"היתה שנייה אחת של לחץ, ואז רגע רגוע", מתאר רס"ן ח' את התחושה. 1,600 ק"מ מהמקום שבו עמד ח' החלו הפיצוצים להחריד את הלילה הטהרני. לפני כן - יש להניח - נמסרו הפקודות שחיכו 30 שנה להינתן: "שגר", "פעל". רס"ן ח' היה אחראי זה כמה חודשים על צוות מיוחד, ששילב יכולות מכל יחידות המודיעין של אמ"ן, המוסד, צה"ל ושותפים אחרים. המשימה שלהם היתה ברורה: להביא למותם של חברי קבוצה מצומצמת שזכתה לכינוי "מדעני קבוצת הנשק". עוד נחזור אליהם.
זו שיחה עם קציני מודיעין צעירים, כולם אנשי ענף הגרעין בזירה הטכנולוגית של חטיבת המחקר באמ"ן, שבשבוע האחרון העבודה הקשה שלהם מובילה להסרת אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על מדינת ישראל והעם היהודי מאז השואה - אם לא הגדול שבהם. שום דבר במראה פניהם או בקולם לא מסגיר את הדרמה הגדולה או את העייפות הכבדה של ימים ללא שינה.
לצד רס"ן ח', שפיקד על צוות סיכול המדענים, יושבים מולי רס"ן ת' - רמ"דית חומר בקיע, שהיתה אחראית על המעקב ועל ניתוח תוכנית ההעשרה שבמרכזה מתקני העשרת האורניום; רס"ן א' - ראשת מדור יעדים, שהיתה אחראית על יצירת תיקי היעדים למתקני הגרעין ותכנון התקיפה בהם; וסרן י' - רמ"ד נשק, שהיה אחראי על התיק המודיעיני של "קבוצת הנשק", אותה פעילות שהיתה קשורה ישירות במנגנון הפיצוץ הגרעיני.
לפני כן, יש להסביר את תהליך יצירת הנשק הגרעיני ואת הייחודיות שבפרויקט הגרעין האיראני. נשק גרעיני דורש שליטה בשלושה מרכיבים: החומר הבקיע - במקרה האיראני, אורניום מועשר ל־90%; מנגנון הפיצוץ המכונה "קבוצת הנשק" - מערך של חומרי נפץ ומנגנון ניוטרונים ייחודי שדוחס את הליבה ויוצר תגובת שרשרת; ופלטפורמת השיגור - הטיל לנשיאת הראש הגרעיני. התהליך מתחיל בכרייה של אורניום גולמי ובעיבודו לעוגה צהובה, לאחר מכן הפיכתו לגז שנכנס לצנטריפוגות להעשרה, ואז המרתו למתכת לבניית ליבת הפצצה.
בניגוד לכורים בעיראק ובסוריה, שהושמדו בתקיפה אחת, הפרויקט האיראני הוא אירוע אחר לגמרי. הכורים ההם שימשו ל"מסלול הפלוטוניום" - שיטה אחרת לייצור נשק גרעיני - בעוד איראן בחרה במסלול העשרת אורניום שלא תלוי בכור אחד. התוכנית מבוזרת בעשרות אתרים - ממכרות אורניום, דרך מתקני המרה באספהאן ואתרי העשרה תת־קרקעיים בנתנז ובפורדו, הקבורים 90 מטר מתחת לאדמה, ועד למעבדות פיתוח בפרצ'ין.
איראן שולטת בכל שרשרת הייצור, מהכרייה ועד הפצצה, עם תעשייה של עשרות אלפי עובדים וידע עמוק שפותח במשך עשרות שנים. כל אחד מהקצינים הללו אחראי לפגיעה בהיבט אחר מהשלישייה הלא־קדושה הזאת.
משל הסמארטפון
נתנז הוא היהלום שבכתר של תעשיית הגרעין האיראנית. במדינה שבה יש יום חג לכבוד פרויקט הגרעין, אין להקל ראש במשמעותו. השבוע הודיעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שרוב הצנטריפוגות בו הושמדו. המתקן הענק, שאחסן כ־15 אלף צנטריפוגות, ביצע את מרב עבודת ההעשרה האיראנית - מאורניום גולמי ועד לרמות של 20% ו־60%. פורדו, הקבור עמוק בהר, נועד להעשרה לרמות הגבוהות ביותר, ושימש תעודת ביטוח גרעינית - אך נתנז היה הלב הפועם של התוכנית.
"האתר הזה נחקר במדור במשך שנים", מספרת רס"ן ת', רמ"דית חומר בקיע, שהיתה אחראית על המעקב המודיעיני על האתר, ומוסיפה: "במשך שנים פיתחו באמ"ן מודלי התרעה מדויקים להעשרה לרמות צבאיות, ניטרו כל שינוי ודייקו לפרטי פרטים מה לעשות שם".
רס"ן א' היתה אחראית על הכנת המודיעין לתקיפת האתר. "הלילה של התקיפה בנתנז - משהו שכל כך הרבה שנים עבדו עליו, שזה היה כמעט דמיוני לחשוב שזה קורה", היא אומרת. "לכולנו היה איזה רגע של הלם, של 'אשכרה עשינו את זה!'".
באספהאן, במתקן ההמרה שהיה "צוואר הבקבוק" הקריטי בין התוכנית האזרחית לצבאית, הושמדו המבנים לייצור אורניום מתכתי - החוליה שהופכת גז מועשר לליבת פצצה. פורדו עדיין ממתין לתורו - אך עד שהגיליון הזה יגיע לדוכנים, ייתכן שטראמפ או ישראל כבר ישלימו את המלאכה גם שם.
אך בעוד פורדו ונתנז אולי היו מוכרים לאלה מאיתנו שצורכים חדשות בכמויות סבירות - "קבוצת הנשק" הוא מושג שפרץ לחייהם של הישראלים רק בשבוע האחרון. "קבוצת הנשק" הוא השם שניתן לאותה חבורת מדענים ומהנדסים איראנים שעוסקת בפיתוח מנגנון הפיצוץ של הפצצה הגרעינית - החלק שהופך גוש אורניום לנשק.
כדי שפצצה גרעינית תעבוד, לא מספיק רק אורניום מועשר. ליבת האורניום צריכה להיות מורכבת בתוך מנגנון מתוחכם של חומרי נפץ, ו"הדק גרעיני" שדוחס את החומר הבקיע ויוזם תגובת שרשרת שמובילה לפיצוץ הגרעיני. זהו תחום מדעי וטכני מתקדם מאוד, שדורש עבודה ניסויית ארוכה ומתוחכמת כדי להגיע לתוצאה הסופית.
מה שהפך את קבוצת הנשק ל"אקדח המעשן" של תוכנית הגרעין האיראנית היה ההתקדמות המהירה בשנה האחרונה. "מה שראינו בשנים האחרונות - לאט־לאט הם מתחילים לפתח רכיבים שנהיים יותר ויותר דומים לרכיבים של נשק גרעיני", מספר סרן י', רמ"ד נשק באגף איראן של חטיבת המחקר. "ממש בשנה האחרונה ראינו שהם לא רק מפתחים את הרכיבים עצמם, אלא אפילו מנסים להרכיב אותם ביחד".
אבל איך מסתירים פיתוח נשק גרעיני מעיני העולם? סרן י' מציע אנלוגיה פשוטה: "נגיד שאסור לי לפתח סמארטפון - אז אני לא מפתח סמארטפון. אני מפתח סוללה ניידת, מסך מגע לרכב, מצלמת אבטחה ומעבד למחשב. לא מפתחים סמארטפון, אבל צוברים מיומנות על כל הרכיבים שלו, כדי שביום מן הימים, כשיצטרכו - יוכלו לעשות את זה בזמן קצר.
"רק מעט מאוד אנשים התעסקו באמת בפיתוח של הנשק הגרעיני", הוא מסביר. "אנחנו עקבנו אחרי כל מדעני הנשק לאורך שנים, והצלחנו לדעת מי עסק בכל הפעילויות שקשורות לנשק גרעיני. מיפינו את כל האנשים, וזה הגיע לרשימה מאוד־מאוד ארוכה, של הרבה יותר מ־100 אנשים. ואז התחלנו לצמצם לפי אנשים שמחזיקים בידע הכי קריטי, הכי ייחודי, הכי חשוב לנשק גרעיני - ושיהיה הכי קשה ללמוד אותו ביום שאחרי התקיפה".
רס"ן ח' מפרט: "כל התהליך הזה היה בקבוצה יחסית רחבה, גם של מומחים מאמ"ן, גם של מומחים מהמוסד וגם של יועצים חיצוניים. ובסופו של דבר, התהליך הזה הוליד את הרשימה המיוחדת של המדענים. המשימה מגיעה אלי אחרי שמופו אותם אנשים, וצריך להבין מי מהם הכי משמעותיים לתוכנית הנשק. החלק הראשון - כצוות, אנחנו צריכים בראש ובראשונה לאתר אותם, להבין איפה הם גרים, איפה הם מסתובבים. החלק השני - להבין איך השגרה שלהם מתנהלת. והחלק השלישי - לדעת להגיד בכל רגע נתון איפה הבן־אדם נמצא, כדי שהוא יוכל לפגוש את גורלו".
בריחת המוחות
בלילה שבין חמישי לשישי פריידון עבאסי מת, כמו לפחות תשעה מחבריו למקצוע. הוא היה אחד מנכסיו המשמעותיים של פרויקט הגרעין האיראני, אך בניגוד למתקנים המבוצרים תחת עשרות מטרים של אדמה - עבאסי היה נתון לביולוגיה המצערת של האדם ולהשפעת הפיזיקה הקינטית עליה.
סרן י': "במובן העמוק והבסיסי ביותר של המילה - אלה אנשים רעים שהציבו סיכון ביטחוני משמעותי למדינת ישראל. ולכן, בהיכרות האינטימית שלנו איתם, אנחנו ידענו להגיד מתי אדם כזה יוצא מהבית בבוקר, מתי אני רואה אותו חוזר הביתה, מתי אני יודע שהוא הולך לישון. מי יוצא עם המשפחה שלו ומי לא, למי יש עוד איזה בית, מי נשאר במשרד עד מאוחר. ובסוף זה מה שאפשר לנו להביא את התוצאה הזו".
מדען גרעין איראני הוא מקצוע עם סיכון מקצועי. עבאסי עצמו כבר שרד ניסיון התנקשות ב־2010. כששאלו אותו בראיון האחרון אם הוא מפחד, הוא ענה בביטול: "לפני כן פחדנו, עכשיו אנחנו חיים חיים רגילים. עבודתנו כמעט כבר עברה, נמסרה לאחרים וצעירים יותר".
"שום דבר לא ריפה את ידיו", מתאר רס"ן ח', שהיה אחראי על העבודה המודיעינית שהובילה לסיכולו. עבאסי טען בעבר כי "אנחנו (האיראנים; ד"ק) עברנו את שלב בניית הנשק הגרעיני לפני הרבה שנים", ולגבי המשא ומתן עם המערב ביטא בגלוי את העמדת הפנים האיראנית: "לפעמים אנחנו מראים חולשות איפה שאנחנו לא חלשים וחוזקות איפה שאנחנו לא חזקים".
אבל מה הופך את האנשים האלה לכל כך חיוניים? "יש הבדל בין להעביר את הידע לבין אנשים שעשו את הדברים האלה בידיים", מסביר רס"ן ח'. "זו לא רק קבוצת אנשים בודדים, אלא חבורה שעבדה ביחד. יש להם את הניסיון, והם באמת מאוד־מאוד מוכשרים. הם יכולים להיות אלה שמחברים את כל הנקודות ומייצרים את הפצצה, והם יכולים גם לתת את הביטחון להנהגה שאם מחליטים לפרוץ לנשק - הם יודעים שמצליחים בזה".
סרן י', רמ"ד נשק, מוסיף כי בניגוד לידע מדעי וטכני אחר, הידע הגרעיני לא מגיע מבחוץ: "הפצת ידע גרעיני זה משהו שנמצא תחת פיקוח כבד. מדינות גרעיניות - גם בעלות ברית - לרוב לא נוטות לשתף בידע הזה, כי אין להן רצון שאחרות יחזיקו בנשק הזה".
במרכז קבוצת הנשק עומדים אותם מדענים שהיו חלק מתוכנית "אמאד" - הפרויקט הגרעיני הצבאי של איראן, שהופסק רשמית ב־2003 בלחץ בינלאומי. בראש התוכנית עמד מוחסן פחריזאדה, שחוסל ב־2020, והיא כללה עשרות מדענים שעבדו על כל היבטי פיתוח הנשק - מעיצוב ליבת האורניום ועד לניסויי פיצוץ. כשהתוכנית "נסגרה", המדענים לא נעלמו. "מהרגע שהפסיקו את התוכנית, מדעני הנשק היו בטוחים שבעוד רגע ימשיכו אותה, ושזו הפסקה זמנית", מסביר סרן י'.
כך בדיוק פעלו מדעני אמאד לשעבר במשך 20 שנה. הם התפזרו בחברות אזרחיות, במכוני מחקר, בארגון "ספנד" שהוקם כביכול לפיתוח טכנולוגיה מתקדמת. "האנשים האלה עבדו ופעלו בקבוצות קטנות כדי להתקדם בפיתוח בזמן הקצר ביותר", מסביר סרן י'.
בארה"ב לא הסכימו עם הערכת המודיעין של ישראל שלפיה "הגענו לדקה ה־90". במארס האחרון טענה ראשת המודיעין האמריקני, טולסי גבארד: "איראן לא מפתחת נשק גרעיני וחמינאי לא אישר תוכנית נשק גרעיני, שאותה השהה עוד ב־2003", אך הוסיפה: "הטאבו על כך נשחק". בשבוע האחרון, לאחר התקיפה, התקשורת העולמית הדהדה הערכות אלה, למרות דוח חריף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שקבע כי לא ניתן עוד לקבוע שהפרויקט האיראני נועד למטרות אזרחיות.
מה היה הוביל לתחושת הדחיפות הישראלית? סרן י' חושף: "הם ניסו לפתח מקורות ניוטרוניים. כמו שאמרתי בהתחלה, זה בעצם הרכיב שמתחיל את תגובת השרשרת הגרעינית. אז הם ניסו והלכו והשתפרו בלפתח מקורות ניוטרוניים שיוכלו להתאים לנשק גרעיני".
כשאני מנסה להקשות מעט בעניין ההבדלים בין ההערכות הישראליות לאמריקניות, ניכר כי יש כאן קשר עמוק לזעזוע שחוותה קהילת המודיעין ב־7 באוקטובר. ישראל לא יכלה עוד להשלים עם חרב על הצוואר.
"למדינת ישראל אסור לתת לאיומים לגדול מעבר לגדר", מסכם רס"ן ח', שעד לא מזמן רדף אחרי תשתיות ייצור נשק בעזה ושכעת רודף אחרי מדעני גרעין איראנים. "פה היה לנו איום שגדל מעבר לגדר - גם אם הגדר הזאת במרחק 2,000 ק"מ".
בבסיסי אמ"ן ואיסוף תלוי פסוק מבשר רעות, שמבטא את גודל האחריות שמונחת על כתפי דורות של אנשי מודיעין: "והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר - ותבוא חרב ותיקח מהם נפש הוא בעוונו נלקח". רבות דובר על ההתרעה שלא הגיעה אז, שגם כשהגיעה - לא פגשה אוזניים כרויות לממשמש ובא, אך כעת נראה שההתייחסות אחרת.
"על סמך המידע הטכנולוגי הכי טקטי, אנחנו נדרשים לתאר תמונת מודיעין מדויקת שמשפיעה על קבלת ההחלטות הלאומית", מסביר סרן י'. "מראש הזירה - אלוף משנה - ועד לחוקרים, יש לנו אחריות כבדה לתאר בדיוק את תמונת המצב ולהתריע ברגע שצריך".
בין עזה לנתנז
ב־8 באוקטובר רס"ן א' היתה אמורה להיכנס לתפקיד החדש שלה כראשת מדור יעדים בזירה הטכנולוגית. אבל אז פרצה המלחמה, והיא חוזרת לתפקידה הקודם כקמ"נית חטיבת השריון 7. "היו ימים שבהם הייתי באה לקריה בבוקר, נלחמת בגרעין האיראני, ובערב הולכת לקדמית של החטיבה כדי לעזור במלחמה בחאן יונס ובחוליות מחבלים", היא מספרת. אבל גם כשהיא חזרה לעזה, הענף שאחראי על הגרעין האיראני המשיך לעבוד: "האיראנים לא עוצרים. גם כשיש מלחמה בעזה - האיראנים ממשיכים".
מדובר בייצוג שלם של העבודה האמ"נית: מניתוח עמדות צלפים ושטחים שולטים בחאן יונס ועד למתקני העשרה בנתנז. "לפעמים אומרים לי שאין יותר רחוק מללכת מחטיבה 7 לעסוק בגרעין", היא אומרת בחיוך, "אבל אני מוצאת נקודות ממשק".
איך הכישלון המודיעיני הקשה של 7 באוקטובר דר באותו ארגון יחד עם ההצלחות הלא נתפסות של המלחמה באיראן ובלבנון? אין ספק שהיה כאן הבדל בתשומות שהושקעו בזירות השונות, בזלזול אולי בזירה העזתית ובהיעדר האומץ המדיני לנקוט יוזמה בעזה כפי שנקטו באיראן. יש מי שיצביעו על לבנון כמקרה שונה.
"לפני המלחמה הייתי מאוד־מאוד גאה לשרת בארגון שלי", אומר רס"ן ח'. "ראיתי אותו כארגון מאוד טוב ומצליח, וזה משהו שלא היה יכול לא להתערער אצלי", הוא ממשיך. "אנחנו כשלנו כישלון מחפיר שלא ניתן לכפר עליו. אין בזה שאלה. אחר כך היו לנו המון הצלחות, גם בזירה הדרומית וגם באחרות. אבל בעיניי זה חי ברובד אחר. אנחנו חיים ברובד אחד של המציאות, שבו כשלנו, והכפרה היחידה שיכולה להיות היא שנעשה הכל כדי שזה לא יקרה שוב".
בשנה וחצי שאחרי 7 באוקטובר, רס"ן ח' נשאר בזירה הפלשתינית. "עסקתי בעיקר בעולמות של המנהרות ושל רצועת עזה. זכיתי להיות בצוות מיוחד, שמחבר בין המחקר המודיעיני־הטכנולוגי למחקר הזירתי. אחרי שנה וחצי החלטתי: אם אני נשאר בצבא - אני רוצה ללכת לעסוק באיראן. לפני קצת יותר מחצי שנה אמרו לי: 'אנחנו מרכזים כוח בכל מה שקשור לסוגיה של מדעני הנשק, יש צוות עבודה שמתארגן'". מאז הצוות תרגל ללא הפסקה. "תרגלנו כמה וכמה וכמה פעמים לפני הביצוע, והיינו בכשירות מאוד גבוהה".
רס"ן ח' מתאר תקופה שבה הם כבר היו מוכנים. יום־יום הם הגיעו לבסיס בציפייה לאפשרות שהיום זה יקרה. באותו הזמן, אתרי החדשות בכל העולם התמלאו כותרות על התקיפה שהולכת ומתקרבת - ובו־בזמן על הסכם גרעין שהולך ומתרקם. בחמישי רס"ן ח' הבין: זה קורה.
הדבר הראשון שעשה היה להתיישב ולכתוב לו"ז ל"הדבר הכי גדול בעולם", במילותיו. הוא מתאר כי בתוך כל הסערה הזאת, מישהו הפריע לו בשאלה. "פשוט כעסתי עליו. 'בחייך! אני מכין את הלו"ז לדבר הכי גדול בעולם!'". הוא מתאר כיצד אחד השותפים הרגיע אותו: "'תקשיב, אל תשדר פה לחץ'. השנייה הזאת קרקעה אותי. אמרתי: אוקיי, אנחנו באמת נמצאים באירוע הכי משמעותי שהולך להיות כנראה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ולנו כצוות עבודה יש בו חלק מאוד משמעותי".
רס"ן ת' מתארת תחושה דומה של ריכוז מוחלט: "זה בעיקר ריכוז במשימה - לרצות לעשות אותה בצורה הכי טובה כדי להצליח". אבל אין זמן לחגיגות. "גם אחרי שהשלב הראשון מבוצע, אין באמת ירידת מתח. יש הבנה שהמלחמה בעצם רק התחילה, ושיש עוד הרבה לפנינו.
"מרגע שהמטוסים היו באוויר, פתאום הכל היה נורא אמיתי והיינו במתח מטורף. רצינו לדעת שהכל עובד, ובמשך השעה אחרי שהתחילו הפגיעות הייתי בהלם מוחלט", מספרת ת'. "נכנסתי לחיתוך מצב, והצגתי את זה הכי בהתרגשות שיש. החיילים סביבי חוו משהו ממש דומה. היה אפילו יותר מרגש לחוות את זה יחד עם החיילים והקצינים שלי. כולנו נשארנו ערים עוד הרבה אחרי זה, היה קשה ללכת לישון. במשך יומיים הייתי על מעט שעות שינה, אבל עם מלא אדרנלין".
המוכנות היתה מוחלטת בזכות חודשים של הכנה. "מבחינתי, בסוף ההרגשה היתה כמו בעוד אימון שעשינו", אומר רס"ן ח'. "הייתי מצפה שברגע כזה הכל יהיה נורא לחוץ - אבל העבודה נעשתה ברוגע ובמקצועיות, באמת בדרך שבה התאמנו עליה".
רס"ן ח' מודה: "עד שלא יצאתי החוצה בבוקר שלאחר מכן והתחלתי לקרוא את החדשות - לא הבנתי עד הסוף, לא הפנמתי שבאמת עשינו את זה". אחרי הלילה הארוך, הוא הניח את הראש על הכרית לכמה שעות, וכשהתעורר הבין באמת מה קרה: "בבוקר אני מתחיל לפתוח אתרי חדשות, קבוצות בטלגרם, קבוצות ווטסאפ של המשפחה. אני רואה את האזרחים ואת התושבים של מדינת ישראל כל כך מתלהבים ושמחים, ומתעוררת גאווה על הדבר שעשינו. היו לי ממש דמעות בעיניים".
"אנשים לא הלכו לישון"
מול הקבוצה הקטנה הזאת של מדעני גרעין איראנים שרצה לפצצה, שאמנם הנהגתה טרם החליטה עליה אבל השקיעה את כל משאביה הכבירים בפרויקט גרעין, עמדו דורות של אנשי מודיעין. כמוהם, הם עסקו במשרדים לא זוהרים במלאכת הרכבת התמונה, הניתוח והאיסוף: בקריה, בבסיסי אמ"ן השונים, אנשי הלוויינים, המפענחים, המאזינים דוברי הפרסית, אנשי הטכנולוגיה שהגשימו כל חלום, אנשי המחקר שישבו על המדוכה והעמיקו בהכרת האויב.
"זו עבודה בצללים שרק חיכתה לרגע שנהיה מוכנים לבצע אותה", מתארת רס"ן ת'. "עכשיו זה הזמן שבו אותה עבודה של שנים יוצאת לאור, בזכות האנשים שהיו פה לאורך השנים האלה. כל אחד הביא איתו עוד נדבך".
זו שרשרת ארוכה של מרוץ שליחים שהעבירה ידע וחיברה חתיכות פאזל קטנות, וכשהפאזל הזה התברר כפצצה גרעינית בידי משטר קיצוני ורדיקלי - הם דאגו שישמעו אותם. ומה לגבי החיילים הצעירים של היום? "עד לרגע האחרון, חיילת בת 20 היתה חייבת להכניס פנימה את כל השינויים האחרונים כדי שהדברים יקרו הכי טוב שאפשר", מספרת רס"ן ת'. "בימים הראשונים אנשים לא הלכו לישון, כי הם רצו לוודא שהתובנה האחרונה שלהם נכנסת".
לצידם, אנשי המילואים: "צוות מאוד מיוחד - מחיילים צעירים שגויסו לפני חצי שנה, ועד לאנשי מילואים מבוגרים שגויסו באופן ייעודי לטובת המשימה הזאת", מתאר רס"ן ח'. "נקראו לדגל, התייצבו, נתנו את הנשמה שלהם". רס"ן ת' מוסיפה: "יש איתנו אנשי מילואים שהולכים עם הענף כבר עשור. בלי למצמץ הם מתייצבים, כי הם יודעים למה אנחנו כאן".
האם מי מהם ידע כי כשהחליט להישאר במשרד עוד שעתיים הוא פתר חידה חשובה שהובילה כעת להסרת האיום? שמם לא ייוודע, אך התודה נתונה גם להם. "קשה לאנשים לדמיין אילו דברים קורים בצללים", אומרת רס״ן א׳.
בחמישי בלילה הם הקדימו את האיראנים. האם הסכנה הוסרה? עוד קשה להכריע. הקוביות מתגלגלות בעוד שורות אלה נכתבות, המטוסים ממריאים וחוזרים, ודילמות רבות עומדות בפני המדינאים. רס״ן ח׳ אומר לי תודה על השיחה, וגם על ההזדמנות לסיגריה אחרי שעות ארוכות בבור. השאר מסיימים את השיחה בחינניות, ומתנצלים: הם צריכים לחזור פנימה, העבודה לא נגמרה.
