"אחד הדברים הכי יפים בשביל ישראל הוא לגלות שבלילה יש פועלי במה חרוצים, שבכל יום מחליפים לך לגמרי את התפאורה", אומר איציק בן דב, והחיוך על פניו מתרחב. אחרי שבועיים בשביל ישראל, קל לראות את השביל דרך עיניו של איציק בן ה־62, "איש השטח" של סימון השבילים בישראל, או בהגדרת התפקיד הרשמית: רכז סימון שבילים בחברה להגנת הטבע.
זהו תיאטרון פתוח אל האינסוף, ארץ דרמה שמחליפה נופים כשמלות חדשות לבקרים: הרים, מכתשים, יערות, מדבר, מקורות מים. ובתוך כל זה, ההולכים בשביל אינם רק מטיילים - הם הקהל בתוך הצגה ששמה ארץ ישראל.
ואולי זה ההפך? הם הכוכבים וכל העולם במה למסע חייהם? כך או אחרת, אם יש משהו ודאי בארץ התהפוכות, כאבי הרגליים והנופים המתחלפים, זה זמן האיכות וההרהורים המקבילים כשאתה שרוי בזמן השביל.
שביל ישראל כבר בן 30, ויש לו חום גבוה וחום נמוך, רוחות מדבר בהרי אדום ונופים ירוקי עלעליים עד החרמון. גם בזמן שיגעון ומהומה עד אין קץ, 30 שנה הם זמן מצוין לבחון אם השביל הזה מתחיל כאן, או בעצם שם, ואת הדרך שבה הופקה ההצגה הכי טובה בארץ על ידי צוות מסור של פועלי במה, מתכננים, מסמנים, מגיני טבע ומספרי סיפורים. אנשים כמו איציק וחבריו מסמני השבילים, שלא שואפים שיכירו אותם - אלא שיכירו את הארץ דרכם.
ותודה לציפורים
כבר מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל התקבעה ההליכה ברגל - הטיול, הסיור, המסע - לא רק כצורת תנועה, אלא כדרך חיים. אבות הציונות ראו בטיול מכשיר לעיצוב האישיות, לחיזוק הקשר עם הארץ, ליצירת זיקה של שייכות מהשטח - תרתי משמע. המקור לרעיון הגיע מתנועות נוער באירופה, במיוחד מהוונדרפוגל (ציפורים נודדות), תנועת נוער גרמנית שהוקמה בסוף המאה ה־19 כמחאה רומנטית כנגד המהפכה התעשייתית ותיעוש חיי העיר.
חבריה יצאו לטייל ברגל ביערות גרמניה, שרו, כתבו שירה וחיפשו חיים פשוטים ו"אותנטיים" מחוץ למסגרות. מעבר להנאה, הטיול הפך לאידיאולוגיה בפני עצמה. מעשה חתרני שבאמצעותו ביקשו אנשי התנועה "לחזור לחיקו של טבע 'טהור' ולבנות בו את נפשם". עם עליית הנאצים לשלטון התפוגגה התנועה בגרמניה, אבל השאירה מסורת של טיול חינוכי כחלק מלימודי בית הספר.
המסורת הזו עברה לישראל, עד כדי כך שגם כאן הפך הטיול למכשיר חינוכי. בשנות ה־30 וה־40 החלו תנועות הנוער, מ"המחנות העולים", דרך "השומר הצעיר" ועד הגדנ"ע - ליישם את הכלי החינוכי במלוא עוצמתו. מדריכות ומדריכים הכינו מערכי שיעור סביב שבילים, כל מסלול הפך ל"שיעור בהיסטוריה" וכל עצירה - לצומת ערכי. כשמורשת הטיול עברה למערכת החינוך, התעצב הטיול ככלי חינוכי שמלווה את שנות בית הספר וממשיך הלאה אל מסלולי חיילים בצבא וסמינרי מדריכים. כולם משמרים את הדנ"א של ההליכה כמעשה חינוכי וציוני, לא עוד תחביב אתגרי.
א"ד גורדון, פילוסוף העבודה הגופנית, ראה בטיול בטבע מעשה שהוא גם מעבר לחינוכי, ממש מראה הכרחית להכרת נפש האדם וחלק מהתפתחותו הרוחנית. "ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך", כתב, "וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵווך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים־שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל" ("האדם והטבע").
כחלק מהמהלך הרחב הזה, בפסח 1995 נחנך שביל ישראל רשמית על ידי החברה להגנת הטבע. לקח זמן עד שהפך להצלחה הגדולה שהוא כיום, אבל אין ספק ששביל ישראל מיסד את הקשר בין הארץ לאדם, עד כדי כך שהוא הופך לחלק מזהותם של ההולכים בו. "יש אנשים שמציינים שהם 'שביליסטים' בקורות החיים שלהם", מחייכת שביט סער־וקסלר, מנהלת הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע. כן, יש דבר כזה.
"השביל הוא פתח"
שביל ישראל, שהתחיל ב־900 ק"מ, משתרע היום לאורך 1,088 ק"מ והזרוע המסמנת עוד נטויה. מהחרמון עד חוף אלמוג באילת, עובר בין נופים ירוקים למדבר ונראה כמי שתמיד היה שם. לכן מרתק לראות את תהליך היווצרות השביל, מההתחלה הצנועה יותר, החלומות והמאבקים שאפשרו את אבק המטיילים.
"כמורה דרך, חשבתי על כל הטיולים והסימונים שקיימים בשטח. את כל השבילים האלו עשו בני אדם וסקרן אותי להבין איך שביל נוצר", אומר אביב אופנהיים, בן 37, שנמצא כעת במהלך כתיבת דוקטורט על שביל ישראל, בהנחיית ד"ר אסף זלצר מאוניברסיטת חיפה. בשנים האחרונות נבר אופנהיים בארכיונים המאובקים של הוועדה לסימון שבילים. "רציתי להבין מי עשה את השביל הזה, מתי ולמה דווקא ככה", הוא מספר. בין תיקיות כתובות בכתב ידו של אורי דביר - יו"ר הוועדה המיתולוגי ו"האבא של השביל" - גילה אופנהיים שביל הרבה פחות תמים ממה שנדמה.
רגע ההולדת של השביל נמצא דווקא בטיול בארה"ב. אברהם תמיר, מטייל נלהב, שב מטיול בהרי האפלצ'ים עם ניצוץ בעיניים ושאלה: למה שלא יהיה שביל דומה גם בארץ? שביל ארוך, מחולק למקטעים, נגיש לכל.
כך, באמצע שנות ה־70, הונחה אבן הפינה הרעיונית. אבל העבודות בפועל החלו רק ב־1983 כשאורי דביר הקים צוות היגוי. מאותו רגע התנועה קדימה היתה איטית, אך החלטית. המסמכים מציגים את השביל כמרחב פתוח לפרשנות, אך גם כהתערבות תודעתית: חינוך דרך הרגליים. לא סתם שביל, אלא כזה שמחנך להכיר, לאהוב ולשמור על הארץ. במאמר שפורסם ב־1988 בעיתון "במחנה" כתב דביר: "מה שהחל ברעיון תמים לחבר מסלולי טיולים, הפך לשרשרת חינוכית לאומית. סימון השבילים הוא לא רק עזר ניווט - הוא תשתית של תרבות".
"לא מצאתי אף דיון שבו פקפקו לרגע בהצלחת השביל", אומר אופנהיים, "הם היו בטוחים שהרעיון יתפוס. זה לא נועד רק למיטיבי לכת - אלא גם למשפחות. דרך להנגיש את הארץ".
בישראל, כמו בישראל, שום דבר לא עובר בלי ויכוחים, שהיו סוערים למדי. על הפרק עמדו שאלות כמו האם השביל יעבור במרכז הארץ, או דווקא במזרחה, לאורך בקעת הירדן? האם הוא צריך לעקוף שטחים שנויים במחלוקת פוליטית? האם להכניס אליו אזורים רגישים סביבתית? האם לתת דגש לנופים ולמורשת, או לפונקציונליות ולנגישות? ואת מי בכלל השביל צריך לשרת - חיילים? קבוצות נוער? פנסיונרים? תיירים מחו"ל?
"העניין הפוליטי צץ די מהר, כשהשאלה המרכזית היתה אם השביל יעבור גם מעבר לקו הירוק", אומר אופנהיים. "במסמכים שהוצגו בישיבות הוועדה הציבורית לסימון שבילים מופיעות בקשות מפורשות 'לבחון מסלול הכולל את דרום הר חברון' או 'חיבור בין אזור ערד למדבר יהודה דרך השטח שממזרח לקו הירוק'". ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד כתב לוועדה: "איך אפשר לקרוא לזה שביל ישראל, אם הוא לא עובר ביהודה ושומרון?"
בתגובותיהם, מתכנני השביל - ובראשם דביר - נקטו עמדה ברורה. דביר חזר והבהיר כי ההימנעות מהכנסת השטחים לתוואי שביל ישראל אינה אידיאולוגית, אלא לוגיסטית־בטיחותית. "אני לא פוליטי," כתב דביר, "אני רוצה לתכנן שביל שיהיה נגיש ובטוח למטייל הממוצע. רבים מהמקומות שראויים להיכלל פשוט לא ניתנים לטיול בטוח וחופשי, וחבל שזו המציאות". ההכרעה היתה תכנונית: לא לסבך את המטייל, ולא לשדר מסר פוגעני או מפלג. השביל, בלשונו של דביר, אמור "לחבר את הארץ - לא לחתוך אותה".
אביב אופנהיים: "כששמו את השלטים 'פה יעבור שביל ישראל', דנו בזה שעלולים להשחית את השלטים בגלל המילה 'ישראל', והיו מחשבות אולי להחליף את השם, אבל לבסוף אמרו: זה שביל במדינת ישראל - אין לנו במה להתבייש"
"דביר עקף את העניין בדיפלומטיות", מסביר אופנהיים. "באחד המקומות הוא מסביר שעבורו 'השביל הוא פתח שממנו אפשר להמשיך לנצרת, לירושלים, וגם ליהודה ושומרון'. הוא לא חייב לעבור בכל מקום כדי לחבר בין כל המקומות. דביר היה איש מאוד א־פוליטי, ולכן הסביר את התכנון ששם במרכז את ביטחון ההולכים על השביל כטיעון המרכזי למה לא להעביר את השביל מעבר לקו הירוק. למרות זאת, כשאתה קורא את כל הפרוטוקולים אתה מגלה שהם סותרים את עצמם בדיונים.
בהתחלה הרעיון היה להתחיל את השביל מאזור החרמון ולהגיעו עד טאבה בסיני. אלא שגם החרמון היה במעמד מורכב פוליטית, אם כי לא כמו הגדה המערבית. בסוף השביל לא התחיל מהחרמון ורק לפני שנתיים, אחרי 28 שנה, חיברו את ההר הגבוה בארץ לשביל ישראל.
"בדיונים עלה גם שהמתכננים לא רצו להיכנס לאזור עירוני, אבל היו מחאות שטענו איך יכול להיות ששביל ישראל לא יעבור בתוך ירושלים או בנצרת, בוודאי לאור העובדה שאלו ערים כל כך חשובות להרבה מאוד אנשים? אבל הם החליטו שהשביל לא ייכנס לתוך שטח עירוני".
אבל בסוף הוא עובר בתל אביב, בפארק הירקון, יש לך את זה ביותר עירוני?
"זה דווקא מראה לך איך השביל משתנה בהתאמה למציאות. הם רצו לעקוף את כל גוש דן ולא להיכנס לתוכו, וכבר תכננו 'תוואי עוקף', אלא שאז צץ אילוץ לא צפוי שגרם לשינוי המסלול כליל: תכנון סלילת כביש 6. הכביש פשוט שיבש להם את התוואי באזור החוף והשרון, אז הם הזיזו אותו לכיוון הים - נתניה, ובסוף גם תל אביב".
אפילו דבר פשוט כמו השם - שביל ישראל - לא עבר בשקט. "בהתחלה חשבו לקרוא לזה 'השביל הארצי', או 'התוואי הארצי'", אומר אופנהיים, "היה אפילו רעיון לקרוא לו 'דרך ארץ', אבל מהר מאוד התקבע השם 'שביל ישראל' - רק כדי לגלות שהוא מעורר התנגדות. כששמו את השלטים 'פה יעבור שביל ישראל', דנו בזה שעלולים לשחית את השלטים בגלל המילה 'ישראל' והיו מחשבות אולי להחליף את השם, אבל לבסוף אמרו: זה שביל במדינת ישראל - אין לנו במה להתבייש".
אבל בכך לא תמו בעיות התכנון, בוודאי בארץ קטנה שלא תמיד מאפשרת גישה. "היו הרבה אילוצים", ממשיך אופנהיים, "במטולה, למשל, ראש המועצה החליט שלא מתאים לו שהשביל יעבור לידו. בדרום נאלצו להיצמד לכביש 40 בגלל מגבלות של צה"ל ושטחי אש. רק לאחר שנים - ולא מעט מאבקים - שוחררו חלק מהאזורים שחלק מהשביליסטים כינו 'אזורים מנהלתיים', והמסלול עודכן בהתאם לתוואי מרתק יותר.
אייל ברסלע: "הגענו למפל, וכשרצינו לצאת ראינו אש באה לקראתנו בנחל, בין המצוקים, ולא היתה לנו אופציה לברוח. כנראה הצתה. היינו ליד הבריכה ואמרנו שאם האש תגיע אלינו, נקפוץ למים. רק כשהקליטה חזרה הצלחנו להתקשר ולהזעיק עזרה. זה היה מפחיד"
"גם היום השביל משתנה כל הזמן. מבחינה גיאוגרפית הארץ אולי לא משתנה, אבל מבחינה אנושית כן. והשביל גם כן - והוא מראה עד כמה הכל אנושי. לא רק טבע".
"שישימו שלט!"
"אדוני, מה אתה עושה בחיים? מורה דרך? מורה דרך! הדלקת אותי! אתה עומד כזה בין שבילים, או שאתה מאלה שמציירים על הסלעים - רגע פס אדום, פס לבן, פס לבן, יואו פס אדום, פס לבן, פס לבן. אני מת לדעת מי הטרלול שקם בבוקר ואומר: 'אני אראה להם את הדרך עם סימנים לא מובנים!' כמה פעמים הלכנו לאיבוד בגלל הפסים האלה?! מי מצייר אותם? הם לא יכולים להרשות לעצמם קצת יותר ממכחול טמבור? שישימו שלט!".
אני מראה את קטע הסטנד־אפ של שחר חסון לאיציק בן דב ולשביט סער־וקסלר, ושביט צוחקת ומתקנת: "החברה להגנת הטבע היא זו שמסמנת את השבילים". בן דב תוהה אם זה הקומיקאי מ"דבר חלש". "בכל פעם שהייתי מדריך טיול היו אומרים לי 'דבר חלש'", הוא צוחק.
יש משהו קסום באנשים שחיים מחוץ לעידן הטרנדי, העכשווי. אז לידיעתו של שחר חסון, "הטרלול" שקם בבוקר ומסמן שבילים הוא איציק. אחרי שבוע של סימון שבילים במכתש רמון, האצבעות שלו ירוקות מהצבעים ומהמחצבים. לצידו ניצבת שביט, ממשיכת דרכו של אורי דביר כיו"ר הוועדה לסימון שבילים, ויחד הם פורשים בפניי את הסיפור של סימון שביל ישראל והשבילים באופן כללי, לא רק כסיפור של קילומטרים, אלא של זהות, תפאורה לאומית מתחלפת, אפילו רפואה לנפש.
"אנחנו לא רוצים לסמן את הטבע בגרפיטי, את זה יש בעיר. אנחנו רוצים שיראו את ההרים, לא את הסימנים", מדגיש איציק. "כשאנחנו מסמנים שביל אני חושב על המטייל הממוצע. חשוב לי שהוא יראה דברים כשהוא הולך בשביל. אנחנו רוצים להגיד לו: 'אם אין לך זמן לתכנן את הטיול בחופשה הבא, אנחנו מציעים לך טיול יפה וכשתחזור הביתה תגיד 'וואו, איזה כיף היה'. אז כן, אם תראו אנשים מסתובבים עם פחי צבע בין סלעים ומצפורים, תדעו שיש מי שאחראים לכך שכל אחד מאיתנו יוכל ללכת לאיבוד בין הצבעים - אבל רק קצת, עד שיראה את הדרך הביתה".
שביט: "אנחנו רואים עלייה מתמדת בטיילות בישראל - מהפנסיונרים ועד קבוצות נוער. בזכות האפליקציות דווקא יותר קל היום לצאת החוצה, אבל חשוב לשמור על איזון - שהמפה לא תחליף את הדרך, ושהסימון בשטח עדיין יוביל אותך למקומות מרגשים".
מהם, בעצם, השיקולים שעומדים מאחורי תכנון של שביל טיול בישראל?
איציק: "כשאנחנו מסמנים שביל אנחנו לא סתם מציירים קווים, אנחנו חושבים איך לאזן בין מה שמרגש בטבע לבין הנגישות - ואיך לעשות את כל זה בלי לגרום לטבע להיראות כמו גרפיטי. אנחנו רוצים שיראו את ההר - לא את הצבע. אנחנו לא בוחרים מסלול לפי אג'נדות, השביל מתוכנן מתוך ראיית המטייל. אנחנו מתכננים אותו כך שיראה את הדברים הכי יפים במינימום מאמץ. יש אמון בין המטייל לבינינו, והוא מצפה שנשמור על ההבטחה. לא לגרור אותו לשוליים משונים בלי סיבה".
איציק בן דב: "בטבע אתה לא מקבל הודעות בווטסאפ בכל שנייה. אתה לבד עם עצמך ועם השקט, ובתקופות כמו בקורונה ובמלחמה אנשים חיפשו את שביל ישראל כדי למצוא רוגע. לפעמים הרגשנו שאנחנו ממש חלק ממערכת הבריאות"
שביט: "בטיול עצמו יש כמובן גם עניין של חינוך. כשאדם יוצא החוצה ורואה פריחה, ציפורים, מריח את האוויר - זו חוויה רגשית. אנחנו רוצים שהוא יחווה את הטבע, כי אחר כך הוא גם ירצה לשמור עליו. ברגע שחווית את הטבע בעצמך, הבנת את הערך שלו".
איציק: "מבחינתי, הטבע הוא הבית האמיתי של הנפש. בטבע אתה לא מקבל הודעות בווטסאפ בכל שנייה. אתה לבד עם עצמך ועם השקט הזה, וגם בשנים האחרונות ובתקופות קשות - כמו בקורונה ובטח במלחמה - אנשים חיפשו את שביל ישראל כדי למצוא רוגע. לפעמים הרגשנו שאנחנו ממש חלק ממערכת הבריאות".
עבור איציק, כל יום על השביל הוא פרק בעל אופי אחר. תצפית מפתיעה, שיחה אקראית, עקבות בעלי חיים, חורבות עתיקות - כל אלה מרכיבים את העלילה. וכמו בכל סיפור טוב, גם בשביל יש רגעי שיא, ירידה למעמקים, עלייה לקראת סיום - ותחושת מסע שלם. "לכל פרק בשביל יש עלילה, נוף, טבע, היסטוריה", הוא מתרגש, "אתה מגיע לתצפית, רואה את עמק יזרעאל, עולה לגבעה ואומרים לך: 'זו ג'וערה'. זה לא רק נוף - זו חוויה אינטלקטואלית".
שביט: "שביל ישראל נכנס לרשימת 20 השבילים הכי יפים בעולם של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. למה? כי בכל יום יש תפאורה חדשה. אתה מתחיל בהרי אילת, עובר דרך הערבה ומכתש רמון, טועם מהמרכז ומסיים בפלגי מים בחרמון. תחשוב לעצמך כמה מרחבים שונים אתה רואה בטיול אחד, זה מרשים".
במהלך הפגישות על השביל, הופתעתי לגלות שלשביל ישראל אין למעשה מעמד רשמי במדינת ישראל. ולא רק זה, הוא כל הזמן משתנה ומתפתח, גם בהתאם לאילוצים שונים שצצים בשטח, כמו בנייה חדשה ועוד. איך מתמודדים עם תכנון שבילים במדינה המשתנה חדשות לבקרים?
איציק: "אני לא בטוח שמעמד רשמי 'סטטוטורי' זה נכון. עם כל הכבוד למטיילים, אם רכבת שהיא פרויקט של מיליארדים צריכה לעבור שם, אז היא צריכה לעבור. הדבר הטוב הוא שכיום כבר מתחשבים בשביל ישראל בתכנון. נכון, לפעמים צריך לעדכן את המסלול ולפעמים זה קשה, אבל זה לא רע בהכרח, יש גם הזדמנויות. עכשיו למשל יש פרויקט רכבת שנבנה באלעד, ואנחנו מתחילים את שביל ישראל מהתחנה שם. היום השביל נגיש לכולם. אתה יכול להתחיל איפה שבא לך עם תרמיל, עם כובע ועם הילדים. אנחנו מתכננים גם את ההנגשה לשביל, כמו להתחיל שביל בתחנת רכבת, כדי שלא תצטרך הקפצה. רק תוריד את הרגל מהרכבת - ותתחיל ללכת".
שביט: "ההצלחה הגדולה של השביל הביאה לכך שהרבה רוצים שהוא יעבור לידם או יתחבר אליהם. עם השנים גם קמו 'מתחרים' כמו שביל ההר, שעובר לאורך רכס ההר המרכזי של ארץ ישראל - מהגליל העליון ועד דרום הר חברון. הוא מתחיל בהר מירון ומסתיים בתל ערד. או שביל הבשורה, שמיועד לצליינים נוצרים. מבחינתנו זה נהדר, כי כולם מאפשרים חיבור לשביל ישראל ואנחנו בעד שירבו שבילי מטיילים ואפשרויות. איך אמר אורי דביר? שביל ישראל הוא כמו שער למקומות שלידו".
איך אתם מרגישים כשאתם רואים את המטיילים באמת הולכים את הדרך?
שביט: "אנחנו מקבילים אינספור תגובות והן מאוד מרגשות. אנשים מדברים על המפגשים שקורים להם בשביל - עם דתיים, חילונים, צעירים, מבוגרים. תיירים מספרים שזה מסלול כל כך מגוון, וגם - מלאכי השביל, שהם משהו שצמח מהמטיילים עצמם. אנשים שפותחים בית, מגישים מים, מארחים. זה הפך למסורת".
שביט סער־וקסלר: "שביל ישראל נכנס לרשימת 20 השבילים הכי יפים בעולם של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. למה? כי בכל יום יש תפאורה חדשה. אתה מתחיל בהרי אילת, עובר דרך הערבה ומכתש רמון, טועם מהמרכז ומסיים בפלגי מים בחרמון"
מסמנים ונהנים
איציק ושביט הם כמובן לא היחידים שמסמנים את אלפי הקילומטרים של השבילים בישראל. בפעם הבאה שאתם מחפשים עבודה, נסו במדור הדרושים באתר של החברה להגנת הטבע, אולי במקרה מחפשים שם מסמני שבילים. אם הגעתם עד לכאן, אתם כבר יודעים למה אנחנו מתכוונים. כשאתם מטיילים בחול המועד, עוברים במקום הכי יפה בארץ ועל האבן בפינה יש סימן בצבע כחול־לבן־כתום - זה הג'וב.
בימים אלה יש שלושה מסמני שבילים בחברה להגנת הטבע, שאחראים על תחזוקה וסימון של לא פחות מ־8,600 ק"מ מסלולים בארץ ישראל, מהחרמון עד אילת. נשמע כמו עינוי סיני, בטח כשהקיץ מתקרב, אבל עם כל הקושי, זה עדיף על עוד יום בארצנו המשוגעת.
"זו חוויה", משוכנעת הדר רייכמן, שעוסקת בסימון שבילים כבר ארבעה חודשים, "אתה נמצא בחוץ מהשעות הכי מוקדמות, כשאין בסביבה אנשים. זה רק אתה, הטבע והמון בעלי חיים מסביב. זה מקום מפלט שיש בו שפיות, בריאות ואמת".
רייכמן, בת 35, היא מתופפת בלהקת הרוק 'עשן ונקודה' ובוגרת לימודי קולנוע, שעסקה בשנים האחרונות בהפקות שונות, אבל חיפשה הפסקה שתחזיר אותה לשורשים. שם, בשבילי ארצנו הקטנטונת, פגשה את אייל ברסלע, בן 25, טייל חובב שמגיע מהיישוב הקהילתי עצמון־שגב שבאזור משגב.
אייל אמור להתחיל בקרוב לימודי הוראת חינוך אנתרופוסופי, ועד אז חיפש עבודה מתאימה. "עשיתי קורס מורי דרך ואני אוהב לטייל", הוא מספר, "ובכל פעם כשהייתי מסתובב תהיתי מי אלה שמסמנים את השבילים".
אז איך מתבצעת העבודה? בכל תחילת שבוע המסמנים מקבלים דף משימות מאיציק בן דב, עולים על המיצובישי טריטון הכסוף, רכב השטח המאובק, מגיעים ליעד, פותחים את הארגז שמאחור ומתקינים ערכת עבודה לאותו בוקר.
מדבר במעין פיילה מפלסטיק, הכי לואו־טק שתמצאו, ובה כמה שפופרות צבע, תלוי בצבע השביל שצריך לסמן, מברשת ברזל כדי לנקות את אובייקט הסימון מלכלוך ומחזזיות, מזמרה למקרה שאת הסימון מסתיר צמח סורר, וסמרטוט אם צריך לנקות. הכי ידני ומיושן. לא מזמן בדקו עם פרופסור בטכניון, שמחזיק מעבדה לכלי עבודה, אם יש לו רעיון לשיפור ולייעול והוא המליץ להם להישאר בסטייל הפרימיטיבי.
כעת, בחודשי הקיץ, השניים משכימים קום, ובחמש בבוקר הם כבר בשטח כדי להקדים את השמש הקופחת ולהספיק כמה שיותר עד שירימו ידיים. פגשנו אותם דווקא בשעת צהריים חמימה בגליל התחתון, על שביל ישראל, בתוואי נחל ציפורי שבין היישוב הקהילתי אלון הגליל למועצה המקומית כעבייה. השניים סימנו שם מסלול חדש, מאחר שעל השביל הקיים מישהו החל לבצע עבודות והיה צריך לבצע מעקף מהיר לטובת הטיילים.
"צריך לחשוב איפה הסימון יהיה הכי ברור למי שהולך על השביל", מסביר אייל את סודות המקצוע. "כשמדובר בשביל חדש צריך להפעיל ראש, כי זה הרבה יותר משביל שזקוק רק לחידוש. השיטה מבוססת על מה שהשטח נותן. אבנים הן תשתית טובה לסימון, אבל מה עושים במקרה שצריך לסמן דיונות? במכתש רמון בחרנו אבנים מתאימות, והרעיון היה למקם אותן כך שישרדו עד למסמן הבא".
עבודת סימון השבילים היא לא רק צבע טרי ורגליים טובות. היא מלווה בייעוץ של אקולוגים, ביולוגים ולא מעט מתכננים. בכניסה לשמורות טבע לעיתים נאלצים לתכנן מסלול מחדש, למשל בתמנע שבערבה. שם החליטו להרחיק את המטיילים מצמח לשון האפעה, שרך עשבוני בסכנת הכחדה, וממחילתו של חרדון צב הדור, לטאה ענקית שיכולה להגיע לאורך של 40 ס"מ, ולא מרבים לראותה בשטח.
"זה היה ממש מדהים, באמת מטורף", הדר עדיין מתלהבת מהלטאה הנדירה שהיא פגשה. "הייתי בשוק, הייתי משוכנעת שזה דינוזאור. בארבעת החודשים שאני בעבודה פגשנו בעלי חיים בקטע פסיכי. צבאים, יעלים, זאב ערבות, נשרים, עיטים. אפילו פגשנו תמנון באילת. זו הזדמנות חד־פעמית ללמוד על הארץ הזו".
יש מקומות שאנחנו עדיין לא מכירים?
"כאחת שטיילה הרבה עוד מילדות, פגשתי מקומות שלא הכרתי. מקומות שאתה לא חושב עליהם או שהם פחות מדוברים. כבר לא מאמינים לי בבית כשאני אומרת 'הייתי היום בבריכה הכי יפה בארץ'. אומרים לי 'טוב, הבנו אותך'".
אייל מחייך, יודע בדיוק על מה הדר מדברת. "יש לנו בדיחה, אנחנו בכל שבוע אומרים 'זה המקום הכי יפה בארץ, חייבים לעבור לגור כאן'", הוא צוחק. "כולם הולכים לנחל עמוד ולדברים הקבועים, אבל יש הרבה פנינים חבויות ולא מוכרות".
בכל יום הם פוגשים אנשים אחרים. שביליסטים שחורשים את שביל ישראל, משפחות, זוגות של מטיילים. בקרן עין גב, מעל הכנרת, בין שיחי סירה קוצנית, ראו מרבד של אלפי עכבישים. קצת לפני פסח, בנחל זוויתן עליון, הם כבר היו בסכנת חיים.
"הגענו למפל, וכשרצינו לצאת ראינו אש באה לקראתנו בנחל, בין המצוקים, ולא היתה לנו אופציה לברוח". מספר אייל. "כנראה זו היתה הצתה. היינו ליד הבריכה ואמרנו שאם האש תגיע אלינו, נקפוץ למים. ברגע שהקליטה חזרה הצלחנו להתקשר ולהזעיק עזרה. הגיעו פקחים וכיבוי אש וחילצו אותנו. זה היה מפחיד".
כששעת אחר הצהריים מגיעה לגליל התחתון, צמד המסמנים מודיעים שהם חייבים לצאת לקצרין, שבה יעבירו את הלילה בבית ספר שדה. השכם בבוקר ייצאו שוב לסמן, הפעם את שבילי רמת הגולן.
"למה אין הרבה מסמנים כמונו?" הדר חושבת לשנייה וממהרת לענות. "אין רבים שהיו מאמצים אורח חיים כזה. לקום מוקדם מאוד, להיות בכל פעם במקום אחר, ובעיקר לנדוד. מבחינתי זה כיף".
לא השביליסט המצוי
יניב קרן, בן 49, מלהבים, הוא לא השביליסט המצוי - ואולי דווקא כן? בין תפקידיו כאל"ם (מיל') וכמנהל באינטל ישראל, הוא מגיח אל השביל כדי לעשות עוד מקטע ועוד מקטע, בפעם המי יודע כמה. כשאני שואל אותו איך הגיע לשביל ישראל, יניב מחייך חיוך של מי שכבר ראה כמה נופים - ומתחיל מההתחלה.
"אני מאוד אוהב לטייל, ולטייל רחוק - טרקים בארץ ובעולם. בסוף אוגוסט אני הולך לעשות את הטרק במון בלאן בצרפת, ההר הכי גבוה באירופה, 4,805 מטר מעל פני הים. לשביל ישראל הגעתי דרך חבר מהצבא, שהכניס אותי לקבוצת מטיילים. זו קבוצה סגורה, בררנית - צריך אופי מסוים שמתאים להם. הם כבר עשו את השביל מהצפון לדרום ועכשיו עושים אותו מדרום לצפון. שביל ישראל תמיד היה מין מטרה נכספת בעיניי, אבל לא חשבתי שאי־פעם אעשה אותו. תמיד דמיינתי את השביל כמשהו שעושים ברצף, מהתחלה ועד הסוף, ופתאום ראיתי שיש דרכים לעשות אותו גם לצד קריירה וחיים - פשוט אחרת".
איך נראית השיטה שלכם?
"מגיעים בחמישי בערב למקום ליד השביל, ישנים ונכנסים לאווירה. יש ראש קבוצה שאחראי לכל - רכבים, קניות, לוגיסטיקה - ואנחנו מתוקתקים. בבוקר קמים מוקדם, מכינים כריכים, כל אחד מביא צ'ופרים - ויוצאים. בדרך כלל אנחנו שישה עד 20 איש. עושים שני מסלולים, בשישי ובשבת, ואז חוזרים הביתה. מדובר על משהו כמו 24-12 ק"מ ביום".
אתה מרגיש שזה גם שיעור חינוכי?
"בוודאי. כל טיול בארץ הוא טיול חינוכי. אין דרך טובה יותר להכיר את הארץ מאשר ברגליים. לא בג'יפ, לא באופניים. עשיתי את כל הטיולים האלו, והרבה, אבל בסוף אני חושב שההיכרות הכי עמוקה היא דרך הרגליים. ככה אתה יותר מחובר. החושים מתחדדים. אתה שומע, מרגיש את האדמה, כל הגוף פעיל. וזה לא רק בטבע - זה גם באינטראקציה, עם האנשים שבשביל".
יש אינטראקציה?
"בטח. מי שמגיע לשביל הם אנשים טובים, אוהבי הארץ, כאלה שלא ישאירו פסולת אחריהם. יש מפגשים מהממים. פגשנו למשל חבורה שהיו בכיתה של הבת של אחד החברים בקבוצה, והם הצטרפו אלינו".
אתה מזהה הבדל בין מטיילים צעירים למבוגרים?
"לא ראיתי הרבה מבוגרים שעושים את כל השביל. רוב המבוגרים עושים מקטע פה מקטע שם. להיות שביליסט על מלא - עם הטמנת מים, מלאכי שביל - זה דורש זמן שאין לרובנו. קריירה, ילדים, אי אפשר פשוט לעצור את החיים לחודשיים. לעשות את כל השביל ברצף זה הארדקור. לא מתקלחים, ישנים בשטח, נפגשים עם עוד מטיילים. זה הווי מדהים - לראות צעירים נאספים בערב, שרים. כל גיל וכל סגנון מביאים איתם משהו אחר לשביל, וזה מרגיש כמו תמצית הישראליות. אתה פוגש את כל חלקי העם. פוגשים למשל הרבה דתיים, מכל המגוון. מ'כיפת בנט' ועד כאלה עם ציציות בחוץ".
פגשת גם ערבים?
"לא, וחבל. הייתי מאוד רוצה. השביל פתוח לכולם".
יניב קרן: "אחרי 7 באוקטובר הייתי מגויס חצי שנה ברצף. בעוטף עזה, בצפון. לקח לי המון זמן לחזור לחייך. הפעם הראשונה שזה קרה היתה כשחזרנו לעשות את השביל. פתאום הבנתי שבשבילי - ההליכה בשביל היא רפואה לנפש"
מה היה הרגע הכי משמעותי שלך בשביל?
"אחרי 7 באוקטובר הייתי מגויס חצי שנה ברצף. בעוטף עזה, בצפון. לקח לי המון־המון זמן לחזור לחייך. הפעם הראשונה שזה קרה היתה כשחזרנו לעשות את השביל. פתאום הבנתי שבשבילי - ההליכה בשביל היא רפואה לנפש".
מה הפתיע אותך לגלות בשביל?
"מאוד הופתעתי מהרי אדום. טיילתי שם בעבר, אבל עד שלא עשיתי את השביל עצמו עם כל הפיתולים והמסלולים הרחוקים שלו, לא ידעתי כמה נקיקים אדומים ומלאי יופי יש שם. אני אוהב לצלם וזה מקום מרהיב".
מלאכים עם בוטקה
לא משנה כמה המגוון מרובה, בסוף לכל השביליסטים יש אותו צורך דחוף - מקלחת. אם אפשר גם מקום לישון, אז בכלל. בשביל זה נוצרו מלאכי השביל, אנשים שמטוב ליבם ועל חשבונם מארחים את השביליסטים לאורך הדרך. קהילה תומכת לקהילת המטיילים המגוונת.
"כשהגעתי לירוחם הקמנו את סניף מרכז לימודי השדה של החברה להגנת הטבע ועסקנו במשך שנים בהדרכת טיולים, כך שהיינו קרובים לנושא, אבל בסוף - המדבר תמיד עושה לך חשק לארח", מספרת אילנה ביטון, מלאכית מהדרום ורעייתו של ח"כ מיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי. "יש משהו במרחב הזה שגורם לך לשמוח בכל אדם שאתה פוגש".
"במשך שנים רצינו לארח את השביליסטים, אבל לא היה לנו מקום. כשמיכאל נהיה שר במשרד הביטחון, המשרד הציב בוטקה לשמירה ליד הבית וכשמיכאל סיים את התפקיד אמרנו - הו, הנה ההזדמנות. קנינו את הבוטקה מהמשרד, שיפצנו, הוספנו מקלחת וכיור, מיטת קומתיים, וכיום היא יכולה לארח עד ארבעה אנשים.
"השביליסטים מגיעים אלינו אחרי מה שנחשב למקטע הקשה ביותר בשביל", מספרת אילנה, "השביל מטפס ממורדות נחל עופרן, עולה בתלילות אל גב רכס פראי לכרבולת של מכתש ירוחם ומתפתל מעל תהומות המדבר. יש כאלו שבאים רק לישון, משאירים פתק תודה והולכים, ויש כאלה שיושבים לקפה בערב ומתחילים קשרים, שיחות, לפעמים אפילו חברויות".
בימי הקורונה מצא את עצמו אלעד שפוני - שחקן, מוזיקאי ויוצר - יוצא למסע בן חודשיים בשביל ישראל. כך נולד "שביליסט", מופע מוזיקלי שהוא הלל לשביל ישראל כמייצג של ארץ ישראל הטובה, על שלל נופיה, שיריה וסיפוריה. דרך שירי ארץ ישראל ותיקים וחדשים, צילומים וסיפורים מהשטח, שפוני משחזר את הסיפורים וההרפתקאות שהשביל נתן לו ומיטיב לתאר את מה שהשביליסטים פוגשים כל הזמן: אנשים.
אחד המפגשים האלה התרחש בירוחם, אצל אילנה ומיכאל ביטון. "סיפרנו לו על החוויות שלנו כמארחים עם מגוון רחב של שביליסטים, מחבורות נשים שיוצאות לפסק זמן מהעבודה, דרך צעירים שרצים את השביל ברצף ועד כאלה שהולכים לבד", אומרת אילנה. "השביל מאפשר לך להיות לבד, אבל גם לא לבד בכלל. אני זוכרת במיוחד אישה שצעדה את שביל ישראל לבדה לזכר בעלה, שנהרג ב־7 באוקטובר. היה בזה משהו מאוד נוגע כי השביל, בשיאו, הוא לא רק על הליכה - הוא גם על פסק הזמן. על ההחלטה לקחת רגע לנשום, להתחבר לעצמך, לאחרים, לארץ".