אין מלים: המורים לספרות בישראל לא יודעים מה עליהם ללמד

הסוציולוג רוברט בֶּלָה טען שלצד הדת המסורתית, לכל חברה לאומית ישנה מערכת נוספת של אמונות, סמלים, ערכים וטקסים המהווים בסיס לגיבוש העם ולשייכות חברתית. הוא כינה מערכת זו בשם ששאל מרוסו: "דת אזרחית".

לקאנון הספרותי יש תפקיד מרכזי בעיצוב הדת האזרחית, והיצירות המרכיבות אותו משמשות - לצד מסמכים נוספים דוגמת מגילת העצמאות, נאומים ועוד - מעין "כתבי קודש" של הדת האזרחית, המבססים את ההיסטוריה המשותפת ומעלים על נס את ערכי החברה הרצויים.

בדת האזרחית הישראלית נפוץ טקס עתיק יומין, סמוי כמעט, המתרחש לעיתים קרובות, בזמנים אקראיים וללא תיאום מראש. זהו טקס פשוט וברור, ונראה שכלליו עוברים מדור לדור ומקהילה לקהילה כתורה שבעל־פה, שכן עד לרגע זה נדמה שלא הועלו על הכתב. הוא מתחיל במשפט תמים, וידוי של מאן דהוא לגבי משלח ידו: "אני מורה לספרות".

בתגובה לווידוי, על בן שיחו להביע פליאה קלה ולהשיב בשאלה: "הא, יפה מאוד, עוד מלמדים 'האדונית והרוכל'?" (בקהילות מסוימות נהוג להזכיר את "הרופא וגרושתו", וישנן אף קהילות המעדיפות לומר "לא זכיתי באור מן ההפקר"). למשמע השאלה הצפויה, נדרש המורה להשפיל ראש ולהשיב ב"כן" שקט ומהוסס, ואילו בן השיח נדרש לסיים את הטקס במשפט המספק: "לא מאמין, לימדו את זה עוד כשאני הייתי בתיכון".

כך, באמצעות המורה לספרות, המשמש צינור, מתחברים כל הנוכחים אל שרשרת הדורות הישראלית ואל החוויה התרבותית הקולקטיבית של לימודי ספרות טראומטיים למחצה בבית הספר התיכון, ושואבים נחמה מצרת הרבים, עמידתם באתגר ויכולתם לשרוד תקופה קשה מנשוא זו.

נתקלתי בקיר

אדם הצופה מן הצד בטקס עלול להתרשם שבשיעורי הספרות התיכוניים בישראל נלמדות שוב ושוב אותן יצירות קאנוניות ספורות, ושבהן מתחיל ומסתיים הקאנון הספרותי הישראלי לפי מערכת החינוך. יש בכך אמת מסוימת. אחת ממטרותיה המוצהרות של תוכנית הלימודים בספרות היא להפגיש את התלמידים עם תחנות מרכזיות בספרות העברית והכללית, ולהעמיק את זיקתם למורשת התרבותית ולזהות היהודית והישראלית, כפי שאלה באות לידי ביטוי בספרות העברית.

כלומר, המדינה אכן מבקשת לעצב בעזרת תוכנית הלימודים בספרות קאנון מסוים שיעמוד בתשתית התרבות הישראלית־עברית. כשמשרד החינוך מבקש להפגיש לומדים עם תחנות מרכזיות בספרות, הוא גם קובע באופן פעיל מהן אותן תחנות. ובהשאלה מרבן גמליאל: מהם הדברים שיש לומר כדי לצאת ידי חובתנו ממערכת החינוך.

אני לא בטוח שיש לי דרך לכתוב את זה באופן שיצליח להבהיר את מידת האבסורד: השנה היא 2025, ולמורים ולמורות לספרות אין גישה נוחה לטקסטים שהם אמורים ללמד בכיתות, ואין דרך סבירה לדעת מה בדיוק עליהם ללמד לגביהם

אף שעל היקפו וגבולותיו של הקאנון הישראלי ניתן ורצוי להתווכח, נראה שבבסיסו, לפחות לפי תוכנית הלימודים בספרות, עומדים כמה עמודי תווך: עגנון בפרוזה, שירת ימי הביניים של יהדות ספרד וביאליק בשירה. לאלה נשמר מקום קבע מיוחד (ועד לאחרונה גם נרחב) בתוכנית, מה שעזר לעצב את התודעה של לימודי ספרות מקובעים, מצומצמים ומיושנים.

עם זאת, הדבר רחוק מלהיות נכון. מורה לספרות העומד מול כיתה בימינו - כמעט עשור לאחר מסקנות ועדת ביטון שהובילו, בין היתר, להרחבת ולגיוון רשימת היצירות לבגרות בספרות - רשאי לבחור יצירות ללימוד ממבחר עצום של כותבות וכותבים מרקעים ומזרמים שונים.

תוכנית הלימודים בספרות כוללת מאות יצירות פרוזה, שירה ודרמה, רובן עבריות ומיעוטן מתורגמות, מיצירות קלאסיות ועד יצירות עכשוויות (האחרונה שבהן ראתה אור ב־2020), וביניהן לא מעט יצירות ביקורתיות כלפי החברה והמדינה. זו באמת רשימה עשירה, מגוונת וראויה.

אז איך בכל זאת התקבעה בחברה הישראלית תודעה של תוכנית לימודים מצומצמת ועבשה? כפי שקורה לעיתים קרובות במדינתנו, הבעיה היא לא במילים היפות הכתובות על הנייר אלא ביישומן.
כראוי לטור העוסק בספרות, להלן סיפור קצר: לפני כשנתיים עשיתי את הבלתי ייאמן והצלחתי לגבש קבוצה קטנה של בני תשחורת בכיתה י"א שביקשו לגשת לבגרות של חמש יחידות בספרות. עיינתי בתוכנית הלימודים ליחידות ההרחבה, ואושר עילאי השתלט עלי. "הגלגול" מאת קפקא, הקומדיות של שייקספיר, דליה רביקוביץ', לאה איני, ועוד רבים וטובים נצצו מבין השורות.

עם רון בלב ועט ביד הרכבתי את רשימת היצירות שרציתי ללמד, וניגשתי למלאכת ליקוט החומרים. כאן נתקלתי במכשול: לרבות מהיצירות שביקשתי ללמד לא מצאתי חומרים באינטרנט. לא את הטקסטים המלאים ולא חומרים הדנים בהן בצורה מסודרת וברורה.

למזלי, כמורה לספרות, יש לי למי לפנות. בכל מקצוע לימוד יש לכל בית ספר מדריך מטעם משרד החינוך, שתפקידו ללוות את המורים האמונים על הוראת המקצוע. בתמימותי פניתי לזו המלווה את בית ספרי, מדריכה ותיקה, נעימה ומקצועית, שהבהירה לי כי נכנסתי בקיר: אין חומרים.

משרד החינוך הרכיב רשימה נהדרת של יצירות, אך ויתר על העניין הפעוט של איסופן, כינוסן והכנת חומרים מתאימים. בצר לה ולי, הסבירה שאם חשקה נפשי בטקסטים הנדרשים לבגרות, עלי לשנס מותניי, להפשיל שרווליי, ובזמני הפנוי להחיש צעדיי אל הספרייה הקרובה לביתי ולהתחיל לצלם מתוך הספרים. "אוקיי", השבתי כנוע, "ונגיד שאספתי את כל הטקסטים, היכן אני יכול למצוא מה בדיוק עלי ללמד?". לא זכיתי לתשובה. לא אז, וגם לא מאז.

כך השתנתה רשימת היצירות שביקשתי ללמד ועוצבה מחדש על ידי זמינות הטקסטים והחומרים, והשתנתה מידת הביטחון העצמי שלי ביכולתי להכין חומרי לימוד ליצירה כזו או אחרת וללמד אותה ללא כל הכוונה.

הדבר אינו שונה בשתי יחידות החובה הנלמדות על ידי כלל התלמידים בחינוך הממלכתי־כללי. גם לאלה משרד החינוך לא הכין שום מאגר מידע מרכזי זמין למורים, המכיל את כל היצירות הכלולות ברשימה שהורכבה, וגם לא מאגר מחוונים המסבירים לסגל ההוראה מה עליו ללמד לגבי כל יצירה.
ישנו מרחב פדגוגי באתר משרד החינוך הכולל יחידות הוראה, חומרי למידה, קישורים למאמרי רקע ועוד, אך אלה מעטים, חלקיים, שונים ברמתם זה מזה, ורבים מהקישורים אליהם לא עובדים. כלומר, משרד החינוך נכשל לספק את שני הדברים הבסיסיים ביותר הדרושים ללימוד ספרות בתיכונים: טקסט של יצירה וגוף ידע.

אין מאגר מידע

אני לא בטוח שיש לי דרך לכתוב את זה באופן שיצליח להבהיר את מידת האבסורד: השנה היא 2025, ולמורים ולמורות לספרות אין גישה נוחה לטקסטים שהם אמורים ללמד בכיתות ואין דרך סבירה לדעת מה בדיוק עליהם ללמד לגביהם.

כך נוצר מצב שבו מורה המבקש לנצל את האפשרויות שניתנו לו, לגוון את הלמידה ולהפגיש את תלמידיו עם יצירות חדשות, נדרש לא רק להשיג את הטקסט הספרותי בעצמו, אלא גם להמציא את הגלגל מבחינת חומרי לימוד ולקחת על עצמו סיכון שתלמידיו ייפגעו מכך.

לכן, רבים מהמורים פשוט בוחרים להמשיך ללמד במשך שנים על גבי שנים אותן יצירות ספורות שלהן קיימים טקסטים זמינים וחומרי לימוד בלתי רשמיים שהוכיחו עצמם כאמינים, ורשימה מגוונת של מאות יצירות נפלאות שיכולות להרחיב ולגוון את הקאנון הישראלי מתכווצת בחזרה אל הקלאסיקות, ואליהן בלבד.

לספרות הקאנונית הנלמדת במערכת החינוך יש תפקיד ברור בעיצוב ובשימור האתוס הלאומי, אך אסור לה לקפוא על שמריה ולהתרחק מקוראיה. ספרות היא אמנות חיה, נושמת ומשתנה תדיר, ואם רוצים ששיעורי הספרות יממשו את מטרותיהם המוצהרות, ולצד העמקת הזיקה למסורת יצליחו גם להרחיב אופקים, לעורר פתיחות מחשבתית ולפתח מחשבה ביקורתית, משרד החינוך חייב לספק למורים את הכלים לעשות זאת. תוכנית הלימודים מבטיחה הגשמת מטרות אלה - המערכת עומדת בדרכה.

אין לי מושג כיצד הגענו למצב ההזוי הזה. כל גורם במערכת שניסיתי לברר איתו את הנושא התנהג כאילו אני האדם הראשון המעלה את הצורך הכה־בסיסי הזה. כך או כך, נדמה שהפתרון לא מורכב ולא יקר במיוחד.

הקמת מאגר מידע מקוון של כמה מאות טקסטים וחומרי לימוד תואמים, אמורה להיות פרויקט קצר־מועד. הטכנולוגיה קיימת. על איסוף הטקסטים אפשר להפקיד כמה סטודנטים חרוצים, ועל חומרי הלימוד מורים לספרות שישמחו, אין לי ספק, לנצל את חודשי הקיץ כדי להוסיף לשכרם הדל, לשם שינוי בעבודה רלוונטית למקצוע שלהם. כך, בתוך זמן קצר נוכל להגיע למצב שמורה לספרות יוכל ללמד סיפור של קפקא בלי להרגיש דמות באחד מכתביו, ונשים קץ לאחד הטקסים המעיקים בתרבותנו.