לפני חודשיים, בסביבות 21:00 בערב, חזר בני קוץ לביתו בכפר הגמלאים משען שברמת אפעל, ומצא את תמר שלו ללא רוח חיים. זה קרה קצת יותר משנה וחצי אחרי שבנם אביב, אשתו ליבנת ושלושת ילדיהם, רותם, יונתן ויפתח, נרצחו חבוקים בביתם שבכפר עזה ב־7 באוקטובר. משפחה יפה שהפכה לסמל של אהבה, של ביחד בכל מחיר, עד הסוף המר.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"תמר מתה משיברון לב", הוא אומר. "אין לזה שום הגדרה אחרת. היא היתה אדם שרוצה ואוהב לחיות. לא היתה לה מחלה, לא הידרדרות. זה היה פתאומי. העצב והקושי העצום אחרי שאיבדנו את היקר לנו מכל הלכו והציפו אותה, עד שלא יכלה עוד".
בני, בן זוגה של תמר קוץ: "בתוך מנהרת הגעגועים הלך הכאב והתעצם - והיא הוכרעה" // שמואל בוכריס
איך מתמודים עם אובדן גדול כל כך?
"אני עדיין בלב הקושי", הוא עונה וחייב לעצור לרגע, לקחת אוויר. "זה קושי עצום. תמר מאוד חסרה לי, בעיקר בשיחות שלנו. אחרי השבת ההיא, את כל נשיאת הזיכרון עשינו בשניים. הזיכרון, האבל, האובדן, זה סוג של מסע. כשאתה סוחב אותו בשניים, יש לך מול מי להעלות אותו. למשל, היינו מראים סרטונים זה לזה, או איזה זיכרון שעלה לאחד מאיתנו ושיתפנו. ככה יש לך תהודה לתחושות, לרגשות. זה מאוד חסר לי".
"חוסר אונים נורא"
בגיל 81, בני מדלג בקלילות את המדרגות המובילות לדירה בדיור המוגן, שם הוא מתגורר כבר שמונה חודשים. הוא עבר אליה ממלון בתל אביב ביחד עם תמר שלו. הם רצו להיות קרובים לשתי הבנות, טליה ושרון, שמתגוררות במושב קדרון וברמת גן, ולחמשת הנכדים. בפינת הזיכרון שליד הסלון יש תמונה אחרונה של תמר עם אביב, שבוע לפני 7 באוקטובר. בני אומר שהיא מסתכלת עליו בהערצה, כשפסל יפהפה שיצר בנה המוכשר ניצב בקדמת התמונה.
הוא איש חזק, בני. לתמר ולו היתה אהבה גדולה. אהבה בת 60 כמעט. שותפות גורל. מסע חיים מורכב, גם שמח ומאושר, גם קשה ועצוב. הם בכו הרבה אחרי האסון הנורא שפקד אותם, אבל בני מספר שתמר, שהלכה לעולמה בגיל 82, המשיכה לחפש את החיים. שהיא אהבה מאוד מוזיקה ומחול. שהיה לה קשר אדיר עם הנכדים, קשר של אהבה וטיפול אינסופי גם אחרי השבת השחורה ההיא.
"יש בכאב משהו ששורף אותך ורק הולך וגדל. קיבלנו מכה הכי חזקה שאפשר. המוות של תמר הוא תוצאה של מה שקרה לפני יותר משנה וחצי. הפצצה הזאת, פצצה חודרת בונקרים, יורדת פנימה עד שהיא מגיעה למטה ומתפוצצת. זה הדימוי שלי למה שקרה. היא חסרה לי מאוד. אני מתגעגע".
בני גדל בירושלים, תמר צמחה ובגרה בקריית חיים. שניהם שירתו בנח"ל והגיעו עם הגרעינים שלהם לכפר עזה. מאז שנת 1966, שנה אחרי שבני הגיע למשק (תמר הגיעה שנה לפניו), הם היו יחד. שם, בשבילי הקיבוץ בעוטף עזה שנוסד ב־1951, ניצתה האהבה. שם הם קבעו את ביתם. שלושה ילדים נולדו להם, אביב הבכור שהיה בן 53 במותו, טליה שנולדה שנתיים אחריו והיום גם היא בת 53, ושרון שנולדה שנתיים אחריה והיא בת 51.
תמר היתה גננת ומורה ועבדה בספרייה. בני עשה במשק "כל מה שקיבוצניק נהג לעשות. עבדתי בפלחה, בנוי, במספוא, וכמה שנים טובות במפעל שלנו. תקופה ממושכת עבדתי בתור המנהל האדמיניסטרטיבי של המרכז לשירות פסיכולוגי בשער הנגב, עד לפנסיה".
הוא מספר על אביב, בנו הבכור. ילד כריזמטי ודומיננטי שגדל ביחד עם ראש המועצה המכהן אורי אפשטיין, שאיבד גם הוא את בנו נטע, את אמו בלהה ובני משפחה נוספים. אורי ואביב היו חברים קרובים מאוד.
"במקביל לדברים הרציניים, הם היו גם ילדים שטוטניקים", מספר בני ומסגיר חיוך של אהבה. "הם גדלו ביחד בחינוך המשותף, ולא היו הרבה בנים בקבוצה שלהם, אז הם הובילו. גם בחברת הילדים, שהיתה מפותחת מאוד, הם יצרו ביניהם כל מיני דיאלוגים. היו מופיעים ביחד באירועים. בפורים, למשל, הם היו להקת המערכונים. אנשים רק ראו אותם ביחד וכבר היו מתפקעים מצחוק.
"זה היה אביב. המון שמחת חיים, אופטימיסט שתמיד ראה את הדברים בצורה חיובית. היה בו שילוב מעניין מאוד. מצד אחד הוא היה אנליטי, מהנדס במקצועו ובתפקידו האחרון סמנכ"ל חטיבת הסמיקונדקטור בחברת 'אביב' (חברת ייעוץ וניהול; ע"נ), ומצד שני מאוד יצירתי. הוא עסק בפיסול, בצילום, בנגרות, אהב עבודות כפיים, והיה גם מעורב מאוד בחיי הקהילה בקיבוץ".
"אני עדיין בלב הקושי. תמר מאוד חסרה לי, בעיקר בשיחות שלנו. אחרי השבת ההיא, את כל נשיאת הזיכרון עשינו בשניים. הזיכרון, האבל, האובדן, זה סוג של מסע. כשאתה סוחב אותו בשניים, יש מול מי להעלות אותו. יש תהודה לתחושות, לרגשות"
את אשתו ליבנת, שהיתה בת 49 במותה, אביב הכיר כשהם היו סטודנטים באזור המרכז ועבדו ביחד בחברת שליחויות. הם הספיקו לנסוע לשליחות בארה"ב מטעם עבודתו של אביב, לפני שהחליטו לבנות את ביתם בכפר עזה.
ליבנת, שהיתה מעצבת גרפית בחברת אינטל, עברה לעסוק בחינוך והקימה בביה"ס שער הנגב את "ביתמלאכה - מרחב לנשימה דרך הידיים". מקום ליצור, ליזום ולחלום. כמה חודשים לפני הירצחה היא הקימה גם את "כנפיים של בובה", מיזם קיימות קהילתי של יצירות אמנות קיר, שנועדו להעצים את רוח היצירה, את ההשראה ואת התקווה שאפיינו את ליבנת. כיום, המיזם ממשיך לפעול באמצעות בני משפחתה, וחלקי בובות או צעצועים ישנים ממוחזרים הופכים לכנפיים צבעוניות וגדולות שמודבקות על קירות, ושמבטאות את הרצון לפרוש כנפיים ולעוף.
"כשליבנת ואביב חזרו לגור בקיבוץ, זו היתה ברכה עבורנו", אומר בני, "כי להיות משפחה בודדה בקיבוץ, בלי הילדים והנכדים, זה עסק קצת מעיק. כשנולדו הילדים שלהם, הנכדים שלנו, זה בכלל היה ענק בשבילנו. לקחת אותם מהגן, עשינו להם בייביסיטר, היינו מאוד מעורבים".
לא היה מפחיד לפעמים להסתובב עם הנכדים בשבילים עם כל סבבי הלחימה והאזעקות?
"בהחלט. מאז שנת 2000 כל הזמן היו כאן סבבים, ומאז שהחלו הרקטות זה לא הפסיק. התקופות האלה היו קשות מאוד. לקחנו את הנכדים מהגן, למשל, ופתאום צבע אדום. נשכבנו איתם על הרצפה והיינו צריכים להרגיע אותם. אמרנו להם 'עוד מעט זה יעבור, עוד מעט נשמע בום'. זה מצב של חוסר אונים נורא, ואני חושב איך אנשים נרמלו את זה.
"עם זאת, היו לנו גם המון שעות שמחות עם המשפחה היפה והאהובה שלנו. לראות אותם, לחוות, אהבנו מאוד לאכול ארוחת שישי אצלם בבית. זה מאוד שימח אותנו".
"לא היתה תשובה"
כך היה גם ביום שישי, ערב חג סוכות שני, כבר כמעט לפני שנתיים. תמר ובני התכנסו עם אביב, ליבנת ושלושת ילדיהם - הנכדים רותם (בת 18 במותה), יונתן (בן 16 במותו) ויפתח (בן 14 במותו) - לארוחת החג.
"היינו אצלם ביום שישי לפני 'הדיזסטר' הגדול", מספר בני. "רותם, שהיתה חיילת, חזרה מנסיעת כיף לאתונה עם החברה הכי טובה שלה יומיים לפני כן. יונתן ויפתח חזרו הביתה לשבוע חופש מהאקדמיה לכדורסל של הפועל ת"א בכפר הירוק, שם הם התגוררו ולמדו בפנימייה. הם היו שחקנים מבטיחים בקבוצות של המועדון".
התכונה וההתרגשות בבית היו גדולות. אביב היה מי שיזם והקים את "העפיפוניאדה" השנתית של כפר עזה, מיזם מדהים ביופיו שהיה אמור להתקיים למחרת, בשבת, כמדי שנה. כל הקהילה תכננה לבנות עפיפונים ולהעיף אותם בשמיים, כסמל לתקווה ולשלום.
"בכל שנה, כשבוע לפני 'העפיפוניאדה', אביב היה עורך סדנה מיוחדת להורים ולילדים ומזמין אותם ללמוד לבנות בעצמם את העפיפונים", מספר בני. "הפעם הם כבר הכינו כ־60 ערכות עם כל החומרים מוכנים. כל אחד בא ושילם מחיר סמלי בשביל החומרים, וגם באותו אחר הצהריים ובשישי בערב עוד הגיעו אליהם אנשים וביקשו עזרה, והבית היה מלא חומרים. אביב גם הכין בכל שנה עפיפון נושא ענק".
ארוחת הערב היתה טובה ושמחה, תמר ובני פרשו לביתם, ואז הגיעה השבת השחורה. פניו של בני מרצינים. מייד ניכר שקשה לו. "התעוררנו ב־6:30 בבוקר למהומה אדירה", הוא נזכר. "צבע אדום וכמות בלתי רגילה של רקטות ופגזים. אמרתי לתמר שבטח חיסלנו שם איזו דמות בכירה וזאת התגובה שלהם, אבל הירי לא הפסיק, לא הפסיק... לקחנו מים, קצת ופלים וקומקום לקפה - ונכנסנו לממ"ד. היו שם גם פנס, רדיו, טלוויזיה, ספרים ואינטרנט".
מתי הבנתם שיש מחבלים בקיבוץ?
"פה התחילה הבעיה. שמענו התרעות צבע אדום, אבל בתחקיר שעשו מאוחר יותר, שקיבלנו אותו, מפקד פיקוד העורף התנצל על כך שהם לא הפעילו את הכפתור שנותן התרעה קולית על חדירת מחבלים. יש להם את הכלי הזה, הם מפעילים אותו באיו"ש. זה קריטי מבחינת המידע וההתארגנות של התושבים".
דרך הודעות הווטסאפ שהחלו לזרום בקבוצות השונות בקיבוץ, בני ותמר הבינו שמחבלים פשטו על המשק. הלב הלם בחוזקה, והם מייד ניסו להשיג את אביב ומשפחתו, אבל לא היתה תשובה.
"כולם התחילו לשלוח הודעות לאביב ולליבנת, גם המשפחה שלנו, גם המשפחה שלה", מספר בני. "ניסינו להתקשר אליהם, אבל לא היתה שום תגובה. ניסינו להתקשר לשכנים שלהם, אבל בדיעבד אנחנו יודעים שגם הם היו במצב רע. לא היתה תשובה מאף אחד, גם לא מאנשי הביטחון שלנו.
"במקביל, כל הזמן שמענו פיצוצים וירי, ואנחנו היינו בממ"ד, בפחד קיומי נורא על המשפחה שלנו. בהתחלה חשבנו שאולי הם לא לקחו את הטלפונים לממ"ד, כי אתה לא הולך למחשבות הכי גרועות, אבל הזמן הלך ועבר, ולא היה שום קשר איתם. תוך כדי כך שמענו והבנו שיש חדירת מחבלים ושהם מסתובבים במשק, והנה הראו בטלוויזיה טנדר של המחבלים פורץ, וזיהינו בדיוק איפה זה וכבר שמענו ערבית ליד הבית שלנו.
"ב־10:00 בבוקר, 80 מטר מאיתנו, ארבעה לוחמי צה"ל נתקלו ונהרגו מאש המחבלים. זה היה מאוד קרוב אלינו. היינו במתח נורא, תחושה של קטסטרופה. ככל שנקפו השעות ולא קיבלנו מאביב וממשפחתו שום מידע, כך זה הלך ונעשה יותר ויותר כבד. היינו חדורי אימה.
"בסביבות 16:30 אחר הצהריים שמענו פתאום עברית ליד הבית. יצאתי מהממ"ד, דבר מטומטם לעשות בפני עצמו, פתחתי את החלון, ראיתי שאלה חיילי צה"ל והבאתי להם ופלים ומים. היה להם שם חייל פצוע. גם בצד השני של הבית היו חיילים שלנו. ממש לידנו שרפו בתים, ואנחנו היינו אמורים להיות הבאים בתור, אבל הצוות הזה של גבעתי ניהל קרב מול המחבלים, ולמעשה הציל אותנו. הבית קצת נפגע בקרב הארוך, אבל נשארנו בחיים".
"דיברנו עם נירה שפק מהקיבוץ וביקשנו שתלך לבית של אביב. באותן שעות עדיין היתה לחימה במחבלים, אבל נירה הלכה, נכנסה לבית וזיהתה אותם. אז גם הבנו ממנה את התמונה: הם ירויים, הם מתים, לפי התיאור הם היו חבוקים במיטה בממ"ד"
"יש אחריות ברורה"
תמר ובני לא נפגעו בגופם, אבל הם נשארו עם הדאגה מורטת העצבים למשפחתם. הלילה עבר, ואין קול ואין עונה. בנם הבכור לא נתן שום סימן חיים. "כל הזמן ניסינו להשיג אותם. תמר פעלה גם דרך כל מיני קבוצות ווטסאפ של הקיבוץ. גם המשפחה של ליבנת היתה מאוד פעילה, וכמובן הבנות שלנו, אבל לא ידענו שום דבר על מה שעלה בגורלם".
רק בסביבות 10:30 בבוקר יום ראשון, תמר ובני פונו מביתם בעזרת נגמ"ש של יחידת מגלן שנלחמה בקיבוץ. "לקחנו רק כלי רחצה ותרופות. לא ארנקים, לא תיקים. אמרו לנו להתארגן ליציאה מהבית בחמש דקות, וכך עשינו".
מותשים ובעיקר אחוזי דאגה, בני ותמר, אנשים בני 80, התפנו לביתה של בתם טליה שבמושב קדרון. אחרי ששעות היום עברו ללא שום מידע על אביב ועל משפחתו, בלילה הם החליטו לעשות מעשה. "דיברנו עם נירה שפק מהקיבוץ, וביקשנו ממנה שתלך לבית של אביב", אומר בני. "אמרנו לה שאנחנו רוצים לדעת מה קרה שם, ושאם צריך - שתעשה לנו זיהוי. באותן השעות עדיין היתה לחימה במחבלים, אבל נירה הלכה לשם, נכנסה לבית וזיהתה אותם. אני חושב שהיא אמרה לנו את זה כבר בראשון בלילה. אז גם הבנו ממנה את התמונה: הם ירויים, הם מתים, לפי התיאור הם היו חבוקים במיטה בממ"ד".
הוא שוב עוצר לרגע. כמה קשה לו ברגע הזה. "מאוד מתאים לאביב לעשות את זה. הוא כנראה ראה שהוא לא יכול לעשות הרבה, אז הוא בטח אמר 'זאת ההגנה היחידה שאני יכול לתת להם'. לפי מה שעלה בתחקיר האירוע, זה קרה כבר ב־06:42 בבוקר. יש אישה שטוענת שראתה ארבעה לבושי שחורים עולים לבית של אביב וליבנת".
"בסביבות 16:30 שמענו עברית ליד הבית. יצאתי מהממ"ד, דבר מטומטם לעשות בפני עצמו, ראיתי חיילי צה"ל והבאתי להם ופלים ומים. לידנו שרפו בתים, ואנחנו היינו אמורים להיות הבאים בתור. הצוות של גבעתי לחם במחבלים והציל אותנו"
עכשיו, בפעם הראשונה בראיון, בני כועס. "בגלל זה אמרתי, לא היתה הודעה של חדירת מחבלים לקיבוץ. כולם רצו ונכנסו לממ"ד בלי להיות מודעים לעניין הזה. כל ההתארגנות היתה יכולה להיות אחרת. זה קריטי. אפשר היה אולי להסתגר אחרת. אני כועס על ההפקרה הצבאית. על ההפקרה מצד כל גופי הביטחון. אני כועס על זה שישבנו בסוג של ביטחון וכל הזמן השלו אותנו שהאמצעים קיימים, ואנחנו בכלל לא ידענו מי נמצא בצד השני של הגדר. אנשי היישובים אף פעם לא נחשפו לאפשרות של פלישה ענקית.
"בגלל זה, כשאומרים 'ב־95% מהזמן אנחנו גרים בגן עדן', בזמן שלא יודעים מהי מידת הגיהינום שתצא מהצד השני - זה פשוט מטומטם. זה חוסר ידע, אתה בכלל לא יודע באיזו סיטואציה אתה נמצא. בטח שאני כועס על זה.
"כל מיני גנרלים ישנים בכל מיני מקומות וכולם נמצאים במצב של נמנום, ואז הגיע 'חג שמח'... אני כועס על כל הדברים שאנחנו כבר יודעים, ועל כל הדברים שלא נדע עד שלא תוקם כאן ועדת חקירה ממלכתית אמיתית. המעט שאנחנו יודעים זה שהופקרנו לחלוטין. השאירו אותנו מול הדבר הכי נורא שהיה יכול לקרות - בלי הגנה. התוצאה היא שנשארתי בלי משפחה. כל השבט שלי, של הבן הבכור שלי, הלכו, נרצחו. תמר לא יכלה לעמוד בזה. היא כאילו עוד היתה פה, כאילו סחבנו את זה איזו תקופה, אבל הכאב שבר אותה. היא פשוט קרסה ממש מכאב. היא לא הפסיקה לכאוב את הסיפור הזה אפילו דקה אחת".
הכאב מורגש עליו היטב כעת. העיניים מצטעפות. "יש פה אחריות ברורה מאוד של המערכת המדינית, של הממשלה, של ניהול הדברים", הוא אומר. "בשנתיים שלפני 7 באוקטובר, או יותר מכך, לא הבנתי בכלל את עניין סבבי הלחימה שלא עושים איתם כלום. כבר היינו צוחקים על זה, אומרים שאנחנו תוקפים דיונות. גם כל ההכלה הזאת. שורפים לנו את השדות, שורפים שמורות טבע, מורידים מעלינו כל דבר. היו נוחתים כאן בלוני נפץ, עפיפוני נפץ, רחפני נפץ, רקטות. הכל ראינו.
"חיינו בריח של שריפות בגלל הרוח המערבית, וכולם אומרים 'הכלה' ו'ניתן להם עוד 12 אלף עובדים ויהיה שקט'. זו אחריות ברורה קודם כל של הדרג המדיני, שהזרים להם כספים ונתן להם לבנות את עצמם. וגם של הדרג הצבאי. בצבא לפחות באו ואמרו 'כשלנו'. מי שהיה בתוך המערכת הצבאית קיבל על עצמו את האחריות. אני עדיין מחכה שהרצי הלוי יבוא לפה, והוא יבוא. באיחור של שנתיים, אבל הוא יבוא ויגיד 'כשלנו'".
ואכן, בתחילת השבוע זה קרה. הלוי הגיע לפגישה עם בני ומשפחתו. "הרצי אמר שבסופו של דבר, וזאת היתה המהות, הוא נושא באחריות. כרמטכ"ל, הוא היה אחראי על הצבא. היה לו קצת קשה לקבל את מה שאמרתי על ההפקרה שחווינו כאן, אבל הוא בלע את זה. כל שיחה כזאת היא דמעות עבורי. זה לא קל. נאמר לו בפניו על כל הכשל בהתנהלות וההפקרה שריסקו לנו את הכל. ריסקו לנו את המשפחה. זו היתה שיחה ממושכת, שארכה שעתיים, אבל לפחות הוא הגיע - בניגוד לדרגים אחרים בצבא, שעדיין לא מצאו את העוז להתייצב כאן.
"הרצי הלוי עשה שיעורי בית על המשפחה שלנו והגיע מוכן לפגישה. החמאתי לו על הכוחות הצבאיים שפעלו כאן, שהצילו וחילצו אותנו. את ראש הממשלה לא הייתי מזמין לניר עוז, ולא לכפר עזה. הוא לא בא כדי לומר 'אני נושא באחריות'"
"לזכותו של הרצי ניתן לומר שהוא עשה שיעורי בית על המשפחה שלנו והגיע מוכן לפגישה. החמאתי לו על הכוחות הצבאיים שפעלו כאן, שהצילו וחילצו אותנו. גם את זה צריך להגיד. אגב, אני מדבר רק על הדרג הצבאי, כי אם מישהו מהממשלה היה רק מציע להגיע אלי - לא הייתי מוכן לפגוש ולקבל אותו".
מה חשבת על הביקור של רה"מ נתניהו בקיבוץ ניר עוז?
"לא הייתי מזמין את ראש הממשלה לניר עוז, ולא לכפר עזה. המגמה שלו היא לעשות מניפולציות. הוא לא בא כדי לומר 'אני נושא באחריות, אני אחראי למה שקרה פה'. הוא לא אמר את זה".
"אנשים טובים ויקרים"
בצער תהומי ובשבר נורא, תמר ובני ניסו להתחיל בחיים החדשים שנכפו עליהם. בני אומר שבהלוויה הבלתי אפשרית, ישובים מול חמשת הארונות של האהובים שלהם שנקברו בבית העלמין בגן יבנה, שם מתגוררת משפחתה של ליבנת, הם היו נוכחים בגופם, אבל "אתה מסרב להכיר שזה שלך. אתה אומר: זה לא יכול להיות. זה הזוי, לא אפשרי".
לקיבוץ שפיים, שאליו התפנתה רוב קהילת כפר עזה, הם החליטו לא להגיע. "היה לנו כבד מדי להיות עם הכאב והשכול של כל הקהילה", אומר בני. "בהתחלה היינו אצל טליה בקדרון, ואחר כך עברנו למלון בתל אביב, ביחד עם כמה עשרות מהקהילה שלנו. זה היה בסדר עבורנו. עברנו גם למלון דירות אחר בתל אביב, לפני שהגענו לדיור המוגן ברמת אפעל".
אתם עוסקים הרבה בזיכרון ובהנצחה של אביב, ליבנת והנכדים.
"כן, ביחד עם רבים אחרים. מקום העבודה של אביב יצר לזכרו כנס שיתקיים בכל שנה, עיריית תל אביב החליטה לערוך 'עפיפוניאדה' פעם בשנה לזכרם, הפועל ת"א עושה המון פעילויות ופעולות לזכרם וממש אימצה את זכר המשפחה. המשפחה של ליבנת קיבלה על עצמה לשקם את מגרש הכדורסל בכפר הירוק ולקרוא אותו על שם יונתן ויפתח".
יש בזה נחמה, או גם קושי להכיל את הכאב ואת החוסר?
"מספיק שאתה פותח את הטלפון, ויש לך את כל תולדות המשפחה מגיל אפס ברצף. כל אירועי הזיכרון שעושים הם נהדרים, ומעלים בדיוק את מה שאנחנו רוצים, אבל כן - כל זיכרון כזה הוא גם סכין שדוקרת, שמעמיקה את הפצע".
זו שעת צהריים, ובני ממהר לפגישה. הוא מספר שהוא פחות מתחבר להיצע הפעילויות הגדול שיש בכפר או לחוגים השונים, אבל בחדר הכושר של המקום הוא מרבה לבקר. כשאנחנו עומדים למטה, ליד רחבת הקלנועיות שבכניסה לבניין, אני מזהה שעל אחת מהן כתוב "ניר עוז". "כן, פגשתי פה אנשים טובים ויקרים, וביניהם שורדי שבי מניר עוז. יש פה בהחלט סביבה שמאפשרת הרבה".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
עם כל הכאב, מה בכל זאת מחזיק אותך?
"המשמעות שלי היא להיות עם המשפחה, עם שתי הבנות שלי, עם נכדיי האהובים. יש גם חברים טובים שבאים אלי ככל שאני מאפשר. הדברים האלה לא פשוטים. יש כאלה שבעקבות הטרגדיה האיומה נפתחו, והקשר איתם התחזק. כאלה שהתגלו כחברים טובים, שחלק מהם כבר ממש משפחה. זו בהחלט קרן אור עבורי".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו