף אנחנו מיומנות באיתור. הממצאים מועברים למודיעין, והם אלה שמאמתים אותם. הרבה פעמים אתה חושב שגילית מנהרה, והם יגידו לך שמדובר בבור ביוב. אנחנו לא עושות פעולה קיצונית לפני קבלת אישור מהמודיעין, מתא התקיפה ומהמג"ד. זה עובר הרבה תהליכים".

רב"ט נ' מציגה בפניי פיר בבית חאנון שאותו הכירה מריחופים קודמים, לא משהו חדש בנוף. "זו לא פעילות שבה אתה מנטרל במיידית מחבלים", מסבירה סמלת ג'. "זו פעילות שרק אחרי שבועיים, אחרי שהמודיעין מפענח, מגיעות התוצאות. ומכיוון שהפעילויות משתנות והגזרה משתנה, זה מעניין יותר".

נראה שצה"ל מקפיד יותר מאז 7 באוקטובר.
"זה עדיין טרי, אז על כל דבר שמים דגש. צה"ל מורתע, המדינה מורתעת. זה העיר אותנו. האם בעוד עשר שנים גם נהיה כאלה? זו שאלה".

ג' באה ממשפחת לוחמים, וגם אחותה קצינה בפלוגה, רק בצוות השני. במשך שמונה חודשים היא היתה חפ"שית, עד שיצאה לקורס מפקדים. חברותיה מעידות שהיא המבוגר האחראי במאהל. "הרבה לפני הגיוס רציתי להיות לוחמת, ואחרי 7 באוקטובר זה רק הלהיב אותי יותר, כי ראיתי מה בנות בצבא עושות", היא אומרת. "בסוף כולנו כאן חברות, והן מכבדות אותי לא רק כי אני המפקדת".

מושב נתיב העשרה ספג מכה קשה במתקפת חמאס, ו־20 מתושביו נרצחו. "קשה לדעת מה כל בן אדם כאן עבר", אומרת סמלת ג', "אבל חלק מהאנשים באו וסיפרו לנו כמה זמן הם גרים פה ולמה בחרו להישאר. הם מארחים נפלאים. בסוף שבוע לא היינו צריכות לדאוג לאוכל, כי קיבלנו מהם סירים על גבי סירים. רק תיקחו".

רב"טית י' מהנהנת בראשה. "זה נותן לי הרגשה טובה להיות פה", היא אומרת. "אולי ב־7 באוקטובר תושבי המושב לא זכו להגנה, אבל עכשיו צה"ל איתם".

גדוד נצח יהודה, מחסום ארז | "יש בית כנסת, יש אוכל כשר למהדרין, והכי חשוב - יש פה חבר'ה מעולים"

אל בנות המאהל בנתיב העשרה מגיע לביקור ג'יפ עם לוחמי גדוד נצח יהודה, שתופסים את מחסום ארז הסמוך. הגדוד מתאפיין באופי דתי־חרדי, והמפגש בין בנות האיסוף ללוחמים עם הכיפה והציצית רק יכול להסביר לחוששים משירות משותף, שבסוף זה אפשרי.

"אפשר לשמור כאן על אורח חיים דתי", מבהיר סגן ע' מגדוד נצח יהודה. "מובן שההתעסקות היא לא כל היום בלימוד תורה, אבל בזמן הפנוי אפשר ללמוד. יש רבנים שמגיעים לסייע, יש בית כנסת, יש אוכל כשר למהדרין, והכי חשוב - יש פה חבר'ה מעולים".

סגן ע': "אני דואג שהם ידברו יותר עם הבית ושהיציאות שלהם יהיו יותר טובות, אבל הם נלחמים ונכנסים לעזה כמו גדולים. זה גדוד שתמיד מחפש תעסוקה. יוצא מתמרון ומייד תופס הגנה. לא מבקש חופש"

סגן ע', שעלה לבדו לפני ארבע שנים מדרום אמריקה, הוא מפקד מחלקה בגדוד. ע' מבקש שלא נזכיר את שם מדינת המוצא שלו. בכל זאת, יש לו שם עדיין משפחה ("דואגים, אבל גאים"), ובימים כאלה הכי טוב להישאר מתחת לרדאר.

"תמיד רציתי לעלות לישראל. בבית הטמיעו בנו ציונות, והחלום הגדול היה גיוס לצבא", הוא מספר. "ראיתי הרבה סרטונים על צה"ל, בפורים תמיד התחפשתי לחייל, וכשישבתי בבית ושמעתי על פיגוע בארץ זה הכעיס אותי שאני לא יכול לעזור".

הוא עלה לארץ בגיל 18 עם כמה מחבריו, למד חצי שנה בישיבה, ובנובמבר 2022 התגייס לצה"ל כשבפיו עברית בסיסית, שאותה שיפר מאוד מאז עלה על מדים. "זו זכות להיות קצין", הוא מסביר בעברית מצוחצחת. "זה בונה אותי קודם כל כבן אדם, וזה כבוד גדול להגן על הארץ - זכות שבעוד שנים נספר עליה לילדינו ולנכדינו. מבחינתי זו הזדמנות שלא תחזור".

7 באוקטובר תפס את ע' בחופשה בבית בסיום קורס מ"כים. הוא מייד דילג דרומה, ויחד עם חבריו לקורס ומפקדיו הצטרף לכוח מחטיבת הקומנדו שטיהר את קיבוץ כיסופים, שאליו פלשו מחבלי חמאס. "נלחמנו עד שהקיבוץ הוכרז כנקי", הוא מספר.

ע' היה אז מ"כ, בהמשך עבר קורס קצינים והופקד על מחלקת טירונים, שעימה עבר את מסלול ההכשרה. לפני כמה חודשים הגיע עם חייליו לקו בצפון הרצועה. "מה מיוחד בגדוד שלנו? בעיקר הרקע שממנו מגיעים הלוחמים", הוא מסביר.

"יש חיילים שהגיעו לכאן מסביבה קשה אחרי שהעיפו אותם מהבית, או שמגיל קטן אף אחד לא דאג להם, והם הפכו פה ללוחמים ואפילו למפקדים. נעשית כאן עבודה מטורפת. יש אצלנו לוחמים שעזבו משפחות כדי להתגייס. יש לי חייל בן 28, מצטיין מפקד אוגדה, שהתגייס כשהוא כבר אבא. זו רוח לחימה שלא ראיתי בשום יחידה אחרת בצה"ל".

איך אתה דואג לבעלי המשפחות?
"יש מעטפת שלמה שעוזרת להם. אני דואג שהם ידברו יותר עם הבית ושהיציאות שלהם יהיו יותר טובות, אבל הם נלחמים כמו כולם ונכנסים לעזה כמו גדולים. זה גדוד שתמיד מחפש תעסוקה. יוצא מתמרון ומייד תופס הגנה. לא מבקש חופש".

בחודש יולי האחרון, בבית חאנון, מרחק קילומטרים ספורים מהמקום שבו אנחנו יושבים כעת, נהרגו חמישה חיילים, מתוכם ארבעה לוחמי נצח יהודה. "זה היה אירוע קשה לפלוגה, אלה אנשים שהכרנו", מספר סגן ע', "אבל רוח הלחימה עכשיו אפילו גבוהה יותר מלפני האירוע, כי אנחנו רוצים להנציח אותם ולהילחם בשבילם".

קשה להוציא את סגן ע' מהטראנס הצבאי שהוא נמצא בו. הבחור הצעיר הזה מורעל אמיתי. "אני משתדל לשמור את החיילים ערניים", הוא אומר. "אני מקפיד לדבר איתם על התרעות מודיעיניות שמגיעות, מראה להם סרטונים על הנעשה בגזרה, אבל בעיקר מבקש שיהיו מוכנים, כי זה לא משנה אם הם לא ראו אויב חצי שנה או שנה.

"גם צה"ל לא ראה אויב מאז 'צוק איתן', ותראו מה קרה לו. צה"ל קיבל מכה, אבל למדנו מהטעויות. הציוד היום יותר מתקדם, הלוחמים יותר מאומנים וההכשרות מתעסקות בתכלס".

המחלקה של סגן ע' כוללת היום 24 חיילים וארבעה מפקדים. הוא מספר שלא כל מי שהחל את המסלול גם סיים אותו, היו שנשרו בדרך, אבל אלה שכאן לא חוששים לעבור את הגבול. לא מזמן הם מצאו מנהרה, ועכשיו הם בדרך להשמיד אותה.

"יש עוד הרבה מה לעשות", הוא אומר. "פתאום אתה מרים משהו מהקרקע ומאתר פיר. ככה זה עובד, והחלום הוא למצוא את החטופים. הם בוודאי קרובים".

הגדס"ר הבדואי, מחנה כרם שלום | "אנשים בכפר עדיין מרימים גבה כשרואים אותי על מדים"

רס"ן א', סגן מפקד גדוד הסיור הבדואי (המדברי), עומד בלשכתו שבמחנה כרם שלום ומביט בתמונתו של אל"ם אסף חממי ז"ל, שהיה מח"ט החטיבה הדרומית באוגדת עזה. הוא נפל ב־7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס.

"אין אנשים כמו חממי", רס"ן א' משוכנע. "הוא עבד על כולנו. נתן לי הרגשה שאני הכי מיוחד בשבילו, וגם לבן אדם אחר נתן את אותה הרגשה, ואף אחד לא סיפר לשני. כשהוא נהרג, כולם חשבו שהם הכי מיוחדים. יש לי צמרמורת כשאני מדבר עליו, כי מפקד כמוהו לא היה. אני תמיד הולך עם הפאץ' 'תהיו טובים, תהיו חממי', כי זה המשפט שהכי התאים לו".

זו תהיה זכות להחזיר אותו?
"וואו, הלוואי שנצליח להשיב אותו ואת שאר החטופים".

רס"ן א' הוא תושב כפר בדואי בגליל התחתון. הוא התגייס לגדס"ר ב־2014, כמה חודשים לפני פרוץ מבצע צוק איתן, ומאז מילא בגדוד את כל התפקידים - מחייל פשוט עד לסמג"ד. "כשאני יוצא הביתה, עדיין יש כמה אנשים בכפר שמרימים גבה כשרואים אותי על מדים", הוא מספר, "אבל אני הולך עם הראש למעלה ובתחושת גאווה".

רס"ן א': "הלוחמים שלי הם לא איציק ולא שובל, וזה מאתגר לשכנע אותם למה הם פה. אז בעיקר משתמשים במורשת הבדואית ובמסורת, ואומרים להם שזו הדלת הכי טובה כדי להיכנס בשערי החברה הישראלית"

הגדס"ר הבדואי נוסד לפני 39 שנים ומקום מושבו הוא בדרום העוטף, מקביל לרפיח. לא מעט אירועים ביטחוניים היו בגזרתו במהלך השנים, אבל דווקא ב־7 באוקטובר הוא היה באימון, וסיירת נח"ל החליפה אותו בהשגחה על הגזרה. את רס"ן א' המתקפה תפסה בביתו.

"הסיפור שלי קצת הזוי", הוא אומר. "מי שהתקשר אלי לדווח זה לא הצבא, אלא אריאל ביליה ז"ל, תושב אופקים, שהיה ראש משמרת במעבר כרם שלום והכרנו מהשירות. לביליה יש סיפור הרואי מאותו היום. הוא חילץ את משפחתו דרך החלון, וכשרצה לצאת קיבל כדור ונהרג. הוא התקשר אלי על הבוקר וסיפר שיש מחבלים מתחת לבית שלו.

"דהרתי לעוטף, וב־11 וחצי כבר היינו בבא"ח דרום כדי להצטייד. לא היה לנו קשר עם המג"ד שנפצע, המח"ט נהרג, והסמח"ט היה פצוע קשה. למעשה, לא היה פיקוד לחטיבה הדרומית, אז הפקודה הראשונה שקיבלנו היתה בסביבות שתיים בצהריים לפתוח כבישים ראשיים למטרות פינוי לאחור. זה מה שעשינו עד עשר בלילה, ואז ביקשו שנהיה מוכנים למשימות המשך".

מאז ועד היום הגדוד לא עזב את הגזרה, מבצע משימות הגנה והתקפה בלתי פוסקות - וצריך לזכור שמדובר ביחידה שרוב חייליה הם מוסלמים. "זו משימה מורכבת להחזיק את האנשים ולהגיד להם לשם מה הם נמצאים כאן", אומר רס"ן א' בכנות.

"הלוחמים שלי הם לא איציק ולא שובל, וזה מאתגר לשכנע אותם למה הם פה. אז בעיקר משתמשים במורשת הבדואית ובמסורת, ואומרים להם שזו הדלת הכי טובה כדי להיכנס בשערי החברה הישראלית. זו המדינה, פה נולדתי, ועליה אני צריך להגן. כאן אין הבדל בין זיידנה לבין אבי מקיבוץ חולית".

אתה באמת מרגיש ככה?
"כן, ו־7 באוקטובר רק חידד לי את הנקודה. אני יודע כבר מזמן שיש לי משמעות בארץ הזו. אני מרגיש כמו שגריר. פעם שאלתי את עצמי אם המשפט של טרומפלדור 'טוב למות בעד ארצנו' שייך גם לי, כצעיר בדואי, ואני חושב שעם הזמן ועם ההשתלבות והחיבוק, זה נוגע גם בי".

כדי להבין על מה רס"ן א' מדבר, אנחנו משוחחים עם סגן ל', הקשר"גית (קצינת תקשוב קרבית; א"ל) של הגדס"ר. בחורה יהודייה שמילאה כמה תפקידים רציניים לפני שהצטרפה ליחידת הלוחמים הבדואים.

רס"ב מ': "בפעם הראשונה שנפצעתי הורידו אותי לסייע בחמ"ל. עשיתי הכל כדי לחזור לחזית, ואז נפצעתי פעם נוספת. אני לא רוצה לעשות ניתוח כדי שלא יעיפו אותי שוב לאחור, אז אני מתפקד על משככי כאבים"

"בתור בחורה, בהתחלה זה נשמע לי מרתיע לעבוד עם גדס"ר בדואי, כי בסוף כל אחד מגיע עם הסטיגמות שהוא גדל עליהן", היא אומרת. "רציתי להגיע לכאן כי זו אוכלוסייה שלא יצא לי להכיר, וזה מתכנס עם החלום שלי להיות בעתיד נציגת ציבור. אני לא מאמינה שאפשר להיות נציגה בלי להכיר את הציבור.

"זו זכות ענקית בשבילי להכיר את האנשים האלה, והלוחמים פה הם כמו אחיי הקטנים ולימדו אותי מהי אהבת הארץ ממקום שלא הכרתי. שיניתי בגדול את דעותיי, ועזוב שמבחינת ידע יצא לי ללמוד דברים חדשים, כמו ההבדלים בין בדואי שגר בצפון לבדואי שגר בדרום. הבנתי גם מה הסיבה שהם מתגייסים ואיך המשפחות שלהם מקבלות את זה".

רס"ן א' (29), הסמג"ד, מגיע ממשפחה בעלת רקע צבאי מכובד. דודו נהרג בלבנון ב־1996, שנה שאחרי שנולד, בן דודו היה מג"ד הגדס"ר ובני משפחה רבים משמשים קצינים. א' חתום בצה"ל עד 2032, והיד עוד נטויה.

"צריך לזכור את 7 באוקטובר בכל שנה, בכל שעה, דקה ושנייה", רס"ן א' משוכנע. "יש אצלי בחדר, בבסיס, וילון מחורר מירי מחבלים, ואני לא רוצה שיחליפו אותו כי זה נותן לי פרופורציות בכל בוקר. זה תפקידנו כמפקדים - לזכור ולהזהיר את החיילים. סיסמת הניצחון היתה ונשארה - כשירות וכוננות".

לחיילים שלך אין משפחות בעזה?
"אני לא בקיא בנתונים, אבל יכול להיות שכן. מה שחמאס עשה ב־7 באוקטובר וממשיך לעשות לא קשור בשום צורה לאסלאם שאני מכיר, וכאחד שבא משם וכאיש מאמין, אני יודע בבירור שהאסלאם מקדש חיים ולא מוות".

מו"פ דרום | "יש משהו טבעי אצל מילואימניקים, שברגע שהם מקבלים צו - הדילמות נעלמות"

רס"ב מ' זקוק לסיוע מאצבעות כף ידו כדי לזכור באיזה סבב מילואים הוא נמצא כעת, ונעצר בארבעה סבבים וחצי - כ־450 ימים שהוא על מדים. הוא בכלל מחנך כיתה ה' משדרות, שהיה צריך להיות כעת בחופשת חג.

"לא יצא לי להיות עם התלמידים שלי ב־1 בספטמבר, ועד עכשיו ביקרתי אותם רק פעם אחת", הוא מספר. "כיתות ד' וה' לא חוו לדעתי שנה נורמטיבית אחת בבית הספר, כי היתה מלחמה שהתחברה לקורונה. זה נראה עכשיו כאילו חזרנו לשירות הסדיר, זו ההרגשה".

מ', בן 35, היה יכול להשתחרר בקלות ולהצטרף לתלמידיו בעקבות שתי פציעות שעבר במהלך המילואים. אמנם לא מכדור, או מרסיס תועה, אבל הוא עבר ניתוח בקע ומסרב להתלונן על כאבים, כדי שלא יאלצוהו, חלילה, לנטוש את העמדה ואת חבריו.

"בפעם הראשונה שנפצעתי הורידו אותי לסייע בחמ"ל", הוא מספר. "עשיתי הכל כדי לחזור לחזית, ואז נפצעתי פעם נוספת. אני לא רוצה לעשות ניתוח כדי שלא יעיפו אותי שוב לאחור, אז אני מתפקד על משככי כאבים".

מ' משרת בחפ"ק סמג"ד בחטיבת עציוני עם רס"ב י', שגם הוא היה יכול להיות בבית, בגיל 45. אבל כפייטר ותיק שעבר לא מעט מבצעים על מדים, הוא לא ראה אפשרות אחרת מלבד הצטרפות לחבריו לגדוד.

"אחרי 7 באוקטובר ישבתי בבית וטיפסתי על הקירות", מספר י'. "אמרתי שאני לא אוכל להמשיך להסתכל על דיווחי החדשות, אז הסברתי לאשתי שאני יוצא למילואים ושיש סיכוי שלא אחזור הביתה בארבעת החודשים הקרובים, כי הבנתי שזה הולך להימשך זמן. אמרתי שאני בא לתת יד במשך שנתיים. לא ידעתי אם זה יסתיים לפני או אחרי. היום אני מאמין שזה יהיה יותר".

למה חשבת כך?
"היה לי ברור שהמלחמה לא תיעצר רק בעזה ובחמאס, אלא שגם איראן תהיה בפנים ולבנון תצטרף. אלה דברים שנבנו במשך הרבה שנים, ועכשיו צריך לתקן אותם".

י', מורה ויועץ לאקוסטיקה, חשב בהתחלה שיהיה להם זמן גם למנוחה, כמו במילואים רגילים, אז הוא הגיע לכאן עם גיטרה חשמלית ומגבר, אבל מאז שגויס לא הספיק לנגן אפילו פעם אחת.

"אני משוכנע שהצבא שלנו השתנה אחרי 7 באוקטובר, כמו שקרה בשנים שבאו אחרי מלחמת יום כיפור", הוא אומר. "אבל ככל שיעברו הדורות, בסוף המלחמה הזו תהפוך לאגדה, ואז שוב יתפסו אותנו לא מוכנים. יכול להיות שזה ייקח 50, אולי 100 שנה, אבל בסוף זה יקרה. בינתיים אנחנו פחות סבלניים לגבי דברים שפעם היינו מוותרים להם. אנחנו בפעילות כל הזמן".

למרות הזמן שעבר והשחיקה הטבעית, השניים מספרים כי 80 אחוזים מחבריהם התייצבו לביצוע המשימה. "אמרנו שאם עכשיו המלחמה תיגמר ובעוד שנה יקראו לנו לאימון, אז לא בטוח כמה מאיתנו יגיעו", מ' מחייך. "רק שכל זמן שאנחנו במלחמה אין שאלה, ואת זה אני שומע גם מאחרים. יש משהו טבעי אצל מילואימניקים, שברגע שהם מקבלים צו - הדילמות נעלמות. ולא מכיוון שאנחנו גיבורים, אלא כי זו כנראה שריטה שנשארה מהסדיר, הנאמנות לחברים. אם אני יודע שי' התגייס ויש לו משפחה וילדים, אז יכולים להיות לי סיפורים עד מחר - בסוף צריכים אותנו ואני אגיע".

זה נשמע קצת מוזר שהאנשים האלה עוזבים את הכל בלי לחשוב פעמיים, כשבעורף הארץ בוערת על חוק גיוס שטרם סוכם ועולות שאלות אם המלחמה נחוצה גם בימים אלה, או שכבר הפכה לכלי פוליטי של ההנהגה.

"כשיצאנו בפעם הראשונה הביתה, אחרי 7 באוקטובר, היינו מפונים לבית מלון בתל אביב ופרשו בפניי שטיח אדום", מספר מ', תושב שדרות. "הסתובבתי ברחוב כמו מלך, לא שילמתי בשום מקום. היום אנחנו כבר לא באותו המקום. יש דעות לגיטימיות לפה ולשם, אבל לאף אחד אין טענות לצבא. אז אולי לא פורשים כעת שטיח אדום, אבל ההערכה נותרה".

השניים אמורים להתחיל כעת תנועה עם הסמג"ד, לעוד יום פעילות עמוס. בימי שגרה, אנשים בגילם מחפשים את יעד החופשה הבא, או עומדים בפקק בדרך לעבודה - והנה, הם שוב חושבים על איתור תת־קרקע ומחפשים עקבות טריות של אויב. עד מתי אוקטובר 23'?

"בגדול, חזיתי כמעט את כל מה שקרה עד עכשיו, אחד לאחד", י' אומר. "ידעתי מתי ניכנס ללבנון ומתי נתעמת עם איראן. פחות או יותר, יצא לי לפגוע בול. אבל היום אני מודה שאין לי תשובה טובה לשאלה מתי כל זה יסתיים".