לאלבום החדש והרביעי שלה החליטה אסתר רדא להעניק את השם "Zion" ("ציון"). לא קשה לנחש למה, בהתחשב בכך שמדובר ב"תקליט המלחמה" שלה, אסופת שירים שנכתבו תחת הלם וכאב בשנתיים האחרונות ושאירועי 7 באוקטובר נוטפים כמעט מכל צליל או מילה בהם.
הישראלי או היהודי הממוצעים ימצאו את הקישור הטבעי בין השם הסמלי לבין התקופה המאתגרת והמדממת. אבל כבר עכשיו אפשר לנחש שעבור גורמים חיצוניים, כאלה שכבר בחרו צד בסכסוך ודואגים לגנות את ישראל על בסיס שעתי כמו התניה, רפלקס או טיק עצבני של נפש מעורערת מרוב צדקנות מעושה, מדובר יהיה בקבלת פנים מסוג שונה.
בעידן המוסרנות ואיתות הסגולה, המילה "ציון" (במיוחד בגרסת הלעז שלה) נחשבת מטרגרת. סדין אדום מתנפנף מול עיניו המשתנות של המון זועם בשיער סגול. עבור מוזיקאית מסוגה, שכותבת ושרה באנגלית ושרגילה לצאת לסיבובי הופעות בנכר, מדובר באקט מתריס שלו השלכות מקצועיות מיידיות. לא שזה מפריע לרדא, שועלת קרבות ותיקה שכבר התמודדה עם איומים וחרמות מצד ה־BDS וגרורותיה כבר לפני עשור - הרבה לפני שזה הפך לבון־טון עולמי.
"או, היו הרבה מקרים" אומרת רדא, 40, תוך הגנבת חיוך המסגיר את השעשוע שמעלה בה עצם המחשבה על ממדי האבסורד. "לפני הופעה בצרפת ב־2016, למשל, כשהגעתי למלון, האישה בקבלה נתנה לי מכתב. חשבתי 'מי כבר יכול לשלוח לי מכתב?', ובתוכו היתה דרישה ממני לקחת רגע לדקת דומייה על הבמה בהופעה לזכר הרוגים בעזה. היו שם מלא איומים, משפטים בסגנון 'אנחנו יודעים שהיית בצבא', כל מיני כאלה.
"אז למשך היומיים שהיינו שם דאגו לנו למאבטחים, שהיו ערבים אגב, וזה היה נחמד. המפגינים עצמם היו צרפתים מבוגרים לבנים. מצחיק. בהמון מקומות באירופה שהגעתי אליהם במסגרת פסטיבלים הגיעו אנשים עם דגלי פלשתין. בפסטיבל אחד ראיתי עלון זרוק על הרצפה שבו בקשה להחרים את המופע שלי".
אז את אירופה הפסדנו מזמן.
"גם בארה"ב זה קרה, בהופעה בטקסס. בסביבות 5-4 אחר הצהריים, בזמן ההכנות להופעה שם, יצאתי מחוץ למועדון לעשן סיגריה. ואז זוג, בחור ובחורה, פנו אלי ושאלו כל מיני שאלות: 'מי מממן אותך? זה משרד החוץ הישראלי?', מנסים להבין עד כמה אני קשורה למדינה שלי. ואז, אחרי שיחה מאוד ארוכה, הם אמרו 'טוב, נגלה לך שבאנו להחרים את המופע שלך ולהגיד לאנשים לא להיכנס'. ואז הבחור, שהתברר שהוא פלשתיני, אמר 'אבל אחרי שדיברנו איתך אנחנו רואים שאת אישה של שלום, אז אולי ניכנס בעצמנו לצפות במופע'. האמריקנית ישר נתנה לו מרפק בצלעות, רומזת 'אל תגזים, אנחנו עדיין פה בשירות האופל'".
"השנאה האוטומטית הזו, בגלל שאני ישראלית ויהודייה, היא לא מקובלת. גם לפני 7 באוקטובר באו אלי והפגינו. אני לא מתכננת להתחבא, למה אנחנו צריכים להסתיר את מי שאנחנו? זה מגוחך בעיניי"
בסוף דקת דומייה היתה באחד המופעים?
"ברור שלא, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות על הבמה שלי. היו גם אנשים שבאו להפגין בחוץ וגם כאלה שבמשך שני שירים שלמים פשוט עמדו באולם עם דגלים וצרחו, ממש הפריעו למופע, ואז הגיעו השומרים והוציאו אותם. בפסטיבלים יש גם אוהלים כאלה, שהאמנים חותמים בהם על דיסקים או על חולצות, ויש אנשים שממש עומדים בתור ארוך כדי לנהל איתי את השיחה הפוליטית הזו. אנשים מחכים מאחוריהם בתור והם רוצים לדבר עכשיו על הקונפליקט הישראלי־פלשתיני. לא נעים לי, אפילו עם סטינג היתה לי שיחה על זה, כשחיממתי הופעה שלו ב־2017 בפראג".
מה היה לו להגיד בנושא?
"את הדברים הרגילים. הוא היה חמוד ממש, צפה בכל ההופעה שלי מצד הבמה, לא זז משם לרגע, וגם אחרי שירדנו ממנה הוא אמר שהיתה הופעה ממש טובה, החמיא לבסיסטית שלי. הוא לא אחד שמסתגר בביתן שלו.
ואז הוא התחיל לדבר איתי על הסכסוך והגבתי בגלגול העיניים הכי גדול שלי אי־פעם. הוא אמר לי 'ביקרתי בישראל, עברתי דרך הכותל לגדה המערבית'. הוא בטח רצה להגיד שהוא הלך למזרח ירושלים, אבל הוא מדבר ואת רואה שאין לו שום הבנה במה שקורה פה ועדיין הוא רוצה להרצות לי. חשבתי לעצמי 'אל תעשה את זה, אתה לא מפה. שנינו מוזיקאים, בוא נדבר על מוזיקה'".
נשמע מתסכל מאוד.
"אני יכולה לספר שהיתה לי שיחה עכשיו עם חברת הבוקינג שלי באירופה. אחרי 7 באוקטובר ראיתי פתאום שהשם שלי כבר לא נמצא באתר שלהם, בעמוד של האמנים שהם מייצגים. ובאמת גם הרבה זמן אחרי זה הם לא דיברו איתי. שלחתי להם הודעה של 'מה קורה? אני מבינה שאולי המצב באזור שלי משפיע, אבל בכל מקרה יש לי אלבום חדש'. לקח להם קצת זמן לענות לי, וגם אז הם לא הגיבו לטענות שלי. הם התעשתו מאז, אבל הם עדיין לא יודעים את השם של האלבום החדש".
כנראה שהם לא יאהבו אותו במיוחד. קיבלת החלטה נועזת בימים אלה.
"לגמרי, אבל זו האמת שלי ואני לא יכולה להתחבא. אני חושבת שמי שמכיר ואוהב אותי כבר יודע שאני ישראלית ויהודייה. בוא, עטיפת האלבום הראשון שלי היא צילום של ירושלים, יותר מזה? ברור שיש לי הרבה מה להגיד על המקום הזה, ביקורת עצמית עלינו, זה ברור. אבל השנאה האוטומטית הזו, בגלל שאני ישראלית, בגלל שאני יהודייה, היא לא מקובלת. גם לפני 7 באוקטובר באו אלי והפגינו. אני לא מתכננת להתחבא, למה אנחנו צריכים להסתיר את מי שאנחנו? זה מגוחך בעיניי".
"ממשיכה את הוריי"
זה לא ש"ציון" הוא יצירה שכולה התגרות. הוא גם לא, למקרה שזה השתמע מהנכתב כאן, אלבום דיכאון־זיכרון. רדא נשמעת בו חדה, חיונית וחיה מתמיד, משלבת סול ב־Fאנק ואר נ' בי, וכמובן רפרנסים לתרבות האתיופית. מכאן גם שמו - על שם ההבטחה שהביאה את אמה לישראל בתחילת שנות ה־80 ב"מבצע משה".
"תקופת המלחמה גרמה לי להסתכל על החיים שלי מכל הכיוונים ולהבין שבסופו של דבר אני בישראל בגלל ובזכות ההורים שלי והרצון שלהם", היא אומרת. "זה היה מסע להבין מה אני עושה פה. והתשובה היא שזה הסיפור שלי. דורות אחורה שאפו להגיע לפה, לחיות במקום הזה. כן, יש עוד המון מקומות בעולם, אבל להגיד 'יאללה, אני מסתלקת, ביי' אחרי כל מה שהם עברו - זה יהיה לירוק להם בפרצוף.
"כשאמא שלי עלתה לארץ היתה בה תמימות אמיתית, פנטזיה שהם הולכים להגיע לארץ זבת חלב ודבש. אני משערת שהיא התפכחה מאוד מהר. אז ציון, המקום שההורים שלי שאפו להגיע אליו, זה גם רעיון. מקום שחוגגים בו שלום ואהבה ואחדות, כל מה שבוב מארלי האמין בו. ומהמקום הזה אנחנו עדיין רחוקים מאוד. האלבום הזה נכתב בשבר גדול והוא בעצם מנסה למצוא תקווה ואמונה מחודשת. הוא מדבר על התמימות של המסע של ההורים שלי לפה. התמימות הזאת שאבדה ושאותה אני מבקשת להחזיר".
שנה אחרי שהוריה הגיעו לארץ היא נולדה. אחרי ילדות בקריית ארבע בצל האינתיפאדה הראשונה, עברה המשפחה לנתניה. אסתר הילדה נמשכה לתחומי האמנות והתרבות, שרה במקהלת שבא יחד עם שלמה גרוניך, ובהמשך גם שירתה בלהקת זרוע היבשה של צה"ל. מכאן הגיעה קריירה שכללה תיאטרון (שראשיתה באדפטציה הבימתית של "הלהקה" בתיאטרון "הבימה" ב־2006, לצד שמות כמו מוקי, קרן פלס, אדיר מילר, אמיר פיי גוטמן ז"ל, יעל דואני ושירי מימון). בטלוויזיה שיחקה בין היתר בדרמה המשטרתית "המיוחדת" וב"נויורק" לצד אושרי כהן, ובקולנוע בסרטים כמו "הגננת" של נדב לפיד.
בין לבין הפכה לשם מוכר במוזיקה הישראלית. קול מרענן, שפרץ לתודעה במיני־אלבום "Life Happens" מ־2013, שהביא אותה כאמור גם להופיע בחו"ל וגם להדליק משואה בטקס המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות. עוד בטלוויזיה הנחתה את "מועדון תרבות" בכאן 11, הובילה את הריאליטי "דה פור" (בשבועות הבודדים שבהם שודר), ובהמשך גם שבה למעמד טקס המשואות - הפעם בתפקיד המנחה. הגיחה האחרונה שלה למסך הקטן התרחשה ממש לא מזמן, בעונתה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים" - שם פיזזה עד אמצע העונה, כאשר הודחה שישית מבין המתמודדים. בגמר ניצח השחקן אמיר שורוש.
"רוקדימים" היתה עבורך חוויה קצרה מדי ולא ממצה?
"אני חושבת שעשיתי טעות בזה שלא צפיתי בתוכנית לפני שניגשתי לאירוע הזה. הייתי צריכה לצפות בה קודם כדי להבין לאן אני נכנסת ולא עשיתי את זה. זו היתה חוויה מטורפת, ואם אתה שואל אותי אם הייתי עושה את זה שוב, אז התשובה היא - ללא ספק כן. נכנסתי לכושר שיא בזמן ממש קצר, בחיים לא הייתי בכזה כושר. היה לי כיף לרקוד.
"מובן שמכל החלק של הריאליטי, של השופטים ושל התוכנית, מזה לא נהניתי בכלל. זה מעין משחק כזה, שיש אנשים שיודעים לשחק אותו וליהנות ממנו. אני פחות. אני זוכרת שאחרי התוכנית הראשונה המפיקה באה אלי, ראתה את הפנים שלי וכמה הייתי בשוק, ואמרה לי 'אסתר, זה טלוויזיה'. לא הבנתי את זה עד אז. רק אחרי שהסתיימה הדרך שלי שם הבנתי מה היתה הכוונה".
מה היית משנה בחוויה?
"את כל העניין של השיפוט, אין צורך בזה", היא צוחקת. "תנו לי לרקוד, ללמוד, ליהנות. אני לא חושבת שהייתי משנה משהו, כי אולי הייתי באה עם יותר הבנה. זאת אומרת, הייתי צופה בתוכנית, מבינה שזו טלוויזיה, מייצרת איזשהו מרווח נשימה בדבר הזה. לא עשיתי שיעורי בית. אין לי טלוויזיה בבית ואני לא צופה בתוכניות כאלה. מה שאני מכירה זה מקטעים שקופצים לי בפייסבוק ובאינסטגרם. זה היה נראה לי כיף, לרקוד. זה תמיד היה חלום שלי, להצליח להביע את עצמי דרך הגוף, וזה לא קרה אף פעם. פתאום היתה הזדמנות כזו של 'באמצע החיים, בגיל 40, בואי ללמוד לרקוד'. זה היה מאתגר, קצר אבל מאוד משמעותי. למדתי על עצמי דברים".
מה למשל?
"הבנתי שמבחינה גופנית אני לא פתוחה כמו שאני חושבת. זה כנראה מהחינוך מהבית, המשפחה שלי שמרה מסורת, וכילדה דתייה לימדו אותך שאת אמורה להסתתר, להיות צנועה ולסגור את הגוף. הייתי בטוחה שזה כבר לא שם, אבל הם (בתוכנית) אמרו לי 'את לא משוחררת מספיק, את לא נפתחת'. זו היתה הבנה שנחתה עלי פתאום. אז התבאסתי על התוכנית, אבל היתה לי גם חמלה לעצמי. חמלה לילדה הדתייה שעוד סגורה".
מילות פרידה
החיים, כמו שהיא בעצמה שרה, קורים. והם הוסיפו לקרות גם כשמצאה את עצמה בתחילת הקיץ לבדה עם שני ילדיה בני ה־4 ו־10 בזמן מלחמת 12 הימים מול איראן. בכל התקופה היא שהתה עימם בבית אמה בנתניה. בן הזוג, הסקסופוניסט גל דהן, שגם מנגן איתה בהרכב, נתקע מחוץ למדינה לכל תקופת המלחמה. אם לדייק - בן הזוג לשעבר.
"נפרדנו אחרי 13 שנים יחד. אנחנו עדיין משפחה, יש לנו ילדים. זה חדש וזה קשה. הכל מאוד לא ברור כרגע. זה עדיין מאוד טרי, לא יותר מחודש. כבר יש אלבום פרידה מוכן בראש. הטקסטים כבר שם, מה שנקרא"
כשהיא מעלה את הנושא, כמעט בטעות, קשה שלא להבחין בשינוי בהבעות פניה. חיוך עצום ועיניים בורקות מתחלפים בהבעות משתנות, כולן משדרות דאגה וחוסר נוחות. באבחה אחת הביטחון והקלילות שהיא משדרת מומרים בחוסר ודאות. גם לה מדובר בטריטוריה חדשה, אחרי כמעט 13 שנות זוגיות. "כן, זה המון זמן", היא אומרת, "ואנחנו עדיין משפחה, יש לנו ילדים. זה חדש וזה קשה. הכל מאוד לא ברור כרגע. זה עדיין מאוד טרי, לא יותר מחודש. כבר יש אלבום פרידה מוכן בראש. הטקסטים כבר שם, מה שנקרא".
את אלה שכתבה באלבום החדש כבר אפשר לשמוע עכשיו, ובהמשך גם על הבמה, כשתשיק אותם רשמית ב־29 באוקטובר במועדון הבארבי בתל אביב. שם גם תבצע מכל שירי הרפרטואר שלה, לצד אירוחים מפתיעים. בין חייה המקצועיים לאישיים עולים גם נושאי מגדר ומוצא. כי לא רק שרדא היא מוזיקאית סלף־מייד שמנהלת את עצמה, עד רמת הפקת קליפים באופן אישי. זה לא מרשים את אבירי זכויות האדם מטעם עצמם שמפגינים מולה בהופעות ברחבי העולם. בכל הנוגע לגון עורה, ובכן זה כבר סיפור אחר.
"המון פעמים בהופעות בחו"ל הלהקה מנגנת את הפתיח, והאנשים עם הדגלים כבר מוכנים בקהל. ואז אני עולה לבמה, וממש רואים על הפרצוף שלהם שהם לא יודעים איך להתמודד עם זה עכשיו. 'רגע רגע רגע, את עושה לנו פה בלבול'. בתוך כל הצדקנות הזו פתאום עומדת מולם גם אישה וגם שחורה. מה עושים פה? נגד מי אנחנו נלחמים ומדוע?'"
היה להם יותר קל אם גבר לבן היה עומד מולם.
"בדיוק. זה מייצר להם זעזוע קל וזה נחמד, אני אוהבת את זה מאוד. הם מנסים לחשב מסלול מחדש. כל הזמן אומרים לנו 'תחזרו לאירופה'. תסתכלו עלי - איזה אירופה? אני לא הולכת לשום מקום".
אישה, שחורה, יהודייה וישראלית. את מסמנת וי על לא מעט קטגוריות שצריכות להיאבק למען הכרה, אבל זה לא הפך אותך ללוחמנית.
"כן, אני רק צריכה לצאת מהארון וזהו. אני פשוט לא חושבת שמלחמה היא פתרון. אני יודעת שגם עכשיו הולך להיות קשה, עם האלבום מחוץ לישראל, אבל אני באה לזה עם עיניים פקוחות. זה דווקא מדליק אותי. אני רוצה לבוא עם מוזיקה ולנצח. עם שנאה לא מנצחים כלום".
