למקום קוראים לאצ'י. כפר דייגים מתוייר מאוד בצפון מערב קפריסין שבו שוכנת הלגונה הכחולה, אתר חובה לכל מבקר באי. כבר שנים שהוא קולט אליו בעונות הבילוי עשרות אלפי ישראלים, והחל מעוד שבועות ספורים תוכלו למצוא בו אוכל כשר, בית כנסת ומקווה וגם בית יהודי וישראלי חם. בית חב"ד חדש ומצוחצח.
השקנו והזנקנו אותו השבוע. אירוע קטן, מלא חזון והתרגשות שהיו בו את כל המרכיבים הדרושים לפתיחת לבבות: חב"ד, שליחות, הגשמה, מסירות נפש, יהדות ומה שתרצו. אבל מעבר לכל אלה, היה בו את היסוד החמקמק הזה שעומד בבסיס הרבה מתהליכים דומים ובכל פעם הוא מעורר כבוד וגם קצת קנאה: התמלאות. להלן הפרטים.
קוראים להם מנדי ואסתי ליפסקר, חברים טובים שלי. זוג די צעיר, שניהם עמוק בתוך קריירה. הוא עצמאי בתחום ההפקות והיא שכירה בכירה בשלטון המקומי. אתמקד בו כי עבדנו יחד. נפגשנו בשנים האחרונות, סביב ענף הפקת האירועים שבו הוא התפתח מאוד. מנדי הוא מהטיפוסים שאם עוברים עליהם יומיים מבלי שספרו לאחור והוסר איזה לוט, נורתה איזו אבן פינה או נבעטה בעיטת פתיחה – הם לא רגועים. מכור לאדרנלין, לחיי הבמה, לנצנוץ הזוהר של ספוטים וגרלנדות, לעסקים ולכיבושים - ומאוד מצליח.
אבל הוא חיפש משהו שימלא. בנאום שנשא היטיב להגדיר את זה. תיאר איך תמיד זה היה קיים אבל לאורך שנים, בגלל האינרציה, לא ידע להניח על זה את האצבע. אני חושב שכשאנשים מדברים על ריקנות ומלאות במובן הזה, הם לא מדברים במונחים פיזיקליים, אלא במונחים אלקטרוניים. מלאות במובן של סוללה מלאה. הצורך להתמלא הוא צורך להיטען, להיות מחובר למקור אנרגיה מתמיד כלשהו.
זה קורה אם אתה עושה מה שאתה רוצה לעשות, מה שאתה מאמין בו. הוא מספר שזה קרה לו אחרי 7 באוקטובר. מנדי ידידי הוא יוצא חיל הים, ובשבוע שאחרי האסון נקרא למילואים בעיצומה של שבת, וכשהוא נוהג במכונית לראשונה בחייו בשבת, תחת טראומת האירועים, הבין פתאום, כך הוא מספר, שלא חוזר יותר לקונטרול ולאוזנייה הגדולה ולספירה לאחור. זה נחמד וזה מדהים, אבל זאת סוללה ניידת, שנותנת רק עזרה ראשונה. הוא רוצה מטען קבוע שמחובר לקיר.
כשהסתבר שגם אסתי אשתו מרגישה אותו הדבר, מהרבה בחינות זה נהיה פתאום מאוד פשוט: הם יוצאים לשליחות. חצי שנה חיפשו מקום, נעזרו בחברים ובקרובים, ראו ניסים ונפלאות, חשו שהם בדרך הנכונה ואז בום - בית חב"ד לאצ'י. אנו, משתתפי אירוע ההשקה הקטן, היינו בעננים. בחלל נחה אווירה משועשעת של "הנה אנחנו חונכים את היעד הבא שלנו לנסיעה ולחופשה". מנדי ואסתי הם אנשי רעים להתרועע, שחוץ מזה שהם יודעים לפתוח ספר ולפתוח בית חב"ד הם יודעים גם לפתוח שולחן. האמת שכבר עתה אני יכול להתחייב שחוץ מזה שזה הולך להיות אחד מבתי חב"ד הפעילים בעולם ואחד המתוקים שבהם, הוא הולך להיות, ללא ספק, אחד הטעימים שבכולם, ואני בהחלט מתכוון לדגום את הנושא בעתיד יותר מפעם אחת. ראו הוזהרתם. לכן גם טרחתי לתרום סכום נחמד למאמץ ההקמה. לא כמו נדיבים אחרים שהיו שם ובאמת הרימו תרומות מכל הלב, אבל אנחנו באמת נתנו ככל יכולתנו ושיהיה לזוג המתוק הזה בהצלחה. עוד תשמעו עליהם.
היכולת הזו להחליף חיים באמצע החיים היא משהו שמהלך עליי קסם ומעורר בי קנאה גדולה. זה לא המעשה, כמו היכולת לעשות אותו. ההבנה של אנשים, צעירים כמבוגרים, שחיים קבועים וידועים מראש שחוזרים על עצמם וחסרים תשוקה שיש עימה סיפוק מטעין הם איוולת וטמטום. ההבנה הזו היא נצנוץ של הארה. ואם הם גם מצליחים לעשות איתו משהו, זהו בכלל ניצחון.
כבר שנים שיש לי בסביבתי הקרובה דוגמא טובה לעניין הזה: אחותי הקטנה והאהובה לאה, שהיא גם אחותי וגם אחות במקצועה ובכך, חוץ מזה שהעניקה לי את משחק המילים המטומטם הזה, שכבר שנים איני נרגע ממנו, היא גם מקור השראה רב וגדול עבורי וכנראה גם עבור אחרים. אישה צעירה, עם קריירה אמיתית בתחום העסקי ותואר שעמלה עליו קשות, עוזבת את הכל לטובת לימודי אחיות ועיסוק כאחות אונקולוגית, מפני שזה מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שהיא אוהבת לעשות.
השבוע חל יום האחות הבינלאומי, ולפני זמן מה גם חגגנו לה יום הולדת 40, אז אני גאה לצטט שורה ענוגה מתוך השיר שכתבתי לה שאותו הקריאו כולם ותופפו לפי הקצב. משוררים רבים כבר כתבו לאחות ועל אחות, החל מאחות קטנה דרך מה שלומך אחות ושולי רנד ששר לאחותו על ימים טובים, אבל אף אחד, אני מאמין, לא היה כה ענוג וכה נוגע כמו בדברים שכתבתי אני לאחותי, כדלהלן:
אבל זאת כלת שמחה,
אחרי ליבה הלכה:
היא רצתה, תקשיבו, כן?
שק של שתן לרוקן,
לעדכן את הקרובים,
לחפש ורידים טובים,
לחטא עם קצת ספטל,
ולבדוק: האם חותל?
והסיפור הוא שכל זה באמת נכון. כך זה בדיוק. לא תואר למלאכה הזו ולא הדר לה. זה באמת אך ורק היסוד הנפשי שיש באדם ויוצר לו את הדחף לסייע לאדם אחר. וברגע שהאדם מזהה בקרבו את היצר הזה, זה הופך להיות הדבר שלו; ואם יש בו את האומץ לקחת את זה בשתי ידיים ופשוט לעשות את המעבר, אני חושב שהוא אדם מאושר. עוד לפני שעטה את כפפת הטיפול. עוד לפני שהחל יום עבודתו הראשון.
והאמת היא שגם השינוי כשלעצמו יש בו את חשמל ההתחדשות, את הקסם הוויטאלי של פריצת הכלוב והיציאה אל המרחב. אני נוטה לשנות את המנח של שולחן העבודה הקטן שבחדרי פעם בכמה זמן. תצחקו עליי, אבל זה עושה לי משהו. תודה לאל, יש לי עבודה מאוד מגוונת ואיני נופל בקטגוריות שאני מבקר כאן, אבל כשאני קורא בעיתון על עמית/ה לעבודה בתקשורת או בעולם האמנות שפתחו נגריה בשרון או מסעדה בגליל או צ'ולנטיה בקרית ספר - אני רוצה ללכת ולהשתחוות אפים ארצה.
היכולת להיחלץ מכלוב הזהב המדומיין של תהילת התקשורת לטובת חיים טובים ומלאים היא פלא פלאים, וזה נכון לגבי כל עולמות השקר שבצידם תהילה והכרה ציבורית: אמנות, פוליטיקה, ספורט, דוגמנות
היכולת להיחלץ מכלוב הזהב המדומיין של תהילת התקשורת לטובת חיים טובים ומלאים היא פלא פלאים, וזה נכון לגבי כל עולמות השקר שבצידם תהילה והכרה ציבורית: אמנות, פוליטיקה, ספורט, דוגמנות ועוד. ברוב המקרים המציאות היא זו שדואגת לגיבורים האלה לשינוי, ואז זה קצת עגמומי. כשזה קורה ביוזמתם שלהם, זה עצום ואדיר. אין מילים לתאר.
נו, אז אתם באים לבקר בלאצ'י? חכו קצת, תנו להם להתארגן, תפסו טיסה ובואו. חוץ מכל הנכסים הרוחניים והגשמיים שתמצאו שם, תוכלו לשאוב גם השראה מאנשים שהלכו אחרי ליבם, מצאו מטען מהיר ופשוט התחברו אליו. האמת שגם אנחנו מתכננים לבקר שם בקרוב, ממתינים שלאחותי יהיו כמה ימי חופשה מהמשמרות. אולי ניפגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו