המבצעים המיוחדים - והסטיגמות: הצצה נדירה לפעילות הגדס"ר הבדואי

הרחבה של פלוגה א' הייתה מלאה בלוחמים בשעת הערב המאוחרת לפני שיצאנו לפטרול על גבול עזה. הצלפים עשו הכנות אחרונות, משמנים ומסדרים את כלי הנשק המתוחכמים והאחרים, ומארגנים את הציוד לקראת המשימה באחת הגזרות הנפיצות ביותר במדינת ישראל. לא ניתן היה שלא להתפעל ממבנה גופם המרשים של הלוחמים - גבוהים, חזקים, סיירת של ממש. בפינת עישון קרובה נשמעה מוזיקה בערבית בקולי קולות. בדיחות נשמעו בשפה הלא מובנת שלוו בצחוק. אחד נתן מכה ידידותית לחברו, ושניים אחרים נפרדו בנגיחת קסדות זה בזה.

ברוכים הבאים לגדס"ר הבדואי, או בשמו הרשמי - יחידת הסיור המדברית. מדובר בגדוד היחיד בצה"ל שבו משרתים רק מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים, כולם מתנדבים לצה"ל, במסגרת יחידה לוחמת. כבר שנים ארוכות הם משרתים על גבול הרצועה, מגינים בגופם על מדינת ישראל, בזמן שחלקם מתמודדים עם משפחות שמתנכרות להם ואפילו, במקרים מסוימים, מאיימות על חייהם. "יש כאן אנשים שאסור לחשוף, לא בגלל הפן המבצעי, בגלל מה שיקרה להם אם התמונה או השם שלהם ייחשפו", מספר ברגע של גילוי לב אחד הלוחמים.

היחידה הוקמה ב־1986 על מנת להסדיר את האפשרות של צעירים מהמגזר הבדואי להתגייס לצה"ל ולשרת כלוחמים. בתחילה מדובר היה ביחידה קטנה, אך עם הזמן היא גדלה למסגרת של גדוד.

עם החתימה על הסכמי אוסלו ב־93' הפך הגדוד למבצעי והוצב בגבול רצועת עזה. במהלך האינתיפאדה השנייה הלוחמים לקחו חלק משמעותי בפעילות ברצועה, בדגש על ציר פילדלפי, במאבק נגד מנהרות ההברחה ובפתיחת צירים. בינואר 2002 נהרגו ארבעה מלוחמי הגדוד בהתקפה על מוצב אפריקה, ליד מעבר כרם שלום, בסמוך למקום שבו ארבע שנים מאוחר יותר ייחטף גלעד שליט, ושבו ביצעו הלוחמים גם איתנו את הפטרול בשעות הקטנות של הלילה.

לפני כמה שנים ספגו בגדוד הסיור כמה מכות לא פשוטות. ב־2017, בהוראת הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, צומצם הגדוד מ־200 חיילים ל־130 בלבד, כדי להפוך אותו ליחידת סיור קטנה ואיכותית. שנתיים מאוחר יותר נתפס לוחם ביחידה כשהוא מטמין מחסניות מלאות בכדורים ומזמין ליחידה עבריין כדי למכור לו את התחמושת.

לוחם אחר ביחידה, שאף זכה בתואר מצטיין פלוגתי, נתפס כשהוא מוכר לסוכן סמוי של מצ"ח 6.5 ק"ג מריחואנה. לוחם שלישי נתפס כשהוא מוכר לסוכן מצ"ח 600 גרם קנאביס ושני אקדחים.

ערבית ועברית בערבוביה

סגן אלוף גיא מדר (33), נשוי ואב לחמישה מכרמי קטיף, מפקד על הגדוד בשלושת החודשים האחרונים. הוא גדל בגדוד הסיור של חטיבת גבעתי, וכשקיבל את המינוי למג"ד, מטבע הדברים ביקש להמשיך את שירותו בחטיבה הסגולה. היום, הוא אומר, הוא לא יכול להיות יותר גאה בלוחמיו הבדואים, אף שלעיתים השפה ערבית, שבה הם משתמשים שלא בפעילות המבצעית (שבה העבודה היא בעברית בלבד), היא אתגר עבורו. "אני מסתדר. החיילים יודעים עברית, ומה שלא - עוזרים לי. השאיפה שלי היא ללמוד ערבית.

"זה התפקיד הראשון שלי כמג"ד, אבל הכרתי את הגדס"ר הבדואי מכיוון שההכשרה שלהם נעשית בבסיס הר קרן של גבעתי. מה שכן, עד שאתה נכנס בפועל אתה רק חושב שאתה מכיר. בחוץ אתה חי עם המון סטיגמות. כשנכנסתי גיליתי עבודה מדהימה מבחינה מבצעית. גדלתי בגבעתי ורציתי להיות מג"ד בגבעתי, ואגיד בכנות שבהתחלה התאכזבתי מעט כי היו לי מלא חששות, כולנו אלופים בסטיגמות. רק כשנכנסתי גיליתי עד כמה היחידה הזו רצינית. עד היום בכל פעם שאני אומר שאני מפקד הגדס"ר הבדואי אני מקבל תשובה 'וואי וואי'. הלוחמים לא מקבלים את ההערכה שמגיעה להם. הייתי עכשיו בקורס מג"דים בפו"ם - 50 אחוזים מהמג"דים לא מכירים את היחידה, עוד 30 אחוזים חשבו שאני הולך להיות המג"ד של הגששים ו־20 האחוזים שנותרו מכירים ומעריכים.

"כשאני אומר שאני מפקד הגדס"ר כולם אומרים לי שבטח זה מאתגר ושואלים איך אני מסתדר. התשובה שלי היא שזו כמו כל יחידה לוחמת בצה"ל. להפך, מדובר בחבורה של לוחמים שרוצה לתרום. הם חזקים, לוחמים טובים, ומכירים את הגזרה כמו כף ידם. יש לי מפקד פלוגה שנמצא כאן מ־2013. מפקד האוגדה מגדיר את הלוחמים שלי כעוגן, כסטנדרט. כל מי שנחשף לגדס"ר מגלה חבר'ה נפלאים, לא מפונקים, שרק רוצים להילחם ולתרום למדינה".

וזו הסיבה המרכזית לכך שבגדס"ר הסכימו לחשוף את הקרביים של היחידה בפני "ישראל היום" - המלחמה בסטיגמות והשיקום של היחידה. העובדה שישנן סטיגמות שנטועות עמוק באשר ללוחמים הבדואים ולגדוד הסיור בכלל, לא מקילה על היחידה שמתמודדת עם אתגרים לא פשוטים בתחום השפה והחיבור של הלוחמים הבדואים להוויה הישראלית. "השאיפה שלי היא שהגדוד יהיה כמו בעבר. בשנים האחרונות קרה משהו, ברצף עם סגירת גדוד חרב. הצבא ביקש לסגור את היחידות הסקטוריאליות, אבל בניגוד לחרב, כאן הלוחמים שלנו הצביעו ברגליים. אם בפלוגה היה תקן של 60 לוחמים, בפועל היו מגיעים 270 חיילים. באו להתגייס בהתנדבות. כעת אנחנו כבר עם שתי פלוגות, פותחים כעת מחלקת מרגמות, ומחלקת הצלפים שלנו לא נופלת משום סיירת אחרת בצה"ל. אלו אנשים מאוד רציניים שחוו הרבה, ירו לא מעט, ושעוברים קורסים מתקדמים".

יורים וקוראים

"קוראים לי סמ"ר חסן פודי. נולדתי בכפר א־טייבה ליד עפולה. כשהייתי בן 20 התחלתי לחשוב על התגייסות לצה"ל, ושלוש שנים לאחר מכן התגייסתי לגדס"ר הבדואי. במשפחה לא קיבלו את זה וכעסו עליי מאוד. מבחינתם הם פלשתינים. מאז ההחלטה שלי להתגייס לא דיברתי עם ההורים שלי, ואני גר בכפר סמוך כחייל בודד. לא פגשתי חברים מהבית כבר שנים, וגם לא את המשפחה שלי. ניתקתי כל קשר, ואין לי מושג אם הקשר יחזור אי פעם. בהתחלה היה קשה, אין ספק, אבל התרגלתי. אני שמח על ההחלטה שלי".

פודי יושב על ספסל בלב הבסיס. מסביבנו מתרוצצים לוחמים. שוטפים, מנקים ונערכים לביקורת שתוכננה למחרת, אך הוא כמו בעולם משלו. ממולל סיגריה בידו ומסביר בעברית במבטא כבד מדוע החליט לצאת נגד כל העולם ולהתגייס לצה"ל. החייל היחיד בכפר.

"בעבר שלי הייתי קצת מופרע, עם קצת בלאגן בחיים. יש לי עבר זבל, אני לא מסתיר את זה. נגררתי לתוך עולם של גועל נפש, עבריינים, אבל בסוף אמרתי זהו, כשהסכין כבר הגיעה לצוואר שלי אמרתי 'עד כאן'. הבנתי שאו שאכנס לכלא או שמישהו יהרוג אותי. בסוף החלטתי לסדר את עצמי, לעזור לעצמי, למדינה. הבנתי שאנחנו אחים, שנולדתי כאן. נכון, אני ערבי, אבל אנחנו אחים. זו המדינה שלי וצריך להגן עליה".

אני לא בטוח שהמשפחה שלך תסכים עם האמירה הזו.

"המשפחה שלי לא מסכימה עם זה. מבחינתם הם פלשתינים. כשאמרתי לחברים שלי שאני רוצה להתגייס הם קראו לי בוגד, אמרו שאני פלשתיני, אבל אני יותר קשור ליהודים מאשר לאיזה פלשתיני משכם. אי אפשר לירוק בתוך הצלחת שלך. תראה מה קרה במבצע 'עלות השחר' כשירו מעזה. אתה חושב על האזרחים, שלא ייפגעו. חשבתי על החיילים שאיתי, שצריך להגן אחד על השני. אנחנו אוכלים ביחד, ישנים ביחד, מה זה משנה אם אני ערבי או יהודי? בסוף רוב החברים שלי יהודים, לא מישהו משכם שאני לא מכיר".

מטרים מהמקום שבו אנו מדברים, במבנה קטן, מתנהלים שיעורים מדי יום. אנו נכנסים בשקט לכיתה ומתמקמים בשורה האחרונה. על הקירות מפה של העולם ואותיות האל"ף־בי"ת, כאן מתחילים הכל מהתחלה. בחלק מהמקרים החיילים מגיעים לבסיס בלי לדעת לדבר יותר מעברית רצוצה. על קריאה וכתיבה אין על מה לדבר בכלל. מש"קית החינוך, ענבר קווקה, מסבירה על עונות השנה.

"כשקר וגשום זה חורף, אחרי החורף מגיע האביב ואז הקיץ", היא מסבירה ומבקשת מאחד הלוחמים לקרוא קטע בספר על ציפורים נודדות. "כולם יודעים מה זה לעוף?", היא שואלת ולאחר שהלוחמים משיבים בחיוב היא מוסיפה: "לאן הציפורים עפות". את התשובה הלוחמים יורים מהמותן: "לתאילנד". עברית אולי אין להם, אבל את המטרה הנכספת של כל חייל באשר הוא הם יודעים.

גדוד הסיור המדברי כולל בתוכו מערך ייחודי בצה"ל, שבמסגרתו לומדים החיילים עברית וידע כללי, ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית ביותר. בשלב ראשון עוברים הטירונים שלושה שבועות אינטנסיביים של לימודים, ולאחר מכן, לאורך כל השירות הם עוברים קורסים שונים על מנת לחזק את השפה והידע האישי שלהם. חלק מהשיעורים כוללים גם את ההיסטוריה הגזרתית, כדוגמת חטיפת גלעד שליט, וחלקם כוללים היסטוריה ישראלית רחבה יותר, כמו שיעור על רצח רבין.

"אני קצינת ההשכלה היחידה בצה"ל", מציגה את עצמה סג"מ הילה דמארי, שעומדת בראש צוות של ארבע מש"קיות שמלמד את הלוחמים עברית ותכנים נוספים.

"בניגוד לכל גדוד רגיל, המטרה שלנו היא לא רק להעביר תכנים של חינוך אלא גם להצליח להביא את הלוחמים הבדואים לכך שישתלבו אחרי השירות באזרחות. זה מתחיל בטירונים, שלומדים בין היתר את האותיות, ואחר כך בתכנים נוספים ומתקדמים יותר. יש המון פערים בינם לבין החברה הישראלית ואנחנו מגשרים על הפערים הללו. אנחנו מעבירים להם שיעורים על אקטואליה, מורשת ועוד. האמת היא שלצד השיעורים הקלאסיים, החיילות שלי גם מסייעות בעברית כדוגמת סיוע לכתוב אישור לבנק או כתיבת קורות חיים לפני השחרור".

"אבא הרס"ר"

רנ"ג עמי מזאריב מציג את עצמו ומוכיח את היעילות של הלימודים בגדס"ר הבדואי. "קוראים לי עמי, ואני הרס"ר של הגדוד", הוא אומר וזוכה למבטי פליאה מצד אורן, הצלם. "אתה בדואי?! אתה נשמע כמו תל־אביבי". באוגוסט 2004 התגייס עמי (36), תושב הכפר זרזיר שבצפון, לגדס"ר הבדואי. אז הוא לא ידע לקרוא, והיום הוא בוגר תואר ראשון בתחום תעשייה וניהול.

לאחר שירות החובה שלו המשיך עמי ליחידות שונות שלא ניתן לפרט על אודותיהן, ולאחרונה החל בלימודי משפטים לתואר שני. לאחרונה פנו אליו בבקשה לחזור ליחידה שבה גדל, והוא הסכים בחפץ לב. "האבא של הלוחמים", מגדירים אותו בגדס"ר, ולא בכדי. "זה הבית שלי, המשפחה. אני מחויב למקום הזה. אני למדתי כאן את האל"ף־בי"ת והיום אני בוגר אוניברסיטה. בחיים לא הייתי מאמין בגיל 18 שאגיע למצב שאני נמצא. המפקדים נתנו לי כל כך הרבה, יד מחבקת ויד סוטרת, ידעו לרסן אותי כשצריך. כעת אני כאן בשביל הילדים שהלכו לאיבוד. אני רוצה להיות כאן בשבילם, להסביר להם שזו הדרך הנכונה".

עמי לקח את התפקיד של הרס"ר הגדודי שבעים צעדים קדימה. "מבחינתי, תפקיד הרס"ר הוא מחלקת שיקום, התחנה האחרונה. זה פגש אותי בהרבה יחידות. חיילים שנחשבו בעייתיים ולא הצליחו בכלום, והיום הם מתקשרים לבקש המלצות לעבודה ואני מאושר. נכון, רס"ר מתעסק בדרך כלל בתחומים מאוד ספציפיים, אבל אנחנו יחידה מיוחדת. אני מכונה לפעמים 'אבא הרס"ר', וזה נכון, לפעמים אני מרגיש כמו אבא. יצא לי לתת את כרטיס האשראי שלי ללוחמים כדי לקנות מצרכים לשבת. יצא לי לבקר את החיילים בלילה, לראות אם הם מתכסים טוב, אם המזגן עובד. היו חיילים שלקחתי להם את הכביסה למכבסה בקיבוץ ניר יצחק. נכנסתי לכל תחום אפשרי ביחידה. התחנה הראשונה שלי כאן הייתה במחלקת הת"ש, כי מבחינתי התפקיד שלי הוא לדאוג גם לאחרון החיילים.

"המקום הזה הוא הדו־קיום המושלם. אתה נחשף כאן לכל הדתות, לכל החברה. אני תמיד אומר שמטרתי להיות שליח, להראות את הצד הטוב של החברה הבדואית. כל פעם אנחנו שומעים סטיגמות, למשל שמישהו מהחברה הבדואית גנב משהו, במקום לשמוע שאדם ספציפי עשה מעשה שלא ייעשה. הסטיגמה הזו רודפת אותנו וזה לא הוגן. כאן אנחנו מוכיחים שאנחנו הלוחמים הכי טובים, המגן האנושי של מדינת ישראל.

"אנחנו לא מתפשרים כדי להיות הכי טובים. להוכיח שאין שום גדוד יותר טוב, בטח כשמדובר במתנדבים ושאף אחד לא חייב. אני רוצה שכל העולם יידע שיש לנו יחידה לתפארת מדינת ישראל, חיילים עם אומץ לב מעל ומעבר, שנלחמים כל הזמן כדי להגן על גזרתם, עם ההיסטוריה הכי עשירה בתחום הטרור. יש לנו 30 חללים בגדוד, אבל אנחנו לא נכנעים, ועומדים על משמרתנו. אזרחי ישראל צריכים לדעת שיש כאן אנשים שנידו אותם ממשפחתם כי הם באו לכאן, יש אנשים שמסתכנים בחייהם כדי להיות כאן".

ולא מדובר בעניין של מה בכך. פעמים רבות סופגים הצעירים במגזר הבדואי ובמגזר הערבי לחץ כבד שלא להתגייס לצה"ל. לפני כחודשיים התראיין פאיז אבו סהיבן, ראש עיריית רהט, ברדיו דרום, ואמר כי עמדתו היא שהבדואים לא צריכים להתגייס לצה"ל. "החיילים שלנו עושים צבא ומקפחים את החיים שלהם. אבל הדעה שלי היא שהם לא צריכים לעשות צבא", אמר. למרות זאת, אומר סא"ל מדר, הביקוש ליחידה משמעותי מאוד, ורבים מהלוחמים מבקשים לשרת בקבע. "בזמן שבצבא תמיד כל הלוחמים אומרים 'עד מתי' ומתים לצאת, החיילים שלי רוצים להישאר בקבע, לתרום עוד. אני נאלץ לומר לקצינים שלצערי חיילים לא יכולים להמשיך איתנו, ומחפש מקומות אחרים. זה לא מובן מאליו".

שעון החול אוזל

בחזרה לפלוגה א', שם נמשכת ההיערכות לפטרול. מתוך ג'יפ "דוד" ממוגן יוצא בקפיצה ענק רעול פנים. זהו סגן חמזה סועאד, סגן מפקד הפלוגה, תושב כפר מע'אר שבגליל. "אתה בדואי?", אני שואל. "אני תימני", הוא צוחק במבטא שלא משתמע לשני פנים. אחיו הגדול, רב"ט סעיד סועאד, הוא הקשר של סא"ל מדר. "הוא קטן ממני", מסביר סעיד. "היה סגן מפקד הפלוגה שלי גם בטירונות בהר קרן. הוא נתן לי פעם שבת". אחיהם הגדול, חוסיין, היה הקצין הבדואי הראשון בחיל הים ונהרג בעת שהיה בחופשה כשקיר התמוטט עליו.

אחרי תדריך קצר עולים על הג'יפים, עוקפים בדרך את קיבוץ כרם שלום ועוצרים בכביש אספלט הרוס למחצה. "זה אחד מהכבישים שבהם היו מגיעים לגוש קטיף לפני ההתנתקות", מסביר סא"ל מדר. כמה עשרות לוחמים יורדים מהכלים ומתמקמים בצד הדרך. מדר מסביר: "אנחנו מבצעים תנועה רגלית עד ל'שעון החול' (גדר הגבול בין ישראל לעזה - ח"ג) ומכניסים את הצלפים לעמדה. ההישג הנדרש הוא שלא יגלו אותנו, מכיוון שכל מהות המארב היא הפתעה - לייצר שטח השמדה שבו נארוב לאויב. אם גילו אותנו - נגמר הסיפור".

אנו צועדים בחושך. משמאלנו חוות קולטי שמש של קיבוץ כרם שלום והגבול מולנו. מקדימה, מעבר לגדר, מתנוסס תורן ענק שמוכר במיוחד מאירוע חטיפת גלעד שליט ביוני 2006. "רואה את קבוצת העצים משמאל? שם החטיפה התרחשה", מצביע סא"ל מדר.

את מחלקת הצלפים מוביל סגן משנה מ', מפקד המחלקה. הוא גדל בכפר מנשיית זבדה שבעמק יזרעאל, שבו מתגייסים רבים מהצעירים. את שירותו הסדיר ביצע בגדס"ר כלוחם מן המניין, ושנה לאחר שהשתחרר חזר לצה"ל, עבר קורס קצינים וחזר לגדוד הסיור המדברי כקצין. "בן־דוד שלי, סגן מאלק גריפאת, היה סגן מפקד פלוגה בגדס"ר ונהרג במעבר ארז. אני רוצה להמשיך את הדרך שלו, להמשיך את המורשת. הגדוד הזה מכבד את האנשים, לא משנה מאיפה באת. יש כאן מכל הדתות - מוסלמים, צ'רקסים, נוצרים, יהודים. אתה רואה כל סוג אפשרי. אישית אני גדלתי בין יהודים מגיל צעיר יחסית, אבל יש כאן אנשים שמגיעים לכאן ובחיים לא פגשו יהודי".

במבצע עלות השחר, באוגוסט האחרון, שיתפו צלפי היחידה פעולה עם יחידת מגלן. "ידענו להוביל את החיילים. תפסנו עמדות כל הזמן, 24 שעות ביממה", הוא מספר.

סא"ל מדר מספר כי המבצע פרץ שלושה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד. "זו הייתה הגזרה הכי חמה באוגדה. הייתה חוליה שהלכה חזק על המרחב הזה. האתגר הגדול היה שלא נייצר בטעות מטרה, זה קטע נפשי מטורף כי אסור לך לעשות טעות, אפילו לא קטנה. לא ישנתי במשך ימים. הייתי תופס שעת שינה על מזרן באחת החורשות.  הצלפים שלנו היו בעמדות לילה אחרי לילה, לא זזים, עד להשלמת המשימה. לאחרונה הודיעו לנו שנקבל את פרס 'מגן אשכול' על הפעילות שלנו".

כרגע המצב שקט, אך במקום כל כך נפיץ, כל אירוע הוא בעל פוטנציאל להסלמה. רגעים אחרי שאנו יורדים מהג'יפים ומתחילים בתנועה רגלית, מדווח על רחפן שחצה את הגבול, וחמזה עם החפ"ק שלו דוהר אל תוך החשיכה, בדרך למקום האירוע. יומיים קודם לכן הגיע פלשתיני חמוש בסכין לגבול וחדר לתוך שטח ישראל. "ברוב המקרים המטרה היא להיעצר, אבל אנחנו מתייחסים לכל אירוע כאירוע אמת. לא מעט מהמסתננים מגיעים עם אקדח או רימון, אתה לא יודע מי יאכל סיבוב".

הלוחמים ממשיכים בתנועה השקטה. עוברים ליד העצים שמאחוריהם נחטף גלעד שליט, חולפים על פני הגדר של קיבוץ כרם שלום, כמה מאות מטרים מהתושבים שישנים שנת ישרים בשעת הלילה המאוחרת, והישר לעבר "שעון החול". זמן קצר מאוחר יותר הצלפים מתמקמים בעמדתם והמשימה בוצעה בהצלחה. עוד לילה שקט עבר על תושבי עוטף עזה ועל לוחמי גדוד הסיור המדברי.