הכביש המהיר מאט את מסלולו למהירות פרדסים נעלמים. במקום פרדסים צומחות חומות מגדלים ישראליים. שלט כתום מציע בית פנימי לרכישה - ברוכים הבאים לפרדס חנה. רוחניות ונדל"ן בכפיפת מרפקים ישראלית.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"כבר אין בתים להשכרה בפרדס חנה", מקוננת חברה. "הציפורים הנודדות צפונה השתלטו על כל הנדל"ן, עכשיו צריך למצוא פרדס חנה חדשה". מדרום מנהטן ועד לאורוות האמנים, חוקי הג'נטריפיקציה תמיד עובדים.
רותם בר אור מכוון אותי אל ביתו. "על הכביש תראה בית מהודר, הוא לא שלי. לצידו יהיה מבנה שונה מהסביבה, זה בית הכנסת. לצידו יש שביל בין העצים. תמשיך עד הקצה, בפינת הסמטאות, מול גן המשחקים - שם אני נמצא". אני מקשיב לתיאור הפואטי ונזכר בסיפור החז"לי. ארבעה חכמים העזו להיכנס אל עולם הסוד היהודי - הפרדס. אחד הציץ ומת, שני הציץ והשתגע, השלישי יצא כופר, ורק אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. אלפי שנים אחרי כן, אני תוהה מה קורה למי שנכנס כיום לפרדס חנה, ואיך הוא יוצא ממנה.
"זה עץ רימון שהיה כאן בבית", מהרהר בר אור. "אני לא בטוח שהוא שלי, אבל אני גר מולו כבר תשעה חודשים". זו לא רק הערה בוטאנית, זה משפט שמרכז בתוכו הרבה מהתנועה של האלבום החדש והמוצלח של בר אור, "מה יש לפחד מהאביב". אלבום שכולו הדים ושיחות בין הזמן למקום, בעידן שבו רוב היוצרים בוחרים להתקטנן בשיר או שניים.
אני אומר לבר אור שזה נהדר שהוא עשה אלבום קונספט מפוצל על ישראל בתוך מלחמה שאחרי מלחמה ולפני מלחמה, עם חטופים בלב וקרעים ברקע, מסע בין ייאוש ותקווה, בין הזמני לשורשי, בין חוסר יציבות לניסיון להצמיח שורש, ולו זמני, כאן בפרדס. "תודה שאתה אומר את זה, אבל רוב האלבום נכתב לפני המלחמה", מחייך בר אור. כאלו הם נביאים - ממאנים.
"מצאתי את עצמי שואל: מה זו אהבה? מהם אינטרסים של אגו? הקושי היה עם האמונה הפסיכולוגית שיש דלת לכודה בתודעה. אבל מה קורה אם אתה פותח אותה? אז אולי יש עוד דלת לכודה מתחתיה, ומה אתה יודע עליה? אין לזה סוף"
תשעה חודשים, ופרדס חנה כבר יושבת עליו כמו היתה בגדי המלך הישנים - בנוחות. אך הדרך לכאן היתה מפותלת משיערו המקורזל. בצל עצי המושבה, במשקפיים, בר אור יכול היה להיטמע בקלות בתמונות מייסדי מושבת ההדרים, לפני כמעט 100 שנה. ואולי זה לא מקרי בכלל. בר אור נולד באילת לזוג הורים ייחודיים, בלשון המעטה. אבא מארגנטינה, מדריך תיירים בסיני - ואיש מסתורין בשירות משרד החוץ. אמא מברזיל. שניהם עולים חדשים שניסו למצוא את מזלם בארץ עתיקה.
כבר מגיל צעיר החלו נדודי המשפחה. "אחרי שהחזירו את סיני, בין גיל 3 לגיל 13, עברנו דירה בכל שנתיים. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה לא היתה עבודה בתיירות. ההורים פתחו עסק שהתרסק, ואף על פי שהיו שמאלנים הם קנו בית בהתנחלות אדורה, כסיכוי אחרון להתבסס".
בר אור מצא את עצמו נוסע בכל בוקר מההתנחלות החילונית שעל ההר אל קריית גת. ישן אצל חברים. חצי ישראל השנייה־חצי מתנחל, ובעיקר חי בבין לבין. אחרי שירות בחיל הים הוא למד סאונד במכללת ספיר, אבל הנדודים קראו לו לחזור. הוא עבד בלונדון כמנהל מסעדה, טייל בהודו, ניגן ברחוב באירופה, ישן בפארקים והתקיים ברחוב מבחירה. "הגשמתי את הפנטזיה שלי להיות נווד עם גיטרה", הוא מסביר. "זה היה קיצוני. טור של הומלס".
ילדות היא תמיד מולדת המשוררים, וכשרותם מספר לי על שנות בגרותו, אני רואה את המראות המשתקפים בחייו הבוגרים. "הכי הרבה זמן שגרתי באותו המקום זה שש שנים באותה דירה בתל אביב, וזה היה הכי קרוב למה שהרגשתי כבית".
"הכל בדרכי"
המוזיקה שלו נולדה מתוך הסיבובים האלה, שהיו לא רק גיאוגרפיים, אלא גם נפשיים. את הלהקה TheAngelcy הוא הקים ב־2011, ומהר מאוד "סוכנות המלאכים" הפכה ללהקת פולחן, עם קהל נאמן ונוכחות קבועה בכל הפסטיבלים הישראליים, וגם בחו"ל. שירים כמו "Dreamer" ו"My Baby Boy" זכו להשמעות מפתיעות בגלגלצ. לאורך השנים העברית החליפה את האנגלית, והתגבש קולו הייחודי: חצי בלוז־חצי תפילה, חצי נביא־חצי נווד.
גם בתים נוטים להשתנות. "עם השנים תל אביב נהייתה לי קשה", הוא מספר. "הייתי מקלל את גורלי בכל פעם שהייתי צריך לחזור הביתה אל העיר באוטו. זו עיר שהולכת ונעשית קשוחה יותר ויותר. יש בה משהו מרומא העתיקה - גלדיאטורים של חדרי כושר, תרבות של קורקינט דוהר, תחרותיות, חמדנות, מהירות".
הבחוץ הקרין על המקומות שהתקשו בנפש פנימה. "לפני כמה שנים הגעתי לתחתית. התפורר לי כל הדבר הזה. הייתי בחרדות, בסיוטים. סוגיות פנימיות על זה שהגעתי למקום הזה בטעות, כי חלק מהכישרון שלי זה להטיל ספק, ומהקללה הזו התפורר לי הכל. מצאתי את עצמי שואל: מה זו אהבה? מהם אינטרסים של אגו? נהייתה לי עין מאוד קשה, כולל על עצמי. חלק מהקושי היה להתמודד עם האמונה הפסיכולוגית שיש דלת לכודה בתודעה. אבל מה קורה אם אתה פותח אותה? אז אולי יש עוד דלת לכודה מתחתיה, ומה אתה יודע עליה? אין לזה סוף".
והנה אנחנו בפרדס חנה, בית מוצל, ספר על דילן הפוך על הספה. והדימוי לרומא העתיקה. כמה שעות במחיצת בר אור מבהירות שזה לא דימוי מקרי. זה לא רק הנוף שהשתנה בין תל אביב לפרדס חנה. לצד דילן, כהן ושאר יהודי שנות ה־60 שהוא מעריץ, התווספה צלילה עמוקה יותר אל תוך ארון הספרים היהודי.
לפני שהוא אוכל מהאגוזים, הוא מברך. אני מקשיב לדרך שבה הוא מבטא כל מילה, כחושב על משמעותה, ומחייך בשקט. כמי שגדל בעולם הדתי, אני רגיל לברכות ידי חובה ממולמלות ומהירות. אבל איך הבחינו כבר חז"לינו: במקום שבו בעלי תשובה מכוונים - אפילו צדיקים גמורים אינם מגיעים לתו. או משהו כזה.
אז נכונה השמועה ש"התחזקת"?
"אף פעם לא הייתי ממש חילוני. כלומר, במובנים מסוימים. כן הייתי חילוני, אבל לא הייתי אתיאיסט. דיברתי עם אלוהים כל החיים, וכשלא דיברתי איתו הייתי מדוכא. אני באמת לא מבין איך אנשים עושים את זה, איך הם אתיאיסטים וסבבה להם".
אתה מדבר עם אלוהים ומברך על האגוזים, אבל עדיין לא מגדיר את עצמך דתי?
"הכל בדרכי. לפעמים אני אומר 'שמע ישראל' בבוקר ולפעמים לא. אני לא עובד בשבת, מסרב להצעות עבודה, שומר על שבת ומנוחה בה. בדרכי. הנה, בשבת האחרונה נסעתי לחבר בזכרון וישבתי איתו לדבר. אני כל הזמן בדיאלוג עם זה, הלוך ושוב.
"הדבר הראשון שהבן־גביריסטים שחילצו אותי שאלו היה: אתה שמאלני? עניתי: כן. הם שאלו: תגיד, זה נכון שמכרו אותנו? זה היה כל כך נאיבי ומכמיר, האמונה הזו שיש בשמאל ניהול מרכזי, חשיבה אסטרטגית וידיעה טוטאלית"
"כשאני מסתכל על העולם, אני חושב: כל זה, ואין אלוהים? להאמין שהכל מקרי - וואו, זה קשוח. לפעמים אני אומר שאולי אני זה שמסרב להתבגר לתוך זה, וזה נראה לי באמת מדכא - תרבות של ציפרלקס, פורנו, התמכרויות. איזה פתרון אינסטנט וחלקי מאוד לבדידות הזו. בדידות שנובעת מזה שאתה לא מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול. יכול להיות שהמערב סיים את מה שהיה לו להציע".
ולמרות כל הסיבובים בעולם, למרות כל האפשרויות של פרדס חנה, כאן בחוץ אתה מוצא את התשובות ביהדות?
"היו תקופות שעסקתי בבודהיזם, בפרו התנסיתי בשיטות שאמאניות. אבל כל הזמן אני חוזר לארון הספרים היהודי. אני קורא את הרב שרקי, שומע שיעורים. תמיד היה לי צורך בקשר עם מה שמעבר. ותמיד הייתי בדיון עם היהדות באיזושהי רמה, גם כשהתרחקתי מהיהדות. באיזשהו שלב הבנתי שאני אדם שלא יכול לחיות בלי רוח, בלי להיות בקשר עם זה שיש יותר ממה שרואים. והיו תקופות שבהן הייתי מאמין בכל מיני דברים, לא הכרתי את ארון הספרים היהודי. היה לי חברותא בתל אביב שלמדתי איתו שנים, ומבלי לבטל דברים אחרים, פשוט הכנסתי עוד קול לתוכי".
שתי תודעות
הקטבים והמסעות שכל משפט של בר אור נושא על גבו משתקפים היטב באלבום החדש, שנכתב לאורך כמה שנים, חלקו לפני 7 באוקטובר וחלקו אחריו. "היה שלב שבו אמרתי לעצמי: צריך לעצור הכל. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי מוזיקה מתנגנת ברקע בשוק הכרמל, שלושה שבועות אחרי, ולא הבנתי איך זה אפשרי ככה לחזור לשגרה, לעבור לסדר היום".
אירועי השבת השחורה מלווים את בר אור כצל יונגיאני לאורך ההתנהלות שלו בשנים האחרונות. הרצון לפעול באחריות מוסרית עמוקה שמלווה כל הופעה, כל פרסום. "עצם זה שהתחלתי לפרסם הופעות שלי, היה לי קושי גדול עם זה. הרגשתי שאני מנרמל מצב שאני לא בטוח שאני רוצה לנרמל אותו.
"ב־8 באוקטובר הייתי גזור לחלוטין. לקחתי את האוטו והתחלתי להעביר דברים ממקום למקום, לעזור להביא אוכל ליחידות שיורדות לשטח. נסעתי בכזה ביטחון ובכזה שכנוע, שהמשטרה נתנה לי להיכנס לאזור שעדיין היו בו מחבלים. 22:00 בלילה, אני עולה על בור של קסאם, שני צמיגים הלכו, היו צריכים לחלץ אותי - אבל מי ייכנס לעוטף כדי להחליף לך גלגל ב־8 באוקטובר?
"למזלי, באו חבר'ה בן־גביריסטים שניסו לחפש את החברים שלהם, והרס"פ של היחידה אמר לי: תשאיר את האוטו, תחזור איתם לתל אביב. וכך היה. הדבר הראשון שהם שאלו אותי באוטו היה: אתה שמאלני? עניתי: כן. הם שאלו: תגיד, זה נכון שמכרו אותנו? זה היה כל כך נאיבי ומכמיר, האמונה הזו שכאילו יש בשמאל איזה ניהול מרכזי, וחשיבה אסטרטגית וידיעה טוטאלית".
החוויה הזו, לדבריו, לא עוזבת אותו. "אני נוסע ברדיו בין תחנות - גלי צה"ל, רדיו קול חי, רשת ב', רדיו דרום - וכל תחנה זה נרטיב אחר. ממש כמו הניסוי הזה של הפרדת האונות במוח. כאילו המדינה הזאת מפוצלת לשתי תודעות שלא מתקשרות ביניהן".
העמדות שלך השתנו בעקבות 7 באוקטובר?
"הייתי שמאלני טהור, ועכשיו אני מרגיש שאני גם שמאלני וגם ימני. נהיו לי שני קולות דומיננטיים בתוכי. בתחילת המלחמה הזו הבנתי שאין יותר עמדה באמת בטוחה מבחינה מוסרית. אין דבר שאני יכול להתייצב מאחוריו בלי שיש שם איזה משהו שחורק. גם בצד השני יש אמת. למשל, הצד השמאלני שלי... אני רואה את התמונות מעזה ואת הווידאו של הילדים ההרוגים..." הוא משתתק.
ב"אין בעולם" הוא שר: "לך תגיד למישהו שאלוהים אותו פחות אוהב, שאין לו נשמה. בשביל מה קיבלנו שתי עיניים אם לא בשביל שנתעמק, נבנה תמונה, שתי זוויות שונות, אותה אמת".
"כשאני מסתכל על העולם, אני חושב: כל זה, ואין אלוהים? להאמין שהכל מקרי - וואו, זה קשוח. לפעמים נדמה לי שאולי אני מסרב להתבגר לתוך זה, וזה נראה לי באמת מדכא - תרבות של ציפרלקס, פורנו, התמכרויות. ואולי למערב פשוט אין עוד מה להציע"
אתה מסוגל לנתב את מעשיך לפי ערכיך?
"יש בי צד שמבין את המידה הזו שמסתכלת על העולם ואומרת שזה מזעזע שיש אנשים שיש להם ושיש כאלו שאין להם, וזה מזעזע שיש אדונים ויש עבדים. כשהייתי בריו, ראיתי את כל ה'ווקים' הברזילאים מדברים על שיעבוד וניצול וכיבוש, בזמן שאת הבתים שלהם מנקות נשים שחורות. מהצד השני של הקושי הזה, יש תחושה שהחזק הוא תמיד אשם. וזו בעיה, מכיוון שכל ערך, כשהוא מופיע טהור בעולם הזה, הוא הרסני. אם אתה הולך עם ערך כמו מרקסיזם או ליברטריאניזם עד הסוף, אתה מוותר על כל הבחירה וחופש האנושות.
"ועדיין, אני מבין את המשיכה לזה, כי בשורש של זה יש משהו מתוק. בשורש של המרקסיזם אתה רוצה שוויון אנושי, ובליברטריאניזם קיצוני יש משהו מתוק של חירות אנושית. אבל בסוף אתה מבין שהטוטאליות מביאה את האכזריות".
נוטע שירים
אחת הבעיות הקשות בלהגיב אמנותית לאירוע דרמטי בזמן קצר יחסית, היא שלרוב השירים הופכים לתיאור של הרוע ושל הרגשות הנלווים לו. "מאז 7 באוקטובר הקשבתי להרבה יצירות שנגעו בנושא, אבל רק מעטות העזו לומר משהו על לאן הולכים מכאן. אני אוסף את השירים כמענה לעצמי, ואחר כך הם הופכים גם למקלט לאחרים".
באחד השירים המרכזיים באלבום, "מי", חוזרת שוב ושוב השאלה: "מי יבנה את העתיד אם לא אנחנו". לדבריו, זה לא רק שיר, אלא קריאה לפעולה. "זו יותר תקווה שמישהו יאהב, שמישהו יידע, שאיכשהו מישהו יגיד 'שלום', אפילו עכשיו". המורכבות הזו, להיות בו־בזמן בפנים ובחוץ, נשמעת היטב בשירים כמו "אין בעולם", שבו בר אור כותב "אין בעולם עם שאיננו נבחר", או "פקח את עיניי", שיר שנשמע כמו ניסיון לכתוב תהילים מודרני, בקשה לראות את מה שנמצא אך סמוי: "באתי עד המים - לא ראיתי מים / באתי עד העץ - לא ראיתי עץ".
והנה, יש לך עץ רימון בחצר שאתה רואה. האם פרדס חנה היא המקום שבו המסע נגמר?
"לא, אבל זו התחלה של משהו אחר. כאן נפתח לי ערך שלא ידעתי עד כמה אני זקוק לו - ערך של טבע. להתעורר לעץ הרימון בחלון חדר השינה שלי. זה אולי נשמע רומנטי, אבל זה פשוט נעים לי בלב לראות את הפרחים שלו הופכים לרימונים. אחרי שנים בבניינים, זה עושה משהו. מהצד השני, אני לא מרגיש שזה הבית שלי. זה זמני. אולי תמיד אהיה עובר אורח, אולי לא".
אתה לא רוצה להכות שורש?
"כן, אבל אני לא בטוח שזה אפשרי. אני לא חושב שבגלגול הזה אקנה בית. אם זה יקרה, זה יהיה כמו סיפור מיתולוגי. עץ שנשתל באדמה. אולי פעם. בינתיים אני נוטע שירים".
הדיאלוג הזה בינו לבין המקום מקבל ביטוי בשיר "גדרציפור", שבו הוא כותב: "ליבי חלל / יכול הוא לארח". זו לא הפנטזיה על אחוזה, אלא היכולת לארח בתוכך. בשיר "אל הים" חוזרת המנטרה: "הכל חוזר בסוף הביתה, אל הים". כלומר, גם אם אין בית גיאוגרפי, יש קו שיבה פנימי. יש געגוע, גם אם לא שטר בעלות.
"כשהייתי בריו ראיתי את ה'ווקים' הברזילאים מדברים על שיעבוד וניצול וכיבוש, בזמן שאת הבתים שלהם מנקות נשים שחורות. יש תחושה שהחזק הוא תמיד אשם. וזו בעיה, מכיוון שכל ערך, כשהוא מופיע טהור בעולם הזה, הוא הרסני"
זה געגוע למה, בעצם?
"אולי לילדות שלא היתה לי. אולי לבית שלא ידעתי. או אולי בכלל לאדמה עצמה. זה מצחיק, אבל אני מרגיש שבתור יהודי אני ממשיך לנדוד. 2,000 שנה ועוד 46. שורש האמונה שלי הוא שאפשר לתקן, שאני נולדתי לתקן, שכולנו נולדנו לתקן. שיש אור, גם אם הוא עוד לא מואר".
ואיך אתה חושב שאפשר לתקן?
"בשלב מסוים הבנתי שהדבר הכי חשוב זה שנאמין שאנחנו טובים. שהאנושות היא לא מקרה טרגי, שיש לה פוטנציאל. אני מאמין בלב שלכל אחד יש פתק סודי שכתוב עליו 'טוב' או 'רע'. והעולם, כמו אדם, פועל לפי מה שהוא חושב או מאמין שכתוב לו שם. אם נחשוב שאנחנו רעים - נמשיך להשמיד את הפלנטה, ואם נחשוב שאנחנו טובים - נעשה את הטוב".
והשירים שלך יודעים לגשר?
"אני לא יודע. אבל הם מנסים להכיל. אני לא בא לתת תשובות, אני בא לשיר מתוך השבר".
בדיוק את זה עושה "Devil's Work No More", שהוא, לטעמי, מהשירים הכי בהירים באלבום. שיר באנגלית, שבו בר אור מכריז: "I ain't gonna do the devil's work no more". לא אכאיב כדי להרגיש חזק, לא אדכא כדי להרגיש צודק. "יש הרבה דרכים להשתגע", הוא אומר. "אני מנסה לבחור את הדרך שבה אני לא מאבד את הלב".
תפילה לעצמי
הערב יורד. אנחנו עוצרים כדי לצלם לפני שהאור ייעלם כליל. אני רוצה לקחת את בר אור אל גינת הילדים ליד, לצלם את הילד שבתוכו עם הגיטרה על המגלשה. בר אור מתקשה. "לא נעים לי לקחת לילדים את המגלשה שלהם, והמגלשות האלו - זה לא אני".
השיר "אביב", שיר הנושא של האלבום, כולל שורות שנשמעות כמו שיחה של אבא עם ילדו, שעדיין לא נולד: "אבא מת / חיי עוד עימי / ילדי - תעביר את זה הלאה / אהבת בראשית זורמת דרכנו / עוברת בנו". גם ב"ילד יפה" בר אור שר בגוף ראשון: "אני אבא מתוק / עוד מעט ותינוק / יהיה בזרועותיי / ועיניו בעיניי / את הפלא שלי / את הבית שלי".
אתה מדמיין את הילד הזה?
"כן. לפעמים אני מרגיש שאני שר לו, או אולי לעצמי בילדות, או אולי למישהו שאני עוד לא מכיר. זו פנטזיה, אבל גם תפילה".
בסוף, באלבום, כמו גם בשיחה שלנו, רותם בר אור לא מציע סינתזה. הוא לא מתייצב על מדרגה גבוהה ומביט על העולם מלמעלה. להפך, הוא ממשיך ללכת במשעול הצר שבין העצים לבית הכנסת, מתנדנד בפינת הסמטאות, מנגן מול גן המשחקים, כותב. נדמה שהרגעים שבהם קולו שברירי במיוחד הם הרגעים שבהם הוא מדויק להכאיב. לא מפני שהוא יודע, אלא מפני שהוא מוכן לא לדעת - ולהישאר פתוח.
"הלב נפתח / הלב אוהב / הלב משחרר", הוא כותב בשיר הנושא, ולא במקרה. זה לב שהולך ונעשה רך, דווקא מתוך הפצע הקשה ביותר. לאף אלבום אין משמעות אחת, וכל שיר הוא אינספור אפשרויות שקולות ומחורזות.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
אחרי השיחה עם בר אור, אני חושב שאולי המשמעות של אלבום שלם כמו "מה יש לפחד מהאביב" מצויה בתובנה המצטברת מכלל השירים, מהידיעה שגם אם עוד לא נטעת עץ - אתה כבר שורש.