לפני כחודש, בעצרת למען החטופים, הופיעו לראשונה יחד שתי חברות הילדות הבלתי נפרדות, אור חיימי גולדין ונעם רודאיף כץ, וגוללו על הבמה טפח קטן מסיפור גבורה שהתרחש ב־7 באוקטובר בהגנה על קיבוץ ניר יצחק. הן הרטיטו את הלבבות כשסיפרו כיצד סגן הרבש"ץ ליאור רודאיף ז"ל, אביה של נעם, ומפקד כיתת הכוננות טל חיימי ז"ל, אחיה של אור, נלחמו כתף אל כתף, לבדם מול עשרות מחבלי חמאס צמאי דם, ולא נכנעו עד לסוף המר. אחרי שהשניים נפלו, גופותיהם נחטפו לעזה ולא הושבו עד היום.
כעת חושפות אור ונעם שהקרב ההרואי תועד בצורה מצמררת במצלמות אבטחה בקיבוץ. שתיהן חזו באימה באב ובאח נפגעים מירי המחבלים, ונשברו מול הניסיונות הנואשים של ליאור להציל את טל - זמן קצר לפני שנהרג גם הוא.
"נעם ראתה לפניי את הסרטון, ולי לקח זמן עד שהרגשתי בשלה לכך", מגלה אור, שמתראיינת בפעם הראשונה לתקשורת. "רואים את שניהם ליד המקלט, הסמוך לשער הכניסה הקדמי של הקיבוץ, וליאור נלחם כמו חייל בסדיר. הוא נשכב על הרצפה, יורה, לא מוותר. טל עמד לצד המקלט, נתן לו גיבוי ותקף מהצד השני".
נעם: "בשלב מסוים אבא שלי נפגע מירי של מחבל ושכב על הקרקע. אחרי כמה שניות הוא התאושש והמשיך להשיב אש, אבל אז נזרק לידו רימון. שוב הוא שכב ללא תזוזה, ופתאום סובב את הראש לכיוונו של טל, נעמד על רגליו ורץ לאחור, כשטל מחפה עליו".
אור: "כמה שניות אחר כך רואים את טל רץ אחריו. זיהיתי את סגנון הריצה שלו ואת תנועות הגוף. לפתע הוא נפל על החול, ליד אחד העצים בחורשה שמאחורי המקלט. רואים בבירור את רגע הפגיעה".
אור: "נעם ראתה לפניי את סרטון האבטחה שתיעד את הקרב, ולי לקח זמן עד שהרגשתי בשלה לצפות בזה. בתיעוד רואים את שניהם ליד המקלט בשער הקדמי של הקיבוץ, וליאור נלחם כמו חייל סדיר - נשכב על הרצפה ויורה. טל אחי נראה כשהוא נותן לו גיבוי ותוקף מצד אחר"
למרות אש התופת, שכללה ירי אר.פי.ג'י, ליאור בן ה־61 לא ויתר, ובגבורה עילאית ניסה להגיע לטל בן ה־41 במטרה למשוך אותו אחורה. "אבא שלי בחר לחזור אליו למרות שכל הזמן ירו עליו", זולגות הדמעות מעיניה של נעם. "רואים את פגיעות הקליעים בחול מסביבו. אבא נסוג לרגע וחוזר שוב. לדעתי הוא הבין שההחלטה להציל את טל היא האחרונה שהוא מקבל בחיים שלו. זו המשמעות העמוקה של ערך הרעות".
מאיפה שאבתן את תעצומות הנפש לצפות בסרטון כזה?
נעם: "איכות הצילום לא כל כך טובה, ובהתחלה הסבירו לי מה אני רואה. משהו בריחוק הזה מקל קצת. אני יודעת שאני רואה שם את אבא שלי, אבל לא ממש מזהה אותו".
אור: "חששתי להיחשף לחומר קשה לצפייה, והוא קשה, אבל חוסר הוודאות היה מעיק יותר. אין לי גופה לקבור, אז לפחות אוכל לראות משהו שיגרום לי להאמין במה שקרה".
אתן חושבות על היום שבו הם יחזרו ותתקיים להם הלוויה?
נעם: "ככל שהזמן עובר אני לא מאוד אופטימית לגבי האפשרות שנזכה לקבור אותו".
אור: "אני קצת מפחדת מהרגע הזה. כמעט שנתיים אני באותו סטטוס, ופתאום זה ייגמר. לא יניפו עוד את התמונות של טל בעצרות ולא ידברו עליו, כי הוא ייקבר. מצד שני, אולי יהיו לנו שקט, השלמה ואיזשהו סוף. נוכל לדבר על טל ועל ליאור בימים מיוחדים, ולא להתעסק 24 שעות ביממה בחובה להחזיר אותם".
טפטוף הנר הרותח
אור ונעם, בנות 38, לא נפרדו מאז היו תינוקות. הן מצולמות יחד בנות פחות משנה ומתועדות משחקות בגן הילדים ועולות לכיתה א'. שתיהן נולדו בניר יצחק, גדלו בית מאחורי בית, טיילו יחד בדרום אמריקה אחרי הצבא, למדו באותה תקופה באוניברסיטה והתחתנו בהפרש של חודש. שתיהן גם אימהות לשלושה ילדים.
לפני כעשור עברה נעם לקיבוץ חצור, שם היא מתגוררת עם בן זוגה, אבירם, ועם הילדים תומר (8), דגן (6) ושי בת השנה וארבעה חודשים, שנולדה אחרי נפילתו של ליאור. אור נשארה בקיבוץ ביחד עם בן זוגה, רני, ושלושת הילדים נגה (8 וחצי), אסף (7) ועומר (3). לפני כחודש חזרה המשפחה לניר יצחק אחרי שפונתה ב־7 באוקטובר ונדדה בין אילת, קיבוץ אילות וקיבוץ רביבים.
הפגישה איתן מתקיימת אצל אור, מול חצר פסטורלית וציורית, שהמראה שלה מנוגד למה שחווה הקיבוץ בשבת הארורה ועל רקע הבומים שנשמעים כל העת מהלחימה בעזה. הדשא מסביב ירוק למרות החום המעיק, ועליו מונחים מתקני משחקים שאפשר למצוא בעיקר בגני שעשועים. על הפרגולה הסמוכה מודבק שלט כחול שעליו נכתב "רחוב טל חיימי". את השלווה מטלטלות שתי מדבקות על דלתות הכניסה, עם הכיתוב השחור "נסרק", שמחזיר לתודעה את המראות של 7 באוקטובר.
באותו יום שחור שכלה אור גם את גיסה אורן גולדין ז"ל, אחיו של בעלה. אורן, בן 33 במותו, היה חבר כיתת הכוננות ונחטף לעזה כחלל. צה"ל חילץ לפני שנה את גופתו ביחד עם החטופים החללים מיה גורן ז"ל ורביד כץ ז"ל מניר עוז, והלוחמים סמל קיריל ברודסקי ז"ל וסמ"ר תומר אחימס ז"ל. אורן הותיר אחריו אישה ותאומים, שהיו אז בני שנתיים.
אור ונעם מביטות בתמונותיו התלויות לצד תצלומים של טל, ומספרות בגעגוע על הימים שבהם גדלו כולם בניר יצחק והתרוצצו יחפים על מדשאות הקיבוץ. "נעם ואני היינו כמו משפחה", אומרת אור. "יש לי זיכרון של שתינו עולות לכיתה א' עם התיקים המאוד גדולים האלה שחילקו לכולם בקיבוץ, והיתה בחירה בין שני צבעים. לנעם היה סגול ולי ורוד".
נעם: "אצלי הזיכרון החזק הוא מטל. בקיבוץ נהגו ליצור טפטופי נרות, וטל טפטף חלב נר רותח סביב היד שלו, כמו כפפה, ולא הבנתי איך לא כואב לו. הוא הסביר לי שהיד תמיד צריכה להיות רטובה. שנים ניסיתי לעשות את זה ולא הצלחתי".
בתיכון הן למדו באותה כיתה, ונעם היתה שם כשאור ורני החלו לצאת בגיל 16. "לנעם היו כמה חברים", סונטת אור ומייד מרצינה. "אחד מהם היה יהונתן סימן טוב ז"ל, שנרצח בניר עוז עם אשתו ושלושת הילדים". נעם משתתקת לרגע. "עוד לא הספקתי לעבד את המוות שלו", היא אומרת לחברתה. "אני עוד לא שם, כי כולי בתוך המאבק להחזרת החטופים".
לאחר שסיימו את התיכון התגייסו שתיהן לצה"ל, וכשהשתחררו טסה נעם לדרום אמריקה. אור נשארה ללמוד לבחינה הפסיכומטרית, וכעבור כמה חודשים טסה גם היא ביחד עם עופרי, בתו של החטוף חיים פרי ז"ל, שנרצח בשבי. אור הצטרפה לנעם בצ'ילה והשתיים טיילו ביחד גם בפרו.
כשחזרו נרשמו שתיהן לאוניברסיטת בן־גוריון והתגוררו יחד. נעם למדה ניהול מערכות בריאות, ועד 7 באוקטובר עבדה במרכז הלמידה של חברת תנובה. אור למדה הנדסת תעשייה וניהול ועובדת כיום בשלוחה של חברת התוכנה אמדוקס בשדרות.
"היה קשר מיוחד בין אבא שלי לבין ליאור, וזה הוביל לחיבור החזק ביני לבין נעם", מסבירה אור. "לא ניתן היה להפריד בינינו, ולא ניתן גם היום".
ההודעה: "טירוף פה"
ליאור רודאיף היה מוכר בקיבוץ ובמועצה האזורית אשכול, בין היתר משום שהתנדב במשך 20 שנה כנהג אמבולנס במד"א. הוא היה נשוי ליפה, אב לנעם, נדב, בר ובן, ועבד מחוץ לקיבוץ כקצין בטיחות בתעבורה. כמעט בכל בוקר הוא הגיע למוסך של זהר חיימי, אביהם של אור וטל, והשניים פתחו את היום בקפה ובשיחות על הילדים והנכדים.
אור: "אני קצת מפחדת מהרגע שהגופות יחזרו ותתקיים ההלוויה. כי אז פתאום הכל ייגמר. לא יניפו עוד את התמונות של טל בעצרות ולא ידברו עליו. מצד שני, אולי יהיו לנו שקט, השלמה ואיזשהו סוף. לא נתעסק 24 שעות ביממה בחובה להחזיר אותם"
גם טל, אחיה היחיד של אור, התנדב כנהג אמבולנס במד"א. הוא למד הנדסת מכונות ועבד במפעל רביב בקיבוץ רביבים. הוא התחתן עם אלה, אהבת נעוריו, והשניים גידלו יחד את התאומים ניר ועינב (11) ואודי (7). ילדו הרביעי, לוטן, בן השנה וחודש, נולד אחר 7 באוקטובר.
בזמן שליאור וטל יצאו להגן על הקיבוץ, אור שהתה בממ"ד. "לא היתה פאניקה, אבל שלחתי לטל הודעה ושאלתי מתי נוכל לצאת. השעה היתה 7:00 בבוקר, והוא לא ענה לי. לא דאגתי, כי ידעתי שהוא בחוץ במסגרת תפקידו. ככל שעבר הזמן קיבלנו הודעות בקבוצות שבהן התבקשנו לנעול ממ"דים. אחר כך הופיעו הודעות כמו 'הם בבית שלי' ו'הם נכנסים'. בהתחלה עוד היתה תחושה שהצבא תכף מגיע".
עם אור שוחחת?
נעם: "התכתבנו כל היום על זה שאבא, טל ואורן לא עונים. היה ברור לי שאבא יצא עם כיתת הכוננות, כי הוא היה חלק ממנה כמעט 40 שנה. לא הפרענו לו, כי תמיד אחרי אירוע אבא הודיע שהוא חזר לשגרה".
אלא ששום דבר שגרתי לא היה באותה שבת ארורה. אור ונעם יוצאות מהבית לכיוון השער הראשי הצהוב של היישוב, כדי להסביר לנו בשטח על אירועי אותו יום. "עד לאחרונה נמנענו מלספר על הגבורה שהיתה כאן, כי עד למאי בשנה שעברה לא היתה ודאות לגבי מצבו של אבא שלי", מסבירה נעם תוך כדי הליכה. "אמרנו רק שהיה קרב הרואי, אבל לא דיברנו על כך שהוא מתועד, כי לא הרגשנו מוכנות לחשוף הכל. אנחנו מעריכות שזה הקרב היחידי של כיתות כוננות שמתועד ככה. את חשיפת הסרטון עצמו נשאיר לעתיד, כי אנחנו עוד צריכות להתבשל עם זה".
נעם: "זה בלתי נתפס שאנחנו צריכות להילחם על משהו מובן מאליו כמו הבאת ליאור וטל לקבורה בישראל. אנחנו רוצות סוף לאירוע הזה, כדי שנוכל לשקם את החיים שלנו. מנגד, חשוב לנו להזכיר שיש עדיין בעזה חטופים חיים. טל וליאור היו רוצים שנציל קודם את מי שחי"
אור יודעת להצביע על העץ הספציפי שלידו נפל אחיה. "חברי כיתת הכוננות התפרסו על הגדר לכיוון עזה, ליד השער האחורי, כי התרחיש היה שמשם יגיעו המחבלים", היא מסבירה. "גם ליאור וטל, שהיו צמד בכיתת הכוננות, היו שם".
נעם: "אורן, גיסה של אור, הלך לכיוון השער הקדמי מתוך מחשבה שהצבא בדרך ושצריך להכווין את הכוחות. בשלב מסוים אורן הפסיק לענות בקשר, והיום אנחנו יודעים שהוא נקלע למארב של שבעה מחבלים. אבא וטל לא ידעו מה קורה והחליטו לגשת אליו. הם מצאו אותו כשהוא ללא רוח חיים.
"פתאום הגיעה קבוצה נוספת של עשרות מחבלים על טנדרים ואופנועים, מצוידים ברובים, ברימונים ובאר.פי.ג'י. אבא וטל קראו לעזרה בקשר תוך שהם מנהלים קרב פנומנלי. כשאבא לא הצליח לחלץ את טל, שכנראה כבר לא היה בחיים, הוא נסוג למתחם פחי אשפה, שמוקף בחומת בטון נמוכה ונמצא מחוץ לטווח מצלמת האבטחה. רואים את המחבלים מגיעים לשם ומקיפים את המקום".
שתיהן עומדות בדממה ליד המתחם שבו ניהל ליאור את קרב חייו, ושהפך כעת לפינת הנצחה. חומת הבטון המחוררת במאות קליעים משמשת עדות אילמת לטרגדיה הנוראה. נעם מתכופפת, מלטפת את הרצפה ולוחשת שעדיין ניתן לראות את סימני הדם שצרבו את הבטון. "אולי הוא נפל כאן ואולי רק נפצע והרגו אותו בעזה", שוב עיניה מתמלאות דמעות. "לעולם לא נדע. קשה לדמיין מה הוא עבר ברגעיו האחרונים. הוא רק הספיק לומר בקשר שימסרו לכולנו שהוא אוהב אותנו".
האופטימיות נסדקה
בדצמבר 2023, אחרי חודשיים של חוסר ודאות, הודיע צה"ל למשפחת חיימי שטל נפל בקרב ב־7 באוקטובר. אור נשברה. היא היתה קשורה מאוד לאחיה, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים והתגורר בסמוך אליה. שלושה חודשים לפני הטבח חוו האחים אובדן כבד כשהאם, אסתי ז"ל, נפטרה מסרטן. אור דומעת כשהיא חוזרת לאותם ימים. "לפני שבועיים התקיימה האזכרה שלה, ונזכרתי כמה הייתי חזקה בשבעה של אמא בזכות אבא וטל", קולה נשבר. "אמרתי לעצמי שטל ואני זה צמד לנצח. כשאני לידו, הכל יהיה בסדר".
נעם: "כשהגיעה ההודעה על טל, חשבתי גם על אבא שלי, כי ידעתי שהם היו יחד. היתה לי עדיין תקווה שהוא 'רק' פצוע, אבל משהו מהאופטימיות נסדק".
אור: "לי היה ברור שליאור חי, למרות שזה נוגד את השכל הישר. חשבתי שאחרי שהוא ראה שאורן נפל, ואחר כך שטל נפל, אולי הוא נכנע כי הבין שאין לו סיכוי. בדיעבד, אין מצב שליאור היה נכנע. זה פשוט לא הוא".
נעם: "אנחנו אומרות הכל אחת לשנייה, בלי פילטרים. מוציאות כעס שאינו רציונלי ומשתפות בתסכולים. אור לא תהיה שיפוטית ותיתן לי לפרוק". אור: "אם אתעצבן, נעם מייד תבין אותי. תקופה ארוכה לא דיברתי, מחשש לפגוע. כל אחד חווה את הטרגדיה אחרת"
במאי 2024 הודיעה הוועדה לבחינת מצב החטופים כי גם ליאור נפל ב־7 באוקטובר. "התקווה התמוססה", אומרת נעם. "היא היתה שם עדיין כשהודיעו על עסקאות החטופים הראשונות, בנובמבר 2023, ואפילו נסעתי לניר יצחק כדי לקחת בגדים לאבא. השקית הזאת נמצאת אצלי עד היום ליד המיטה. יותר משנה וחצי שאני לא מצליחה לפתוח אותה".
חשבתן מה היה קורה אילו ליאור לא היה מתעקש להגיע לטל?
נעם: "אין סיכוי שהוא היה משאיר אותו, וזה היה ברור גם לו. יש איזושהי נחמה בעובדה שהם היו ביחד ברגעים האחרונים".
אבא שלך ידע שאת בהיריון?
"הוא ידע. סיפרתי לו כמה ימים לפני כן שהפעם זו בת. כואב לי שהוא איננו עבור הילדים שלי, כי הוא היה סבא שנתן הכל עבורם".
איך אתן מחזקות זו את זו?
נעם: "אנחנו אומרות הכל אחת לשנייה, בלי פילטרים. מוציאות כעס שאינו רציונלי ומשתפות בתסכולים. אור לא תהיה שיפוטית ותיתן לי לפרוק".
אור: "אני אפילו אלבה את האש. אם אתעצבן, נעם מייד תבין מה מפריע לי. במשך תקופה ארוכה לא דיברתי, כי חששתי לפגוע. יש לי אח חלל שחטוף בעזה, גיס שנהרג וחולץ משם לפני שנה, וכל אחד חווה את הטרגדיה אחרת".
נעם: "גם הגישה שלנו למאבק להשבת החטופים היא מעט שונה. מצד אחד, זה בלתי נתפס שאנחנו צריכות להילחם על משהו מובן מאליו כמו הבאת ליאור וטל לקבורה בישראל. אנחנו רוצות סוף לאירוע הזה, כדי שנוכל לשקם את החיים שלנו. מנגד, חשוב לנו להזכיר שיש עדיין בעזה אנשים חיים, ושאותם צריך להחזיר קודם. אבא וטל נלחמו על הצלת החיים והגנה על הבית. הם היו רוצים שנציל קודם את מי שחי".
יש בכן כעס כלפי צה"ל?
נעם: "כעסתי מאוד בהלוויה של אורן, כשראיתי שם את כמות החיילים עם הנשקים. איפה הייתם ב־7 באוקטובר? הצבא הפר את החוזה מול כיתת הכוננות, ואורן הלך לשער כדי לחכות להם לשווא".
בעוד עשר שנים תגייסי את בנך הבכור לאותו צבא.
"את הבנים שלי אני לא אגייס, ואמרתי את זה לרמטכ"ל ולראש הממשלה. עם זאת, אני יודעת שבסופו של דבר הבנים שלי יגיעו לגיל 18 ויעשו מה שהם רוצים".
אור: "הלוואי שלא יהיה צבא עד שהבנים שלנו יתגייסו, אבל כמו שזה נראה עכשיו - זה לא יקרה. אני רק רוצה שהמלחמה בעזה תסתיים, שלא ייהרגו עוד חיילים ושהחטופים יחזרו הביתה".
היה לך קשה לחזור לניר יצחק אחרי כל מה שעברתם?
אור: "טל יצא להגן עלינו כדי שנוכל להמשיך לחיות פה, אז זה מה שאני עושה. המטרה עכשיו היא שהוא וליאור יחזרו להיקבר באדמה שכל כך אהבו".
tala@israelhayom.co.il