לוחמות הסיירת נחשפות: "הסביבה הגברית קצת בבונית"

לסגן ש', רקדנית בלט מצטיינת, חיכה חוזה בלהקת מחול בברצלונה. רק להמריא ולחתום. ממול עמד צו גיוס לצה"ל, עם אפשרות להצטרף לטנ"א, חיל הטכנולוגיה והאחזקה - שמו החדש והמשופץ של חיל החימוש. במה הייתם בוחרים: בשמן ובריח הסולר, או במסע הופעות מול קהל ומחיאות כפיים באירופה?

לאחרונה פגשתי את ש' (23) בלי נעלי הבלט, אבל עם נעלי צבא מאובקות ומדים מוכתמים בגריז, עדות להחלפת מנוע של נמ"ר באותו הבוקר. הרקדנית המוכשרת היא מפקדת פלגת טנ"א בסיירת גבעתי.

"ההחלטה היתה קשה, כי ריקוד היה אהבה גדולה", היא מספרת. "רקדתי מגיל 3, ומגיל 10 טסתי לתחרויות, אבל אמרתי לעצמי שאם אני חלק מהמדינה - אין מצב שלא אתגייס. גדלתי על סיפורי הוריי ועל הסיפורים של סבא ממחלקת מרגמות בתעלת סואץ. ריקוד זה אמנם קריירה, אבל מכיתה ט' החלטתי שאשרת, והשטח קרץ לי במיוחד".

עד לפני שנים מעטות עצם המחשבה על אישה בתפקידי לוחמה היתה קשה לעיכול אצל גורמים מסוימים. אפילו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמכהן גם כשר במשרד הביטחון, אמר באחת ההזדמנויות: "צבא תפקידו להילחם ולנצח, לא לקדם אמונות פמיניסטיות".

אבל מלחמת חרבות ברזל ריסקה סטיגמות מיושנות והוכיחה שלוחמות מסוגלות לחסל מחבלים, יודעות לשרוד נפילה בשבי ומוכשרות לפקד על פלוגה, בלי שום קשר למגדר.

רוצה ללכת לקצה

"כשרואים טייס בשטח / כל אחת מבלי משים / מבליטה את מה שיש לה / ואם אין אז מכסים. // כל אחת אחת ושתיים / מעפעפת בריסים / כי אם הטובים לטיס / הטובות לטייסים" (השיר "הטובות לטייסים", להקת חיל האוויר, 1970. מילים: דידי מנוסי, לחן: צבי בורודובסקי)

ב־2025, מרחק שנות אור מהתפיסות החברתיות בעידן שאיפשר פרסום שירים בניחוח שוביניסטי כבד, פגשנו ארבע לוחמות מיחידות מובחרות, שמבחינתן המגדר הוא כלל לא צד במשוואה: סגן ש' מסיירת גבעתי; סגן כ', שמשרתת לצידה בסיירת כקצינת שיתוף אש; סגן ד"ר ע', קצינת הרפואה של סיירת נח"ל; ורס"ן נ', קצינת אג"ם בסיירת חרוב.

"פעם בכיר במדינה אמר שביום שיהיו טייסות יצמחו לו שערות בכפות הידיים", פותחת רס"ן נ' (25). "לא נתפס אז שאישה תוכל לסחוב אלונקה או לרוץ עם נשק ולצעוק 'קדימה, הסתער!' כולם הזדעזעו מהמחשבה שאישה תיפול בשבי. אבל הרי כולנו מזדעזעים היום מהמחשבה על גברים בשבי. כך שכל עוד חיי שווים לאלה של גבר, אין דילמה להיות לוחמת ולחצות קווי אויב".

סגן ד"ר ע' (26), קצינת הרפואה של סיירת נח"ל: "סמ"ר אגם נעים ז"ל, ששירתה כפרמדיקית, נפלה במהלך המלחמה, וזה זעזע באותה מידה כמו גבר שנפל. אי אפשר להתייחס בצורה שונה, כי זה מוזיל בעיניי את חיי הגברים".

ד"ר ע' החלה ללמוד רפואה ב־2016. לדבריה, מגיל 17 חלמה להיות רופאה קרבית, וידעה שתחתום קבע. היא רק לא תכננה שהשירות שלה ייפול על הארוכה שבמלחמות ישראל.

"מגיל 4 למדתי קראטה, אז עולם הקרבות לא זר לי", היא צוחקת. "בסוף את שואלת 'איפה אני יכולה לממש את הפוטנציאל', והמלחמה חידדה לכולנו את הצורך. אם היתה התלבטות לגבי איכות החיים שאני רוצה בצבא, המלחמה הדגישה בי את הרצון ללכת לקצה. אחרי הלימודים עתודאים שחוזרים לשירות מחולקים לתפקידים, ולי היה ברור שאני רוצה להגיע לסיירת".

האחות שמטפסת על עצים

"עלינו לצנוח לתוך אירופה כאם הפורצת לבית בוער כדי להציל את ילדיה" (הצנחנית חביבה רייק ז"ל, 1944)

סגן כ' (22), קצינת שיתוף האש מסיירת גבעתי, גדלה בבית צבאי, ולה היה ברור עוד בתיכון כיצד ייראה המסלול שלה. "תמיד רציתי לוחמה", היא משחזרת, "אני האמצעית בין שלוש אחיות, זאת הבעייתית, שמטפסת מגיל קטן על עצים. הייתי בכושר קרבי בתיכון ועברתי גיבוש חובלים, אבל בחיים לא ציפית שאשרת בגדוד מתמרן בזמן מלחמה".

רס"ן נ', קצינת אג"ם בסיירת חרוב, חשבה בכלל על שירות בחיל החינוך ועבודה עם נוער בסיכון, עד שהבינה שלחנך תמיד אפשר - אבל להגן על המדינה זו אפשרות שמוצעת לזמן מוגבל.

"התגייסתי לגדוד קרקל, הייתי שם מ"כית ואחר כך מ"פ", היא מספרת. "עד שקיבלתי שיחה ממפקד חרוב שהציע לי להתראיין לתפקיד קצינת אג"ם שלו. הייתי בטוחה שהוא עובד עלי, שמקליטים 'חחח, מצחיק'. התברר שהוא היה רציני, וכשהגעתי נתקלתי בהרבה הרמות גבה, כי אנשים לא האמינו. כיום זה כבר אחרת.

"מי שלא מבין מה ערכה של אישה בשדה הקרב, לא היה בחברת אישה בלחימה. חשבתי שיהיה לי יותר קשה לשכנע שזאת בגובה 1.60 מ' שאומרת בקשר לאן ללכת - אכן מתכוונת לכך. שמחתי לגלות עד כמה אנחנו נמדדות על פי מקצועיות ולא על עצם היותנו נשים".

סגן ש': "מילדות רקדתי בלט, כולל תחרויות, ויכולתי לפתח עתיד בזה, אבל אמרתי לעצמי שאם אני חלק מהמדינה - אין מצב שלא אתגייס. גדלתי על סיפורי סבא ממחלקת המרגמות בתעלת סואץ. ריקוד זה אמנם קריירה, אבל מכיתה ט' השטח בצבא קרץ לי במיוחד"

הן נכנסו ליחידות שנחשבות באופן מסורתי לגבריות מאוד, עם קודים מאצ'ואיסטיים מוכרים. סגן ש', מפקדת פלגת טנ"א בסיירת גבעתי: "בהתחלה הרגשתי שאני צריכה להילחם על דעתי המקצועית. בסופו של דבר, אני נמצאת בתחום שבלשון המעטה הוא לא מאוד נשי, להיות כל היום עם ידיים מלאות בגריז ובשמן. או כשאני אומרת שהכלי לא כשיר ומסבירה את הרציונל, ונתקלת במענה 'על מה את מדברת?'.

"תמיד היתה לי מחויבות ללמוד אקסטרה, לשאול נגדים על כל בורג, ואז הגיעה שיחה עם המג"ד שאמר לי: 'אל תדאגי, אני תופס אותך כאשת מקצוע'. מאותו הרגע נרגעתי".

סגן ד"ר ע': "מייד אחרי הכניסה שלי לתפקיד עשינו בסיירת נוהל קרב לסבב שהתחיל שבוע אחרי. מילואימניק שבדיוק הכרתי התקשר לרופא שהחלפתי ואמר לו עלי: 'היא נראית חמודה, אבל מה הקשר שלה לכל זה?'. הוא לא קלט שהביאו רופאה אישה, אבל מבחינת מפקד היחידה זה לא היה אישיו. אולי בהתחלה חששו שאפגר מאחור, אבל כשרואים שיש על מי לסמוך זה נעלם.

"במהלך השירות יש שלב שנקרא 'טבילת אש' - סיפוח למקום שהוא לא השיבוץ המקורי שלך. את הטבילה עשיתי עם סיירת צנחנים. נכנסתי איתה לשבועיים לחימה באל־ח'יאם שבלבנון, 11 קילומטרים מהגבול. זה היה תמרון שהם דיברו עליו כ'דבר הכי קשה'. חשבתי לעצמי, אם ככה, איך ייתכן שזה התמרון הראשון שלי? ועוד ברגל, עם תיק של 30 קילו על הגב? אבל יוצאים ועושים, בלי לחשוב יותר מדי. הייתי עסוקה יותר בשאלה אם הכוננות פועלת ואם הציוד שלם, ולא במשמעות של היותי אישה שם".

"אמא היתה מעדיפה משהו אחר"

"אני אישה, מנהיגה ולוחמת" (גנרל בדימוס אן דנוודי, האישה הראשונה בהיסטוריה של הצבא האמריקני שהגיעה לדרגת קצינה עם ארבעה כוכבים)

סגן ש' הגיעה לסיירת גבעתי לפני פחות משנה. היא הספיקה לעבור לפני כן בסיירת אגוז. שם לא התירו לה להיכנס לעזה והציבו אותה במשמרות בחמ"ל. רק כשעברה לגדוד 931 בנח"ל, כתחנה לפני הסיירת, זכתה להרגיש מהי חציה מעבר לגבול.
"זה בא בהפתעה", היא נזכרת. "בחצות מנהל העבודה ניגש אלי ושאל אותי 'היית בעזה?'. עניתי שלא. הוא אמר 'בהצלחה, את נכנסת מחר ב־7 בבוקר'. בחרתי בכוונה בגדוד 931, כי חיפשתי יותר שטח, יותר לעזור מבפנים".

איך הגיבו במשפחה שלך?
"אני באה ממשפחה פולנית. סבתא דואגת, לכן היא שומעת דברים רק בדיעבד ולא בזמן אמת. אמא שלי כבר הפנימה, ויש בינינו הסכם שבכל פעם שאני נכנסת לעזה אני כותבת 'נכנסתי', ובכל פעם שאני יוצאת אני כותבת 'יצאתי'. ככה הוריי יכולים להיות רגועים יותר. הם הבינו שאני בתפקיד כמו כל לוחם".

רס"ן נ': "בהתחלה לא גיליתי להורים שנכנסתי לעזה, והייתי מתחמקת במשפטים כמו 'אנחנו בעוצר יציאות, אני מאוד עסוקה'. אמא שלי היתה מעדיפה שאשרת בחיל החינוך, אבל לי היה ברור שהשירות כלוחמת הוא לא דילמה, ושמקסימום המשפחה תשתה כוס מים ותירגע".

כלוחמות נתקלתן מן הסתם בסיטואציות מורכבות.
רס"ן נ': "במבצע חומת ברזל, בכניסה לג'נין אחרי שבועיים יחסית רגועים, היה אירוע שבו נהרג סמ"ר ליאם חזי ז"ל. שני מחבלים ירו על צוות שפתח איתור בבית. המורכבות באיו"ש, בהרבה מובנים, היא פי שניים יותר קשה מבמקומות אחרים, כי אתה לא יכול להסתובב שם בשכונה עם אש כבדה ולהפעיל ארטילריה. מרדף אחרי מחבלים והפעלת אש מהאוויר הם אירוע מורכב, בטח כקצינת אג"ם שמנהלת, מתכללת ומחברת כוחות".

סגן כ': "אצלנו כוח מגדוד רותם עלה על מטענים במרחק 50 מטר מהמגנן שלנו. שלושה חיילים נהרגו, והיו גם פצועים. נתנו מענה מהיר, והפעלת האש היתה על בסיס הפעולות שלי. זה היה אירוע שנמשך שעתיים, עם אש של מאות פגזים, כי פחדנו שמחבלים ייצאו מפירים ויפגעו בכוחות הפינוי.

"האדרנלין מטורף, כי אתה יודע שאתה מייצר טבעת אש מסביב לכוחות ושומר שהאויב לא יתקרב אליהם. אתה חייב להיות חד ומחושב, כי אם אתה טועה בנ"צ, אתה עלול להפיל חלילה פגז באמצע המגנן - וזה יכול לעלות בהרוגים ובפצועים לכוחותינו".

סגן ד"ר ע': "נכנסתי לשבועיים לחימה בלבנון, 11 קילומטרים מהגבול. זה היה תמרון שדובר עליו שהוא 'הדבר הכי קשה', אבל עשיתי אותו ברגל, עם תיק של 30 קילו על הגב. לא חשבתי יותר מדי. הייתי עסוקה בכוננות ובציוד, ולא במשמעות של היותי אישה שם"

סגן ש': "היה מקרה שלוחמים עלו בקשר ואמרו שבנמ"ר שהם נוסעים בו הלכו ההילוכים, הוא נוסע רק קדימה ואחורה. ואז את מוצאת את עצמך בין בתים, בשטח שאף אחד עוד לא היה בו, מחברת הילוכים מחדש, אחרת הנמ"ר לא ייסע. זאת סיטואציה מרתיעה, כי מסביב שומעים ירי ופיצוצים. את רואה כלים שנוסעים לידך מהר וזה מעלה אדרנלין, כי ברגע שאת מתקנת והכלי חוזר לכשירות, את יודעת שאנחנו אלה שאפשרנו את זה".

את מרגישה שאת בקיאה במכניקה?
"עוד לא מקצוענית, אבל משתדלת להיצמד לאנשי מקצוע. היום, למשל, ניתקתי שני מנועים. הנה, נשאר לי עוד קצת צבע שחור על הזרועות. ההורים שלי עדיין לא קולטים".

"ברור שיש הבדלים לעומת הגברים"

"פיזית, נשים לא עומדות בסטנדרטים של גברים. אבות דוחפים אותנו לקחת סיכונים. אימהות שמות לנו גלגלי עזר באופניים. אנחנו זקוקים לאימהות, אבל לא בצבא, בטח לא ביחידות לוחמות" (פיט הגסת', מזכיר ההגנה של ארה"ב, יולי 2025)

סגן ש': "ברור שיש הבדלים פיזיולוגיים בין נשים לגברים. אני יכולה לסחוב פחות משקל, וחלפי הנמ"ר הם כבדים, בערך בגודל שלי. הנגדים מודעים לסיטואציה ותומכים בי, כי הם יודעים שאני באה לעבוד. היום, כשפתחתי מנוע, המנופאי הסתכל בהלם, ביקש לצלם אותי ולשלוח לחברים. מכונאית עובדת, ועוד עם לק ג'ל תכלת בציפורניים. הרגלתי את הנגדים: אתם נותנים משימות - 'תפתחי בורג', 'תסגרי במברגה' - ואני מבצעת. אני יכולה להרים לום ולנתק צלב בשביל להוציא נמ"ר בגרירה. זה כבד? כבד".

רס"ן נ': "היית צריך לראות אותי עם תיק לואו (תרמיל צבאי גדול שנישא על הגב, א"ל), סוחבת על אלונקה גופת מחבל מפורקת, כשמסביב יורים. שינוי התפיסה בצבא לא לוקח יום. פעם מישהו חשב שתשב חבורת קצינות ותדבר על חוויות מתמרון בעזה? היו אומרים שהשתגענו".

עדיין יש מי שטוענים כי נשים "יותר רגישות" בהשוואה ללוחמים גברים.
רס"ן נ': "שילוב בין גברים לנשים הוא מעולה. תמרנתי עם גדוד 74 של השריון. נכנסתי לבית המג"ד ופגשתי קש"אית (קצינת שיתוף אש), קמ"נית (קצינת מודיעין), קשר"גית (קצינת תקשוב קרבית) ורופאה. והכל בעזה, באמצע מגנן. ההבדלים הרגשיים והשכליים שאנחנו מביאות מייצרים שלם עוצמתי פי כמה. אני מרשה לעצמי לומר שהסביבה הגברית יכולה להיות לפעמים מאצ'ואיסטית ו'בבונית', ושלשים בתוכם אישה זה הרבה פעמים מאזן ונותן קונטרה. ההסתכלות אחרת".

סגן כ': "את חיה עם גברים 24/7, ואני מוצאת את עצמי מצחצחת שיניים כשהמג"ד לידי. יצא לי באמצע התקפה להגיד לקשר 'שמור פה, אני הולכת לעשות פיפי'. ההבדלים פחות מורגשים, כי חיים ביחד".

סגן ע': "החיים בסיירת לימדו אותי שגברים יותר רגישים בפער מהרבה נשים שאני מכירה".

כלוחמות, אתן בטח שומעות את הטענות בעולם על "הרג חסר הבחנה" בעזה.
רס"ן נ': "אנשים לא יודעים עד כמה צה"ל הוא צבא מוסרי, ואיזה תהליך עוברים כדי לאשר מטרות. הצבא לא יזוז מילימטר מהנזק האגבי שמותר על פי תקנות החוק הבינלאומי לפגיעה בחפים מפשע. אתן דוגמה: היינו באמצע התקפה, ופתאום ראינו אישה. מובן שביטחון כוחותינו עומד מעל לכל, אבל לאט ובדרדור אמצעים (הסלמה בהפעלת הכוח, א"ל) הצלחנו לפנות אותה משם למרחב ההומניטרי. כמה הייתי גאה להיות חלק בזה".

סגן כ': "בעולם האש יש עיסוק מתמיד באחוזי התפנות האוכלוסייה, ובמבנים רגישים דוגמת בתי חולים, בתי ספר ומרפאות - שבסוף גם בהם מוצאים מלכודים ותשתיות טרור. אצלנו כל דבר נעשה בצורה כירורגית ומלווה באישורי אלוף ומפקד האוגדה. הכי מדויק".

סגן ע': "אותנו זה פוגש כל הזמן, והדין הוא אותו דין. בסוף לא עושים שיקול מי הבן אדם שמולך. אתה צריך להעניק את הטיפול הכי טוב באמצעים ובמגבלות".

"להיות חזקה בשביל עצמי"

"יש נשים בצבא, אבל לא שמים אותן בחזית, כי לא יודעים אם הן יכולות להילחם ולהרוג. אני חושבת שכן. כל מה שהמפקד צריך זה להגיד 'רואה את האויב ממול? הוא אמר שאת נראית שמנה במדים'" (הקומיקאית האמריקנית איילין בוסלר)

סגן ד"ר ע', הרופאה בסיירת נח"ל, נתקלה במראות קשים במלחמה כבר בימיה הראשונים בתפקיד. "הייתי בסטאז', כך שחוויתי את זה מהצד של מקבלי הפצועים בבית החולים, וזה אפילו יותר קשה", היא נזכרת.

"בשדה הקרב אתה רק חושב על לתפקד, ולא באמת מעכל את המשמעות הרגשית באירוע - שבו אני רק מתמקדת בלפנות ולרוץ מפצוע לפצוע. בחודש הראשון בתפקיד היינו בבית חאנון עם הסיירת, והיה אירוע רב־נפגעים עם חמישה הרוגים ו־11 פצועים. פרקתי מהכלי, שמעתי פיצוצים וזה הרגיש לא טבעי להסתובב ככה, אבל חייבים לתפקד. אני אדם קר רוח, וזה היתרון שלי".

כולכן פגשתן את פניה הקשות של המלחמה.
סגן ש': "כשהייתי עם הנח"ל בשכונת זייתון, מפקד מחלקה שלמד איתי בכיתה בתיכון נפצע קשה. את שומעת את זה בקשר וצריכה לנתק רגש כדי להיות קרת רוח בקבלת ההחלטות. הדבר היחיד שעובר בראש זה שאם לא אהיה מספיק חזקה - אף אחד לא יעשה את זה במקומי".

רס"ן נ': "שבועיים לפני נפילתו שלחתי את סמ"ר ליאם חזי ז"ל למשימה, והוא היה מבריק בה. כשנהרג, וחזרנו באותו לילה לבית המג"ד, אמרתי שזה נורא. מלחמה יכולה להיות מעניינת ומלהיבה, אבל בסוף היא גובה חיים של כל כך הרבה צעירים. זה עצוב. המחיר בלתי נסבל, ואנחנו מבינות את ערכו ויודעות להמשיך קדימה".

משהו באופי שלכן השתנה בשירות?
סגן ע': "התמודדתי עם סיטואציות שאין מצב שאתמודד איתן במקום אחר. לפני שבועיים חזר ליחידה חייל שהיה עם פציעת ראש קטסטרופלית. לראות אותו הולך היתה הרגשה שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר. האתגר גדול - אבל הרווח מטורף. זה מוציא ממך תכונות שלא הכרת, שם דברים בפרופורציות. בסוף את מתפקדת בקור רוח בסיטואציות שאנשים אחרים יכולים מאוד להתרגש בהן".

סגן ש': "הפיקוד מרגש אותי. לפקד על פלגה, כשמתחתיי אנשים נשואים עם ילדים, ומצד שני צעירים שסיימו תיכון וכעת מתקנים נשקים - ואני מתנהגת אליהם כאחות גדולה, כאמא. נותנת גב. זה מצחיק, כי חלק מהנגדים בגיל של הוריי. עד כמה שהמלחמה קשה, וכולנו בגדול התעייפנו, היא פתחה דלת להמון דברים חדשים".

סגן כ': "הדור שלנו חווה דברים שאנשים שמבוגרים מאיתנו בשני עשורים לא חוו. זה מבגר ומחשל. החל מהדברים הקטנים, כמו לישון שעתיים בלילה, לא להתקלח חודש ולא לצאת הביתה, ועד לאירועים מבצעיים שבהם אתה פוגש את המוות מקרוב. ההרגשה היא כאילו 7 באוקטובר קרה לפני שנייה וחצי. הדור שלנו בנוי כעת חזק יותר".

רס"ן נ': "זה הכניס לפרופורציות על מה צריך לשמור ועד כמה השגרה השקטה, כשכל אהוביך איתך, מבורכת. גם הבנת חשיבות הצבא ומערכת הביטחון השתנתה אצלי: לדעת שזה הכרחי ושאי אפשר לברוח מזה. בעיניי, מדובר בשינוי שיפתח עוד מקומות לנשים בצבא. המיון צריך להיות ענייני ולא על בסיס מגדרי. אני לא מבקשת שיורידו רף, אבל שואפת למצב שבו אוכל להגיד לנערות בנות 16: 'תעברו את הנתונים הפיזיים - ואתן בפנים'".

יש כעת ביקוש ניכר לגיוס של לוחמות.
רס"ן נ': "חזרנו לימי מלחמת העצמאות, למלחמה קיומית. מדינת ישראל תישאר, אבל אנחנו רואות מה קורה בעולם ומבינות שכאן הבית שלנו ושזאת זכות להתגייס ולשרת כלוחמות. הישראליות הן ג'דאיות. היו לנו לוחמות עוד לפני קום המדינה, מחנה סנש ועד אסתר ארדיטי. זה בדם שלנו".

בשום שלב לא עלו בכן ספקות "למה אני צריכה את זה?"
סגן ש': "לא פעם אני עומדת על הנמ"ר וחושבת שבאותה מידה יכולתי ללכת על החוף בברצלונה אחרי שיעור בלט. אבל אז אני נזכרת בתקופות היפות בצבא ויודעת שלא הייתי מחליפה את הדרך. זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי, וזאת גם הסיבה שהארכתי שירות. לא הצלחתי לדמיין שאשמע על מבצע בעזה בזמן שאשתזף בתאילנד".

רס"ן נ': "שילוב בין גברים לנשים ביחידות הקרביות הוא מעולה. ההבדלים הרגשיים והשכליים שאנחנו מביאות מייצרים שלם עוצמתי פי כמה. אני מודה שהסביבה הגברית יכולה להיות לפעמים מאצ'ואיסטית ו'בבונית', אבל אישה הרבה פעמים מאזנת ונותנת קונטרה"

סגן כ': "זה עבר לי בראש כשלא ראיתי את החבר שלי במשך חודשיים, או עכשיו, כשאחותי מתחתנת ואני לא יודעת מתי אצא לחתונה. אחרי חודש בלי מקלחת אי אפשר לומר 'אני נהנית', אבל זה שווה, כי זאת הסיבה שהתגייסתי ללוחמה. רציתי לתת כי ידעתי שאני יכולה. זה התפקיד שחלמתי עליו".

רסן נ': "מה זה אישה? להיות חזקה, לעשות הכל כדי להצליח ולעמוד במשימות. מי שחושב אחרת - התבלבל קצת".

רס"ן נ' נמצאת במסלול לקריירה צבאית. לאחרונה סיימה תפקיד בסיירת, והיא תשמש סמג"דית גדוד החי"ר המעורב "לביאי הבקעה". "אני רוצה להיות אמא ולהקים משפחה, ואין ספק שזה שילוב מאתגר ומורכב", היא אומרת, "אבל הצבא עושה הרבה כדי לאפשר זאת, ויש לא מעט דוגמאות. זה קשה - אבל גם קשה להיות אבא קצין".

אפשר להתבדח שהרבה קצינים יעדיפו את עזה על החלפת חיתולים בבית.
רס"ן נ': "בגלל זה אומרים שנשים הן מולטי־טסקינג".

כשאתם מסתכלות קדימה, איך אתן רואות את עתידכן בצבא?
סגן כ': "התפקיד שאני עושה משמעותי, ויש לי עוד זמן בצבא, אבל בהמשך אני רוצה ללמוד רפואה".

סגן ש': "הגיוס שלי הפריך סטיגמות מיושנות. טנ"א הוא אחד החילות המדהימים, וזה מורגש במלחמה. אבל יש לי חלום, ללמוד משפטים ויחסים בינלאומיים. בינתיים אני שוקלת, אולי אשאר עוד שנה בצבא".

סגן ע': "לא הייתי הולכת למסלול אם לא היו לי שאיפות להיות רופאה באזרחות, וספציפית נוירוכירורגית מנתחת מוח. אני לא יודעת כמה זמן אשאר בצבא, אבל בסוף אעשה את מה שמההתחלה הדליק אותי".

"רק בסוף הבנתי שאני מסוגלת"

"לגבי עיסוקים אחרים של נשים - יש מספיק נשים אחרות שיבצעו אותם" (ז'אן ד'ארק, מצביאה וקדושה צרפתייה, המחצית הראשונה של המאה ה־15)

לפני שנפרדנו ביקשתי מארבע הלוחמות שיפרטו רגע מיוחד שאותו ייקחו איתן מהמלחמה.

סגן כ': "אני חושבת על הפעם הראשונה שנקלעתי לאירוע אש, אחרי יומיים בתפקיד שלי בסיירת. ירו עלינו נ"ט. נלחצתי, כי לא כל הציוד היה עלי, והקשר עם סוללת התותחנים היה קלוש - אבל עדיין תפקדתי. ברגע שהאירוע הסתיים הבנתי שאני מסוגלת, ומשם זה רק זרם".

סגן ע': "היה פצוע קשה בשטח, ועשינו כל מה שאפשר כדי להציל אותו, מפתיחת נתיב אוויר ועד לעירוי דם. הוא היה במצב לא טוב, מורדם ומונשם. בהמשך הגעתי לבקר פצועים בשיקום, ובגלל ששמעתי שהמשפחה שלו שם מתוסכלת ממצבו חששתי לגשת. אמרתי לעצמי שזה אולי מוקדם מדי. רק אחרי תקופה פגשתי את אמא שלו, והיא חיבקה אותי והודתה לי. ירדה לי אבן מהלב".

סגן ש': "אחרי התפקיד בנח"ל חשבתי שאשתחרר, ואמרתי שאם אמשיך - זה יקרה רק בתפקיד שיעשה לי פרפרים בבטן. נפתחו אפשרויות, ובהן סיירת גבעתי, והלכתי על זה בכל הכוח. אמרתי לקצינת טנ"א בחטיבה: 'סיירת - או שחרור'. ידעתי שאם לא אקבל את הסיירת, יישבר לי הלב.

"יום אחד הייתי עם בוחן הנגמ"ש באמצע טיפול, ופתאום קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. זה היה מג"ד סיירת גבעתי, שהתקשר לאחל לי מזל טוב. מרוב שמחה זרקתי את מפתח הברגים באוויר. ידעתי שזה המקום שאני צריכה להגיע אליו".

רס"ן נ': "יצאתי הביתה וישבתי בבית קפה במרכז תל אביב, עם המדים הטקטיים והנשק. פתאום ניגשו אלי שתי בנות, שראו את הדרגה ואת הפאץ' של סיירת חרוב, ואמרו שזה מטורף ושגם הן רוצות שירות כזה. לפני שנפרדנו הן אמרו לי 'תודה שאת שומרת עלינו'. משפט קטן, אבל כזה שמחזק את המוטיבציה לקום בבוקר ולעבוד גם אחרי 30 ימים מפרכים בעזה". 

Eyal1iris@gmail.com