אפי נצר לא קונה בגדים בכל מקום. מי שבתחילת שנות ה־70 כתבו עליו ב"להיטון" שהוא המוזיקאי שמתלבש הכי טוב בארץ, קונה עד היום רק בבוטיקים הכי נחשבים בעיר. עולה לבמה לבוש בצבעים עזים, על הזרוע שעון בצבע תואם, טבעות וצמידים, ונעליים שמתכתבות עם כל אלה. "אני כמו אמא שלי", הוא מחייך את האזכור שלה. "היא היתה מתלבשת הכי יפה ומוקפד, אפילו שלא היה כסף, וגם אותי היו מלבישים ככה".
בשבתות המשפחה היתה יוצאת, לבושה טיפ־טופ, להלך לאורך רחוב הרצל בחיפה של שנות ה־30, שהיה הדבר הכי קרוב לדיזנגוף. היו אוכלים גלידה קטנה, לפעמים רואים סרט תחת כיפת השמיים. "דברים קטנים שהיו עושים אותי מאושר", הוא אומר כשאנחנו יושבים בסלון הבית שלו בשכונת כרמליה, שאליו עבר לפני כ־15 שנה אחרי שאילנה, אהובת נעוריו ואם שני ילדיו, הלכה לעולמה.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
באוויר ריח בשמים ונרות, שאותם הוא מדליק גם כשהוא לבדו. על הקירות המולת צילומים, תעודות הוקרה, עשרות פרסי מפעל חיים מצטופפים על מדפים, פסנתר כנף לבן מול חלון המשקיף לרחוב, ומעליו צילום בשחור־לבן של מיילס דיוויס והחצוצרה. בממ"ד פסנתר נוסף שבו הוא ניגן באזעקות, שולחן ומחשב שבו הוא מנהל את כל עשיית חייו, הכוללת ניצוח על ארבע חבורות זמר, שש הופעות בחודש, לפעמים יותר, ותוכנית המוקדשת לסיפורים שמאחורי מיטב הזמר העברי, שאותה הוא משדר ברדיו חיפה בכל שבת בבוקר, כבר 30 שנה.
"כולם רצו שירים אחרי מלחמת ששת הימים", הוא אומר, ונוזף בי שאפסיק לבדוק את הדובדבנים שבקערה. "היתה אז אופוריה שבסופו של דבר התנקמה בנו. היא אחזה גם בי, אף על פי שמילות השיר 'נאצר מחכה לרבין' גרמו לי לאי־נוחות מסוימת בזמן אמת"
הוא נולד ב־1934 תחת השם אפרים שטמר, הבכור מבין שני הבנים של חיקל'ה ואהרון, עולים צעירים שהכירו במחנה הכשרה של גורדוניה בבסרביה, מולדובה של היום. כשהיה בן 17 הוא שינה את שמו לאפי נצר. "לא שהיה לי משהו נגד השם", הוא מבקש להבהיר, "אפרים בתנ"ך זה אפילו שבט לא רע. אבל אפי נצר זה ישראלי על מלא. מגיל צעיר ידעתי שלשם הולך הסיפור שלי, שאני מחויב לארץ הזו, לשפה ולתרבות שלה".
הם גרו בשכונת הדר, ברחוב השומר, על קו התפר בין יהודים לערבים. אמא עקרת בית, אבא פועל שבנה את הארץ עם קומפרסור ביד, חוצב את הסלעים של הכרמל, שתתרצה הקרקע ליסודות הבתים. נצר אומר שהם היו חלק ממיעוט אשכנזי ברחוב שבו חיו סלוניקאים, כורדים, גרוזינים וערבים מוסלמים. לא כמו הנוצרים שהיו אז יותר עשירים וגרו יותר למעלה, במזרח הכרמל. הוא אומר שהיו יחסים קרובים, חמים, אבל הכל השתנה עם השבר של מלחמת השחרור.
"גרנו בקומה שלישית, שלוש משפחות בדירה אחת, ולפי מספר הצלצולים בפעמון ידעת מי מבין השלוש צריכה לפתוח את הדלת. ממול היתה מספרה של עולה מסלוניקי, שכל היום היה מקשיב לעבד אל־וואהב בקולי קולות. השכנים הערבים היו מקשיבים לאום כולתום ולפריד אל־אטרש, שהתערבבו עם שירים בלאדינו.
בערבים הם היו יוצאים למרפסת. אמא היתה מושיבה אותו על הברכיים, שרה לו ביידיש, ברוסית וברומנית. "היא היתה שרה כל כך יפה, ואבא, שהיה האיש הכי טוב בעולם, היה זייפן נורא", הוא צוחק. "הייתי אומר לו 'בבקשה אל תשיר'. הם למדו ב'יחזקאל', בית ספר לריקודים סלוניים, באים הביתה, רוקדים טנגו, רומבה וואלס אנגלי, ואני הייתי כל כך מאושר. היתה לי ילדות מטורפת, בית מלא באהבה".
"הערצנו את סטלין"
המוזיקה שהלחינה את ילדותו החלה מנגנת גם אותו. "אני לא יודע אם הייתי ילד פלא, אבל כבר בגן קיבלתי את תפקידי הסולו. מגיל אפס רציתי להיות הכי טוב, ילד נוח, רציני כזה. החברים של ההורים היו קוראים לי 'אלטע קופ' - 'ראש של זקן' ביידיש".
בגיל 91 לא הלך האלטע, אך נשאר הילד. בתנועות הגוף, בחיות הבלתי נתפסת, בהתפעלות מניסים קטנים של יום חולין, בהבעות המתמסרות לשמחה ולעצב, בכוח שעדיין עצור בשרירי הזרועות שטיפחו שנים של ניצוח ונגינה באקורדיון.
בכיתה ב' קנו לו חלילית, הוא אומר שהשתעמם ממנה. אחריה קנו לו מנדולינה. "ניגנתי בה, צלילים יפים היו לה, עד שאחי הקטן שם אותה באמבטיה מלאה במים, דמיין שזו אונייה. שם מצאתי אותה בבוקר, נפוחה, גמורה". כשאני שואלת אם הוא הרביץ לאחיו, הוא נשמע כמעט מופתע. "מה פתאום?! הוא היה קטן ממני בתשע שנים. שאני ארביץ? ילד קטן, לא ידע מה הוא עושה. גם לא בכיתי. אני בכלל חלמתי על אקורדיון, אבל הוא עלה כמו משכורת חודשית".
המורה למוזיקה אריה לבוב פרידמן הוא שדחף את הילד למים העמוקים. "איש נמוך, קטנצ'יק ומקסים, שהיה נשוי לציפורה, אחותו של בן־גוריון, שהיתה אחות ראשית בקופת חולים ואישה ענקית. הוא שכנע אותי ללכת לשיר במקהלה של בית הכנסת הגדול בנווה שאנן. לא היו אז מקומות שבהם יכולתי להתבלט, לא תוכניות טלוויזיה או משהו כזה, ובבית הכנסת פעלה מקהלה מצוינת עם מנצח מוכשר".
ככה, בגיל 14, נצר עמד על כיסא ושר סולו לצידם של חזנים נפלאים. אחר כך הוא היה מכניס את הכיפה לכיס והולך לפעולה בתנועה של מחנות העולים, שם שרו שירי לכת ושירים רוסיים. "הערצנו את סטלין, עד שגילינו שהוא בן זונה".
ביום הולדת 16, בהפתעה מוחלטת, ההורים קנו לו אקורדיון. עד היום הוא זוכר איך הלב שלו קפץ על חבל מהתרגשות, את הכרת התודה להורים על המאמץ. הוא היה נסגר איתו בחדר האמבטיה, מתיישב על שפת החרסינה ומנגן חמש שעות ביום. לומד בעצמו את דרך האצבעות על הקלידים, אקורדים והרמוניות. "לא כאב לך להיות כל כך הרבה שעות על שפת האמבטיה?" אני שואלת. "איזה כואב?" הוא נזעק. "מי בכלל הרגיש משהו? הייתי כל כך מאושר".
פולקות, מזורקות, ואלסים ומארשים, עליצות גדולה יצאה מהאקורדיון שלו. אני אומרת לו שאני כל כך אוהבת את הבכי של הכלי הזה, איך מתוך הריאות של הכלי הוא מצמיח את הרי הקרפטים, מספר אהבה מסרט צועני שפעם ראיתי, מתיישב על הנשמה, משאיר אותה בוערת. "אני מנגן בלי סוף שירים עצובים", הוא אומר לי. "אני בכיין גדול".
ב־1964 שושנה דמארי הופיעה בפסטיבל הזמר עם "אני ושירי" שהוא הלחין, והעיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על האישה שהיתה. "חדה כתער, מצחיקה, יצרית, ואפילו שברחוב לא היית נותנת לה חצי גרוש - ברגע שעלתה לבמה היא הפכה למלכה"
בלילות הוא היה מנגן במועדוני קצינים ובהרקדות, בבקרים עבד במוסך אגד. כשהתגייס ב־1950, הוא היה בטוח שישובץ לתפקיד מכונאי רכב, אבל האקורדיון ניגן לו את כל הדרך לצוות הווי ובידור. "מדריך למשחקי חברה, מדריך לריקודי עם ואני היינו יושבים חודש בתוך יחידה באיזה קיבינימט ומפעילים את החיילים. שם למדתי להפעיל קהלים גדולים".
אחרי השחרור הוא למד מוזיקה בסמינר אורנים, לימד בקיבוצים ובבתים פרטיים, והמשיך את הרומן עם רחבת הריקודים. הוא אהב את המוזיקה, את היכולת הזו לשמח קהל בכל הגוף, את האנרגיה ואת תשומת לב הבנות. "אל תראי אותי ככה. הייתי דון ז'ואן", הוא אומר, כאילו אי אפשר לראות את זה עליו עד היום.
רחבת הריקודים שהיתה נדיבה אליו היא שהפגישה בינו לבין אילנה היפה. היא רקדה, הוא ניגן, עצי הצפצפות היו גבוהים־גבוהים, ואמא שלו אמרה לו שלא משחקים כשבאה האהבה. אלא שאבא של אילנה, קונסול ישראל ביפן, לא התלהב מהבן של פועל פשוט, ועשה את הצעד הכי שכיח בטלנובלות - לקח את הילדה איתו לטוקיו. חצי שנה היא חייתה ביפן, הכי רחוק מחיפה ומהמלחין של הלב שלה, עד שלא יכלה יותר לגעגועים.
יותר מ־50 שנה הם חיו את האהבה הזו, גידלו שני ילדים, רון ושירי. עידו נצר מהצמד Triangle, המפיקים הכי חמים בעולם המוזיקה בארץ, הוא הנכד שלהם. "מגיל 5 הוא היה בא איתי להופעות, הילד הזה. כמה אושר זה לראות אותו מצליח ככה".
גולני שלו
אפי נצר לא באמת היה מאבות השירה בציבור, היו לא מעט שהקדימו אותו, אבל הוא שחתום על המעבר משירונים לשקופיות. הוא לא אהב את התקשורת שהקריאה מהנייר מייצרת בינו לבין הקהל, והתחיל לחשוב איך הוא פותר את זה. הפרסומות שהוקרנו אז בהפסקות בבתי הקולנוע הן שהביאו לו את הרעיון.
הוא קנה מקרן והדפיס את מילות השירים, וקולגה מבית הספר שבו לימד באותן השנים עיטר כל שיר בציורים. על במה, מול קהל של 1,500 איש, הם מתחו שני סדינים גדולים שהביאו מהבית. אילנה העבירה את השקופיות בין השירים, ונצר אומר: "הקהל הגיב כאילו גיליתי את החשמל".
עד היום הרגליים שלי זוכרות את כל הצעדים של "ניגון עתיק", "ערב בא" ו"שיבולת בשדה". מ"הורה נעורים", השיר הראשון שנצר הלחין, אני זוכרת רק את ההתחלה - שני דילוגים בשמאל, שיכול, חילוף, שני דילוגים, אחת, שתיים, שלוש.
"הורה נעורים" שיחקה אותה על הרחבות, אבל השלאגר הראשון שלו שכיכב ברדיו היה "שובך יונים", השיר שהלחין למילים של אברהם בן זאב ושביצעה עליזה קאשי, שיצא לרדיו ב־1962. ב־1964 שושנה דמארי הופיעה בפסטיבל הזמר עם "אני ושירי" שהוא הלחין, ועד היום העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על האישה שהיתה. "חדה כתער, מצחיקה, יצרית, ואפילו שברחוב לא היית נותנת לה חצי גרוש, ברגע שהיא היתה עולה לבמה היא היתה הופכת למלכה".
"לא היה לי כלום נגד השם אפרים שטמר. בתנ"ך זה אפילו שבט לא רע. אבל אפי נצר זה ישראלי על מלא. מגיל צעיר ידעתי שלשם הולך הסיפור שלי, שאני מחויב לארץ הזו, לשפה ולתרבות שלה. המילים בעברית הן שמצמיחות אצלי את המנגינה"
שנים אחר כך הלחין לעפרה חזה את "מישהו הולך תמיד איתי" שכתב רמי קידר, מהשירים הכי יפים שלה, וכנראה השיר של נצר שזכה להכי הרבה ביצועים, שמכולם הוא הכי היה רוצה שיקשיבו לזה של אברהם פריד. חלק לא מבוטל מהלהיטים שנצר הלחין נולדו מהדיאלוג בין יוצרים לצבא, שהיה בשיאו באותן השנים. דיאלוג שתרגם גבורה ושכול לשירים, הלחין את אהבת הארץ שהיתה צו השעה בפיהן של להקות צבאיות.
"כולם רצו שירים אחרי מלחמת ששת הימים", הוא אומר, נוזף בי שאפסיק לבדוק את הדובדבנים שבקערה, כי הוא בחר אותם אחד־אחד והם כולם מצוינים. "היתה אז אופוריה מטורפת, שבסופו של דבר התנקמה בנו. היא אחזה גם בי, אף על פי שמילות השיר 'נאצר מחכה לרבין' גרמו לי לאי־נוחות מסוימת בזמן אמת. שמעון ישראלי, שהיה אז הבמאי של להקת פיקוד צפון, נתן לי שלושה שירים בבקשה שאלחין ללהקה. אחד מהם היה 'מלכות החרמון', שאותו כתב יובב כץ".
13 שבועות "מלכות החרמון" היה בראש המצעד, זכה במקום הראשון של מצעד גלי צה"ל לשנת 1968, כל הארץ שרה אותו, גברים וילדים קטנים הבטיחו לחמדתם את כל האורות, מהבניאס ועד לכנרת. שנה לאחר מכן יצא "בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור, בהלחנת נצר ובביצוע יהורם גאון.
השיר זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר העברי לשנת 1969. כמה שנים אחר כך, שיתוף הפעולה בין גאון לנצר הוציא את "גולני שלי", ואת ההבטחה שכמעט מכאיבה עכשיו על השמש שתידום בין עזה לרפיח ב"פרחים בקנה", שהלחין ללהקה של חיל התותחנים, שהיינו שרים בלופ. הפעם האחרונה הייתה בשנה שעברה, עם "שיר לעוטף", שהלחין לפיקוד דרום.
ישבתי איתו ארוכות, שומעת ממנו על שרונה אהרון, אמא של דויד ברוזה, ועל שולמית לבנת, אמא של לימור, ועל אהובה עוזרי, שהיה איתה ביחסי ידידות, ואיך כולם צחקו עליה כשהוציאה את "האיש ההוא", שגם לו לקח קצת זמן להבין כמה הוא נפלא. "אלה מילים שלקח לי זמן להתחבר אליהן, להבין באמת את זה שיש מי שמזדהים איתן, ומי אני שאשפוט את זה? היתה אפליה מטורפת. לא השמיעו מוזיקה מזרחית בכלל".
בגלי צה"ל ובקול ישראל הוא היה מלמד שירים דרך הרדיו. הוא אומר שעד היום, בקצה ההופעות מגיעות אליו נשים עם פנקס מצהיב שבו רשומות המילים שהוא היה מכתיב בקול הבריטון שלו. עולים מבריה"מ סיפרו לו על העברית שקוששו מהאזנה לתוכניות שלו, והיתה גם הפעם ההיא שהוא שמע את התפקיד שמילא בחייה של עולה חדשה שגדלה במלאח של קזבלנקה.
"למדתי לאהוב את הארץ דרך שיריה, בזכות רדיו שקיבל אבי בעבודתו כמטאטא כבישים", אמרה מרים פרץ בנאום התודה שלה כשזכתה בפרס ישראל ב־2018. "בכל יום רביעי חיכיתי בחרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת ועיפרון, נכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. הכרתי את החרמון דרך 'מלכוּת החרמון', את בית לחם דרך 'ראי רחל ראי' ואת עמק יזרעאל דרך 'שיר העמק'".
בתוכניות הרדיו האלה הוקלטו בבית רוטשילד שבחיפה זמרים וזמרות חובבים, שביצעו את השירים. מהם צמחה חבורת הזמר הראשונה שעליה ניצח נצר, שהיתה מהראשונות בארץ שעכשיו פועלות בה יותר מ־1,000 כאלה. הסולנית היתה ירדנה ארזי, "שהיתה רועדת בכל הגוף, יפה שקשה לתאר".
רגע להתנחם
בגיל 26 הוא הוציא תקליט ראשון ב"התקליט", חברת התקליטים החיפאית של דב זעירא, אביו של המפיק ניצן זעירא. "איש נהדר, שאליו הבאתי את עדנה לב, את ירדנה ארזי ואת משה דץ". ב־67', במועדון צוותא, שהיה אז ברחוב מאפו 11, הוא ייסד את מועדון הזמר.
כשאהובה עוזרי הוציאה את "האיש ההוא", גם לו לקח זמן להבין כמה השיר נפלא. "בהתחלה התקשיתי להתחבר ולהבין את זה שיש מי שמזדהים איתו, אבל מי אני שאשפוט את זה? היתה אפליה מטורפת. לא השמיעו מוזיקה מזרחית בכלל"
"בכל יום שלישי ב־20:00 המקום היה מפוצץ. הייתי מעלה לבמה אמנים צעירים - אילנית, יגאל בשן שהיה בצמד עם שלומית אהרון. ערב אחד מתי כספי, שהיה בלהקת פיקוד דרום, בא אלי והתעקש שאתן לו לעלות. הוא ביצע את 'סמבה בתו אחד'. היה נפלא". גם חוה אלברשטיין היתה עולה שם להופיע. היא היתה בת 15 כשאבא שלה סיפר לו על הבת שלו, ששרה ביידיש ומנגנת בגיטרה. הוא היה לוקח אותה איתו לחמאם בימי שישי, שם היה מופיע עם שירים ביידיש.
בימים אלה הוא כותב ספר על חייו, שבו שזורים סיפוריהם של גדולי הזמרים והזמרות בארץ. "אני עבד לשפה העברית", הוא אומר. "בשבילי היא דבר קדוש. שיבושי השפה מצלצלים לי נורא. מילים הן שמצמיחות אצלי את המנגינה".
אקורדיון באדום־לבן, כמו זה שהוא עלה לנגן איתו במוזיאון רמת גן ביום שישי האחרון, במופע שהוקדש לשירי נעמי שמר. זה שעלה לנגן איתו בבית אבא חושי בחיפה יומיים לפני. מאות אנשים מילאו את המבואה, לקראת מה שנראה כמו חאפלה של אשכנזים בני 70 פלוס־מינוס. "שנים אנחנו הולכים אחריו", אומרת לי אחת מהם. "אין שני לו. בטח לא עכשיו, כשמחפשים רגע להתנחם. כולנו במקום הזה באים לגרד שמחה, להניח ראש על שירים שהבטיחו לנו מדינה אחרת".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
שלושה נגנים הבריזו לו באותו היום. הוא דיבר על תוגת הימים, על הצורך לפתוח לרגע חלון רק כדי שייכנס קצת אוויר, שתתחזק הנפש רגע לפני החזרה לכאוס החיים. "אין שנייה שבה אני לא חושב על החטופים, ואין שנייה שבה אני לא מבקש שיחזרו כולם, עכשיו! ביחד!".
כשהאקורדיון מתחיל לחזר אחרי שמחה בשירים על בורות המים, על כל הנחלים שהולכים לים או על צעדינו ששוב רועמים, אני מרגישה שהמילים שורטות עכשיו, לא מתיישבות בפה. מסביב הקהל מתרצה יפה, נצר שולט בקולות, יודע מתי להחמיא, מתי לבקש עוד. הוא מדבר בנדיבות גדולה על יוצרים וזמרים, הרבה מהם היו חברים שהופיעו אותו, אבל שלא החזיקו מעמד כמוהו במסע החיים למרחקים ארוכים. מאוחר יותר הוא יגיד לי שקנאה היא זרה לו. שהוא מספיק בטוח בעשייה שלו, בשורת הזמרים שגילה וטיפח, ושאין לו שום קושי להמליך אחרים.
בחלק השני של הערב הוא מארח את להקת טרנזיסטור, הרכב בניהולו המוזיקלי של משה לוי, שכולו מחווה לאריק איינשטיין. "כשהייתי קטן רציתי להיות אפי נצר!" אומר לי לוי. "בשבילנו, הילדים שניגנו באקורדיון, הוא היה כמו אלביס. תמיד לבוש נהדר, נראה טוב. בתחילת הדרך זה מה שרציתי - לנגן בשומר הצעיר ושירקדו מסביבי ריקודי עם. שם היו קורים הדברים. אחר כך בא פול מקרטני וסיבך אותי. תראי אותו על הבמה, כמה כוח מטורף יש באיש הזה. זה הכל מהמוזיקה".
אם תשאלו את נצר, זה לגמרי הסיפור שלו. "מוזיקה היא הכוח שלי. היא מרגשת אותי, אני חי להאזין לה, מגיב אליה גופנית. הבמה מחיה אותי, וכנראה גם יש לי מזל בענייני הבריאות וכל היתר". חוץ מהליכות בים הוא לא עושה ספורט, על תזונה הוא לא מקפיד, אוכל נאגטס במקדונלד'ס. "הרהורים על מוות היו לי בגיל 15", הוא אומר. "עכשיו הם לגמרי לא בלקסיקון. יש לי תוכניות לעשר השנים הקרובות, והעתיד ייתן כמה שייתן".
