זו היתה תשובה ממש מהירה. עוד בקושי הספקתי להעלות את השאלה, וכבר קיבלתי לה תשובה די טובה. מפתיעה ועגומה, אמנם, אבל די טובה ואפילו אופטימית.
נתחיל מהתשובה. זה קרה במוצאי השבת האחרונה, ואני מצאתי את עצמי מתעניין בגמר האירוויזיון. נכון שהתחרות ואופייה הם לא בדיוק כוס הבורשט שלי, אבל חיבה יתרה נודעת מכיווני לאירוויזיון כבר שנים ארוכות. מאז שהייתי ילד, כשהתחרות הזו היתה הרבה פחות צבעונית ורעשנית וקווירית, היינו חוטאים בחדווה בצעידה אל השכנים שהיתה להם טלוויזיה, כדי לראות את השירים.
כבר סיפרתי כמה פעמים שאני זוכר היטב חוויות דוגמת רגעי ההתרגשות מהשנים שבהן ישראל העפילה גבוה באירוויזיון, את הרגע ההוא שבו חברי ישי לפידות כמעט נסע לייצג אותנו עם להקת אוף שימחעס, וגם סתם כך שירי אירוויזיון רבים, הם וסיפוריהם - שלא לדבר על כך שהשיר האהוב עלי בעולם הוא "ווטרלו" של אבבא מאירוויזיון 1974.
אבל במוצאי השבת זה לא היה זה. זה היה לגמרי יובל רפאל ו"מים רבים לא יכבו את האהבה". דבקתי בכל רסיס של שמאלץ ולאומיות וציונות ואהבת ישראל. הייתי כל־כולי בפנים. בתוך. מתפלל להצלחה, מלא עד אפס מקום שנאה למבקרים ולמתנגדים ומבין את גודל השעה.
כל מה שכואב ומשפיל וקורע לב בשנה ושבעת החודשים האחרונים, התאחד לכדי ציפייה ודבקות עצומות. כששיר מספר 4 הושמע, ויובל רפאל הנפלאה הכריזה בדמעות "עם ישראל חי!", נטלתי את המכשיר וכתבתי בעמודיי ברשת כדברים האלה: "עולם שלא מעניק את המקום הראשון לזמרת שהסתתרה במיגונית ושמה את עצמה מתה כדי להינצל - הוא עולם עלוב ורקוב שאין לו זכות קיום".
את האמת אומר: לא נרשמו כינוסים בהולים של קבינטים באירופה ובעולם כולו בעקבות פרסום הציוץ הזה. זה לא שהאפס הבריטי מה־BBC, המגיש שאשכרה דילג על פרט הביוגרפיה הזה של יובל כשהציג את שירה לפני הצופים, עצר את השידור, תפס את ראשו בין ידיו ואמר: רגע, רגע. הקובי הזה פקח את עיניי בציוץ שלו, ואני רוצה לחשב מסלול מחדש ולחשוב טוב־טוב על מה שאמרתי. אבל בכל זאת, הרגשתי היטב את התחושה הזאת, וממש התכוונתי בתוך תוכי לכל מילה.
מחשבת כפירה שחולפת בי שלוש פעמים בשבוע: אין שום קשר בין מה שכתוב בעיתון על מה שקרה ברחוב - לבין מה שקרה ברחוב. המסננות כל כך דקות ומתוחכמות, והפלטור כל כך מפותח, ששום דבר לא עובר כמו שהוא. ממש שום דבר
נעטפתי תום ואהבת אדם, ואמונה באיזה יצר בסיסי טוב שיש למאזין רנדומלי במדריד או ברוטרדאם או בליברפול, ואפילו במאלמו. זה באמת היה, אובייקטיבית, השיר הכי טוב בתחרות, והזמרת ששרה אותו ניצלה מטבח אכזרי ושכבה מתחת לגופות כדי שיחשבו שהיא מתה. נו - מה עוד אתם רוצים בשביל הדוז פואה, נבלות? שהיא באמת תמות? אז היא לא היתה יכולה לשיר!
כך חשבתי והאמנתי, ודילגתי על הרבה קשקושים צבעוניים בלתי נסבלים, והמתנתי במתח לתוצאות. התוצאות של צוותי השיפוט היו, כזכור לכם, התרסקות אחת גדולה. חוץ מקרן אור אזרית שחיממה את הלב, ושגרמה לי לסלוח לעם המוזר הזה על חורי הענק בכביש שבין באקו לקיובה ועל תמונות הענק של הנשיא ואביו שמרוחות שם בכל פינה - הכל היה חשוך ורע ומייאש כל כך.
אני אומר שוב את האמת: במקרה קיצוני כזה, כמו הסיפור האישי של יובל רפאל, אני לא מצפה לשום אובייקטיביות. גם אם כל הנודניקים האלה חשבו שהשיר איום ונורא - אני באמת ובתמים מצפה לדוז פואה גורף מקיר לקיר. כל הקופה ליובל.
ובשלב העצוב הזה נרדמתי. כי עם כל הכבוד לאירוויזיון ולגאווה הישראלית ול"גאון יעקב" - צריך לישון, יעקב. וכמה אפשר לחכות לעוד ביצוע ועוד ביצוע? והרי את מנת המרמור היהודי שלי כבר קיבלתי, וכך עצמתי את עיניי שונא ודואב ודי מיואש.
ב־4:30 התעוררתי. מיהרתי ליטול את המכשיר ולבדוק אם ישראל במקום ה־17 - או שמא הידרדרה לדיוטא תחתונה יותר, וכבר אי אפשר לתת אפילו אמון מינימלי באיש והעולם באמת־באמת כולו נגדנו והכל רע ומר. ואז - הו, ההפתעה! הו, הטירוף! אהדה לא נורמלית, חסרת תקדים וכמעט מוגזמת של קהל המצביעים. במספרים לא הגיוניים. אושר שאין לו סוף.
עוד שנים הרגעים האלה יילמדו. גם בסצנה הפרטנית של התחרות האירופית, וגם בעולם המוזיקלי בכלל. אבל האמת היא שהקונטרסט הזה בכלל לא קשור למוזיקה. הוא אפילו לא קשור לפוליטיקה. הוא קשור לתקשורת. הוא קשור למתווכי המציאות שעושים מלאכתם רעה מאוד על פני כל הגלובוס, בעקביות ובדייקנות. הוא שוב קשור לתיווך מאוד לא נכון של המציאות, הן בידי נציגי הציבור המצביעים והן בידי התקשורת והרשת. סיפרתם סיפור לא נכון, ידידיי.
נו, אז מה היתה השאלה, אתם שואלים. אני אפילו מתבייש להעלות אותה. היא התעוררה בי בל"ג בעומר. הלכתי להשתתף בתהלוכה של חב"ד בירושלים. שכונה חילונית, מרכז העיר. ילדים עם שלטים ודגלים, מעגל מתופפים, כרזות של מבצעי מצוות, פסוקים ושירים על רבי שמעון בר יוחאי. בשלב מסוים, כשהכרוז החל להציג את תיאטרון הבובות, השתעממתי והתכתבתי עם חבר שלי. מתברר שגם הוא השתתף באותם רגעים בתהלוכת ל"ג בעומר, בלב תל אביב. מה זה לב? לב־ליבו של הלבב. הצנטרום של הפיילה.
וברקע אני שומע ילד מכריז: "בכל! דור ודור! חייב! אדם! לראות! את עצמו! כאילו! הוא יצא! ממצרים!", וכל ילדי רחוב בזל והצפון הישן עונים באהבה ובהתלהבות. וכל ההורים שאיתם, שאת דעותיהם הפוליטיות ניתן לנחש על פי מפתח גיאוגרפי, ובטח יש להם גם ביקורת, שאיני מתווכח איתה כרגע, על הדתה ומרחב ציבורי - משתתפים ונהנים מכל שנייה.
כך בכיכר בזל בתל אביב, וכך באוסישקין בירושלים. בו־בזמן. והשאלה: מה לעזאזל? איך זה מסתדר? ולמה זה נראה לי מופלא כל כך? ואיפה בדיוק בשרשרת האינפורמציה טעיתי, או טעה מי שסיפק לי אותה? ומה, מה, מה?
כן, זו השאלה והתשובה - בבאזל ההיא. המקורית. באזל של הגויים. אני לא חושב שהקהל האירופי אוהב את ישראל, ואני יודע היטב מה קורה באוניברסיטאות ומה קורה בין האינטלקטואלים וכמה זה משפיע על האיש ברחוב. הכל ידוע. ובכל זאת - איזו התרסקות מפוארת של המתווכים. של התקשורת האידיוטית, שצבעה הכל בצבע ברור כל כך; של השופטים הנפוחים, שדימו שהם מייצגים את דעת קהלם ובעצם ניסו לחנך אותו, כרגיל; של הצייצנים והבלוגרים וכל שאר הנודניקים. זה היה כל כך ברור וחד, עד שזה היה תענוג ממש.
אני מרשה לעצמי לספק מחשבת כפירה שחולפת בי שלוש פעמים בשבוע, מפני שזכיתי ואני פוגש בכל שבוע הרבה מאוד ישראלים, מכל הסוגים ובאינספור סיטואציות, ואני יודע היטב, אבל מתקשה לעמוד מול האמת הזו: שאין שום קשר בין מה שכתוב בעיתון על מה שקרה ברחוב - לבין מה שקרה ברחוב. המסננות כל כך דקות ומתוחכמות, והפלטור כל כך מפותח, ששום דבר לא עובר כמו שהוא. ממש שום דבר.
והאמת? היא נמצאת שם בתווך, חבויה וסמויה. הבלגן גדול, אני לא אומר, והניכור עצום, ועוד נכונו לנו ימים מורכבים - אבל בסוף, כמו שהכריזה יובל רפאל, עם ישראל חי. איך אמר הילד מתהלוכת ל"ג בעומר? "ועמך! כולם! צדיקים!" דוז פואה, עם ישראל.