הבחירות כבר כאן, ורק שלושה דברים יעזרו לנו לעבור אותן בשלום

מערכת הבחירות הבאה כבר כאן. זאת העונה של פריחת האמביציה המצויה. לנגד עינינו נרקמים פיצולים ובריתות, ובחדרי חדרים יושבים מומחים שלא זוכרים את שלושת השמות האחרונים של המפלגות שהריצו, ושוברים את הראש על שמות חדשים. יש דיבור סביב המילה "מפץ". כולם רוצים להציג משהו שלא תהיה ברירה אלא לכנות אותו בשם "המפץ", אם כי כולנו זוכרים שבדרך זה מסתיים במפח.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

דבר אחד בטוח: כדאי להזכיר לכולם שהמשימה שעומדת בפנינו היא ריפוי. אולי אפילו שיקום. משימות מפרכות וסיזיפיות, שיש בהן מעט מאוד כריזמה, אדרנלין או תהילה. אבל מה לעשות, זאת המשימה. החברה הישראלית פצועה ומסוכסכת, הפוליטיקה שהובילה אותה למצב הזה לא יכולה להיות הפוליטיקה שתרפא.

באופן אישי, הבנתי ממה כבר לא תצמח לנו הישועה, והחלטתי לחפש מאיפה כן. לכאורה, שום דבר כבר לא יכול להפתיע. לכאורה, כבר ראינו הכל והכל כבר עבר עלינו. למדנו לא מעט על העולם ועל השכונה. למדנו הרבה גם על עצמנו. האם מישהו עדיין מופתע לגלות את הכוחות שגלומים בעם הזה? בתשוקת החיים הישראלית וביכולת לקום מעפר ועל הדרך ככה לרשום שני פטנטים, למחות דמעה, לכתוב שיר, לשלוח עוגת שמרים לשכנה שבן זוגה במילואים, לקלל את האמ-אמא של המדינה ולתת בשבילה את הכל?

ישראלים רבים אומרים מילים כמו "לא להאמין כמה דברים קרו פה מהבוקר. מתי יהיה פה יום משעמם?" אבל זה בערך כמו לומר "לא להאמין כמה חם". מה יש פה לא להאמין? למה להעמיד פנים שאנחנו מופתעים? כבר מזמן הבנו שחם ומתחמם. ושלעולם לא נזכה פה ליום משעמם.

פרקי אבות, גרסת 2025

ובכל זאת, בימים האחרונים, שהיו משוגעים גם יחסית למקום החם הזה, הבנתי שיש דברים שעדיין מפתיעים אותי. חשבתי לא מעט על הדברים שאני שואב מהם כוח ועידוד, אולי אוכל להציע מהם גם לאחרים, ומצאתי שאילו הייתי כותב גרסה משלי לפרקי אבות, אחת השורות הראשונות היתה: על שלושה דברים העולם עדיין עומד. בזכות שלושתם העולם לא קורס אל תוך עצמו, אלא מסוגל איכשהו להחזיק מעמד: על האמונה, ועל ההומור, ועל הילדים, שרק יהיו בריאים.

אל השלושה האלה אני חוזר בזמן האחרון, ועליהם אני חושב שוב ושוב, כי בתקופה הקרובה ישראל תצטרך לגייס את כל כוחותיה כדי לאחות את שבריה, למחול לעצמה ולקום גם מהחורבן שאף אויב חיצוני לא גרם. ובמערכה הזאת יש פחות צורך בטייסים נועזים, בתחכום טכנולוגי או באריות ולביאות. שם צריך לחזור אל השלושה הבסיסיים הללו שעליהם, כאמור, העולם עומד. האמונה. ההומור. והילדים.

נתחיל ברשותכם עם הילדים. כידוע לכל מי שהציץ בעמוד הזה אי פעם, כותב שורות אלה הוא הורה סדרתי ופעיל. לקראת סוף השנה, היו לנו כידוע כמה עניינים לסגור מול איראן, וכל אירועי סוף השנה בוטלו. עם פרוץ הפסקת האש, שהפכה להיות הבייבי הלוהט וה"נהדר" של הנשיא טראמפ, כבר לא נשארו כל כך ימי לימודים על לוח השנה, אבל אט אט זחלו אלינו הודעות כאילו חלק מאירועי הסיום עומדים בכל זאת להתרחש.

כך קרה שמצאנו את עצמנו יוצאים מהממ"ד ישירות אל תוככי טבלת המשימות הכיתתית המוכרת כל כך. מי מביא אבטיח חתוך, מי מכין עוגה קנויה, ומי שוב שיחק אותה והשתבץ לשורה הנחשקת "שני גלילי נייר סופג". אבל הפעם אני חייב לדווח שכולנו פשוט רצינו להיות שם. לפגוש את המחנכות האלופות של הילדים שלנו שעשו את הלא ייאמן, עם הילדים הפרטיים שלהן שבממ"ד ובלי האבא שלהם שבמילואים. וכולנו, גם הכי ציניים, אלה שזה הילד החמישי שלהם (כלומר אנחנו), פשוט חיכינו לפגוש את שאר ההורים, לחבק ממושכות. ולא, ממש לא אכפת לנו שאנחנו נהיה אלה שניפול על הרובריקה האכזרית "שני קישים ביתיים ללא גלוטן".

מישהו עוד מופתע לגלות את הכוחות של העם הזה? את היכולת לקום מעפר ואז לרשום שני פטנטים, לכתוב שיר, לשלוח עוגת שמרים לשכנה שבן זוגה במילואים, לקלל את האמ-אמא של המדינה ולתת בשבילה הכל?

כך, בתוך ימים ספורים, התרחשו כמה אירועי סיום בית ספריים, שלמעשה כבר התבטלו. וכאבא סדרתי ומעורב אני מבקש להעיד בזאת שאני לא זוכר אירועים מרגשים כל כך. ושמה שהציף את עיניי בדמעות היתה בעיקר ההבנה שלמרות הכל ובכל זאת, עדיין יש לילדים שלנו ילדות שמחה וילדותית. ולמרות הכל הם מדקלמים בחולצה לבנה ובאמונה שלמה שורות אופטימיות על יופי הבריאה ועל גדולתו של האדם. ואף שבשבועיים האחרונים לאיש לא היה זמן לחזרות, תזמורת בית הספר הניפה בתזמון מושלם את הקשתות, ו-60 ילדי כיתה ב' ניגנו להפליא בכינור ובצ'לו, אפילו שזה היה לגמרי מובן ונסלח אילו הם היו מזייפים כאילו אין מחר.

ואם פעם שאלתי את עצמי איך אנשים עוברים מלחמות עם ילדים, לאחרונה אני תוהה איך עוברים הימים הקשים על אלה שאין להם ילדים, ומאיפה הם שואבים עידוד.

כשא"ד גורדון ניצח את טופאק

אחת התופעות המעודדות ביותר שאני מכיר היא עולם המכינות. אני לא יודע מי החליט לקרוא למסגרות האלה בשם "מכינה קדם צבאית". אחרי שילד נוסף סיים שנת מכינה, אין לי ספק שמדובר בהכנה לחיים בכלל, ולישראליות טובה. ואף שהמילים הגדולות הללו כבר נשחקו עד דק, אני לא נרתע מלומר - לחיים של משמעות.

עשרות בוגרי תיכון מגיעים יום אחד לאיזה חור. עדיין אין להם מושג לאן הם הגיעו, ומה עומד לעבור עליהם. כמה הם עומדים לצעוד, ללמוד, לתמוך בחברים שלחלקם – וזה עיקרון נפלא – יש צרכים מיוחדים. נערה אוספת תיק גדול מדי מהבגאז' של הרכב המשפחתי, ואין לה מושג שהחבר'ה האלה שמגיעים כרגע מהמכוניות של ההורים שלהם עומדים להיות משפחה שלה לכל החיים.

מה הם יודעים בכלל. איפה הם כרגע, ואיפה כל מה שיעסיק אותם בעוד שנה. עד אז הם בעיקר בהו במסכים, אטמו את עצמם באוזניות, והאזינו – תסלחו לי - לניבולי פה קצביים ולהתעסקות אובססיבית בפופיק של הפופיק של האני המיוסר, והמיותר, של איזה ידוען שמציג את עצמו כזמר. נו טוב.

באחד הביקורים בבית, ההורים ישימו לב לפתע שהמכיניסט שלהם מפזם לעצמו שירים שהם דווקא מכירים. בפעם הראשונה הייתי צריך לצבוט את עצמי ולהתאמץ לא לצחוק. הילד לא זמזם טופאק. הייתי מוכן להישבע שזה "אינך יכולה ככה סתם ללכת" שהוא פיזם מול הכיור. ככה, כאילו כלום, הוא יכול לזרוק פתאום שתכלס א"ד גורדון היה די מדהים. שהוא היה רוצה לעלות שוב את התבור ברגל. שפתאום יש לו חברים מקריית גת. או מחצור הגלילית. שישראל היא נס, ושהוא די מבסוט להיות חלק מהנס ההוא.

נכון, היו מכינות שסיפקו גם אכזבות מרות. תמיד יהיו מקרים שבהם יתברר ששום דבר לא מסתתר מאחורי המילים הגבוהות. ובכל זאת, עולם המכינות הוא חממה לישראליות שיכולה לעשות את השינוי.