זהו יום כיפור שני שהבן שלי בגיהינום בשבי חמאס. דווקא עכשיו, כשהשקט הזה משתלט על הכל, אני נשארת לבד עם המחשבות.
אני מתכנסת פנימה, אבל כשהלב שלי שבור אני לא באמת מצליחה להתנתק. מתקשה למצוא שלווה כשבתוכי אני לא שקטה לרגע. איך מבקשים ממך סליחה?
אמא, לא משנה מה, תמיד תחשוב על הילד שלה.
ואני? אני שואלת את עצמי כל הזמן - האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות בשביל אלוני שלי? איך אני יכולה להיות יותר בשבילך?
בסוף אלון שלי לא בבית, ואני מרגישה אשמה.
אשמה על מה שלא עשיתי.
האם קר לו? האם חם לו?
האם הוא בצום תמידי כבר כמעט שנתיים?
האם מישהו שם דואג לו לארוחה מפסקת בשגרה הנוראה של השבי?
ומתי, מתי יזכה לשמוע את קול השופר שמבשר שהצום תם, ששערי שמיים פתוחים בפניו - שערים של תקווה, של חופש, של חיים?
ובתוך כל זה, עולות גם המחשבות על תפקידי כאזרחית במדינה הזו.
איזה מקום יש לי פה?
איך ייתכן שבמדינה שמתנהלת על פי רצון העם, אני, אזרחית מן השורה, זועקת את כאבי ונדחקת הצידה?
הקבינט ממשיך לקבל החלטות. האם הם רואים את אלון?
רואים אותי?
רואים את שאר החטופים?
איך הפכתי, איך הפכנו, ממשפחות של החטופים לסמל פוליטי? לסמל של פילוג ושיסוי?
אני לא פוליטית.
אני אמא.
אני רק רוצה את הבן שלי בבית.
ואז, דווקא מתוך השבר הזה, מתוך השקט של יום כיפור,
משהו בתוכי נרגע.
אני מבינה שאני לא יכולה להילחם בכל דבר.
אני לא יכולה להמשיך ולשאת אשמה בלי סוף.
אולי דווקא ביום הזה, שבו הכל עוצר, יש לי אפשרות להתבונן פנימה באמת.
ההבנה הזו לא באה בקלות. אני נדרשת לסלוח כשכואב כל כך.
אני נדרשת למצוא חמלה למרות שסביבי יש זעם.
ביום הזה אני בוחרת לסלוח על כל מה שלא בשליטתי אך מתקיים סביבי.
לסלוח על האמירות המפלגות בחברה שלנו.
לסלוח לעצמי על זה שאני לא יכולה להחזיר את הזמן, על זה שאני לא מצליחה לעשות הכל להוציא אותך מהגיהינום.
על זה שאתה עדיין לא בבית.
אני מבינה היום שיום כיפור הוא לא רק זמן של חרטה, הוא זמן של תיקון.
יום שהוא הזדמנות לשחרר, להתמקד, לנקות רעשי רקע, לשלוח מסרים שקטים של חיזוק, של תקווה.
אני מאמינה שאלון שומע. אני מרגישה שהוא מרגיש.
בין אם אפשר ובין אם אי אפשר להבין איך, אני יודעת:
סליחה היא לא רק תיקון, היא דרך.
היא הדרך שלי להחלים.
היא הדרך לקבל אחריות.
היא הדרך הביתה.
כל מה שנותר לי לקוות הוא שכל מי שנגע בו 7 באוקטובר - ואני בטוחה שהוא נגע בכל אחת ואחד מאיתנו, אזרחים ומנהיגים כאחד - יעצור, יתבונן וישאל את עצמו: מה הוא יכול לעשות כדי לתקן?
מה היא יכולה לעשות כדי שנהיה במקום טוב יותר?
וכשזה יקרה - אני בטוחה שאלוני שלי יוחזר אלי.