"אין לי בעיה להיחטף במקום אזרח, או למות כדי להציל חיים": לוחמות מג"ב סוגרות מעגל בזירת הקרב

תאיר, אירה ותהל, שלוש לוחמות צעירות ביחידת מתיל"ן של החטיבה הטקטית במג"ב, לא רצו לחזור לקיבוץ רעים אחרי 7 באוקטובר, גם לשם קיום הראיון העיתונאי.

"למה את מחזירה אותנו למקום שבו ראינו את המוות שלנו?" שואלת תהל ישירות. "קמתי בבוקר עם בחילה ובדרך לכאן התהפכה לי הבטן. זה המקום שבו המחבלים רצו לרצוח אותי. עכשיו, כשאני רואה את ההרס והבתים השרופים ויודעת שרוב התושבים כאן ניצלו מטבח בטוח, האנטי עבר לי. טוב שחזרנו. זה מעצים אותי, נותן לי אפשרות לעכל את מה שחווינו לאורך חמש שעות אינטנסיביות, ומאפשר לי לסגור מעגל אחרי חצי שנה".

הן היו הנשים היחידות מבין עשרות לוחמי מג"ב וחיילי חי"ר שהשתתפו בקרב שהתנהל בקיבוץ רעים. יחד הן לחמו בקרבות פנים אל פנים מול חוליות של מחבלי נוחבה, שכבשו את הקיבוץ. בלחימה העקובה מדם קיפחו את חייהם גם קצינים בכירים, ובהם מפקד היחידה הרב־ממדית של צה"ל, אלוף משנה רועי לוי, ומפקד משטרת שגב שלום, ניצב משנה יצחק ("בזוקה") בוזוקשווילי.

השלוש הביטו למחבלים בלבן בעיניים, כשהכדורים שורקים ליד ראשיהן. הן ראו לוחמים נפגעים, וגופות של קצינים ואזרחים היו מוטלות ליד רגליהן. הן ידעו שבכל רגע גם חייהן עלולים להסתיים שם. מאז הן דוחקות את המראות הקשים למחשכי הגוף והנפש ומתרכזות בפעילות מבצעית בכל הארץ ובשטחי יהודה ושומרון. טראומת הדרום הולכת ומתרחקת, ונמהלת בעשרות מעצרי מבוקשים, אבטחת אתרים נפיצים וטיפול באירועי הפרות סדר.

מחשבות על רעים או סיוטים מהלחימה מציפים אתכן לפעמים?

תאיר: "אין לי פלשבקים או חלומות, אבל חששתי שזה מה שיקרה אם אגיע לכאן ואצטרך להתמודד. 7 באוקטובר חי בתוך כולנו, אצל חלק בצורה בולטת ואצל חלק בהדחקה. לא קל לי לראות את הסוללה שמאחוריה שכבנו, את החומה הקטנה שהגנה עלי מפני מחבל שיצא לכיוון שלי, לראות מאיפה ירו עלי ומאיפה יריתי. הכי קשה זה המקום שבו עמד רכב הקרקל של בזוקה. הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל והיה ברור שהמשפחה המודאגת שלו מחפשת אותו, בלי לדעת שהם כבר איבדו את היקר להם מכל. זה צבט לי את הלב".

אירה: "לידי צלצל הטלפון של מפקד הרב־ממדית, ולא ידעתי מה לעשות. לא הפסיקו לירות לכיוון שלי. מה שעברנו כאן הוא בלתי נתפס. יש לי המון זיכרונות שלא יישכחו לעולם. למשל, הרכב הפרטי שעמד לא רחוק מאיתנו עם מנוע פועל ודלתות פתוחות. ארבע גופות של צעירים היו שרועות לידו על הכביש. הם היו מהמסיבה, ואולי הגיעו לעזור.

"הרדיו ברכב דלק ושמעתי את השדר אומר שברעים מתנהל קרב יריות. חשבתי לעצמי 'באמת? מה אתה אומר?' הכדורים שורקים ליד הראש שלנו וכל מה שרציתי הוא שמישהו ישתיק כבר את הרדיו. זה עדיין מרגיש לי כמו אתמול, ויש רגעים שבהם מראות הקרב חוזרים אלי ללא הכנה, אבל לדעתי אני עדיין לא מעכלת עד הסוף את המשמעות. אין ספק שהלחימה פה תלווה אותי לנצח, כי זה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני עומדת למות בגיל 19".

ריח של דלק וגופות מוטלות

המראות האפוקליפטיים שאפיינו את כבישי הדרום באוקטובר נצרבו בזיכרון הלאומי, ואותם מחליפים כעת עצים תמירים, צמחייה ירוקה, שדות חרושים וטורי מכוניות הנוסעים בבטחה, גם כשברקע נשמעים בבירור הדי ההפגזות מעזה. הלוחמות - סמ"ש תאיר שנדורי (20), סמ"ש אירה קוטלר (19) וסמ"ש תהל פרץ (21) - מביטות בדממה מחלונות הרכב החוצה, ועל פניהן מבט מהורהר. למרות המדים המיוחדים, האפוד הכבד והנשק החדיש המשווים להן מראה קשוח וקרבי, סטייל לארה קרופט, הן נראות לרגע כילדות מבוישות המנסות להסתיר את הצלקות שנותרו בהן.

"אני לא מצליחה להבחין בירוק ובשקט", מבהירה אירה. "אני רואה רק את הסימנים על הכביש שהותירו השרשראות של הטנקים, את המכוניות המרוסקות והבוערות, וזוכרת את ריח הדלק שעמד באוויר ואת הגופות, שאת חלקן זיהיתי. אלו היו חברי ילדות מבית הספר או שהכרתי אותם דרך חברים משותפים. זה היה שוק, אגרוף לפנים, והדחקתי את הסיטואציה. לא סיפרתי על זה ללוחמים לידי, גם לא כשנאלצנו לנסוע בין הנרצחים בסללום כדי לא לדרוס אותם. עד היום קשה לי לדבר על זה".

אירה: "כלוחמות אנחנו יודעות לאן אנחנו נכנסות ומהן הסכנות. שוחחנו על זה ותהינו מה יקרה אם ניחטף. האם נשרוד ונספוג את מה שיעשו לנו, או שנכניס לעצמנו כדור בראש? כולנו יודעות שזה סיכון, כמו האפשרות לאבד את החיים. חוץ מזה, גם גברים עלולים להיאנס בשבי"

תאיר: "כל כך מוזר לראות כיצד הכל חזר לשגרה אחרי הגיהינום שחווינו. את הדרך לרעים עשינו בנשקים שלופים מהחלונות ועם כדור בקנה. טילים נפלו ממש לידנו".

תהל: "אני זוכרת שבדרך לדרום ראיתי על גופות את הסיטואציה הקשה. רבות מהן היו עם ידיים המגוננות על הפנים. היו שם גם שני צעירים עם קעקועים על הרגליים ונעלי נייקי, שיצאו לנסיעה תמימה של שבת בבוקר ולא שיערו מה מחכה להם בהמשך הדרך. לא ראיתי אותם כצעירים אנונימיים, אלא כאחים שלי. זה העלה בי זעם. לא רציתי להיות במוד של כאב שירסק אותי, החלטתי להיות במוד של לחימה. אמרתי לעצמי, 'עכשיו את מיישמת את מה שלמדת'. הפכתי לרובוט, למכונה משומנת. ידעתי שאלחם מול מחבלים, שאולי אפגע, אבל התגייסתי מתוך ציונות וכדי לשמור על המדינה".

ברגע שהרכב עוצר מול שער הקיבוץ הצהוב, הלוחמות רצות לעבר חורשה קטנה משמאל, מתקבצות סביב עץ זית עתיק ושטח חולי קטן, מתכופפות לקרקע, וידיהן חופרות בעדינות בין הגרגירים החמימים, כמו מחפשות אחר חפץ נעלם.

"הדבר הראשון שראינו כשהגענו לכאן היה גופה של לוחם ימ"מ", אומרת תאיר בשקט. "זה היה הרגע שבו הבנו איזה כאוס מחכה לנו בפנים".

אירה: "זה נראה כאילו אין עכשיו כלום על האדמה, אבל אני עדיין רואה אותו מוטל על הקרקע עם האפוד, הקסדה ובלי הנשק שהמחבלים כנראה גנבו ממנו".

שני חברי כיתת הכוננות, שבלמו את המחבלים עד להגעת הכוחות, ניגשים אל הלוחמות בהתרגשות. "כל כך חשוב לנו לומר לכן תודה שהייתן כאן ועזרתן לנו בלחימה", אומר א'. תהל: "על מה תודה? עשינו את העבודה שלנו. סליחה שלא יכולנו להציל את כולם"

לשטח הקיבוץ הן נכנסות בעיניים פעורות לרווחה. מראה הבתים של שכונת הצעירים ברעים מעורר בהן חלחלה. על המבנים המועטים שלא הפכו לעיי חורבות ניכרים סימני אינספור הקליעים. מבין התריסים השבורים עולה ריח חריף. בית אחד נשרף כליל, ורק אסלת השירותים הלבנה בולטת מבין הקירות השחורים והמתקלפים, שחלקם נמסו מהחום. ליד דירה אחרת נותרו מדים קרועים ומנומרים של אחד ממחבלי הנוחבה. באחד המבנים התחבאו בשבת השחורה כמה צעירים שברחו ממסיבת הנובה. ללוחמות נודע כי אחת מהן נאנסה שם.

שני חברי כיתת הכוננות, שבלמו את המחבלים עד להגעת הכוחות, ניגשים אל הלוחמות בהתרגשות. הם מבקשים לא לחשוף את שמותיהם בתקשורת. "כל כך חשוב לנו לומר לכן תודה שהייתן כאן ועזרתן לנו בלחימה", אומר א'.

תהל: "על מה תודה? עשינו את העבודה שלנו. סליחה שלא יכולנו להציל את כולם".

תאיר: "תודה לכם שסגרתם לי עכשיו מעגל. אני מתרגשת לפגוש אתכם, האנשים שעשו את הקיבוץ. אתם לא צריכים להודות לי, גם אם הייתי נהרגת כאן".

"אתן צריכות להיות גאות", אומר ב'. "הראיתן לכולם מהי הרוח היהודית. תלכו עם הראש מורם אחרי מה שעשיתן כאן. נכון שאיבדנו חמישה חברי קיבוץ וגם חיילים ושוטרים, אבל בקלות יכלו להימחק פה עוד 420 חברי רעים. הנכדים והנינים שלכן ילמדו על הקרב כאן. מי ששרד את האסון הזה צריך לעשות משהו עם החיים שלו. אתן שרדתן את הבלתי אפשרי. האויבים שלנו לאורך ההיסטוריה, מאז דוד וגוליית, לא הביאו בחשבון את הרוח שלנו. תמיד היינו מיעוט. תחשבו איזו תוכנית היתה למחבלים לקיבוץ רעים, לעומת התוצאה".

תהל: "אני מצטערת על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. המצפון מייסר אותי שלא הגענו קודם, אבל גם בדרך לכאן היו זירות לחימה".

א: "בבית שעליו יריתן היתה חוליית פיקוד של שישה מחבלים, שהתבצרו בתוך הממ"ד. עשיתן הכל נכון והכי טוב שיש. נתתן את המקסימום".

תהל: "שימחתם אותי ועשיתם לי טוב בלב. אני עדיין בהלם שאתם אומרים לנו תודה. מי אני בכלל? אתם מיישבים במסירות את המדינה שלנו שנים על שנים, וזה לא מובן מאליו שבחרתם לגור ליד הגבול. אני צריכה לומר לכם תודה שאתם כאלה אמיצים".

"חטפו אש תופת וביקשו סיוע"

ייעודה של החטיבה הטקטית של מג"ב הוא מבצעים מיוחדים, טיפול באירועי טרור ובהפרות סדר וסיוע למשטרה בתחומי הפשיעה חמורה. בתוך החטיבה כמה יחידות, ובהן מסתערבים ומתיל"ן, העוסקת במארבים, בתצפיות, ביירוט ובלוחמה ניידת. הלוחמים וחמש הלוחמות ביחידה הוורסטילית מתמחים גם בהסוואה בשטח.

אירה, תושבת הוד השרון, היא היחידה מהשלוש שהחליטה לצאת לקורס מ"כים ולאחרונה סיימה אותו. בצוות שלה נמצאת גם תהל, המתגוררת בגן יבנה, שהחלה את השירות ביחידת עוקץ, אולם לא סיימה את המסלול ועברה למג"ב. תאיר מטבריה משרתת בצוות אחר במתיל"ן.

תהל: "אחרי יום כזה, שבו רואים כל כך הרבה גופות של ישראלים, נכנסתי למצב של אפס סבלנות. ראיתי מולי מחבלים שרצחו את האחים שלי ובאתי להרוג אותם". תאיר: "את זוכרת שהיה שלב שהם צעקו 'חאלס, חאלס'? היה היסוס קל והם ירו עלינו. ירינו עליהם חזרה בכל הכוח"

ב־7 באוקטובר הוקפצו תאיר ואירה מהבית, ואילו תהל היתה במשימת אבטחה של הקפות שמחת תורה בירושלים. כל אחת מהן הגיעה לדרום עם לוחמים מהיחידה, וכולן נתקלו במחבלים בטרם הגיעו לרעים. אירה ותאיר לקחו חלק בקרב פעיל בצומת מגן. "כל הבוקר דילגנו ממקום למקום ובין יישוב ליישוב", מספרת תאיר. "אירה ואני היינו גם במושב מבטחים כי שמענו על שלושה מחבלים המתבצרים במבנה. אירה היתה בחיפוי בחוץ, ואני נכנסתי עם כוח פנימה. המחבלים היו עם סכינים, ומייד נכנעו ושכבו על הרצפה. בגלל שהיינו בלי רעלות, כדי למנוע ירי של כוחותינו על כוחותינו, הם הבחינו שאני בחורה ובחנו אותי. שמרתי על אחד מהם עם קנה מול הפרצוף שלו. הוא היה מבוהל. בשלב כלשהו הוא ניסה לזוז קצת וצעקתי עליו".

במהלך אותן דקות היתה אירה במרדף אחר מחבל נוסף, שהצליח לחמוק מהמקום אחרי שרצח כמה פועלים תאילנדים.

במקביל אליהן, תהל היתה בעיצומו של קרב על תחנת המשטרה בשדרות. "שם הבנתי שאנחנו במלחמה והיתה לי הרגשה שלא אצא מזה בחיים", היא אומרת. "עלינו לחיפוי על גג של מבנה סמוך, בזמן שהימ"מ נלחמו מול המחבלים המתבצרים וירו טילים על התחנה. הרעש היה עצום וכדורים שרקו לידנו כל הזמן. משם המשכנו דרומה. בכל צומת היתה היתקלות, ופצמ"רים נפלו ממש לידנו. לא ידענו אם נצליח לשרוד. דיברתי עם אלוקים ואמרתי בלב פרק של תהילים".

התקשרת להורים?

"מה פתאום? לא התגייסתי כדי להתמסכן. הייתי מרוכזת באירועים".

לרעים הגיעו תאיר ואירה בסביבות השעה 14:00. תהל הגיעה כחצי שעה אחר כך. הקרב החל עוד בשעות הבוקר המוקדמות, כששלוש חוליות עם עשרות מחבלים פשטו על הקיבוץ מכמה כיוונים עם רימונים, מטענים ומטולי אר.פי.ג'י. בהתחלה עמדו מולם רק שישה מחברי כיתת הכוננות והרבש"ץ הראל אורן. מאוחר יותר הגיעו השוטרים, צוותים מהחטיבה הטקטית, הכוחות מהיחידה הרב־ממדית, לוחמי צנחנים וקצינים מגולני.

"הם חטפו אש תופת וביקשו סיוע", מספרת אירה. "כשהתקרבנו לרעים שמענו קולות ירי מכל הכיוונים. זה היה שדה קרב פעיל בצורה הכי אינטנסיבית שאפשר. נכנסתי עם הכוחות הראשונים של מתיל"ן וראיתי את הלוחמים מיחידה הטקטית לא רחוק מהכניסה, פרוסים בין העצים. תפסנו מחסה מאחורי נגמ"ש ישן צבוע בירוק, אבל המחבלים ראו אותנו וירו עלינו צרורות. הכדורים פגעו בקרקע ממש ליד הרגליים שלי.

"זזתי לכיוון כביש הכניסה שלאורכו יש עצים. דילגנו ביניהם לכיוון הבתים בשורה הראשונה, ששם התבצרו המחבלים. מול אחד המבנים עמד הטנדר הלבן שלהם ומאחור היו טילים, רימוני רסס, מקלעים, וגם שקיות מלאות בסמים. לקחנו משם מה שיכולנו. מהצד השני של הטנדר היה לוחם. ראיתי אותו נורה בראשו. האור בעיניים שלו כבה, והוא צנח אל הכביש. לא יכולתי לתת לזה להשפיע עלי באותו רגע.

"התקדמנו לעבר שטח פתוח מול הבתים, כי היתה שם מעין סוללת עפר. הצוות שלי לקח פיקוד על אחד הבתים, לא ידענו שבתוכו נמצאת חוליית הפיקוד. זרקנו לשם רימון, ופתאום ראינו מישהי בורחת החוצה. זו היתה תאילנדית שהצליחה לחמוק מהמחבלים, ולא ברור איך היא לא נפגעה מהירי. היא סיפרה לנו שהיתה לבד עם המחבלים, ושמחנו שאין שם בני ערובה".

תאיר מתיישבת על חומה קטנה, הממוקמת בין השטח הפתוח לשורת הבתים השרופים, וידיה מלטפות את האבנים. "הייתי מאחוריה כמעט חמש שעות והיא הגנה עלי. בזמן שאירה התקרבה לסוללה, חצינו את השטח הפתוח בזיגזגים. הכדורים לא הפסיקו לשרוק ליד האוזניים שלי. ראיתי את אירה והלוחמים יורים כדי לרתק את המחבלים. הגענו לרכב הקרקל של בזוקה ופתחנו את הדלת. לצערנו, הוא ומפקד הבילוש יקיר בלוכמן לא היו בחיים. כל האזור היה גיהינום".

נלחצת קצת?

"לא. התנתקתי. החלטתי לא לחבר בין הגופה לאדם. זו מלחמה ואין זמן לרגשות. המחבלים הוציאו קני נשק דרך חלון הממ"ד ופשוט ריססו לכל עבר. הם היו נחושים להרוג אותנו. כל הזמן הזה השבנו אש, כשאנחנו מוצאים מחסה ליד הקרקל".

בינתיים, תהל נכנסה לקיבוץ. בעודה מתקדמת פנימה, הבחינה אירה במחבל המנסה לברוח. "יריתי עליו עם עוד כמה לוחמים וראינו שהוא נפגע ונפל לקרקע", היא אומרת.

תאיר: "מייד אחריו עוד מחבל ניסה לברוח ובא לכיוון שלי עם קלצ'ניקוב ביד. הייתי כבר מאחורי החומה עם שלושה לוחמים. הוא היה כל כך קרוב אלי, עד שראיתי את תווי הפנים שלו והבחנתי במכנסיים המנומרים ובחולצה השחורה שלו. המחבל לא הבחין בנו, עד שהתרוממנו קצת מעל לחומה וכיוונו אליו את הנשק. זו היתה עשירית השנייה שבה העיניים שלנו הצטלבו. לפי המבט שלו הוא הבין שהלך עליו. ירינו עליו, וגם הוא נפל".

אירה: "אחרי הצרור הזה נגמרה לך התחמושת, והתקרבתי אלייך כדי לתת לך מחסנית".

תהל: "אחרי יום כזה, שבו רואים כל כך הרבה גופות של ישראלים, נכנסתי למצב של אפס סבלנות. ראיתי מולי מחבלים שרצחו את האחים שלי ובאתי להרוג אותם".

תאיר: "את זוכרת שהיה שלב שהם צעקו 'חאלס, חאלס'? היה היסוס קל והם ירו עלינו. ירינו עליהם בחזרה בכל הכוח".

כיצד הקרב הזה הסתיים?

תאיר: "אחד המפקדים לקח רימון רסס של המחבלים והתקדם לכיוון הממ"ד, בזמן שאני והלוחמים איתי מחפים עליו. הוא התכופף מתחת לחלון הממ"ד וזרק את הרימון פנימה. היה בום מטורף בתוך הבית. ראינו עשן שיוצא מהחלון. ואז נעשה שקט. אף צד לא ירה. שמענו רק יריות ממוקדים אחרים לידנו. המתנו דקות ארוכות עד ששלושה לוחמים וכלב התקדמו והציצו דרך החלון. הם ראו שם שלושה מחבלים גוססים, ואחד המפקדים ירה בהם באקדח. הם הקיפו את הבית ושוב שמענו יריות. המחבל השישי התחבא מתחת למיטה, והם חיסלו אותו".

תהל: "אחר כך היה לנו מורל גבוה. זו היתה הפעם הראשונה שבה השתתפנו בלחימה מול האויב".

אירה: "היינו עם מחסניות ריקות והתקדמנו לכיוון השער, כי כוח של סיירת מטכ"ל החליף אותנו. תהל ואני סייענו ללוחמים לשים את גופתו של לוחם הימ"מ על מזרן, ונשאנו אותו בזהירות לרכב".

תהל: "זה היה עם המון חרדת קודש. נתנו לו את הכבוד האחרון. הוא מסר את החיים שלו עבור המדינה".

אתן יודעות מיהו?

תהל: "אין לנו מושג. בחנתי את התמונות של חללי הימ"מ, אבל לא זיהיתי אותו. אני מאמינה שהמפקדים שלנו מכירים אותו".

תאיר: "הדבר הראשון שראינו כשהגענו לכאן היה גופה של לוחם ימ"מ. זה היה הרגע שבו הבנו איזה כאוס מחכה לנו בפנים". אירה: "אני עדיין רואה אותו מוטל על הקרקע עם האפוד, הקסדה ובלי הנשק, שהמחבלים כנראה גנבו ממנו"

לאורך 48 שעות רצופות המשיכו הלוחמות בפעילות, כמעט ללא מנוחה. אירה ותהל נלחמו בשדרות ובמושב אמונים, תאיר נלחמה ביד מרדכי ויצאה להתרעננות קצרה באשדוד. "אחרי שעתיים, ביום שני לפנות בוקר, הוקפצתי משם לשער הנגב בשל דיווח על רכב חשוד. הגעתי עם צוות של לוחמים ומפקד מתיל"ן וערכנו סריקות. ירו עלינו, ולא ידענו אם מדובר בצה"ל או במחבלים. בכל פעם לוחם אחר האיר מול מקור הירי ומייד עבר מקום. הייתי השלישית, ואז נפתח לעברי ירי מאסיבי. הייתי במקום פתוח, אז נשכבתי על הקרקע.

"כשהיתה הפוגה קלה, רצתי לתעלה. העלינו פצצת תאורה ורחפנים וגילינו שמדובר במחבלים. למרות שעברתי את רעים, זו היתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שאני עלולה למות. היה עלינו ירי מכל הכיוונים, בשטח כמעט בלי מחסה. אחד המחבלים חוסל על ידי חוליה אחרת והמשכנו בסריקות אחרי האחרים. שמענו יריות מכיוון חורשה סמוכה. שני מחבלים התחבאו שם והרגו חיילי מילואים. ירינו עליהם וחיסלנו אותם".

"לומדת להכיל ולחיות עם זה"

ביום שני בלילה הגיעו גם תהל ואירה להתרעננות במלון באשדוד. "היינו באותו חדר", אומרת אירה. "ישבתי על המיטה כמעט שעה ולא ידעתי מה לעשות. אחרי יותר מיומיים של אדרנלין, פתאום הגיעה נפילה. לא הצלחתי להסיר אפילו את הנעליים".

תהל צוחקת: "נפלתי על המיטה עם המדים, הייתי גמורה. חלמתי על גופות שעוברות לי מול העיניים כמו סרט נע. בכלל, בימים הראשונים למלחמה חלמתי רק על מחבלים וזירות קרב".

תאיר: "המחבל היה כל כך קרוב אלי עד שראיתי את תווי הפנים שלו. הוא לא הבחין בנו עד שהתרוממנו קצת מעל לחומה וכיוונו אליו את הנשק. זו היתה עשירית השנייה שבה העיניים שלנו הצטלבו. לפי המבט שלו הוא הבין שהלך עליו. ירינו עליו והוא נפל"

כעבור חודשיים עזבו הלוחמות את הדרום ועלו לאבטח בגזרת הצפון. לאחר החזרה של החטופים, הן חזרו לראשונה לבסיס שלהן באזור ירושלים. "כשנכנסתי לחדר שלי, הרגשתי מוזר ולא שייכת", אומרת אירה. "היה מוזר גם לחזור הביתה ולהוריד את המדים. זה הרגיש לי לא נכון".

היו לכן נקודות שבירה?

תהל: "בהתחלה הרגשתי שאנחנו בלתי מנוצחים, אבל אחר כך חשתי שהפעילות שלנו בדרום נקטעה ורציתי לחזור לשם. היה לי קשה לעכל את הניגודיות בין מה שחווינו ברעים לבין החיים שנמשכים".

אירה: "עוד כשהיינו בדרום, כשהמתח המבצעי נרגע קצת ונכנסנו לשגרת אבטחה, יכולתי לשוחח עם חברים. מספר הנופלים שהכרתי החל להצטבר וזה היה מוחשי. נשברתי. הכל יצא ממני בבת אחת וזה השפיע עלי פיזית. היה לי חום והקאתי. הגוף שלי התמודד עם השוק. אחרי יומיים חזרתי לעצמי".

תאיר: "אחרי 21 יום יצאתי לראשונה הביתה, עליתי על אזרחי ויצאתי לנשום אוויר. ראיתי את כולם מתנהגים כרגיל, ולא הבנתי איך. רציתי לחזור ולהיות עם אנשים שלחמו לצידי בדרום. לדעתי, עדיין לא עיכלתי את קרב רעים וההיתקלויות שהיו אחר כך, אבל לא בא לי להיתקע בעבר. חשוב להתקדם הלאה. אני יודעת שזו הדחקה ואולי תפרוץ לי פוסט־טראומה בעוד 20 שנה. בינתיים, אני לומדת להכיל ולחיות עם זה. גם בבית אני לא משוחחת על מה שחווינו ברעים, ולא נוח לי לענות על שאלות".

אירה: "זו הפעם הראשונה שבה אנחנו פותחות את מה שהיה בפני מישהו שלא נלחם איתנו".
אתן מאמינות שהפעולה שלכן ב־7 באוקטובר תעודד נשים אחרות לבחור בתפקידי לחימה?

תאיר: "הלוחמות הוכיחו שנשים יכולות להילחם מול מחבלים".

תהל: "הראינו שאנחנו שוות בין שווים. שוטרות נלחמו במחבלים, והטנקיסטיות של צה"ל עשו היסטוריה. הלוואי שכנערה בתיכון מישהי היתה אומרת לי שאפשר. 7 באוקטובר שם אותנו על המפה כלוחמות".

אירה: "אני מאמינה שהמצב הזה עוד יתפתח. כשהתגייסתי, לא חשבתי שאחווה כזה אירוע. בעזה אמנם יש חיילות, אבל תראו שבעתיד אנחנו נהיה בקו הראשון של הקרבות".

תאיר: "המקסימום שחשבתי הוא שאולי אתמודד מול מחבל עם סכין בעיר העתיקה. ברעים שמחתי לראות שאף אחד מהחי"רניקים לא התפלא לראות אותנו. אני יודעת שאחד החששות עם לוחמות הוא שהן יילקחו בשבי וייאנסו. ומה קורה עכשיו? יש לנו שם תצפיתניות ואזרחיות".

אירה: "כלוחמות אנחנו יודעות לאן אנחנו נכנסות ומהן הסכנות. שוחחנו על זה בינינו במתיל"ן ותהינו מה יקרה אם ניחטף. האם נשרוד ונספוג את מה שיעשו לנו, או שנכניס לעצמנו כדור בראש? כולנו יודעות שזה סיכון כמו האפשרות לאבד את החיים. אין לי בעיה להיחטף במקום אזרח או להיהרג כדי להציל חיים. זה במאה אחוז שווה את זה. חוץ מזה, גם גברים עלולים להיאנס בשבי".

תהל: "כלוחמת את יכולה להיהרג, להיפצע, לאבד איבר, להיחטף וגם להיאנס. אנחנו כל הזמן חושבות על התצפיתניות, ודרך התמונות שפורסמו רואים את הסבל שלהן בעיניים. אני בטוחה שהן חזקות".

אירה: "אני מעריצה אותן. צריך חוסן מטורף כדי לעבור את מה שהן חוות ולשרוד את זה".

אם הילדות שלכן בעתיד ירצו להיות לוחמות, גם תחשבו ככה?

תהל: "אין לי חשיבה אגואיסטית. סבא ואבא שלי שמרו על המדינה ועכשיו זו אני. בעתיד זה יהיה תורה של הבת שלי".

אירה: "הייתי אומרת לבת שלי שתשאף להגיע לירח, ומקסימום היא תיפול על הכוכבים".

תהל: "האידיאל שעומד מאחורי ההחלטה להיות לוחמות חזק מהכל".

Tala@israelhayom.co.il