מיהו "ימני אמיתי?" מאחורי השיח השקרי

אודה ולא אבוש, בכל הנוגע לכלכלה הנני בור ועם הארץ גמור. כמעט איני משתמש במילים מעולם ההון, ובכל זאת יש בי חיבה מוזרה לביטוי "השמדת ערך". המילון טוען שבמקור מדובר ב"כינוי לגרימת הפסדים כבדים לבעלי מניות של חברה בשל מעשים פזיזים או לא ראויים שעשו מנהליה". משהו, נניח, כמו צילום קהל אקראי בהופעה, שחושף לפתע את סודו של זוג מנהלים סורר. אבל כולנו יודעים שהמושג "השמדת ערך" התרחב הרבה יותר, אל עבר תחומים שלא קשורים בהכרח לחור של הגרוש (תרתי משמע...)

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בעשרות השנים שבהן הדור שלי מסתובב על פני האדמה הזאת, ראינו במו עינינו מושגים ומותגים שהפכו לאימפריה או קרסו לגרוטאה. לפעמים זה קרה בן־רגע. לפעמים בהדרגה. זה התבטא בראש ובראשונה בשפה. במילים שאנחנו משתמשים בהן. בילדותי יכולת לומר על משהו "זה ליגה לאומית!", והיה לזה צליל של איכות נוצצת והבטחה קסומה. ואילו היום המילים "ליגה לאומית" נשמעות כמו "מ.ס כפר קאסם נגד הפועל כפר שלם", עם כל הכבוד לספורטאים.

והיו סופרלטיבים נועזים עוד יותר, כמו "משהו בינלאומי!", שמאז שכולם התחילו לטוס הפך להיות סימן היכר לפרובינציאליות נידחת. או צמד המילים "תוצרת חוץ", שפעם נשמע כמו אמריקה, והיום כמו בנגלדש.

שנות ה־90 ותהליך אוסלו ביצעו השמדת ערך עמוקה למילים כמו "מחנה השלום", "תהליך השלום", ואפילו לאוסלו עצמה. אבל יותר מכל, התרסק הערך של המותג "שמאל". ההתלהבות העיוורת וחסרת הפקפוק של חסידי התהליכים הביאה אותם להתעלם בשאננות מהתגברות ההסתה והחינוך לטרור שהפלשתינים קידמו, בניגוד לכל מה שהוסכם. אותו עיוורון, שהיו בו צדדים של משיחיות, הביא לעולם את הביטוי המבחיל "קורבנות השלום", שהתייחס לפיצוצים ולמעשי הטבח ששטפו את הרחובות כאילו מדובר במחיר מתבקש שאין ממנו מנוס, ולא בסימן לכך שמה שמחכה לנו במורד התהליך הוא בכלל לא שלום.

ואותו סחרור, אותה תשוקה עיוורת ואסונית, הובילו גם לזלזול ולהשתקה של מי שהעז להשמיע קול אחר. כל מי שצלצל בפעמוני האזהרה, או צעק שהמלך עירום, שהג'יהאד אינו מאבק לחופש ושערפאת הוא מחבל צמא דם ולא חתן מוצדק של פרס נובל לשלום - הושתק. הוגחך. בוטל.

כך, בצדק גמור, הפך ה"שמאל" מאופציה פוליטית שנחשבה שפויה ורציונלית, להתגלמות ההפקרות והאסון. המילה עצמה, "שמאל", החלה לצלצל אחרת. לא שלום ולא קדושת החיים, אלא הזיות מסוכנות, כאילו אנחנו חיים בפסטיבל מוזיקה ואהבה בסן פרנסיסקו של שנות ה־60, ולא בפסטיבל הסכינים, מטעני החבלה והסוכריות שאחרי, של שנות ה־90.

זה לא קרה בן־רגע, ולא ביום אחד. זה לא היה הסיפור של "רמדיה" ולא קריסת שיטת פל־קל אחרי אסון אולמי ורסאי. זה קרה אט־אט ובהדרגה, אך במגמה עקבית וברורה. מפיגוע לפיגוע, ומתגובה מיתממת לתגובה מטומטמת, הלכו המותגים "שמאל" ו"מחנה השלום" ואיבדו ערך.

כהיום כן אז, האחרונים שהבינו זאת היו דווקא אלה שחוללו במו ידיהם והתנהלותם את ההתרסקות. מטענים של תקווה, תבונה ואפילו יופי, שתמיד נחשבו לתוצרי לוואי של מחנה השמאל וקסמו לצעירים ולחולמים, הלכו לאיבוד. ובצדק.

זה מה שתמיד קורה כשהתוצאה בפועל הפוכה לחלוטין מההבטחות הגדולות. אסונות ומפחי נפש צורבים תודעה. ולכן, גם אם חלק מהצמרת המדינית הנוכחית של ישראל מתקשה לראות זאת, ממש בימים אלה מתרחשת השמדת ערך של מותגים שזוהו בעבר עם איכות ביטחונית והצלחה פוליטית. בעקבות אסון 7 באוקטובר, אבל לא פחות מכך בעקבות ההתנהלות הקטסטרופלית של ממשלת ישראל מאז, תארים כמו "ימין על מלא", "הגוש", וגם "עולם התורה" הופכים למותגים כושלים, שכל שחקן פוליטי חפץ חיים יברח מהם כמו מאש. כמו משמאל.

אם עד לאחרונה רק מעטים ראו את זה קורה, מגיעה פרשת חוק ההשתמטות ומטיחה את האמת המכוערת והריקה בפנינו בכל העוצמה. בן־רגע נולד שיח שקרי חדש. להיות ימני אמיתי, נכון להיום, זה לתמוך בהשתמטות ובסרבנות. כך משלימים את סיבוב הפרסה, וטוענים שתמצית המשנה הימנית היא להחליש את צה"ל בדיוק כשצה"ל מתחנן לחיזוק, ולמוטט את האמון ואת מינימום ההוגנות שבלעדיה אין חוזה חברתי, בדיוק ברגע שבו ישראל זקוקה כל כך לשניהם.

מצד שני, מחרטטים אותנו בעוז שאדלשטיין "שבר שמאלה". כי כל מי שדורש מהעסקנים להפסיק לשקר, לגלות אחריות ולהבין שישראל במלחמה, איך נקרא לו אם לא שמאלן קיצוני?! הקשקוש חסר השחר הזה מתבסס כמובן על הטרמינולוגיה ימין=עוצמה וביטחון, שמאל=חולשה ותבוסה. אבל הוא בעיקר מסרב להבין שטראומות חדשות נוספו על הישנות, ובמחסן המילים הריקות, מושמדות הערך, לצד "שמאל" הוותיקה, יושבות מקומטות כל המילים הדלוחות - "ימין חזק", וכל ה"על מלא" - שעברו ממש לאחרונה השמדת ערך מוחלטת.

***

השבוע הוזמנתי להנחות אירוע, ובסופו גיליתי שהמכשיר הסלולרי שלי נעלם. כאן באו שעות של חיפושים, ולילה של שינה ללא הסמרטפוש. אני מצדיע לאשר קרימולובסקי, אלוף העולם באיתור והלוחש לסלולרים, ועם זאת רוצה לומר שאין כרגע עוד חפץ שאובדנו משפיע כל כך על נפש האדם. כל האנשים שביקשתי את עזרתם אמרו "אוי", כאילו סיפרתי על חיית מחמד שאבדה. הם הביעו צער עמוק ואמפתי. אבל לצד הדאגה והתחושה הלא מוכרת, התגנבה לליבי מין שמחת שחרור קטנה וחצופה.

אלה הן מילות פרידה ממוסף "שישבת" שהיה לי מעין בית, ומהעמוד הזה - "בא בטוב" - שליווה את חיי ב־15 השנים האחרונות. אבל אני יודע שאיני נפרד מהקוראות ומהקוראים הרבים שהמילים שכתבתי היו חלק משגרת השישי ומקבלת השבת שלהם, והתגובות שלהם, השבחים והביקורת, הן אבן יקרה בעולמי.

היו ימים שבהם התקשורת הישראלית לא רחשה כבוד רב לקוראי "ישראל היום", וגם לא לכותביו. אני מלא גאווה על כך שהיתה לי הזכות להימנות עם אלה שזקפו את קומתו של העיתון החשוב הזה. דימוי תנ"כי שאני אוהב אומר על הקב"ה שהוא "קרוב לכל קוראיו באמת", ולמרות שקטונתי ופצפונתי, תמיד הזדהיתי עמוקות עם המילים הללו.

מאז תחילת שנות ה־90 אני כותב טורים שבועיים בעיתונות הישראלית. כל ביקור בשוק, כל מפגש, נסיעה או קריאה הם הזדמנויות לאסוף רעיונות, מילים ודימויים, ואני מתקשה לתאר לעצמי את חיי בלי הצורך לשלוח טור לעורך, אחרי שעברתי עליו שוב ושוב. מצד שני, כמו עם אובדן הסלולרי, ברור לי ששמחה חדשה, קטנה או גדולה, תפרוץ אל החלל שהתפנה.

לסיום, אני רוצה להודות לאנשים היקרים שתמכו וליוו לאורך השנים. לעמוס רגב, העורך הראשי שהאמין בי וצירף אותי. לאהרון לפידות, שהציע את "בא בטוב". למאיירים עציון גואל ונדב מצ'טה. לאילנה נורמן ולינקי לויתם, שערכו ועברו על כל מילה והיו חברי אמת. לעורכים ולמגיהות. למשפחתי האהובה, שתמיד הוסיפה רעיונות ועצות. ולנעם, שהיתה העין השלישית שלי, גם כשלא הסכימה עם אף מילה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ותודה לכם, קוראות וקוראים יקרים. אני נפרד מכם באהבה ובתפילה לשובם של אחינו החטופים, לשלומם ולבריאותם של חיילינו, ולתיקון היחד הישראלי.