כתם לידה: הנשים שחוו השפלות בחדר הלידה ונותרו עם צלקות בנפשן מדברות

• עשרות יולדות חוו פגיעה בזכויות הלידה שלהן, סיפוריהן הופכים את הבטן ומכווצים את הלב 

• 68% מהמשתתפות בסקר של התנועה לחופש בחירה בלידה אמרו כי הצוות לא כיבד את פרטיותן, 32% דיווחו על דיבור פוגעני או מעליב מצד הצוות הרפואי, 26% דיווחו על אלימות שחוו מצד אנשי הצוות בלידה

• משרד הבריאות: "מצפים מכלל הצוותים הרפואיים לנהוג במקצועיות וברגישות במטופלים"

אדריאנא מהצפון חלמה ללדת בלידה טבעית. אבל גם בסיוטיה הקשים לא שיערה שאנשי צוות חדר הלידה ילחצו עליה לקבל משככי כאבים ולבצע זירוז לידה; בת עמי בוזגלו מבאר שבע רק רצתה לנוח אחרי לידה טראומטית, כשהאחות בבית החולים הקימה אותה ממיטת האשפוז בלי לבקש את אישורה, רק כדי להסתכל על הקעקוע שבגבה; הרופא של אריאל מתל אביב התיישב על בטנה בחוזקה, בלי להודיע על הצעד מראש, כדי להוציא את השליה; והרופא שטיפל ברעות מנחם מהרצליה הודיע שאם לא תסכים לניתוח - היא "הורגת את התינוק שלה", אף שהמיילדת העירה שהיא כבר רואה את ראש העובר מבצבץ.

בשבועות האחרונים קיימנו שיחות עם עשרות יולדות שחוו פגיעה בזכויות הלידה שלהן. סיפורים שהופכים את הבטן, מכווצים את הלב ומוכיחים שיולדות עלולות להיפגע, חלילה, גם במקום שאמור להגן עליהן יותר מכל בבואן להביא ילדים לעולם. מאירוע שאמור להיות אינטימי ומרגש, הלידה שלהן הפכה לחוויה כואבת, מלחיצה ופוגענית, מלווה בחוויית זלזול ופגיעה בפרטיות - כשבחלק מהמקרים הרופאים ביצעו פעולות זירוז שונות בלי לבקש את רשותן או להתייעץ עימן.

כדי להבין עד כמה התמונה כואבת - וצופי סדרת הטלוויזיה המדוברת "פליישמן בצרות" זוכרים בוודאי את הסצנה המטלטלת שנוגעת לנושא זה ממש - מספיק לעיין בסקר שערכה בשנה שעברה התנועה לחופש בחירה בלידה, שבמסגרתו רואיינו נשים שילדו בחמש השנים האחרונות. נשים שענו לסקר וחוו פגיעה בזכויותיהן בזמן הלידה, תיארו את הלידה כאירוע שבו "חיללו את גופן" וגרמו להן להרגיש "גוש בשר" או "חיה שחוטה". אירוע שאליו הגיעו בשמחה - אבל חזרו ממנו מצולקות.

"שתצאי בידיים מלאות", נהוג לברך יולדת, ובכך לאחל לה שהלידה תסתיים בתינוק חי, בריא ונושם. איש לא חושב להוסיף לברכה את מה שאמור להיות מובן מאליו: שהצוות הרפואי יתמוך כראוי ביולדת ובקצב הלידה הטבעי שלה.

"התחושה היא שלוקחים אחריות לגוף שלך, ולך כבר אין שליטה עליו", מתארת בת עמי, שחוותה שלוש לידות קשות בשנים האחרונות. גם רעות, שילדה לפני פחות משנתיים, מתארת בכאב תחושה של חוסר אונים מול הצוות הרפואי בחדר הלידה: "אני במצב הכי אינטימי שלי, ולוקחים לי את הכוח, את השליטה ואת האמונה. אומרים לך כל הזמן 'העיקר שייצא תינוק בריא', מה שגורם לך לחשוב שאולי זה לא נורא שעשו לך פרוצדורה בלי לשאול אותך עליה לפני כן, ואולי זה לא נורא שהרופא התיישב לך על הבטן כדי להוציא את התינוק, הליך שכיום אינו מותר לביצוע בכל בית חולים.

"אבל זה כן נורא, וזה כן כואב! וזאת הסיבה שאני מוכנה לשתף בפומבי את מה שעברתי. כדי שאף אישה אחרת לא תצטרך לעבור את זה".

"איך נפלת עלינו בלילה הזה"

לעיתים קרובות מתארות יולדות תחושה של חוסר אונים במעמד הלידה, אחרי שהתוכנית המוקדמת והחלומית שלהן, שכללה לידה טבעית ללא התערבות מקצועית, הסתיימה - בניגוד לרצונן - בליווי של מכשירים או אף בניתוח.

רעות, למשל, תכננה ללדת בלידה טבעית, ואף בחרה לעשות זאת במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בבאר יעקב, שבו אמרו לה שהם קשובים ליולדות - "אמירה שהתגלתה כרחוקה מאוד מהמציאות", היא מגחכת.

היא בת 35, גרה בהרצליה, נשואה ואם לתינוקת בת שנה ותשעה חודשים. הלידה שלה התחילה בערב שבת, כשהחלה ירידת מי שפיר. "כשהתקשרתי לדולה (תומכת לידה; ב"א) היא אמרה שכל עוד המים נקיים (מים שאינם צלולים דורשים מעקב צמוד יותר על העובר ועל הלידה; ב"א) אני יכולה להישאר ברוגע בבית, עד שארגיש צירים תכופים יותר. הגעתי לבית החולים רק ביום ראשון, כשאכן התחילו צירים תכופים יותר.

"איך שנכנסתי גערו בי למה לא הגעתי ישר אחרי ירידת המים. הכניסו אותי לחדר הלידה, והמיילדות, שדווקא היו חמודות, שאלו בכל פעם אם אני רוצה להיות מחוברת למוניטור קבוע. ביקשתי שלא. בראשון בערב התחילו צירים חזקים יותר, והייתי חמש שעות עם צוואר רחם פתוח, שמעיד על מוכנות ללידה ושהוביל ללחץ מהרופא לזרז את הלידה.

"הרופא נכנס כל כמה דקות לחדר הלידה ואמר שהמוניטור מראה שדופק העובר יורד, מה שמאותת על סכנה אפשרית לעובר, אבל המיילדת שהיתה לידי אמרה לשנינו שהכל בסדר ושהדופק של העובר יורד רק בגלל הצירים.

"פתאום, תוך כדי ציר, כשהמיילדת מרגיעה אותי, הרופא הורה למיילדת לעצור ואמר לי: 'תקשיבי לי עכשיו - את מסכנת את העובר, ועכשיו צריך ליילד או בוואקום או בחדר ניתוח'. אמרתי שאני לא רוצה, האמנתי שנצליח ללדת בלידה רגילה.

"המיילדת אמרה לרופא שהיא כבר רואה את ראש התינוקת מבצבץ בצירים, ושאני אצליח לעשות את זה, אבל הרופא ניגש לבטן שלי וממש דחף את הצלעות בניסיון לזרז את הלידה (מדובר בשימוש בשיטת קריסטלר, הכוללת הפעלת לחץ פיזי על בטנה של יולדת לצורך זירוז לידה. תחקיר על השיטה, שנחשבת שנויה מאוד במחלוקת, התפרסם במוסף 'שישבת' של "ישראל היום" באפריל 2021; ב"א).

"צרחתי מכאב ואמרתי לו שהוא מכאיב לי. בדיעבד, אני בכלל לא יודעת למה אפשרתי לו לעשות את זה, אבל עובדה שהוא עשה. כשצרחתי הוא זז ואמר שעוצרים הכל. סגר את המחשב שמראה על המוניטור, הדליק את האורות בחדר ואמר למיילדות: 'אתן עוצרות הכל ואנחנו עושים ואקום'. לי הוא אמר: 'זו החלטה שלך, אבל אחריות שלי, ואת עלולה להרוג את התינוק שלך'.

"הייתי מותשת. לא היו לי כוחות, הקאתי כמה פעמים. קיבלתי פיטוצין לזירוז לידה, אבל לא אפידורל להרגעת הכאבים. נראה היה שהרופא מדבר מתוך אמוציות ולחץ, לא היה שום קול שפוי ושקול. הכל היה מאוד מכני. הוא ביצע חתך וגינלי בלי להסתכל עלי בכלל, בלי לשאול אם אני בסדר או איך אני מרגישה. ביצע שני ניסיונות של ואקום שלא הצליחו - ואז הודיע שהולכים לחדר ניתוח.

רעות: "לא יודעת למה הרופא לחץ לי בחוזקה על הבטן והצלעות, אבל עובדה שהוא עשה את זה. כשצרחתי הוא אמר למיילדות: 'תעצרו הכל, אנחנו עושים ואקום'. לי הוא אמר: 'זו החלטה שלך, אבל האחריות היא שלי, ואת עלולה להרוג את התינוק שלך'"

"הייתי מיואשת, אבל הסכמתי. בחדר הניתוח, כשהייתי ממש לבד, הוא סוף־סוף היה אנושי ואמר לי: 'יאללה, בואי נעשה את זה, ואת מצליחה'. הוא עשה ניסיון אחרון ללידת ואקום, שהצליח. זה הסתיים כביכול בטוב, אבל החוויה בעיקרה היתה קשה מאוד.

"את לא רוצה להתנגד לרופא שבטוח שהוא צודק. את לא רוצה להציק. אבל אני מרגישה שהכל יכול היה להתנהל אחרת. אני מניחה שהרופא מסתובב בעולם בתחושה שהוא הציל לי ולתינוקת שלי את החיים, אבל לי היתה חוויה מאוד לא פשוטה".

גם אדריאנא, שמתגוררת בצפון, חלמה ללדת בלידה טבעית. היא בחרה ללדת את בנה הבכור בבית חולים רחוק ממקום מגוריה, ושם הסבירו לה שהצוות "מאוד קשוב" ליולדת ומעודד לידה טבעית, כפי שרצתה.

אבל כשהגיעה לבית החולים, כשהיא כבר בלידה פעילה, חווה צירים ופתיחה של צוואר הרחם, הרגישה שהיא יולדת תחת מכבש לחצים לפעול לפי פרוטוקולים של פעולות רפואיות ומתן משככי כאבים, ושבניגוד להבטחות המוקדמות הצוות לא היה קשוב כלל לבקשותיה.

"ההיריון שלי עבר בטוב, וחלמתי על לידה טבעית בלי התערבות. כשעשיתי סיור מוקדם בין בתי חולים נשמע לי שבאותו בית חולים באמת יהיו קשובים לבקשות שלי. אבל כשהגעתי לשם, בשבוע 41 ו־3 ימים, עם צירים ופתיחה, התבדיתי לצערי".

לדברי אדריאנא, מהרגע שהגיעה למיון היולדות, אנשי הצוות לחצו עליה לקחת אפידורל או גז צחוק כדי להקל את כאביה. "זמן קצר אחרי שהגעתי לבית החולים ירדו לי המים. הובילו אותי בכיסא גלגלים לחדר הלידה וביקשו לפתוח לי וריד למתן תרופות או משככי כאבים. ביקשתי שלא יפתחו, והרופאה צעקה עלי: 'את תעשי מה שאנחנו נגיד לך'.

"הייתי בהלם. הקמתי את עצמי, תוך כדי צירים, ושאלתי אותה למה היא מדברת אלי ככה. בתגובה היא הושיבה אותי בחזרה. הבנתי שאין לי מה לעשות, וזאת הרגשה קשה מאוד. לבית החולים הגעתי בתחושה טובה, חשבתי שאני הולכת ללידת החלומות שלי, אבל הגעתי בפועל למקום שבו הייתי חסרת אונים. נמצאתי תחת מכבש לחצים לקבל אפידורל או משככי כאבים, ולא משנה כמה הסברתי שאני מבקשת לידה טבעית ככל האפשר - הצוות המשיך ללחוץ עלי.

"אחרי ארבע שעות הייתי כבר בפתיחה 8 (פתיחה של צוואר הרחם המעידה על התקדמות בשלבי הלידה; ב"א), ואז הלידה קצת נעצרה. כשראו שהלידה לא מתקדמת, הרופא הבכיר נכנס לחדר, והמשפט הראשון שהוא אמר לי היה 'איך נפלת עלינו בלילה הזה?' - זה משפט שאני בחיים לא אשכח. בלי להגיד קודם שלום, בלי כלום, 'איך נפלת עלינו בלילה הזה'.

"התחושה היתה שהם רוצים לתקתק את הלידה. יש נשים שנמצאות 20 שעות בחדר לידה, ואצלי היא דווקא התקדמה, אבל פתאום המוניטור הראה האטות דופק. אני עם צירים כואבים, בוכה ומתחננת שייתנו לי להתרכז בלידה, אבל אחרי אינספור אנשי צוות שהגיעו לחדר הלידה ללחוץ עלי שאסכים לפתיחת וריד ולבדיקה וגינלית - נכנעתי והסכמתי.

"הצוות נלחץ ולחץ על ניתוח קיסרי. אפילו אמרו לבעלי שאם לא אכנס לקיסרי, אני 'הורגת את התינוק'. כשבעלי בא אלי ואמר לי את מה שהם אמרו, הבנתי שאין לי ברירה אלא להסכים ללכת לניתוח".

אדריאנא: "בחדר הלידה ביקשו לפתוח לי וריד לתרופות או למשככים. ביקשתי שלא יפתחו, והרופאה צעקה עלי: 'את תעשי מה שאנחנו נגיד לך'. הייתי בהלם. הקמתי את עצמי, תוך כדי צירים, ושאלתי למה היא מדברת אלי ככה. היא הושיבה אותי מייד בחזרה"

אדריאנא הובהלה לחדר הניתוח לניתוח חירום. היא עברה הרדמה מלאה, שלא השפיעה כראוי. "מעבר לכאבים שחוויתי, כשהתינוק נולד שמעתי אותו בוכה, ממש שמעתי אותו. אבל מה שקרה בהמשך הדהים אותי. הייתי עדיין מורדמת, וניגשו לבעלי כדי לדווח לו שהתינוק לא נשם ושהיה צורך בהנשמה, כאילו חיפשו אישור לעובדה שהבהילו אותי לחדר הניתוח. בעלי כעס עלי אז מאוד, אבל היום, שנה אחרי, כשהוצאתי רשומות רפואיות מהלידה, כמו שכל יולדת יכולה לעשות, ראיתי שכתוב במסמכים בצורה ברורה שהתינוק צרח כשיצא.

"נוסף על כך, הלידה התרחשה ב־4 לפנות בוקר. אני התעוררתי אחרי שעתיים, אבל את הבן שלי קיבלתי רק ב־9 בבוקר. בזמן הזה הם שטפו אותו ונתנו לו חיסון, בלי לבקש את רשותי. מאוחר יותר, אחרי שהתינוק כבר היה אצלי, רצו לקחת אותו שוב לבדיקות. לא הסכמתי להתרחק ממנו אפילו לרגע, והתלוויתי למנהלת התינוקייה, כשאני על כיסא גלגלים, לבדיקות. למחרת בבוקר חתמתי על שחרור מוקדם ויצאתי מבית החולים".

עכשיו אדריאנא מגישה תביעה בבית המשפט נגד בית החולים על היחס הגרוע שקיבלה, לטענתה, ועל עוגמת הנפש שחוותה. "אני רוצה לגרום לשינוי, כדי שנשים אחרות לא יקבלו יחס כזה במצב הכי רגיש שלהן", היא נחרצת. "יולדות צריכות לדעת שהן יכולות לעמוד על הזכויות שלהן.

"הרגשתי חסרת אונים במהלך הלידה, ולכן אחרי מכבש לחצים הסכמתי לכל מה שדרשו. לא נתנו לי להתרכז בלידה, וחצי מהאנרגיות שלי היו מופנות להתמודדות עם הצוות. התחושה שלי היתה שרצו בעיקר להעיף אותי משם. קל יותר להעיף לניתוח מאשר להתמודד עם יולדת שבוחרת בלידה טבעית.

"זאת היתה חוויה קשה מאוד, ורק אחרי שפניתי ל'קו ליולדת' (קו סיוע של העמותה לחופש בחירה בלידה; ב"א) עברתי ריפוי. בזכות העזרה שקיבלתי יכולתי לקחת את הרשומות הרפואיות ולראות בדיוק מה קרה בלידה, לראות שלא דמיינתי ושאכן התינוק צרח, ושההרדמה לא עבדה במלואה. זה היה חלק גדול מהריפוי שלי".

ליולדת אין יכולת לסרב

בחודש מארס האחרון פורסם דו"ח של התנועה לחופש בחירה בלידה, שמספק נתונים כמותיים על היקף התופעה. בדו"ח מתוארים יחס משפיל כלפי יולדות והפרת זכויות לכאורה, לעיתים תוך הפעלת לחץ לביצוע פרוצדורות רפואיות - שלא תמיד יש בהן צורך רפואי.

הדו"ח ניתח פניות של 609 נשים לקו הסיוע של התנועה בשנים 2017-2014. בתנועה מדגישים שהנתונים לא משקפים את שכיחות התופעה באוכלוסייה, אך הם מצביעים על עצם קיומה ועל מורכבותה ושופכים אור על הדרכים שבהן מופרות זכויות נשים בחדרי הלידה והטיפול. בהתחשב בכך שהדו"ח מתייחס רק לנשים שפנו מיוזמתן לקו הסיוע, ייתכן שהיקפי הפגיעה גדולים יותר.

לפי הנתונים שהוצגו בדו"ח, 70% מהפונות בשנים אלו דיווחו על פגיעות מילוליות, ו־64% דיווחו על התנהלות השוללת את זכותן להסכמה מדעת. יותר מחצי הפונות (55%) דיווחו על תקשורת לקויה עימן מצד הצוות המטפל, וכמעט שליש (32%) דיווחו על התעלמות מצד הצוות המטפל כלפיהן. כמו כן, 29% מהפונות לקו ליולדת דיווחו על הזנחה ועל חוסר תמיכה מצד הצוות הרפואי, ו־16% דיווחו כי חשו פגיעה בפרטיותן. אחד הנתונים הכואבים ביותר בדו"ח הוא שכל פונה לקו הסיוע דיווחה על 4.4 פגיעות שחוותה, בממוצע.

יתרה מזו: בסקר שערכה התנועה ברשתות החברתיות בחודשים מארס-אפריל 2022, ושבו השתתפו 1,700 יולדות שילדו בחמש השנים שקדמו לסקר, עלה שיותר מחצי מהמשתתפות בסקר (58%) חשו ש"מישהו אחר" קיבל את ההחלטות בנוגע ללידות שלהן. 68% מהמשתתפות בסקר דיווחו שהצוות לא כיבד את פרטיותן, 32% דיווחו על דיבור פוגעני או מעליב מצד הצוות הרפואי, 26% דיווחו על אלימות שחוו מצד אנשי הצוות בלידה, ו־13% דיווחו על פעולה שבוצעה בניגוד לרצונן.

"זכויות אדם בהיריון ובלידה מעוגנות בחוק ובכללי האתיקה המקובלים בארץ ובעולם", אומרת חיותה גורן, מנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה. "הסיבה שהזכויות הבסיסיות האלה מופרות מדי יום בתוך בתי החולים בישראל, ושנשים יוצאות מהלידה כמו אחרי חוויה טראומטית, היא שאנחנו נותנים לזה יד. הרי לא ייתכן שבמדינה המעודדת ילודה כאקט פטריוטי לאומי, ומתגאה בממוצע הילודה הגבוה ביותר מבין מדינות ה־OECD - כמעט 180 אלף לידות בשנה, חלק גדול מהנשים מעידות שחוויית הלידה שלהן היתה נוראית בגלל לחץ רפואי.

"הפתרון למצב כזה הוא בהעלאת המודעות בקרב הנשים והצוותים הרפואיים לזכויות היולדת, וביצירת שינוי מהותי בשיח הציבורי והאישי בנוגע ללידות וליולדות, שיח שבבסיסו עומדת האמת הפשוטה שהלידה היא של האישה היולדת ולא של משרד הבריאות, הצוות הרפואי או בני הזוג ומשפחת היולדת. הפרת זכויות בלידה פוצעת את גופן ואת נפשן של נשים רבות ומשפיעה על חייהן, על חיי ילדיהן, על משפחותיהן ועל החברה כולה".

התנועה, שמתקיימת מתרומות, החלה את דרכה ב־2001 תחת השם "נשים קוראות ללדת", ומטרתה לקדם את השיח סביב זכות האישה על גופה. בין השאר, מפעילים בתנועה קו סיוע ליולדות, מעבירים הרצאות לנשות ולאנשי מקצוע ומקדמים חקיקה למען הגנה על היולדות.

גורן, אחות מוסמכת במקצועה ובעלת תואר ראשון בסיעוד ותואר שני ברפואת גוף, נפש ובריאות אינטגרטיבית מארה"ב, עבדה במשך שנים גם כדולה. לא פעם ראתה כיצד היולדות שליוותה נאלצו לציית לרצון הרופאים, בלי יכולת לסרב, שכן לפי חוקי משרד הבריאות היא, כתומכת לידה, לא נחשבה אשת מקצוע אלא מלווה בלבד. "מה שאנחנו רואים בחדרי הלידה זו אלימות מיילדותית לכל דבר", היא מדגישה. "זו תופעה חיה וקיימת בישראל של 2023, שתמשיך להתקיים עד שלא תהיה לה הכרה גורפת וקריאה חד־משמעית למיגורה".

חיותה גורן, מנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה: "הסיבה שנשים יוצאות מהלידה כמו אחרי חוויה טראומטית היא שאנחנו נותנים לזה יד. אלימות מיילדותית היא תופעה שתמשיך להתקיים עד שלא תהיה הכרה גורפת בה וקריאה חד־משמעית למגרה"

חלק מהיולדות שרואיינו לכתבה זו זכו ללדת בהמשך שוב, בתנאים אחרים, ולחוות חוויה מתקנת ללידה. כך, למשל, בת עמי בוזגלו, שסוחבת עד היום את הכאב הנפשי והפיזי שנגרם לה, לדבריה, בשלוש הלידות הראשונות שעברה, מוקירה כל רגע מהלידה הרביעית, שאותה בחרה לעבור בבית. היא בת 39, גרה בבאר שבע, נשואה ואמא של נרדי (12), תדהר (10), נטף (6 וחצי) ולבונה (שנה וחצי).

היא זוכרת ברעד איך בלידה הראשונה, ב־2011, הגיעה לבית החולים סורוקה בשבוע ה־26, בשל צירים מוקדמים. כשראתה שלא מדובר עדיין בלידה ביקשה להשתחרר, כשלדבריה האחות העירה, לאוזניה, לאחות אחרת, לפני ששחררה אותה: "אם לא אכפת לה שהעובר שלה ימות, אל תתאמצי בשבילה". בניגוד לתחזית הקודרת של אותה אחות, בתה נרדי נולדה בסופו של היריון מלא ותקין.
את הלידה השנייה עברה בהדסה עין כרם בירושלים, ב־2013. "כשהכניסו אותי לחדר הלידה החליטו לתת לי זירוז. העובר התחיל להשתולל בבטן, מה שגרם לרופא להחליט שצריך להפסיק את הזירוז. אבל אני ידעתי שכך העובר הזה מתנהג, כי הוא כל הזמן השתולל לי בבטן. כשהסברתי זאת לרופא, הוא אמר לי: 'את לא תגידי לי מה לעשות, אני יודע יותר טוב ממך - ואני מחליט פה'. כשהעובר לא שינה התנהגות גם אחרי שהפסיקו לתת זירוז, אותו רופא אמר שהוא מבין שצדקתי.

"במקביל, הוא אמר שהעובר נמצא גבוה, ושאם יפקעו מי השפיר יש סיכוי לצניחה של חבל הטבור, מה שעלול לחסום את פתח היציאה של העובר ולצמצם את נתיב האוויר שלו בשעת ציר. מעט אחריו נכנסה מיילדת שהודיעה לי שהיא פוקעת את מי השפיר, ועשתה זאת למרות שהתנגדתי ולמרות שסיפרתי לה מה שהרופא אמר. חבל הטבור אכן צנח, אבל המיילדת הצליחה להזיז אותו ואפילו הגדילה לעשות וקראה לאחות אחרת כדי להגיד לה איך 'הצילה אותי מקיסרי'. היא לא סיפרה שצניחת חבל הטבור התרחשה בגלל פקיעת המים".

למרות החוויה הטראומטית, העדיפה בת עמי להתמקד בשני ילדיה ולהמשיך כרגיל בחייה. "אבל שם, למעשה, התחילה הפוסט־טראומה שלי, שגברה עם הלידה השלישית ב־2017", היא אומרת בקול שקט.

"בהיריון השלישי אמרתי לעצמי שאם גם כך הלידה היא לא חוויה טובה, לפחות שתהיה קרובה לבית, ולכן בחרתי ללדת שוב בסורוקה. ממש רציתי להגיע לשם ברגע האחרון, אבל ההיריון נמשך עד שבוע 40, אחרי תאריך הלידה המשוער, והייתי צריכה לגשת לבית החולים כדי לעבור בדיקות מוניטור. כשהגעתי, רצו שאתאשפז לזירוז הלידה. לבקשתי, אישרו לי להגיע הביתה להיפרד מהילדים ולחזור לבית החולים בערב.

"אבל כשחזרתי, הרופאה כעסה עלי ואמרה: 'אני לא מבינה אנשים כמוך. בגלל נשים כמוך אני צריכה לעשות הפסקה בארוחת הערב שלי ולהגיע למיון יולדות כדי לזרז לידה'. הייתי בהלם. היא גם בדקה אותי בצורה כואבת, וכשאמרתי לה שהיא מכאיבה לי, היא גערה עלי שבפעם הבאה אגיע בזמן".

גם הלידה השלישית הסתיימה בניתוח קיסרי, שאחריו נולדה הבת נטף. אבל החלק שבת עמי זוכרת ככואב ביותר התרחש אחרי הלידה, כשהאחות ביקשה להקים אותה מהמיטה כדי לראות את הקעקוע שהיא נושאת על גבה - ועשתה זאת בניגוד לרצונה.

"יצאתי מניתוח קיסרי תשושה ועייפה, והגיעה אחות כדי לסדר לי את השמיכה. היא ראתה חלק מהקעקוע, וביקשה לראות את כולו. אמרתי לה שאני מאוד כאובה עכשיו ושאני לא רוצה. תוך שאני בוכה ומבקשת ממנה להפסיק, האחות הרימה אותי כדי לראות את הקעקוע, אמרה לי 'אה, יפה', והחזירה אותי לשכב, משאירה אותי עם הכאב הנפשי והפיזי. זה שבר אותי".

בת עמי: "בבית החולים הרופאה כעסה עלי ואמרה: 'בגלל נשים כמוך אני צריכה לעשות הפסקה בארוחת הערב שלי ולהגיע למיון יולדות כדי לזרז לידה'. הייתי בהלם. היא גם בדקה אותי בצורה כואבת, וכשאמרתי לה היא גערה בי שלהבא אגיע בזמן"

הפעם לא הסכימה בת עמי להבליג על היחס שקיבלה, ואחרי שיחה עם קו ליולדת שלחה מכתב תלונה לבית החולים. במכתב התשובה שקיבלה, יש לציין, הודיעו לה שהאחות שהזיזה אותה בשל הקעקוע סיימה את תפקידה בבית החולים (מסיבה שלא הוסברה במכתב; ב"א). במקביל, בבית החולים הביעו צער על עוגמת הנפש שחוותה וציינו כי יבוצע רענון בפני העובדים באשר לחשיבות של אופן מתן השירות למטופלים.

"מבחינתי, כל האירועים האלה היו מאוד קשים", אומרת בת עמי. "אחרי הלידה השלישית נכנסתי לדיכאון עמוק. לא יצאתי מהבית תקופה ארוכה, איבדתי את הביטחון בבני אדם, אפילו היו לי מחשבות אובדניות.

"את הלידה הרביעית כבר עברתי בבית, עם דולה ומיילדת. כאן יכולתי לקחת שוב את האחריות לגוף שלי - והקשיבו לי. לא הייתי פרוטוקול, הייתי בת עמי, עם הפחדים שלי, עם הרצונות שלי, עם הבעיות שלי".

כאשר מדובר בלידה שבמהלכה לא נגרם נזק פיזי ליולדת, היולדות שחשות השפלה ופגיעה בזכויותיהן נותרות מול שוקת שבורה, שכן יכולתן החוקית למצות את הדין עם מי שלדעתן פגע בהן נמוכה.

"לעיתים רבות הגשת תלונה או תביעה כזו, על פגיעה בזכויות יולדות, לא משתלמת", מסבירה עו"ד דגנית זומרפלד, שמתמחה בדיני נזיקין ובעלת תואר שני במגדר. "בניגוד לתביעות בגין רשלנות רפואית, שם אולי אפשר להוכיח שנגרם נזק, באלימות מיילדותית קשה להוכיח שנגרמה פגיעה מוחשית. כשהיולדת חוזרת לעבודה ומנהלת אורח חיים פחות או יותר שגרתי, למרות הטראומה, היא לא יכולה לבקש פיצוי כספי ולהוכיח שבעקבות הלידה נגרמו לה הפסדי שכר עתידי. הנחת היסוד המשפטית במקרים כאלה היא שהיולדת נתנה הסכמה מדעת, ושאם וכאשר הרופא מבצע בה פעולה מבלי ליידע אותה - כנראה היתה לכך הצדקה רפואית.

"כשנכנסים לפרטי המקרים והתיאורים של היולדות, אפשר לראות שיש הרבה דברים שמתקבלים ללא הסכמה וללא הצדקה, כמו ביצוע סטריפינג (הפרדת קרום מי השפיר מצוואר הרחם לעידוד צירים; ב"א), או הפעלת לחץ על הבטן כדי לעודד לידה. גם לאמירות כמו 'את בכיינית ומפונקת', כשהאישה כאובה, אין הצדקה רפואית. הרבה יולדות מתארות תסמינים נפשיים של נפגעות תקיפה מינית, כי יש פה פגיעה שמערבת איברים אינטימיים ופגיעה ביחסי אמון - שהיא מאוד מורכבת.

"במדינות מרכז אמריקה, דוגמת צ'ילה, ונצואלה וקוסטה ריקה, חוקקו חוקים נגד אלימות מיילדותית כחלק מהתמודדות עם אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. בישראל צריכים ללמוד מהמדינות הללו ולהתייחס לאלימות מיילדותית כמו לאפליה או ללשון הרע. בתביעות הנוגעות לפגיעות כאלה צריך להצביע על פעולות פסולות - בלי להוכיח שנגרם נזק מתמשך. לכן, כשיולדת מבקשת לתבוע או להתלונן, אני ממליצה קודם כל לבחון את התיק הרפואי שלה ושל הילוד. לעיתים רבות מה שנכתב בתיק יכול לאשש את התחושה שלה, שלא הכל נעשה מתוך צורך רפואי".

הצורך להגן על היולדות עלה גם לחקיקה, ובמארס האחרון הוגשה הצעת חוק שמטרתה ליצור מנגנון כלכלי הוגן בין מי שיולדות בבית או במרכזי לידה לבין אלו שיולדות בבית החולים. על פי הצעת החוק, שאותה הגישו ח"כ מיכל שיר (יש עתיד) וח"כ קטי שטרית (הליכוד), המוסד לביטוח לאומי יוסיף תיקון לחוק מענק לכיסוי הוצאות לידה, וישווה בין מענק הלידה שמוענק לבתי החולים במקרה של לידה בבית החולים למענק כיסוי הוצאות ליולדת שבוחרת ללדת בבית או במרכז לידה עצמאי.

עו"ד דגנית זומרפלד: "מתיאורי יולדות עולה שיש הרבה הליכים שנעשים ללא הסכמה או הצדקה. גם לאמירות כמו 'את בכיינית ומפונקת', כשהאישה כאובה, אין הצדקה. יש פה פגיעה שמערבת איברים אינטימיים ופגיעה ביחסי אמון, שהיא מורכבת"

"כיום נשים הבוחרות ללדת במרכז לידה או בבית לא זכאיות למענק לידה, והשיקול הכלכלי עלול להשפיע על החלטתן לבחור את מקום הלידה המועדף עליהן", מוסיפה עו"ד זומרפלד. "באופן כללי, התנועה לחופש בחירה בלידה פועלת לקדם הצעת חוק נוספת לקידום זכויות בלידה ולמניעת אלימות מיילדותית".

למה צריך חוק המגן על זכויות היולדת, כשיש חוק זכויות החולה שנחקק ב־1996?

"יולדת אינה חולה. היא אמנם מגיעה לקבל תמיכה רפואית, אבל היא לא זקוקה לטיפול רפואי אלא לליווי רפואי. ביולי 2021 ניתן פסק דין של בג"ץ, שהתיר הפעלה של מרכזי לידה טבעיים מחוץ לבתי החולים, בניגוד לעמדת משרד הבריאות. באותו פסק דין ציינה שופטת בג"ץ דפנה ברק־ארז ש'לידה אינה מחלה. ממילא, היא יכולה להתבצע ללא נוכחות רופא, ואף ללא ליווי רפואי. למעשה, גם לידה בבית חולים יכולה להתנהל ללא נוכחות של רופא, מתחילתה ועד סופה, בהתאם לנסיבות, וכך קורה בפועל במקרים רבים'.

"פסק הדין הזה מתאר בצורה ברורה את ההבדל בין מטופלת ליולדת. באירוע רפואי את זקוקה לעזרה, חותמת על טפסים ונכנסת לטיפול, בעוד לידה היא אירוע מתגלגל שבו הצוות הרפואי לא חייב לעשות כלום כדי לקדם את הלידה, אלא יכול להיות בצד ולהציע את עזרתו במקום שבו נדרשת כזו.

"בימים אלו אנחנו עובדים על ניסוח הצעת חוק נוספת, שיש לה כמה מטרות. בין השאר, ההצעה טוענת שצריך לייצר מנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק, בדומה לפיצוי בתביעות לשון הרע או הטרדה מינית. המטרה השנייה היא לייצר רגולציה בבתי החולים, שלפיה כל אישה תוכל לדעת למי לפנות במקרה של פגיעה כזו, כמו שיש כיום במקרה של הטרדה מינית".

"לא באת לפה בשביל לנוח"

עד שהחוקים יקודמו, יולדות רבות עדיין חשות שזכויותיהן מופרות בזמן הלידה, ולא תמיד הן מצליחות להגן על עצמן. כך חוותה גם אריאל (שם בדוי) מתל אביב, שילדה את בתה הראשונה לפני ארבע שנים, בגיל 30. במהלך ההיריון היא עברה בדיקה לגילוי סוכרת היריון, שממצאיה היו תקינים.

"לסבתא שלי היתה סוכרת היריון, ורציתי לוודא שהכל בסדר, אז ביקשתי להיות במעקב של דיאטנית", היא מספרת היום. "עשיתי ניטור סוכר במכשיר ביתי, שלוש פעמים ביום, ועקבתי אחרי התזונה שלי. הכל היה ממש מבוקר.

"כשהגעתי לשבוע 40 הרופא שלי אמר שצריך לגשת לבית החולים כדי לעבור מוניטור בכל שבוע, עד הלידה. כשהגעתי לאיכילוב, סיפרתי שהיה לי ערך אחד לא תקין, אבל שאני במעקב של דיאטנית וניטור סוכר וכדומה. דווקא שם הרופאים נבהלו. הראו לי שהערכים שונו, ושלפי הערכים החדשים יש לי סוכרת היריון - ולכן חייבים ליילד אותי.

"אבל אני ידעתי שאני בסדר, הרי הייתי במעקב סוכר בהיריון והמדדים היו תקינים. לא הבנתי למה רוצים להזדרז עם הלידה. היתה לי בבית תוכנית לידה מוכנה, שבה אני מסבירה שיש לי פוביה ממחטים ושצריך לחכות איתי כמה שיותר עם פתיחת וריד, ובטח שלא צריך לאשפז אותי אם אין בכך צורך.

"ביקשתי לקבל מכתב שחרור. במכתב הרופאה כתבה שהעדפתי להשתחרר למרות שהיא הסבירה לי שהעובר עלול למות במהלך הלידה. הלכתי אמנם הביתה, אבל הייתי בתחושה נוראית. ובכל זאת אמרתי לעצמי שאני צריכה להתעלם ולהקשיב רק לגוף".

אריאל: "הסברתי מראש שיש לי פוביה ממחטים ושצריך לחכות איתי עם פתיחת וריד. ביקשתי גם לקבל מכתב שחרור אם אין באמת צורך לאשפז אותי. הרופאה כתבה שהעדפתי להשתחרר, למרות שהיא הסבירה לי שהעובר עלול למות. הלכתי בתחושה נוראית"

כשהגיעה לשבוע 41 פלוס 3 ימים, שבוע וחצי אחרי תאריך הלידה המשוער, חזרה אריאל לאיכילוב עם צירים. "בפעם הזאת האחיות היו מאוד נחמדות, קיבלו אותי מאוד יפה, ואפילו הדולה שלי הספיקה להגיע לבית החולים. היה לי חיידק GBS, שמחייב מתן אנטיביוטיקה לפני הלידה, ולכן לא היתה לי ברירה אלא שיפתחו לי וריד.

"כשהלידה התקדמה וכבר סבלתי מכאבים, בעלי ניגש לרופא ואמר לו שאני חייבת אפידורל. הרופא אמר לו שייתנו לי אפידורל להרגעת הכאב, בתנאי שאחר כך ייתנו לי פיטוצין לזירוז הלידה. אני לא שמעתי את השיחה ביניהם, אבל לטענת הרופא בעלי הסכים.

"הייתי כבר כמעט 12 שעות בבית החולים, עם כאבים מטורפים, וניסיתי להירגע, כשפתאום נכנס מתמחה צעיר ואמר שהוא נותן לי פיטוצין. ביקשתי שיחכה, שאני תשושה, הסברתי שלא יהיה לי כוח ללחוץ, אבל הוא אמר לי בצורה שנשמעה סופר־מגעילה ובריונית: 'את לא באת לפה לנוח. זה חדר לידה'. הוא אמר שבעלי 'הבטיח' שאקח פיטוצין. הייתי בהלם. לא הסכמתי".

כמה שעות מאוחר יותר החלה הלידה של אריאל להתקדם. "המיילדת היתה סופר־קרה כלפיי, ומי שהסתכל על המוניטור כדי לזהות צירים היה בעלי, שאמר לי מתי ללחוץ. הצירים התקדמו, אבל הלידה לא. התברר שהעוברית לא התברגה כמו שצריך בתעלת הלידה, והמיילדת האדישה לא הספיקה לקרוא לרופא כדי שיסובב אותה כמו שצריך, והלידה התעכבה.

"לא ידעתי מה לעשות. זאת היתה לידה ראשונה שלי, ולא רציתי לעצבן את המיילדת. ביקשתי ממנה שתאפשר לי לעמוד או להסתובב בחדר, אפילו רק על המיטה, אבל היא קבעה שיהיה לי מאוד קשה - ולא הסכימה לסובב אותי. אני כל כך כועסת על עצמי שלא עמדתי על שלי. אני עובדת כעורכת דין, מגינה על אחרים, אבל לא הגנתי על הגוף שלי.

"בסוף יילדו אותי בלידת ואקום. הרופא הצליח להציל אותי מניתוח קיסרי, ועל זה אני מודה לו. אבל במקום לתת לגוף שלי זמן להוציא את השיליה הוא התיישב לי על הבטן והוציא אותה בעצמו. לא רק שזה היה צעד מאוד־מאוד כואב, אלא שלא כל השיליה יצאה, והרופא ניסה להוציא אותה בעזרת ידיו. התחלתי לאבד המון דם וצעקתי מכאבים, כשפתאום שמעתי את הרופא צועק: 'אין מספיק אפידורל, חדר ניתוח' - ולקחו אותי לחדר ניתוח.

"שם אני דווקא זוכרת שהמרדים היה מקסים ואמר לי: 'יקירתי, אנחנו שומעים אותך, מעכשיו את תהיי בסדר'. זה הרגיע אותי, ונרדמתי. בשורה התחתונה, כל החוויה כולה היתה נוראית מבחינתי.
"למעשה, הלידה ההיא היתה כל כך קשה לי, שאת הלידה השנייה, בפברואר 2022, עברתי בביה"ח לניאדו בנתניה, שם מאפשרים לקחת מיילדת פרטית. היתה לי מיילדת מדהימה, שבזכותה היתה לי חוויה מתקנת".

המיילדת פקעה את מי השפיר

גם שרי שובל־חסון, מגני תקווה, עברה פרוצדורות רפואיות במהלך הלידה, אף שלטענתה לא נתנה את אישורה לבצען. היא בת 34, נשואה ואם לשניים. את בנה הבכור ילדה ב־2018 בתל השומר.

היא הגיעה לבית החולים בשעות הבוקר, עם סימנים לתחילת לידה, וב־7 בערב הוכנסה לחדר הלידה. אף שלטענתה הודיעה מהרגע הראשון שהיא מעוניינת ללדת "כמה שיותר טבעי", לדבריה לחצו עליה כבר משלבים מוקדמים ללדת עם התערבות רפואית.

"מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה כל מיילדת שנכנסה שאלה אותי למה אני לא לוקחת אפידורל. נכון שכאב לי, אבל הודעתי שאני לא רוצה לקבל תרופות שלא לצורך, כך שלא היה צורך להעיר לי על כך שוב ושוב. מכיוון שהיו האטות דופק, הכריחו אותי להיות מחוברת למוניטור כל הזמן, מלבד זמן קצר שבו הורשיתי להתקלח.

"בסביבות חצות, כששכבתי במיטה, המיילדת ביקשה לבדוק לי פתיחה ופקעה את מי השפיר. אני לא יודעת אם היא עשתה את זה בכוונה או לא, אבל עצם המחשבה שהיא עשתה משהו בלי לשאול אותי כבר מראה שמשהו לא בסדר. הרי לא רציתי שום התערבויות.

"ברגע שפקעו המים התחילו לי צירי לחץ מאוד כואבים, וכבר הסכמתי לקבל אפידורל, שבאמת הקל את הכאבים. כחצי שעה אחרי קבלת האפידורל המכשיר צפצף והודיע שהחומר נגמר. לחדר נכנסה אחות שלא ראיתי קודם, ובלי להציג את עצמה אמרה: 'אה, זה לא עובד, אבל זה בסדר, את תכף יולדת'. היא כיבתה את מכשיר האפידורל והלכה.

"לא הבנתי מה קורה, אבל מאותו רגע הלידה לא התקדמה. חיכינו וחיכינו, כשבינתיים אני מאוד כאובה. אמא שלי קראה לצוות, ואז הגיע רופא, שגם הוא לא הציג את עצמו, הניח כיסא ליד המיטה שלי, עמד עליו - ועם כל הגוף שלו קפץ לי על הבטן. אני לא יכולה לתאר כמה שזה כאב.

"מייד אחר כך נכנסה רופאה ואמרה שמוציאים את התינוק בלידת מלקחיים. היא עשתה חתך חיץ, אמרה 'אני חותכת, טוב?' - ולא באמת חיכתה לתשובה מצידי. אחרי שתי דקות התינוק היה בחוץ. נתנו לי להיות איתו אחרי הלידה וקצת להתאושש, וזה היה טוב, אבל הסיוט האמיתי התחיל אחרי הלידה".

שרי עוצרת לרגע את שטף דיבורה, נאבקת שלא לפרוץ בבכי. "קצת אחרי הלידה התחלתי להרגיש כאבי תופת. התברר שהרופאה תפרה אותי חזק מדי, ונהייתה לי בצקת שהתנפחה. הייתי מאושפזת במחלקת יולדות, כאב לי מאוד, אבל במחלקה אמרו לי שבגלל שאני לא בלידה הם לא יכולים לטפל בי, והייתי צריכה לגשת למיון בכוחות עצמי, כשאני בוכה וסובלת.

"למזלי, במיון קיבלו אותי מהר. בדק אותי מתמחה נחמד שאמר שחייבים לפתוח את התפרים. הוא קרא לרופאה בכירה, ואז, בלי להסביר או לאלחש, פתחו לי את התפרים. אלו היו כאבים היסטריים ממש. אני צורחת ובוכה, ואיש לא מסביר לי מה הולכים לעשות לי. רק אחרי שהרופאה סיימה את ההליך, היא נתנה לי זריקה של וולטרן ופחות כאב לי. ואז היא אמרה: 'אם הייתי יודעת שזה יעביר לך את הכאב, הייתי נותנת לך זריקה לפני'.

שרי: "הלידה שלי לא התקדמה. חיכינו וחיכינו, כשבינתיים אני מאוד כאובה. אמא שלי קראה לצוות, ואז הגיע רופא ובלי להציג את עצמו הניח כיסא ליד המיטה שלי, עמד עליו - ועם כל גופו קפץ לי על הבטן. אני לא יכולה לתאר כמה שזה היה כואב"

"אחרי כמה שעות התאוששתי. היא לא תפרה אותי מחדש, ואז המקום לא התאחה היטב וגרם לכאבים נוספים. עד היום יש לי לא מעט נזקים שכנראה נגרמו בלידה. רצפת אגן חלשה, כי הייתי 5-4 שעות בפתיחה מלאה ולא הגיעו אלי; פריצת דיסק מהשכיבה; והתפרים שלא התאחו. אני באמת מאמינה שכל אלו היו יכולים להימנע".

לא בכדי עברו שלוש שנים עד שחשבה על היריון נוסף, שהסתיים במקרה בלידת בזק בבית במארס 2022, לפני שהספיקה להגיע לבית החולים. "הלידה הזו היתה כמו תיקון בשבילי. מראש תכננתי להגיע לבילינסון בפתח תקווה, למחלקה ליולדות שעברו טראומה, אבל הלידה היתה מהירה ולא הספקתי להגיע לבית החולים.

"אני לא נגד אנשי צוות רפואי, אבל אני באמת מאמינה שאפשר לעשות היום את הדברים אחרת, ולהיות הרבה יותר קשובים ליולדת. נשים בימינו רוצות ללדת אחרת - ועם קצת עזרה והקשבה אנחנו יכולות לעשות את זה".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לכתבה: "משרד הבריאות מצפה מכלל הצוותים הרפואיים לנהוג במקצועיות וברגישות במטופלים.

"מתוך כך, אימצה המועצה הלאומית לרפואת נשים של משרד הבריאות את 'האמנה לבדיקה הגינקולוגית' - המלצות הרלוונטיות גם ליולדות, שפרסם האיגוד הישראלי למיילדות ולגינקולוגיה בשנה שעברה. באמנה נקבעים כללי התנהגות מכבדת, רגישה ומתחשבת בנשים הנבדקות ושיפור התקשורת עימן. כמו כן, האמנה קובעת כי יש לתת הסבר מקדים למטופלת על זכויותיה ועל התנהלות הבדיקה, לקבל את הסכמתה לביצועה, לספק אזהרה והרגעה לפני פעולות כואבות, הסבר על הממצאים בתום הבדיקה, ועוד.

"לצד זאת, האמנה כוללת מגוון דרכים להטמעת שיפור התקשורת בין המטופלות לצוותים הרפואיים במסגרות רבות, ובהן פקולטות לרפואה ושלבי התמחות שונים. זאת באמצעות הדרכות, מחקרים ייעודיים, בקרה, ועוד.כל תלונה שמתקבלת במשרד מטופלת בזמן אמת".

מהמרכז הרפואי תל אביב (איכילוב) נמסר: "אנו עושים את מרב המאמצים כדי לשתף כל מטופלת בקבלת החלטות, בשקיפות וברגישות, תוך מתן הסבר לאורך כל שלבי הלידה. נבהיר כי במקרה של אריאל לא נעשה שימוש בקריסטלר במהלך הלידה, וכל הפעולות נעשו כמקובל. עם זאת, אנו מצרים על חווייתה האישית, ולקחנו את הדברים לתשומת ליבנו".

תגובת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא): "על פי הרישומים שברשותנו מדובר במטופלת שקיבלה הסברים מפורטים לאורך כל הליך הלידה, אשר לווה בהתנגדות גורפת שלה לכל פעילות רפואית הכרחית להצלת העובר ולדאגה לשלומה. רק לקראת סיום הלידה הסכימה המטופלת להתערבות יילוד מכשירני, כאשר לא נותרה ברירה אחרת. אנו מצרים על כך שזו תחושתה האישית, אך מבדיקתנו התנהלות הצוות היתה ללא רבב ואפשרה לידה מוצלחת. אנו מאחלים בריאות ליולדת ולבתה. נדגיש כי המרכז הרפואי מגנה בכל תוקף אלימות מכל סוג כלפי המטופלים והמטופלות ו/או הצוותים המטפלים".

מביה"ח סורוקה נמסר: "אנו מצטערים על התחושות שמתארת האישה, מתייחסים בכובד ראש ובודקים כל פנייה שמתקבלת. בכל רגע ובכל מצב ביטחון היולדת וביטחון העובר עומדים בראש מעייני הצוות, שנענה לבקשותיה אם אינן מסכנות את ביטחונה. הצוות עושה כל שביכולתו כדי להעניק יחס אישי לכל יולדת, להסביר ולעדכן על כל שלב, ומעניק את הטיפול הרפואי המקצועי בהתאם למצבה הרפואי, כדי לאפשר חוויית לידה משמעותית וחיובית".

מביה"ח הדסה עין כרם נמסר: "המקרה המתואר בכתבה, שאירע לפני עשור, אינו עומד בקנה אחד עם רוח השירות והטיפול בהדסה, המקדשת את כבוד האדם באשר הוא.

"על כן צר לנו מאוד על התחושות שאותן מתארת היולדת. צוות מערך רפואת נשים בהדסה, כמו צוותי המחלקות האחרות, מכיר בזכותן של נשים לקבל החלטה עצמאית ואישית באשר לכל הליך, לרבות בעת לידה, ואף מעודד זאת, תוך שמירה על רגישות גבוהה והתחשבות של הצוות המטפל.
"יתרה מכך, לרשות היולדות בהדסה עומד מגוון של אפשרויות בחירה באשר למהלך הלידה, שיכוך כאב, עיבוד חוויית לידה, ואף הכנה מוקדמת וארוכה למי שמתמודדות עם סטרס או חרדה.

"מתוך אותה רגישות פועלת בהדסה אף מרפאה ייעודית עבור נשים העתידות ללדת, ואשר חוו קשיים לאורך חייהן, דוגמת פגיעה מינית או התמודדות רגשית קשה, שבה ניתן לקבל ליווי רגשי משמעותי כהכנה ללידה".

מהמרכז הרפואי שיבא נמסר: "אנו רואים חשיבות רבה בהענקת חוויית לידה מעצימה ובטוחה לאם והיילוד.

"בשיבא קיימים חדרי הלידה המצוידים בטכנולוגיות חדשניות, כדי לאפשר חוויית לידה ייחודית ונעימה באמצעות שימוש במולטימדיה, מיינדפולנס ועוד.

"אנו עושים את כל המאמצים על מנת לאפשר ליולדת ללדת בדרך שבה היא בוחרת, עם כמה שפחות התערבויות ובהתאם למצב הרפואי, כאשר שמירה על בטיחות האם והיילוד עומדת לנגד עינינו בראש ובראשונה. כך היה גם במקרה זה".

batchene@gmail.com