והעץ לא מאושר: פרידה מהגננת הוותיקה של כפר עזה

תמר קוץ נפטרה. הגננת הוותיקה של כפר עזה, "בוטניקה מהלכת" כפי שהגדירה אותה חברה לקיבוץ, לא יכלה עוד. הסבתא, האמא, האישה שהיתה נגדעה, ואיתה חלק מהשורשים של העם הזה. תמר היא אמא של שרון וטליה, שיזכו לחיים ארוכים ושל אביב, שנרצח עם בני משפחתו בממ"ד. כמעט 600 יום מאותה שבת, וכל חלק במשפט בכלל לא נתפס. נרצח עם משפחתו במקום המוגן.

התיאור של חמשת בני משפחת קוץ מכפר עזה לא יוצא מהראש. אבא אביב, אמא לבנת, והילדים רותם, יונתן ויפתח, מחובקים ברגעים האחרים בהם ניסו להתחבא מהמרצחים. אי אפשר לדמיין את התמונה הזו, ובאותה נשימה גם אי אפשר להוציא את התמונה הזו מהראש. אי אפשר לשים בצד מחשבה על חמישה בני משפחה שנרצחו ברגע, והותירה את הגזע חסר. גזע שהשריש שורשים. שבנה כאן קיבוצים. תמר ובעלה בני היו גזע שהיכה כאן שורשים, שגידל ילדים, שנהנה מהנכדים.

תמר היא לא הראשונה מבני משפחות החטופים שליבה לא יכל להחזיק עוד. חנה קציר, שנחטפה על ידי חמאס מניר עוז ושוחררה בנובמבר 2023, נפטרה כשנה אחרי. בעלה רמי נרצח ב-7 באוקטובר. בנה אלעד נחטף ונרצח בשבי, וחולץ במבצע צבאי. בתה, כרמית פלטי קציר, אמרה בדמעות ש"ליבה לא עמד בסבל הנוראי".

גם ניצול השואה יוסף וינר ששכל את נכדו יהב וינר, את נכדתו הדר ובעלה איתי ברדיצ'סקי בכפר עזה, נפטר בתחילת השנה בגיל 97. למרות האופטימיות שלדברי הנכדים אפיינה אותו, סבא וינר כתב פוסט נוקב שהתפרץ ברשתות החברתיות. "שוב אני באפיסת כוחות, בייאוש, טובע, ואין לי עוד אדמה להיאחז בה", כתב האיש שהשריש כאן שורשים עמוקים. שורשים שנאחזים באדמה חבולה.

הטבח הנורא של 7 באוקטובר הותיר כאן דורות חבולים. משפחות מרוסקות שיום יום מנסות ללקק את הפצעים. הורים שנרצחו לעיני ילדים, ילדים שנרצחו לעיני הורים, משפחות שלמות כמו בני משפחת קוץ, כמו קדם סימן טוב.

כמו בספר "העץ הנדיב", שהמשיך לתת ולתת באהבה לילד שקיבל וקיבל, מגיע שלב בו העץ מתנצל. הוא גזע עץ כרות כבר. לכאורה לא נשאר לו כלום. "אני מצטער ילד", אומר שם העץ, "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך", עד ששניהם מבינים שגם "גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח".

אנחנו צריכים את הדור הזה כדי לשבת לנוח. כדי לדעת שיש פה תקווה. כדי לדעת שנצליח לקום, כמו רבים אחרים, מהמקום הכי נורא. במקביל, אנחנו צריכים להיות העץ שלהם. שינוחו בצילנו, שיראו את ענפנו צומחים, שירבו נחת. זו משימת חיינו. זו משימת חייהם. לא פשוט להכות כאן שורשים. וזה שובר לדעת שלפעמים, כמו אצל תמר, חנה ויוסף, גם השורשים מתעייפים.