לקראת פסטיבל התמר // צילום: יח"צ
בחול המועד סוכות הקרוב, למרגלות מצדה, עומד להתקיים מפגש פסגה אמיתי: מוש בן ארי, אברהם טל, מוקי, פילוני, דרוויש, ברי סחרוף, קרולינה, ג'ורג' סמעאן ואחרים יחלקו לערב אחד, ארוך ורב משתתפים, במה, היסטוריה ומורשת קרב. זה יקרה ב"מבראשית: בחזרה לדור הפסטיבלים" (11 באוקטובר, במסגרת פסטיבל התמר השנתי) - הפקת מקור מיוחדת וחד־פעמית שתפגיש בין המוזיקאים שהביאו לישראל את בשורת השאנטי, הפנאן והסאלאם לפני יותר משני עשורים.
בין להיטים של מוש בן ארי מתקופת להקת שבע לבין מה שנחשב כבר לקלאסיקות של אברהם טל וחבריו להרכב שוטי הנבואה, יחברו יחד חלוצי הדור שייבא לישראל את אחת התקופות הזכורות בתרבות הישראלית, וממשיכי דרכם.
יהיה זה מבט לאחור לרגע בזמן שיצר תרבות פסטיבלים מקומית ומצליחה, הוליד כמה מהאמנים שימשיכו לבלוט בסצנת המוזיקה הישראלית עוד שנים קדימה, ובעיקר מהווה מזכרת מתקופה שאופיינה בערכים מתפוגגים דוגמת הקשבה, חופש, רצון בהידברות ושאיפה לחיבור.
בין שהיתה גחמתם של פנטזיונרים מנותקים ממציאות, ובין שבאמת ייצגה הלך רוח ששלט אז בציבור - מדובר באחת התקופות המעניינות בקנון התרבותי הלאומי. תקופה שחיברה בין רוח למוזיקה, בריאות ומיינדפולנס, עוד לפני שאלה הפכו למונחים שגורים. וכמו כל דבר - לא מדובר בתופעה שנולדה בוואקום.
"עד בערך אמצע שנות ה־90 'מוזיקת העולם' העיקרית בישראל, אולי היחידה, הגיעה מהכיוון של שלמה בר והברירה הטבעית", נזכר רוני חוס, מנהלו האמנותי של פסטיבל התמר ב־13 השנים האחרונות, שחובש גם את כובע מנהלה המקורי של להקת שבע, ומנהלו האישי לשעבר של יוצא הלהקה מוש בן ארי. לצד כל אלה היה רוני אחד ממנהליו האמנותיים של פסטיבל שנטיפי, עליו השלום. סליחה, הסאלאם.
"ומאותן שנים בעצם התחילה סוג של מהפכה תרבותית בישראל", הוא אומר. "אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לטייל בעולם, ורבים עשו כמוני. בשנים ההן התקיימו בעולם פסטיבלים עצמאיים מדהימים, כמו גלסטונברי ו־ווטפורד. הם היו יותר פסטיבלים של פולק ורוק, אבל מה שאפיין אותם היתה תחושה של Free Spirit, רוח חופשית. חיבורים בין אנשים, אווירה של כולם ביחד - ואין מחיצות. אני ושכמותי הסתובבנו בעולם, פגשנו את תרבות הפסטיבלים, וחזרנו לישראל עם כל ההשפעה הזאת".
"ישראל היתה הרבה יותר מסוגרת אז", נזכר גם המפיק רוני טבצ'ניק, ממייסדי פסטיבל שנטיפי ומי שייסד בהמשך את הפסטיבלים בראשית ובומבמלה. "זה היה טרום עידן האינטרנט והיכולת להבין באמת מה קורה בשאר הארצות. בצבא הייתי טייס, וכשהשתחררתי יצאתי לטייל בעולם כדי להשיל מעצמי את המיליטריזם, וככה נחשפתי לתרבות הזאת. פתאום נפתח לנו הראש. ראינו את האחר, השונה. פתאום היינו אזרחי העולם. קצת מרדנו בחינוך הנוקשה שקיבלנו בארץ".
לדברי טבצ'ניק, מה שהוליד את התופעה הזו בישראל היה מסר של פתיחות, פלורליזם וקבלת השונה. "היתה פה מהפכה. אנשים בארץ נחשפו לרעיונות של הרחבת גבולות והיכרות עם תרבויות. לארץ חזרתי אחרי ארבע שנות טיול, עם קוקו בשיער באורך חצי מטר ועם הרבה רעיונות חדשים".
מדיטציה, טנטרה ואמנות
הרעיונות החדשים נטמנו ונשתלו כגרעיני מהפכה על אדמת מקום בצפון הארץ, בין מטעי זיתים וכרמי ענבים. מה שעתיד היה להפוך לסצנה רחבה ומסועפת התחיל בקהילה קטנה, סוג של משק אוטרקי שקיים את עצמו.
המפיק רוני טבצ'ניק: "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי לטייל בעולם, להשיל מעצמי את המיליטריזם, וככה נחשפתי לתרבות הזאת. פתאום נפתח לנו הראש. ראינו את האחר, השונה. פתאום היינו אזרחי העולם. קצת מרדנו בחינוך הנוקשה בארץ"
"היה לי ולשני חברים מקום בשם 'אמירי הגליל', ליד כרמיאל", משחזר חוס. "באותה תקופה הלכה והתקבצה סביבנו קבוצה מאוד מעניינת של מוזיקאים. לא רחוק משם החברים שהפכו בהמשך ללהקת שבע עבדו בתיאטרון עכו והרימו הפקה שנקראה 'החתונה השמיימית', הצגה שהסתיימה בכל ערב בחתונה של זוג אמיתי, על חומות עכו העתיקה. הזמנתי אותם להופיע ב'אמירי הגליל', וכך התקבצו שם כל מיני אנשים שהתחילו להתוודע אחד לשני. פתאום זו נהייתה להקה של שבעה חבר'ה".
מוש בן ארי היה הדמות הבולטת ביותר בלהקה, והוא מזוהה עד היום עם תקופה הנביטה של תרבות השאנטי בישראל. "הייתי בכלל בלהקה אחרת באותם ימים, ואז חבר אמר לי 'הקמנו להקה ואתה חסר לי שם'. הצטרפתי אליהם כחבר השביעי. והתחלנו לשבת בכל מיני מקומות ולנגן. היינו דור ילדי שנות ה־70, וגדלנו על אגדת ילדי הפרחים, המוזיקה והאמירה. אז החלטנו לקחת את מה שאנחנו עושים ולהופיע על במות".
תזמון כניסת מוזיקת העולם לישראל, עם התרבות שסבבה אותה, לא היה מקרי. בין הסכמי אוסלו בתחילת הניינטיז, הסכם השלום עם ירדן באמצען והיציאה מלבנון בשנת 2000, המונח "שלום" לא נחשב עוד למילה גסה, אלא לאפשרות בת־קיימא. מול הפיגועים הרצחניים, רצח ראש הממשלה ותחושת הפילוג הנוראה, ניצבו הסדרי השלום ותחושת קוסמופוליטיות שיצר האינטרנט בחיתוליו והביאו משב רוח אופטימי.
בזמן אמת נראה היה לרבים שהעולם נמצא בדרך הנכונה. "כל המסרים של שלום עולמי, אחדות, אחווה וביחד דיברו חזק בזמנו", אומר חוס. "המילים 'שלום' או 'סאלאם' היו אופציה שבז'רגון. ואז התחלנו לפתוח עם שבע קופות ולהופיע - ונהיה טירוף סביבנו. זה בסך הכל היה הגיוני, כשיש להקה עם סולנית וסולן מצופי תל אביב ודרבוקיסט ערבי. נסענו לכל הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, רצינו את השלום, את השחרור, את הפתיחות".
"המפגשים המוזיקליים באמירי הגליל הפכו למוקד גדול מאוד של עלייה לרגל", ממשיך בן ארי. "באותה תקופה התגבשה קבוצה דומה בפרדס חנה, עם יאיר אסולין, יורם פרידלנדר והאחים טבצ'ניק, שגם הם ראו באירופה פסטיבלים של World Music וחזרו עם רצון מגניב לעשות משהו דומה בארץ. ואז שתי הקבוצות - שלנו הגליליים ושל פרדס חנה - התחברו.
"נפגשנו ואמרנו 'בואו נעשה פסטיבל כזה, של יומיים, עם להקה ויריד ודוכנים ולינה'. התחלנו להניע את המרכבה, עוד לא הבנו כמה היא גדולה. וככל שהרצנו את הסיפור נוספו עוד המון אנשים למעגל. הבאנו עוד הרכבים, וככה בעצם נולד הפסטיבל 'התודעתי' הראשון. סוג של וודסטוק שבא מהעולם של ההיפים".
אותו הפנינג ניו־אייג' מקומי ראשוני נקרא "שנטיפי" - שם הולם שבהמשך שימש לתיאור סצנה, תופעה, דרך חיים ותרבות שלמה. המהדורה הראשונה של הפסטיבל התקיימה ב־1997 במושב גן השומרון, ומשכה אליו קהל גדול מזה של פסטיבל ערד, שהיה הפופולרי ביותר באותה תקופה. מארגני שנטיפי חרתו על דגלו את הערכים "פשטות, אמת ואהבה", כשהתפריט של שלושת ימי הפסטיבל נע סביב מוזיקת עולם ומושגים כמו איכות סביבה, מדיטציה, טנטרה, אמנות, תזונה מהטבע, זכויות בעלי חיים ורפואה אלטרנטיבית.
מוש בן ארי: "קראו לי 'נסיך השנטיפי', דיברו על השיער שלי, אמרו שבאנו ממקום ציני. היה עיתון שכתב עלינו 'החייזרים הגיעו'. אבל על מה דיברנו אז? על יוגה, על מודעות וסביבה. דברים שהיום אתה רואה בכל ערוץ טלוויזיה מסחרי ובכל אולפן בתוכניות בוקר"
"פסטיבל ערד, שהיה מושקע וקיבל מימון מהרשויות, הביא אז בערך 4,000 איש", נזכר מוש. "הפסטיבל שלנו לא מומן על ידי אף אחד, ומשך אליו 8,000-7,000".
בעולם הפסיקו להחרים
שנטיפי התגבש עד מהרה כשם נרדף לתרבות החדשה, כשעוד הרכב מכונן, שוטי הנבואה, הפך לאחד ממוביליה בגזרה המוזיקלית. "את ההופעה הראשונה של שוטי הנבואה עשינו ב־1994 ביום ההולדת של חבר הלהקה רואי לוי", מספר אברהם טל, אז איש ההרכב וכיום אמן סולו בולט.
"שוטי הנבואה הגיעו בנקודת זמן מאוד מעניינת בסיפור של המוזיקה הישראלית. בדיוק בתפר בין הרוק של איפה הילד, ירמי קפלן ונקמת הטרקטור, ששלט בשנות ה־90, ובין סצנת רוחניקיות שהתפתחה במקביל.
"פתאום זה נהיה דבר חדש. הניו־אייג' נכנס לארץ מהודו, מהטיולים אחרי צבא של ישראלים משוחררים. המוזיקה האלקטרונית התחזקה מאוד, ביחד עם מסיבות הטראנס של גואה. להבדיל מהרכבים אחרים שהיו פעילים אז, בשוטי הנבואה הבאנו שילוב של מכונת תופים, אתני ומסרים חיוביים של סוף הניינטיז".
מאיפה הגיעו המסרים החיוביים? תמיד היה מאתגר פה.
"פתאום היתה אווירה אופטימית בארץ, והרגשנו שאנחנו עוד רגע בפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני. חברות מסחריות בעולם הפסיקו להחרים את ישראל, והתפשטה תחושה של פתח לעתיד טוב יותר. גלעד ויטל ז"ל (מוזיקאי וחבר שוטי הנבואה, שנהרג בדצמבר 2024 בתאונת אופנוע; ע"פ) הרג מחבל בשירות הצבאי שלו.
"אנשים יצאו מהצבא עם טראומות, ובעולם פגשו את השאנטי, הסתלבט והשרוואלים. בשוטי הנבואה כתבנו שירים על המצב. אמרנו - עוד ניסע ברכבת בין דמשק לטבריה, נפתח את החלון, נגיד איזה יום יפה, הבאנו מתנות לילדים, לילדות. כי השלום כבר הגיע, הוא כבר פה. הנה הגיע השלום".
מתי התחלתם להרגיש שהפופולריות שלכם עולה, ושאתם חלק מדבר גדול?
"הופענו שנה במקום שנקרא 'האולם התחתון' בבית ציוני אמריקה בתל אביב. היום זה מחסן של חנות משקאות, אבל אז זה היה אולם הופעות קטן שהכיל 60 אנשים. גרנו יחד בדירת שותפים בפלורנטין והיינו נוסעים בווספה שלי ותולים פוסטרים להופעות.
בהתחלה הופענו בעיקר מול חברים, ועם הזמן זה פשוט עבר מפה לאוזן, חבר אמר לחבר, לפני עידן הפייסבוק והאינסטגרם. לאט־לאט הרגשנו שזה מתפוצץ, ואנשים התחילו לשיר איתנו את השירים.
"בשנת 2000 קיבלנו הזמנה להופיע בפסטיבל שנטיפי, שבשלב ההוא כבר הגיעו אליו כ־20 אלף איש. היינו המופע הפותח לאלפא בלונדי. זה היה המופע שעשה את ההבדל, ומשם הפכנו מהרכב אנונימי לחלק מהמפה הציבורית הרחבה. אני זוכר את עצמי מסתובב בשטח הפסטיבל, בין ההמונים, ומרגיש שקורה משהו. אפילו הקמתי לעצמי שם אוהל".
מוש בן ארי: "ברמת התופעה, הבנו שאנחנו לא לבד ושהשינוי התודעתי לא עבר רק עלינו, אלא היה חלק ממשהו מאוד גדול שהשפיע על העולם כולו אז. באמת האמנו שיכול להתגשם השלום. את השיר 'סאלאם' כתבתי לפני ששבע קמה, אבל הבאתי אותו ללהקה - והוא נכנס לאלבום הראשון שלנו".
אברהם טל: "פתאום היתה אווירה אופטימית בארץ, והרגשנו שאנחנו עוד רגע בפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני. בשוטי הנבואה כתבנו שירים על המצב. אמרנו - עוד ניסע ברכבת בין דמשק לטבריה, נפתח חלון ונראה יום יפה"
היום לשיר 'סאלאם, עלינו ועל כל העולם' נשמע הזיה, בואכה הפרעת נפש.
"נכון. בוא נגיד שכיום אני לא רואה את מי שהייתי אז, כשכתבתי את השיר. אבל אסור לשכוח שהמילה הראשונה שלנו כיהודים היא 'שלום', זה הדבר הראשון שאומרים כשפוגשים אדם אחר. אני מאמין שאחרי שנגיע לרמת המיצוי של הדבר הנוראי שקרה לנו ב־7 באוקטובר, ונסגור את כל הפינות האפשריות, נגיע בסוף לאותה נקודה. אנחנו עם שוחר שלום, ובזה אנחנו לא נשתנה".
כמו בכל סיפור הצלחה, הפופולריות של שנטיפי הולידה פסטיבלים אחים - אבל גם הבדלי אסכולות. "מייד אחרי הפסטיבל הראשון נערכה פגישה בין המארגנים, שבה נשמעו שני קולות. הקול הראשון אמר: 'חבר'ה, יש מסורת, הבאנו משהו אותנטי, בואו נשמור עליו כזה, חף מפשע. בואו לא נמסחר אותו מדי'. הקול השני אמר: 'חבר'ה, יש פה משהו יותר גדול מזה. בואו ניקח את זה ונממש את המניה הזאת עד הסוף'.
"היה ברור ששתי הקבוצות לא יסכימו ביניהן. אנחנו היינו בקבוצה שרצתה לשמור על האותנטיות. אמנם שיתפנו פעולה עם הקבוצה השנייה, אבל דבקנו יותר במאמץ לשמור את חוויית הפסטיבל כמה שיותר אותנטית".
כך נולד לו פסטיבל "בראשית" - יש שיאמרו שנטיפי למתקדמים. דומה, אבל שונה.
חוס: "אני חושב שבראשית לקח למקום טיפה יותר מסחרי, אבל לא פחות טוב. שתי הקבוצות התפצלו, כששנטיפי לקח מועד של חג אחד ובראשית לקח חג אחר. אחד באביב, אחד בסתיו. ככה הסתדרנו שנים קדימה. שבע היתה מפזזת על הבמות המרכזיות של שני הפסטיבלים.
"ההבדל הגדול היה תוכני. לשנטיפי הבאנו את האמנים הכי חמים בסצנת הוורלד מיוזיק הבינלאומית: אלפא בלונדי, קנגורו מון, עומר פארוק. שנטיפי בעצם הפך לפסטיבל בינלאומי, בעוד שבראשית היה מבוסס על מוזיקה ישראלית שקשורה לסצנה. על שנטיפי אפשר לחשוב כעל וודסטוק, עם מאות מתנדבים ובנייה של הכל ועבודת אדמה".
לימים יצטרף אל שני הפסטיבלים גם "בומבמלה", שהפך עד מהרה לשם מוכר בסצנת הניו־אייג' הכחול־לבן. "בומבמלה היה פסטיבל הרבה יותר מסחרי וממוסד, וגם הרבה יותר מתוחכם, שהתקיים על הים. אין לזה תחליף. זה היה פסטיבל מדהים באמת. יש דור שלם של נוער שדגל בו ואהב אותו", מסביר חוס.
בן ארי: "בבומבמלה הופעתי בפעם הראשונה כמוש בן ארי. הפסטיבל נתן לי את הבמה הראשונה לבוא ולהציג את עצמי, בלי הלהקה. בומבמלה היה קפיצה בדנ"א של הפסטיבלים, והוא כבר מיזג בין עוד עולמות. למשל, לקח את זה לעולם של טראנס".
בלי מכות ואלימות
מובן שלא כולם קיבלו בזרועות פתוחות את בשורת העידן החדש והרוחניות, שהפכה בפי המלעיזים ל"רוחניקיות" - שם שהגחיך את הסצנה ורמז שלכאורה לא מדובר בתופעה אותנטית לגמרי. המבקרים טענו שמדובר במסחור ובניצול כלכלי ציני של סנטימנט תמים, אולי אפילו מדומיין. במילים אחרות: רוחניקיות? יותר מסחרה.
"ברור שהרגשנו את הביקורת", מודה טבצ'ניק, "אבל מי הסתכל עלינו אז בזלזול? הזקנים, המבוגרים או המקובעים. מי ספר אותם בכלל? העולם היה שייך לצעירים, וזה נכון גם כיום. והצעירים בחרו בזה במלוא המרץ ובכל הכוח".
חוס: "היום יש אולי ציניות ושרלטנות, אבל אנחנו לא היינו ציניים. שנטיפי הראשון קם משום מקום בלי מילימטר תמיכה. אפס חסויות, שום דבר, רק אנחנו".
בן ארי: "קראו לי 'נסיך השנטיפי', 'מלך השנטיפי', אמרו שבאנו ממקום ציני. אני זוכר שראיינו אותנו לכתבה בעיתון 'הארץ', והכותרת שלה היתה 'החייזרים הגיעו'. אבל על מה דיברנו אז? על יוגה, על מודעות. דברים שכיום אתה רואה בכל ערוץ טלוויזיה מסחרי ובכל אולפן בתוכניות בוקר. דודות וסבתות מדברות על זה היום ועושות יוגה. אנחנו הקדמנו את זמננו ב־20 שנה.
"קיבלתי ריקושטים מכל הכיוונים, גם על השיער שלי. ועדיין, לא ויתרנו על היסוד היחידי האנושי והחשוב ביותר: להתפתח ולהיות בני אדם טובים יותר, להסתכל על הארץ הזאת ולקדש אותה, ולא רק בשירות בעזה.
"לא היו בפסטיבלים האלה גילויי אלימות, לא היו מכות, לא היה שם לכלוך. הכל היה על טהרת 'בוא, תבלה בחיק הטבע ותכיר תרבויות אחרות שלא הכרת. תראה שאפשר גם אחרת'. הפרדנו כבר אז בין זבל רגיל לבין פלסטיק, דבר שהגיע לארץ רק שנים אחר כך. מצאנו פתרונות לדברים שאז אפילו לא חשבו עליהם עדיין במיינסטרים".
המון אנשים קישרו את הפסטיבלים לשימוש אסור בסמים. באחד הפסטיבלים אפילו נערכה פשיטה משטרתית.
"באותם ימים המשטרה היתה עושה מארבים על כל דבר. אם זוג היפים, גבר ואישה, היה יורד לטייל לבדו בטבע, 20 שוטרים היו קופצים מכל הכיוונים עם פנסים ואיומים. אבל יותר ברצינות: זאת היתה תקופה פרימיטיבית, שהיה בה אפס יחס לחיילים משוחררים ששירתו באינתיפאדה הראשונה. המדינה התנערה מהם, אנשים לא הכירו עדיין את המושג 'פוסט־טראומה'. היית אומר את צמד המילים 'הלום קרב' - והיו מסתכלים עליך ואומרים 'תתבייש'. הפסטיבלים שהקמנו היו דרך יצירתית להתמודד עם דברים נוראים מהצבא - כמו לראות את החברים שלך נהרגים".
רוני חוס: "ההבדל בין הפסטיבלים היה תוכני. לשנטיפי הבאנו את האמנים הכי חמים בסצנת הוורלד מיוזיק הבינלאומית: אלפא בלונדי, קנגורו מון, עומר פארוק. ממש וודסטוק. בראשית, לעומת זאת, היה מבוסס יותר על המוזיקה הישראלית"
אתה מסוגל לראות כיום את הפסטיבלים האלה חוזרים? את התקופה כולה קמה לתחייה?
"אני אספר עכשיו משהו שעוד לא פורסם: אני הולך להחזיר את שנטיפי, באכזיב, בחוף שלי שהקמנו שם מייד כשהסתיימה המלחמה מול לבנון. קלטנו שיש אזור מוכה שלא מקבל עזרה אמיתית מהמדינה, באנו עם כל השותפים שלנו ועם המועצה המקומית - והרמנו שם חוף. בעזרת השם, בשנה הבאה נקיים באכזיב את שנטיפי".
הכי לא מנותק , אחי
כמו כל דבר, החגיגה היתה צריכה להיעצר איפשהו. שילוב של תחושת שחיקה אצל המארגנים (שכיום עדיין נחשבים למפיקים מובילים בארץ) ושל אווירה כללית שהחלה להיות מנוגדת מאוד לימי ההתחלה של פסטיבלי הרוח, הקבלה והאהבה. הקהל, אגב, המשיך להגיע בהמוניו גם לשנטיפי 2007, שהתקיים בחוף גולן שבכנרת ושחתם עשור של פעילות. שלוש שנים קודם לכן, ב־2004, הוא משך אליו לא פחות מ־38 אלף איש.
"שרפנו את הבמות במשך תשע שנים, זה היה מטורף", אומר אברהם טל. "בנקודת הזמן ההיא שוטי הנבואה היתה הלהקה הכי מצליחה בארץ. הבאנו משהו חדש בטקסטים, במוזיקה ובחיבור בין אלקטרוניקה לצליל אתני. אני רואה גם איך השפענו על אנשים בולטים במוזיקה הישראלית: עידן רייכל היה קלידן מחליף בשוטי הנבואה, והוא הופיע איתנו לא מעט. אני שומע במוזיקה שלו השפעה שלנו. וגם במוזיקה של בניה ברבי".
אז למה בכל זאת זה נגמר?
"שוטי הנבואה התפרקה בשיא ההצלחה שלה. תמיד האמנתי שזו שליחות שלנו, לעבור את כל מה שאנחנו עוברים בשביל להישאר יחד ולא להתפרק לעולם. היינו גם בטיפול קבוצתי של שלוש שנים, כלהקה. יושבים פעם בשבוע, ארבע שעות, עם מטפלת קבוצתית ופותחים בינינו דברים. זה היה עמוק מה שעברנו שם. ואז חווינו כמה תהפוכות: עמית כרמלי, שהיה מפיק ובסיסט, עזב. אחרי כמה זמן גם המנהל שלנו עזב.
זה הביא להרבה ריבים ופשוט לא הסתדרנו כבר. בלהקה שכולם בה שרים, כותבים ומפיקים יש המון כישרון ואגו של שישה אנשים. אגב, בזכות אותו כישרון ההופעות שלנו היו אור גדול והמוזיקה היתה כל כך טובה".
כיום הייתם מצליחים לשחזר את ההצלחה ואת האווירה שסבבה את הלהקה? אנחנו בזמנים שהם משמעותית פחות תמימים.
"כרגע המילה 'שלום' נהייתה מאוד רחוקה ולא קשורה למציאות. זה המצב, ואני מקבל את זה. אבל אם שוטי הנבואה היו עדיין קיימים, היינו מתאימים את עצמנו למסרים שמשתנים. כמו שעשיתי בעצמי באלבומי הסולו שלי. היינו כותבים על מה שקורה בעולם כרגע".
חוס: "בעצם, שבע מעולם לא התפרקה רשמית. זה פשוט קרה: אחד טס להודו, אחר נסע לאוסטרליה והתחתן עם בחורה מקומית שם. מוש אמר 'רגע, הלו, יש לי אלבום שאני רוצה להוציא'. גם הזמנים השתנו. בשיאנו, בהופעה במגידו, היה רגע שכולם עמדו בו על הבמה, לבושים לבן ושרים 'סאלאם'. אירחנו שם את אחת הזמרות הערביות המפורסמות, אמל מורקוס, ובחוץ התרחשו פרעות ואינתיפאדה. הדיסוננס הזה עשה למוש לא טוב. מאז הוא פחות שר 'סאלאם'. בהופעה בפסטיבל התמר הקרוב הוא אולי יבצע אותו".
מוש, לא תרגיש קצת מנותק, אפילו הזוי, אם תנסה לחזור בימים הקשים האלה לרוח התמימה ההיא?
"הכי לא מנותק, אחי. מתי אתה רוצה להביא אור, כשהבית מואר? נכבה לך אור בארץ. איבדתי את אבא שלי לפני שנה וחצי, דקה אחרי 7 באוקטובר. אני בתקופה הכי כואבת בחיים, ואני רוצה לזכור בה שלא אשתנה בשביל אף אדם בעולם. לא משנה עד כמה הוא שונא אותי ועד כמה הוא אויב שלי - הפלשתינים והאיראנים והחות'ים. אני ארגיש פנימה, אמצא את נקודת האור ואוציא אותה החוצה, כמו זרקור. דווקא עכשיו, בנקודת החושך הגדולה הזו, אני אהיה פי עשרה יותר מואר. ברור שעכשיו, אחרת מתי נביא אור?"
