כשנפגשנו ברומא של שנות ה־90, לקלאודיה היה ברור שיום אחד היא תהיה סופרת, אולי אפילו תקים הוצאה לאור משלה. אבל אז קרה לה אסון, כמו שהיא אומרת. היא פגשה את ג'יג'י, בן למשפחה מפוצצת בכסף, וטבעה בתוך הארנק שלו. מאז, חיים שלמים היא לא מוצאת את הרעב. קוראת ספרים של אחרים, ומדי פעם מתמסרת לאיזו בעיטת מחשבה על הספר שעוד תכתוב.
עכשיו היא בעניין של "ספר אוכל מהמתים", ככה היא קוראת לו בינתיים. את הרעיון קיבלה מחשבונות אוכל היסטוריים באינסטגרם, כאלה המפיחים חיים במנות שנעלמו בזמן. שם נתקלה בחלה אפויה בצורת סולם שיהודי איטליה היו אופים לשבועות. היא התקשרה, כי רצתה שאספר לה עוד. קבענו לדבר כשתחזור מחופשה במרוקו.
רצו אלוהי החלות והסמלים, ושבוע אחרי השיחה עם קלאודיה הגיע אלי הצילום של חלת הר סיני, היא לחם שבעת הרקיעים. חלה לתפארת יהדות ספרד שנולדה בחצי האי האיברי, שאחרי הגירוש הפכה מזוהה עם יהדות סלוניקי, ושנעלמה יחד איתה אחרי מלחמת העולם השנייה.
חלה מורכבת, מפוארת, שסביר להניח שבעוד חודש מהיום תדחוק את מקומה של חלת המפתח, שכבר חמש שנים חורכת את הרשתות בארץ ובעולם. היא מצטלמת נהדר, ואין טובה ממנה להמחיש יכולות שיראו לכולם למי יש את היד הכי שווה בפיד.
מלאכת ההרכבה מתחילה בכדור בצק המסמל את הר סיני, שאותו מקיפים בשבע טבעות בצק שאותן מעטרים סמלים קטנטנים, כן, גם הם מבצק, וכולם בהשראת מעמד הר סיני והניסים שידעו בני ישראל במדבר: לוחות הברית, נחש, באר מרים, סולם, ציפור, כף יד או דג.
לחזרתה לחיים של חלת הר סיני אחראית פגישה שהתקיימה לפני שנה וחצי בין לי גיל, מנהלת התוכן של "Foodish", אגף הקולינריה של "אנו - מוזיאון העם היהודי", לבין חוקרות האוכל ד"ר טובה דיקשטיין וד"ר סוזן ויינגרטן. בין שאר הנושאים שעלו שם הזכירו השתיים את קיומה של החלה הנעלמת, וגיל נדלקה ויצאה לחפש עקבות בבצק. ליקטה פירורי מידע בין מאמרים וספרים, רובם של חוקרים הפועלים בארה"ב.
"הריקוד היה בשבילי סוג של בריחה, כי בחרתי לבטא את עצמי דרך הגוף ולסתום את הפה. זה לא מאוד רחוק מאיך שהאינסטגרם שלי נראה - ידיים, מוזיקה וקליעות. אני אוהב את היכולת שלי להסתכל על המצלמה, לבחור ולחקור את התנועות"
במאמר מקיף שפרסמה באתר של "Foodish", גיל כותבת שאף על פי שאין תיעוד כתוב למקור של חלת הר סיני, כל החוקרים יודעים לספר שבתקופת תור הזהב בחצי האי האיברי, הופיע מאפה שבו שבע טבעות בצק, שנאפה לכבוד חג השבועות. לפי חלק מהמקורות, שבע הטבעות מסמלות את שבעת רקיעי שמיים. אחרים מייחסים אותן לשבעת השבועות שבין פסח לשבועות, או לשבעת הימים שבהם נאסרת אכילת חמץ.
לפי חלק מהמקורות, החלה היתה מונחת על שולחן האוכל כקישוט בזמן ארוחת החג, אבל נאכלה רק בשעות הקטנות של הלילה, כדי לחזק את הגוף בזמן תיקון ליל שבועות. אפשר רק לדמיין את הריבים שהלכו בין ילדי הבית, מי יאכל את הנחש ומי את הציפור. לסולם, שממלא תפקיד מרכזי בקונסטרוקציה, מופיעות כמה פרשנויות: חלק רואים בו את סולם יעקב, אחרים את הסולם שעליו טיפס משה רבנו לפסגת הר סיני, ויש מי שרואים בו את הביטוי לעלייה הרוחנית לקראת מתן תורה, או את ירידת האל אל ההר.
"אף על פי שנסיבות הולדתה של חלת הר סיני לא תוארו בכתב", כותבת גיל, "סביר להניח שכמו חלות אחרות לשבועות, היא נוצרה כזכר לקורבן 'שתי הלחם', קורבן מיוחד שנהגו להקריב בבית המקדש בשבועות, המכונה בספר שמות 'חג בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים'. לבית המקדש הובאו שתי כיכרות לחם, שהיו הראשונות שנאפו מהחיטה הראשונה שנקצרה באותה שנה. עם חורבן בית המקדש בירושלים, שבועות קיבל דגש שונה. לוח השנה החקלאי, שהיה פחות רלוונטי בתפוצות, נדחק הצידה, ואת מרכז הבמה תפס מתן התורה".
מכל החלות והמאפים שמתוארים במאמר, הכי מגרה הוא התיאור של גרסה מיוחדת של הפוגאס, לחם שטוח שמקורו בדרום צרפת, שעוצב בצורת סולם ועוטר בדובדבנים מסוכרים או בקליפות תפוז. בדמיון שלי אני אוכלת את שניהם ביחד, גם את התפוז וגם את הדובדבן.
"זיהה בי את הדרך"
חוקרת האוכל קלאודיה רודן חוגגת את שבועות אחרת. חלות בצורת סולם או יד היא משייכת לסעודה המפסקת שלפני יום כיפור. "הסולם מסמל שעלינו להתעלות והיעד שנתן לשנה טובה".
"אני מתחבר לחלה הזו", אומר עידן חבסוב, הוא "חלה פרינס" - נסיך החלות, שעליו הוטלה המשימה להפיץ לעולם את דבר שובה של חלת הר סיני. הוא בדיוק חזר מסיבוב הופעות בארה"ב כשנפגשנו בדירה שלו בחריש. לפחות חמש פעמים בשנה הוא יוצא לטורים כאלה בעולם, ונדמה שהתפקיד של קירות הבית הוא בעיקר לתת לו שקט. יש משהו כמעט נזירי במרחב, שבו הקירות חפים מתמונות והרהיטים שומרים על שקט בצבעים ובעיצוב.
מול אולמות מלאים הוא מדגים את מלאכת הקליעה, עורך הפרשות חלה, מספר לקהל את סיפור חייו שכלום בו לא מובן מאליו. "ביונסה של החלות", כתבו עליו פעם, אולי בגלל החשמל הזה שהוא מביא איתו לחדר. מדבר במין פתיחות וקצב שעושים חשק להקשיב לו גם כשהוא מסביר איך טובלים את הבצק בשומשום. בתנועות הגוף שלו אצורות 11 שנים שבהן הקדיש עצמו לריקוד. פנים חזקות, גוף עדין, כיפה שכבר חצי שנה לא יורדת לו מהראש, לבנה או ורודה שלכבודה למד לסרוג. תליון אמייל עם דגל ישראל על החזה, קעקועים כותבים את העור, מסמלי קבלה ועד לחלה אחת שקעקע באזור הצלעות.
560 אלף עוקבים יש לחשבון האינסטגרם שלו, והוא עונה לכל הפניות. "זו הרבה עבודה", הוא אומר, "אבל הקהל הוא הדבר הכי יקר שיש לי. הם סומכים עלי, ואני מרגיש אותם. זה נכס גדול. הם חלק מהמסע שלי, ובזכותם אני מדייק את עצמי והם נהנים יותר".
חשבון האינסטגרם שלו גם חף משת"פים. הצעות הוא מקבל בלי סוף, אבל הוא מרגיש שזה לא הייעוד שלו. לא קמח, לא מיקסר, כלום הוא לא מוכר. רק הוא והחלות. סרטוני הדרכה לקליעה, עיצובים חדשים, פה ושם איזה תצלום ממגזין שהקדיש לו שער, או סרטון מתוכנית אירוח. פריימים סימטריים שבמרכזם כפות ידיים רוקדות, וכלום במגע שלהן עם הבצק לא יודע לספר שעד לפני שמונה שנים הוא לא ידע איך מפעילים תנור. הצילומים, העריכה, את הכל הוא עושה לבד, ותודה לארבע שנות לימודי אנימציה בקמרה אובסקורה.
כוכב חלות שנולד כי הוא מצא בהן מפגש בין רוח לחומר, דרך לגעת באנשים, "לקרב לבבות", כמו שהוא אומר, לחבר בין אנשים כמו גלילי החלה שנקלעים זה בזה, מתחברים לאחד שלם. כמו כל החלקים שמרכיבים אותו, איש בלתי צפוי, שאוהב את הקוטביות שבו.
באוקטובר השנה ימלאו לו 40. הוא נולד וגדל בחולון, הבכור מבין שני בנים לאב נהג מונית ולאם עקרת בית. האיש שמתפרנס מדיבור מול קהל היה ילד מגמגם, שפחד להתחיל משפט כי לא ידע איך יסיים. כל הילדים צחקו עליו "חוץ מאלון קולן ומתום אלמגור", הוא מחייך, ובעיניים שלו, שרואות כל כך הרבה הצלחה בשנים האחרונות, מתיישבות רכות ואסירות תודה. הוא לא בקשר איתם, אבל אם הם קוראים אותנו עכשיו, שיידעו שפעם הם נתנו לו מתנה שעד היום הוא הולך איתה. ושתדע גם המורה שאמרה לו "אל תדאג, אתה תהיה מסוגל לעשות כל מה שתרצה, כל עוד אין בזה דיבור".
כשאני שואלת אם בהופעות מול קהל אין תמיד איזה פחד ברקע שפתאום הוא ייתקע, חבסוב אומר שהוא מתחיל את ההופעות שלו בזה שהיה ילד מגמגם, ומוסיף: "כבן אדם מבוגר, עם אוצר מילים יותר גדול, אני יודע לבחור מילים שאני לא מגמגם בהן. יש אותיות ספציפיות, כמו ל', למשל, שאני מעדיף לעקוף. מה גם שבדרך כלל אני מרצה באנגלית, שבה אני לא מגמגם. אולי כי יש בה משהו יותר עגול".
בגיל 12 הוא הלך לרקוד. ארבע שנים הוא רקד סטפס, ואז בבית הספר לבלט ישראלי. "הריקוד היה בשבילי סוג של בריחה מהכל, כי בסופו של דבר בחרתי להיות רקדן, לבטא את עצמי דרך הגוף ולסתום את הפה. אגב, זה לא מאוד רחוק מאיך שהאינסטגרם שלי נראה - ידיים, מוזיקה וקליעות. אני אוהב את היכולת שלי להסתכל על המצלמה, לבחור ולחקור את התנועות".
מהארון הוא יצא בגיל 16. זה היה בפורים. הוא חזר הביתה עם שלי, חברה שעד היום הוא בקשר איתה, היא מחופשת לברבי הוא לקן, ומולם אמא שלו עומדת ובוכה בסלון. "לא הבנתי מה קורה, ואמא ביקשה שאבוא איתה לחדר", הוא אומר. "היא אמרה לי 'שמעתי עליך שאתה ככה וככה', ואני הכחשתי. לא היה לי אומץ. ואז שלי נכנסה לחדר, ואמרה לאמא שלי 'מיכל, זה נכון'.
"היא הוציאה אותי מהארון מול אמא שלי. לקח לי זמן להבין איזו טובה היא עשתה לי. בהתחלה ההורים ניסו לקחת אותי לאיזה טיפול, אבל אחרי הפגישה הראשונה הם הבינו שזה בשבילם יותר ממה שזה בשבילי. אחרי חודשיים הם פגשו את החבר שלי", הוא מסכם, ואני אומרת משהו על זה שהוא בר־מזל שלא נידון לשנים של הסתרה בחושך.
"ברוך השם, נכון. אני אסיר תודה בכל יום ובכל שנייה, וההורים שלי באמת מדהימים. אבא הגיע ממשפחה בוכרית, דתית מאוד. הוא צדיק אמיתי, לא שופט בני אדם. נהג מונית שפוגש הרבה אנשים. הוא היה מנסה להכיר לי כל מיני בנים שהיו עולים למונית ומצאו חן בעיניו. הוא תמיד רצה שנבוא איתו לבית הכנסת, שנשים כיפה בקידוש בשישי, ואני הייתי מגלגל עיניים. לא הרגשתי בנוח בתוך כל זה.
בסדנאות, חבסוב מדלג על שלב הכנת הבצק. "זה לא הסיפור שלי. אני לא רוצה שיתלכלכו. הקהל נכנס ישר לשלב העשייה. לחיתוך, לקליעה. אני מדגים ומספר להם עלי, משלב נשימות וקצת מדיטציה, רואה איך הם לומדים להקשיב לחלה"
"כשהיינו הולכים לבית הכנסת, הייתי עולה לשבת ליד אמא בעזרת הנשים. שם הרגשתי יותר בנוח. משהו באנרגיה הגברית למטה לא הסתדר לי. יום אחד אני זוכר ששאלתי אותו 'אתה חושב שפעם אחזור בתשובה?', והוא הסתכל עלי ואמר 'אתה לא צריך לחזור בתשובה, אתה כבר עשית תשובה'. כבר אז הוא זיהה בי את הדרך. הוא ראה את זה".
"להתחבר ליהדות בברלין"
בגיל 23 הגוף אמר לו חלאס, והוא עזב את הריקוד ופסע לתוך לימודי האנימציה. משם, כשהוא מאוהב ברוח היצירה של ברלין, הוא נסע לממש את עצמו בעיר ב־2014 כאמן וידאו. שבע שנים הוא חי שם עד שחזר לארץ, וקיבל מהעיר אינספור מתנות. הראשונה היתה דיכאון חורף שהוביל אותו לתרגול מדיטציה. "של אושו", הוא מחדד, "התשובות אצלי הן תמיד בגוף. אני מתחיל לזוז, ואז מרגיש דברים. גם רעיונות צפים לי. וזה עזר, אחרי 21 יום הייתי בן אדם שונה לגמרי. פתאום התחלתי להיכנס פנימה, להסתכל, למצוא תשובות בפנים. פשוט מצאתי שם שלווה".
מהר מאוד הוא הפך למדריך, והחל להנחות מדיטציות של 50 איש, כלומר לעמוד מול קהל בלי לגמגם. "בברלין הבנתי שזה הייעוד שלי, לדבר. לחקור את האזורים שלא נוח לי בהם. להיות רחוק מההורים, מאמא ומאבא שתומכים כל הזמן. לחיות לבד, להיות לבד מול ביורוקרטיה. אני אסיר תודה על הדרך הזו".
ברלין, שאליה הוא הגיע משוחרר מכבלי הכשרות והכי רחוק ממסורת, קירבה אותו אל אלוהים. "דווקא שם, רחוק מהחיים היהודיים, היה לי הרבה יותר קל להתחבר ליהדות. בפעם הראשונה הרגשתי שלא שופטים אותי. אם זה ללכת לארוחות שישי בקהילות היהודיות שם, לשבת בשולחן שבת בו כולם גברים", הוא אומר, ואנחנו מקוננים על הקוצים שהצמיחה היהדות בארץ. על אי־קבלת האחר, לא משנה מה הופך אותו לכזה.
"זו יהדות שהיא לא מילימטר ממה שהוא רוצה שנהיה", חבסוב אומר ומסמן עם הראש למעלה. "כל כך חשוב לשמור על לשון נקייה, טובה וחיובית, כי למילים ולפה שלנו יש הרבה כוח. זה אחד התיקונים שהיהדות פה צריכה לעבור", הוא ממשיך, ולנגד עיניי מתחלף הנסיך בגורו. "התיקון האמיתי זה שכל אחד יעשה את התיקון עם עצמו. אנחנו כל הזמן מנסים לתקן את הבחוץ, אבל צריכים לרגע לעצור הכל, לעצום עיניים ולחשוב 'איך ומה אני מתקן בעצמי'. עם המציאות המטורפת שאנחנו נמצאים בה, זה אתגר".
ברלין גם נתנה לו אהבה גדולה. יאן, קראו לו. שנתיים הם היו נשואים, עד שההבדלים ביניהם לא יכלו למעשה הקליעה הזה. ברלין היא גם שנתנה לו את החלות. הוא היה יושב לשולחן שישי, והוא, שבדרך כלל לא עושה עניין מאוכל, לא הבין איך אפשר לטבול בשקשוקה לחם שהוא לא חלה, והרגיש שהחומוס יתום בלעדיה.
ב־2017 הוא החליט לעשות מעשה, ואפה את החלה הראשונה שלו. הכי פשוטה שיש, חפה מקליעות או מדבר קישוט אחר. אבל כשפתח את התנור והריח יצא, הוא הרגיש שהוא מתאהב. שלוש שנים אפה חלות, למד לקלוע, הרגיש איך משהו בבצק בוחר אותו.
ואז, תחת השם "חלה פרינס", הוא פתח חשבון אינסטגרם. "עשיתי את זה בעיקר בשביל עצמי, שאזכור מהלכים וכיווני תנועות, כי סרטונים ברשת לא היו מספיק ברורים עבורי. לא ממש הצלחתי ללמוד מהם. בגלל זה, עד היום בסרטוני ההדרכה שלי אני מסמן עם האצבע את כיווני הקליעה".
בקורונה החשבון הזה הפך לטירוף. הטלוויזיה הגרמנית הזמינה אותו להתארח, והכל התחיל לרוץ. "זה לא שתכננתי את זה, אבל כשזה קרה ידעתי לזהות את זה ואת הפוטנציאל של זה", הוא אומר ולוגם מיץ תפוזים.
על האי במטבח שעיקר ייעודו הוא אפייה, ערימת רישומי ארכיטקטורה של חלות, חיצים ומידות. ניירות אפייה שעוד מוטבעת בהם חותמת החלות ששכבו עליהם בתנור. לבבות, מפתחות, מגן דוד וחי.
הוא לא איש של אוכל, אף פעם לא היה. גם החיבור שלו לעולם האפייה לא מגיע משם. כל החלות שהוא אופה מבוססות על אותו הבצק, שבו כמעט כלום לא השתנה מאז תחילת הדרך. רק שמן זית מחליף את שמן הקנולה, ועכשיו הוא שוקל אם להחליף את הסוכר בדבש, כי זה "יותר נכון אנרגטית".
"כשהיינו הולכים לבית הכנסת, הייתי עולה לשבת ליד אמא בעזרת הנשים. שם הרגשתי יותר בנוח. יום אחד שאלתי את אבא 'אתה חושב שפעם אחזור בתשובה?', והוא הסתכל עלי ואמר 'אתה לא צריך לחזור בתשובה, אתה כבר עשית תשובה'"
בחדר אחר המולת ציוד צילום, ועוד חלל מיועד לתרגול מדיטציה וריברסינג - טכניקת הנשימה המעגלית. פעם, כשעוד היה לו זמן, הוא הדריך אנשים. בהתחלה בברלין, ואחר כך בארץ. עכשיו, בטרפת העשייה שלו, הוא כבר כמעט לא מגיע לזה.
ואז הוא לוקח אותי לאוסף ההרמס שלו. איזו בחירת בשמים, איזה טעם יושב בנחיריים של האיש הזה, שמספיקה חצי שעה במחיצתו כדי לדעת שתבלינים, למשל, מרגשים אותו הרבה פחות.
בסדנאות הוא מדלג על שלב הכנת הבצק. "זה לא הסיפור שלי. אני לא רוצה שיתלכלכו. אני מכין את הבצק, והקהל נכנס ישר לשלב העשייה. לחיתוך, לקליעה. אני מדגים ומספר להם עלי, משלב נשימות וקצת מדיטציה, רואה איך הם לומדים להקשיב לחלה".
אהבה, שלום וצדק
נעם בן יוסף, עורכת הספר "לחם בקרב דתות ועדות בארץ", מספרת כי ניתן להצביע על כמה גרסאות למנהג קליעת החלה בגרמניה. האחת קושרת אותה לפולחן לאלת הפוריות והצמחים הגרמנית ברכתה (Berchta), שלה היו מעניקים לחמים קלועים, או את צמותיהן של הנשים, משום שבדמותה העממית היא מופיעה כמכשפה פרועת שיער ובעלת כוחות.
יש הרואים במילה העברית "ברכה" את המקור לשם החלות על פי יהודי אירופה - "בארכעס" או "בערקעס". גרסה נוספת קושרת את אפיית החלה להנצחת צמתן הזהובה של כלות ביום חופתן. גם בקרב האמונה העממית היהודית, מנהג הקליעה בא כדי לבלבל את פי האריה, הוא שמו של השטן בפי הנמנעים מלקרוא בשמו המפורש.
חוקרת האוכל קלאודיה רודן כותבת ב"ספר הבישול היהודי מזרח ומערב": "חלות קלועות העשויות משלושה, מארבעה ואף משישה גלילים הן השכיחות ביותר, ומאחר שהן נראות כמו זרועות שלובות, הן מסמלות אהבה. מקלעת של שלושה גלילים מסמלת אמת, שלום וצדק". לרגע אפשר לחשוב שחבסוב הוא שכתב את המילים. הוא, שבראשית הימים ניסח את המשמעות של מעשה הקליעה.
"אפילו שלא הכרתי אותה קודם, אני מרגיש קרבה לחלת הר סיני", הוא אומר לי לקראת פרידה.
"בגלל שחלת הר סיני מדברת על הקבלה ושבעת הרקיעים, בגלל החיבור הזה בין חומר לרוח, בגלל שהסיפור של הר סיני הוא כל כך משמעותי, הוא כשלעצמו מסמל את מעמד הר סיני. החיבור המושלם. זה פוגש אותי במקום של האמונה שמתחזקת בזה. אני מרגיש שזה חיזוק השליחות והמסר שלי".
ב־25 במאי תתקיים במוזיאון "אנו" סדנה בת שעתיים שאותה יעביר נסיך החלות למשפחות, שבה הורים וילדים ילמדו איך להכין את חלת הר סיני. "אני מתרגש מזה", הוא אומר. "אני כל כך אוהב את העבודה מול ילדים. זה לא קורה מספיק, אבל עכשיו אני עובד על ספר ילדים שיהיו בו סיפורים, ותהיה בו חלה, ויהיה חיבור ביניהם".