אל הפגישה עם פרופ' יהושע דור אני מגיע בהתרגשות ובאיחור קל. "זו אשמתך הישירה", אני אומר לו, "הילדה שסידרת לי לקחה לי את האוטו" - והוא צוחק צחוק גדול, מבין בדיוק למה התכוונתי, ושנינו מתחבקים רגעים ארוכים. אני לא יודע על מה הוא חשב ברגעים האלה, אבל אני ראיתי ממש בבירור אחר צהריים חם אחד, ב־29 באוגוסט 2005.
ראיתי את עצמי לפי 20 שנה, עומד לחוץ ומזיע במסדרון האבות שמאחורי חדר הניתוח במחלקת היולדות בשיבא. עוד ציפורן שנכססת ועוד פרק תהילים, והנה - קול בכי רחוק ודלת נפתחת ורעמת שיער לבנה וחיוך ענק ועיניים בורקות בסיפוק, ופרופ' דור מניח בידיי את בתי הקטנה, שזה הרגע נולדה אחרי הרבה מאמץ ותעוזה וכישרון גדול שהשקיעו בדבר חבורת רופאים בניצוחו. אלמלא הוא - היא לא היתה באה לעולם.
בחזרה למפגש. כשמחיתי את הדמעות והסדרתי את הנשימה, גיליתי שהוא נראה בדיוק אותו הדבר, למרות 20 השנים שחלפו. אותה קומה, אותה בלורית שיער ואותה קולניות חביבה, ספק־זחוחה ספק־מתיידדת, שאפיינה אותו מאז ומתמיד.
"ההיריון החוץ־גופי מעלה הרבה מחשבות. מי אנחנו שנתערב במלאכתו של הבורא וביצירת הטבע? קראתי עכשיו תיאור אפוקליפטי מצמרר על תוכנית סינית 'לייצר' חיילים באמצעות הפריה חוץ־גופית ובינה מלאכותית. האזור הזה הוא שדה מוקשים אתי"
הכירו את פרופ' יהושע דור, "שוקי" בפי כל. מחלוצי ענף ההפריה המלאכותית בעולם, האיש שהביא את בשורת ה־IVF לישראל, ומי שאחראי לחייהם של אלפי תינוקות ולחיוכיהם של רבבות הורים. בימים אלה הוא מוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי "ילדי המבחנה", שמסכם - סיכום ביניים - 60 שנות פעילות, וזו סיבה טובה לפגוש אותו לשיחה ולהבין כמה דברים לעומק.
מזל טוב!
"תודה. אני כבר מתחיל לעבוד על הספר השני, שיכלול סיפורים מובחרים וספציפיים על לידות מוצלחות - כולל פרק על 14 לידות הפריה במשפחה אחת".
הו, התזזיתיות. האיש לא נח לרגע. בן כ־80, כבר לא נושא במשרות רשמיות של ניהול והובלה, אבל עדיין עובד, מוצא זמן למחקר וכותב מסקנות וזיכרונות. הספר הזה מרתק, יש לומר, מפני שחוץ מזה שהוא מאיר את פניו של ענף מדעי ראשון במעלה, הוא גם ספר דברי הימים של ישראל ושל התפתחותה במגוון תחומים מדעיים, חברתיים וגם פוליטיים. בתנ"ך יש הבחנה בין "ספר דברי הימים" לבין "ספר תולדות אדם". הספר הזה, אפוא, הוא ספר דברי הימים של תולדות אדם.
התבוננות, הברקה ותעוזה
הוא נולד בתל אביב וגדל בה. בצבא שירת כחובש קרבי וכמפקד קורסי חובשים קרביים, ותמיד רצה ללמוד רפואה. בתחילת הדרך קרה לו דבר מה, שבלי דעת סלל את עתידו: הוא לא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב.
ד"ר שי גלור על פגישת ראשי בית החולים אסותא בראשון לציון עם מטופלות ביחידה // צילום ארכיון: דוברות אסותא ראשל"צ
"יש בחיים דברים שאתה חייב לתפוס אותם ממש ברגע שהם קורים, אחרת תפסיד. זה מה שקרה לי עם דחיית הקבלה ללימודי רפואה. רגע לאחר מכן התייעצתי עם חברי רפי רייספלד, שאביו עסק בסחר עם מפעלים בשווייץ, והוא הציע שנירשם ללימודים שם. הוא התקבל לבאזל ואני לפרייבורג. זה היה מהפכני וקצת קיצוני, אבל זה היה צעד חכם שקבע את העתיד".
"כמות ואיכות המחקר בענף ההפריות מדאיגות אותי מאוד. זה נובע מהצורך הבהול של רופאים להתפרנס. גם משרד הבריאות הרג את המחקר, בכך שהוא מחייב רופאים במשרות משולבות, בבית החולים ובקהילה. אנו הולכים ומאבדים את שאר הרוח, את היכולת לשמוע את הקריאה"
בהמשך הוא חזר ארצה, החליט להתמחות בגינקולוגיה והשתלב במערך ההפריות. מורו הגדול ומי שגם קלט וליווה אותו היה פרופ' ברונו לוננפלד, האיש שחתום בין השאר על המצאות מרחיקות לכת כמו ה"פרגונל" המהוללת, גלולה מעוררת ביוץ המופקת משתן של נשים. דור מעריץ אותו ומייחס לו רבות מן ההצלחות שלו.
"כשמסתכלים על ברונו ועל המסלול שלו, מקבלים השראה. הכל זה עניין של התבוננות, הברקה ותעוזה. כשברונו הציג לראשונה את ה'פרגונל', המופקת משתן, זלזלו בו ממש. מישהו אפילו אמר לו 'אנחנו לא מתעסקים עם שתן'. בהמשך נמצא גוף בעל השראה, שבשיתוף פעולה עם הכנסייה הביא לפיתוח המוני משתן של נזירות".
הוא עבד בחריצות מפרכת במרפאתו של לוננפלד, אבל חיפש להתפתח לעולמות נוספים. יום אחד הגיע למחלקה חוקר צעיר, ודרכו התברר שבקיימברידג' כבר עברו לשלב הבא ועוסקים ביצירת היריון חוץ־גופי בניצוחו של פרופ' בוב אדוארדס. דור נדלק. הוא התחיל לשכנע את מנהליו באובססיביות לאפשר לו לבדוק וללמוד את העניין מקרוב. כחלק ממסע מפרך הוא מצא את עצמו באדינבורו, במכונו של פרופ' שורט, המרפאה המובילה בעולם בתחום, למד, חקר והתמקצע - וחזר לארץ כדי ליישם.
קצת לא ייאמן שבעולם כה שמרני כל העניין הזה יצא לפועל.
"בהחלט. יש לי תחושה ברורה שהיום זה לא היה יכול לקרות. הרי הסיפור הזה סוחב איתו כל כך הרבה שאלות אתיות, ובראשן השאלה: מי אנחנו שנתערב במלאכתו של הבורא וביצירת הטבע? רק עכשיו קראתי תיאור אפוקליפטי מצמרר על תוכנית סינית 'לייצר' חיילים באמצעות הפריה חוץ־גופית ובינה מלאכותית. כל האזור הזה הוא שדה מוקשים אתי שצריך להלך בו בעדינות. התמזל מזלו שהרכבת יצאה לדרכה בדור ההוא, שהיה פחות רגיש לסוגיות האלה, ושההתפתחות היא בדורות האלה, שלנו, שגם רגישים יותר וגם יודעים למצוא פתרונות".
לימים עסק דור בעצמו באתיקה של התחום, ואף ניסח מסמכי עמדה בנושא בתיאום עם פרופ' אסא כשר, וגם עם רבנים. בספר מופיעות כמה מן הבעיות האלה במלוא חריפותן, וגם הדרך שבה נפתרו.
"סוף־סוף הצלחנו!"
השנה היא 1982. דור פועל במרפאת הפריון בשיבא עם שותפתו, ד"ר אדווינה רודק, שאותה הכיר מקרוב בעבודת מחקר ובעבודה מעשית משותפת במכון באדינבורו. זמן קצר קודם לכן, לאחר תהליך ארוך שכלל הססנות וחוסר אמון מצד הנהלת בית החולים, הוא הזמין אותה לעבוד עימו בארץ. לאחר כמה ניסיונות שהצליחו חלקית אך לא הביאו להיריון מיוחל, בוצע הליך הפריה חוץ־גופית במטופלת צעירה - וכך הוא מתואר בספר:
"כשנתונים מייצרים פתאום מסקנה מדעית - זה מכה בך, וצריך להיות פושע כדי לא להבחין בה. אבל כשמבחינים – העולם משתנה. כך גילו את הפניצילין. מישהו היה יכול לדפדף את זה, לא לקבל את הסטירה, והעולם שלנו היה תקוע היום במקום אחר לגמרי"
"אדווינה העבירה את הביציות מהמבחנות לצלוחיות, ואחות המרפאה, יהודית, הביאה את דגימת הזרע למעבדה. בסוף היום הוסיפה אדווינה טיפות תאי זרע לצלוחיות, לשם מפגש עם הביציות. למחרת מצאנו ארבע ביציות מופרות. בישרתי למטופלת את הבשורה המשמחת, וההרגשה של כולנו היתה טובה מאוד. כעבור שלושה ימים היו במעבדה שלושה עוברים מפותחים היטב, ואני ביצעתי את הליך ההחזרה של שלושתם.
"ב־26 בינואר 1982 לפנות בוקר נולד בני הבכור, אלון. התרגשתי מהלידה מאוד, ולרגע שכחתי שזהו גם היום שבו המטופלת אמורה לבצע את בדיקת ההיריון שלה. לקראת הצהריים, האחות קראה לי למרפאה שבה היא לקחה בבוקר את דגימת הדם מהמטופלת לצורך בדיקת היריון. עליתי במהירות לקומת המרפאה ונכנסתי לחדר האחות. יהודית החזיקה בידה את דף תשובת המעבדה, והושיטה לי אותו בחיוך רחב וללא מילים.
"לקחתי מידיה את הדף וליבי הלם בעוצמה. באותיות של קידוש לבנה היה כתוב שם: 'בדיקת היריון חיובית', עם שם המטופלת שמתנוסס בראש הדף. הרמתי את ראשי, הסתכלתי בעיניה של יהודית ואמרתי בשקט: 'היא בהיריון'. אנחת רווחה גדולה פרצה מפי, התנשמתי עמוקות, ופשוט לא יכולתי לדבר. סוף־סוף הצלחנו!
"באותו היום שבו זכיתי לחוות את לידת בני הבכור והפכתי לאב, זכיתי גם להצלחה הראשונית של טיפול ההפריה החוץ־גופית, שכל כך עמלתי להשיגו. רצתי למעבדה והושטתי לאדווינה את הדף. לרגע היא היתה בהלם, אך התאוששה במהירות, חיבקה אותי ואמרה: 'סוף־סוף הצלחנו'. קשה לי לתאר את הרגשתי באותו היום. גם לידת בן וגם התחלת היריון, שכל כך קיוויתי שיקרה. ריחפתי באוויר מרוב אושר, והתקשיתי להאמין שכל זה אכן קורה. צלצלתי למטופלת ושמעתי את קולה המתוח. 'הבלתי ייאמן קרה', אמרתי לה, 'את בהיריון. תשובת הבדיקה חיובית'.
"זה היה האות. מאז הכל באמת שייך להיסטוריה. תשעה חודשים לאחר מכן התכנס הצוות לקראת הלידה המתכננת של מי שכונתה 'תינוקת המבחנה הראשונה בישראל', ושלימים התפרסמה בעשייתה העיתונאית - היא רומי נוימרק.
"רגע לפני החגיגה, שלוותה במתח אינסופי, נפל דבר: כותרת חגיגית בעיתון בישרה כי בביה"ח הדסה עומדת להיוולד תינוקת ה־IVF הראשונה. משמע, הדסה ניצחו במרוץ. באמת חשבתי שאני מתפוצץ. חודשים ארוכים של מאמץ ותעוזה - ואת התהילה קוטפים אחרים. אך נכנסתי לעניין, והתברר לי שהיולדת המיועדת לא הופרתה בהדסה, כי אם במרפאתו של פרופ' אדוארדס, ורק הגיעה ללדת בהדסה. בסופו של דבר העיתון אולץ להדפיס מהדורה נוספת, ומנהל הדסה כינס מסיבת עיתונאים שבה התנצל על הפרסום השגוי".
זה לא היה העניין הפוליטי היחיד שליווה את המסלול של דור: הספר כולל תיאורים די עסיסיים על תחרויות ומהמורות רבות בתוך המערכת הרפואית, בעיקר עם עמיתו הבכיר ממנו בגילו, פרופ' שלמה משיח. בין השניים מתקיימת זה שנים ארוכות מערכת יחסים מעניינת וטעונה, שכל מי שמצוי בתחום מכיר היטב ונהנה לרכל עליה. בין השאר, בספר מופיע תיאור רווי תסכול מצידו על התעקשותו של משיח להוביל את ניתוח הלידה הראשונה ולהופיע כמיילד הראשי.
מאז נרשמו לזכותו של דור מאות ואלפים של לידות, והוא ניהל ביד רמה את היחידה בשיבא, פיתח אותה והביא אותה להישגים רבים. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, הוא שוב הפתיע את העולם המדעי בחידוש מרעיש - השתלת שחלות, חידוש שהוא גאה בו במיוחד. בספר הוא מתאר בפרוטרוט את התהליכים שהביאו לגילוי, ואת הגילוי שמקובל היום ברוטינה הטיפולית: השתלת שחלה פעילה לאישה נטולת שחלות בכלל - דבר ששינה לעד את פני הטיפול המונע והמשמר בשלל מחלות נשים.
הטבע צועק לנו
ככל שמתקדמת השיחה, כך אני חוזר לחוויות האישיות של היכרותנו המוקדמת ונזכר בהלך הרוחות במרפאתו ובסביבתו: גאווה שאין עימה שחצנות. מין גבהות רוח, מכירה בערך עצמה. אותן חדוות עשייה והישגיות תמידית ממשיכות ללוות אותו עד היום, ונחות גם בין בתרי הספר. יהיו מי שיקראו לזה "שחצנות". אך גם אם היא קיימת - היא נסלחת, כי היא טובלת כל כולה בחדוות עשייה בלתי פוסקת. איש מכור כמעט, שהקריירה שלו כולה היא חגיגה אחת ארוכה. כך זה נראה, לפחות. כנראה ככה זה כשהתחום שלך הוא אלוהי במהותו. "נעשה אדם".
למה אתה מכור?
"האמת? למחקר. לגילויים המדעיים".
טוב, לא באמת חשבתי שהוא יגיד להצלחה, לניצחונות, להישגים או לכסף. הכל לגיטימי, כמובן, אבל יש משהו משכנע בתשובה שלו, כי כשהוא מדבר מדעית - עיניו נדלקות.
"הכל מתחיל ונגמר במחקר. ביכולת להתבונן, במאמץ להבין ובסבלנות האינסופית שנדרשת כדי להתגבר על כישלונות ולהמשיך להתאמץ ולהמתין להארה. קוראים לזה במחקר 'סטירה בפרצוף', כשנתונים שנבדקים מייצרים פתאום מסקנה מדעית שמכה בך. צריך להיות פושע כדי לא להבחין בה, אבל כשמבחינים בה - העולם משתנה.
"כך גם גילו את הפניצילין. בסך הכל הניחו על אדן החלון תרביות צואה ושתן, אבל אז שמו לב שחלק מהתרביות השחירו, וכך גילו שהפטרייה אוכלת את החיידקים! מישהו היה יכול לדפדף את זה, לא לקבל את הסטירה, והעולם שלנו היה תקוע היום במקום אחר לגמרי. גם המטבוליזם התגלה באמצעות ההבחנה בין שתן בסיסי לשתן חומצי אצל ארנבות שהוזנו בחלבון. הטבע צועק לנו, והמשימה שלנו היא להיות קשובים".
"פעם היינו עשרות בתחום המחקר, והיום בודדים. זה מורכב מהצורך הבהול של רופאים להתפרנס ולעבוד קשה. גם משרד הבריאות הרג את המחקר, בכך שהוא מחייב רופאים במשרות משולבות, בבית חולים ובקהילה"
ואיך התקדם המחקר בענף מאז?
"מאכזב מאוד. כמות המחקר ואיכותו כיום מדאיגות אותי מאוד. אין כמעט רופאים שעוסקים במחקר, ואפילו ההשתפות הישראלית בכנסי מדעיים רפואיים ירדה למינימום. פעם היינו עשרות, והיום בודדים".
אני מעווה פנים בתמיהה. הוא לא מוותר, ומחייג לרופא פעיל, מנהל מחלקה בתחום. הכל ברמקול ובהתלהבות נעורים. הלה מאשר במדויק את הקביעה ומצטרף לביקורת בקול עגום.
מה הסיבה?
"זה מורכב מהצורך הבהול של רופאים להתפרנס. גם משרד הבריאות הרג את המחקר, בכך שהוא מחייב רופאים במשרות משולבות, בבית חולים ובקהילה. כל הרופאים הגדולים עסקו במחקר לצד העבודה בפועל, ואני מודאג מאוד בקשר לזה. אנו הולכים ומאבדים את שאר הרוח, את היכולת לשמוע את הקריאה". בהמשך הוא יקשור בין זה לבין ההתעלמות מקריאותיהן של התצפיתניות בימים שקדמו ל־7 באוקטובר.
הפיל שבחדר
החדר עמוס תמונות של תינוקות ויילודים, ומכתבי תודה משתפכים כתרים ועטרות. בין השאר, אני מזהה הרבה תמונות יפות של משפחות חרדיות מרובות ילדים. אני מכיר את הקשר החם שלו עם הקהילה החרדית ועם העולם היהודי והאמוני, ושואל אותו על הקשר שבין יהודים לפוריות.
"בעמוד הפותח בספר מופיע פסוק מן ההפטרה שקראתי בבר־המצווה שלי: 'רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה''. כשגיליתו אותו הצטמררתי, והחלטתי להפוך אותו למוטו של חיי.
"אין ספק שהתלהבות היתר שלנו בנושא הפריון קשורה לעניין היהודי. בתחילת הדרך היה זה בן־גוריון שהעביר החלטות על הגדלת תמיכה ממשלתית בתחום, מתוך ההכרה בצורך להגדיל את הפריון, מסיבות דמוגרפיות. גם בעולם כולו מקומם של היהודים בתחום הוא גדול. רנה פרידמן, חלוץ ההפריות בצרפת, הוא יהודי, כמובן. הוא ביצע את הלידה הראשונה כמה חודשים לפנינו, במאי 82'".
הוא צוחק פתאום: "אני נזכר שפעם אירחתי כאן את אחד מגדולי האימבריולוגים בעולם, האוסטרלי אלן טראונסון. סיירנו בירושלים, במנהרות הכותל, ופתאום הוא נתקף פרץ של קדושה, ממש 'סינדרום ירושלים', ואמר לי 'אני לא יכול יותר, אני לא יכול'. בסופו של דבר הוא 'כפה' עלי לתת לו שם יהודי, ונאלצתי להפוך לו את האלן לאלון, כשם בני.
"הקשר שלי עם רבנים ועם הממסד הדתי הוא אמיץ ביותר. אני מיודד עם הרב לאו, הרב גרוסמן והרב פירר. רבים מהמטופלים ומהמטופלות הם כמובן דתיים וחרדים. בעבר נדרשתי גם לרבות מהבעיות ההלכתיות שכרוכות בהליכים הרפואיים השונים, והצלחתי, באמצעות שיחות והידברות, להגיע לפתרונות לגבי רובן".
"התלהבות היתר שלנו בנושא הפריון קשורה לעניין היהודי. בן־גוריון העביר החלטות על הגדלת תמיכה ממשלתית בתחום, מתוך ההכרה בצורך להגדיל את הפריון מסיבות דמוגרפיות. גם בעולם מקומם של היהודים בתחום הוא משמעותי"
ואי אפשר להימנע מהפיל הגדול שבחדר - לאן הכל הולך? זה נכון שעוד מעט כל ההליך יתקיים בחוץ או באמצעות בינה מלאכותית?
"רגע, רגע, לא כל כך מהר. ההליך הראשון שעתיד לעבור שינוי הוא בהחדרת יכולת הבינה המלאכותית לתהליכי השאיבה וההחזרה של זקיקים. מלאכת האימבריולוגים, אלה שמזהים ובוחרים את הזרעונים המובחרים, כנראה תתייתר, כי מערכת מבוססת AI תבצע את זה בצורה מושלמת. היא תבצע גם את החלק הטכני של השאיבה וההחזרה, והכל עתיד להיות מדויק יותר. אשר להיריון עצמו - בינתיים הוא שורד, אבל בעתיד אני רואה דברים אחרים".
הוא מפנה אותי בחרדה אל הפסקה החותמת את ספרו: "הנה דוגמה. אני יושב בחדרי במעבדה ומקבל מייל מאדם שמציג את עצמו כיחידני. הוא מציין כי הוא חי לבדו בדירה גדולה, הממוקמת במגדל מגורים גבוה, ורוצה להפוך לאב. אני לא רואה בבקשתו אירוע חריג, וכותב לו כי אחרי שייתן הסכמתו לתהליך, יגיע רחפן לדירתו עם כוסית למתן זרע. יהיה עליו לתת את זרעו לכוסית - והרחפן יביא את הדגימה למעבדה. בהמשך יישלחו אליו הצעות לתורמות ביצית, כמו גם הצעות לפונדקאיות.
לאחר שיעשה את הבחירות שלו, אנחנו נבצע את ההפריה ונחזיר עובר לרחם של פונדקאית. בתום ההיריון והלידה נודיע לו על התאריך המדויק שבו הרחפן יביא לביתו את התינוק החדש. כך יהפוך הרחפן לחסידה המודרנית. אתם בוודאי שואלים מה עם האהבה, נכון? ובכן, אני רק מקווה שהיא תשרוד את כל התהפוכות הטכנולוגיות".
"נו, ומה שלום הילדה?" הוא שואל אותי לפני שאנחנו נפרדים. הכל בסדר, אני אומר, ברוך ה'. תגיד, שידוך אתם גם מסדרים?
