השבוע קרה דבר מרגש מאוד, חתמתי על חוזה עם הוצאת ספרים ותיקה ומכובדת ומאז אני לובשת ג׳קט קורדורוי, מעשנת מקטרת, וחושבת לפני שאני עונה. חחחחחחח לא, האמת שקיבלתי את ההודעה המשמחת בדיוק כשעשיתי לק ג׳ל. הנה דבר שבברור לא היה קורה למאיר שלו או לעמוס עוז. מאיר שלו ועמוס עוז גם בטוח קראו את כל הסופרים הרוסים המתים ואני נשברתי בעמוד הראשון של ״והיום איננו כלה״ (יותר כמו ״והספר איננו כלה״, אני צודקת או שאני צודקת?). והם בוודאי ובוודאי לא היו מבזבזים שעתיים בסלון יופי בעודם גוללים בטיקטוק עד לאבדון. כעת אני נשארת עם התהייה הבלתי נמנעת: עמוס עוז - האם אדום קלאסי או פרנץ׳?
בהיותי טיפוס שנמצא תמיד עם האצבע על הדופק, אני נכנסת בשעה טובה אל שוק הספרים הזה בדיוק כשהוא בשיא שלו: סופרים הם מובילי דעה, מכתיבי טרנדים, בעלי השפעה ובעיקר - חנוקים בכסף. פעילות הפנאי המרכזית של אנשים היא קריאת ספרים ולאחר מכן כתיבה עליהם בבלוגים שלהם בתפוז. בפינת התרבות בתכנית המצליחה ״ערב חדש״ נוהגים לראיין סופרים על ספריהם האחרונים.
אנשים נוהגים להגיב לי שאני ״צינית מדי״, אבל בגדול, אם יש משלח יד שבו מרוויחים פחות כסף מאשר במוזיקה, אתם תמיד יכולים לחפש אותי שם. למעשה, ההתלבטות הייתה בין ״מוזיקאית וסופרת״ לבין ״מוזיקאית ומנקת ארובות״.
והאמת שאני מתרגשת. מאוד מאוד. כי אם יש דבר אחד שאני לעולם לא אוכל להפסיק לעשות, זה כנראה לכתוב. להפסיק להופיע? חלום שלי ללכת לישון בתשע וחצי ולא לנעול יותר עקבים לעולם. להפסיק להקליט אלבומים? אין שום בעיה, ממילא כל אלבום עולה לי כמו אוטו חדש אחד או הרבה מאוד זוגות עקבים. להפסיק לשיר את השירים שלי? היי! אני במקור בכלל התכוונתי להיות הזמרת ליווי של יוני רכטר, אני לא לגמרי בטוחה מה השתבש בדרך. בכל מקרה, כל זה היה כדי להגיד, שאני לא יכולה להפסיק לכתוב.
אני נכנסת בשעה טובה אל שוק הספרים הזה בדיוק כשהוא בשיא שלו: סופרים הם מובילי דעה, מכתיבי טרנדים, בעלי השפעה ובעיקר - חנוקים בכסף
הבינה המלאכותית יכולה להחליף וכנראה תחליף אותי, אבל אני עדיין אמשיך להתעקש להשאיר פתקים על המקרר. גם אם זו לא היתה הפרנסה שלי - לכתוב שירים וטורים, עדיין הייתי מצייצת, מנסחת בדיחות מושקעות מדי בקבוצה של החברים, מכינה מצגות מטופשות לחופשה המשפחתית, שולחת עשרות הודעות לבן זוג במקום לגשת לחדר השני, ממציאה שירי ערש מוזרים לילד. זה נקרא גרפומניה וזו מחלה חשוכת מרפא.
מאז גיל 12 זה פחות או יותר הדבר היחיד שמעניין אותי: מה הופך רצף מילים למצחיק או מרגש או מעורר הזדהות? מה להגיד לאמא כדי שהיא תפסיק לכעוס עלי? מה הופך עלבון סתמי ליצירת מופת של אלימות מילולית? 33 שנה של תהיות כמו ״חריזה מושלמת, בעד ונגד״ (כנראה שבעד), ״מי כתב את ׳שיר של יום חולין׳?״ (רחל שפירא), ״איזו מילה נשמעת יותר עתיקה - מגניב או מדליק?״ (מדליק, אבל לדעתי היא תיכף עושה סיבוב שלם).
ואם במוזיקה נוהגים להפריע לי, בעיקר התופים, הפסנתר, הגיטרה, הבס, העיבוד של השיר, הלחן שלו וגם השירה שלי עצמי, הנה סוף סוף הזדמנות לכתוב בלי שאף אחד יגיד לי ״איה, נדמה לי ש־14 בתים זה יותר מדי לשיר אחד".
חתמתי על חוזה להוצאת ספר למבוגרים, שאתם קהל היעד שלו ולכן אני אפסיק לדבר עליו עכשיו כדי שלא יכעסו עלי מהעיתון וחוזה להוצאת ספר לילדים, שהילדים שלכם הם קהל היעד שלו ולכן אני אפסיק לדבר עליו עכשיו כדי שלא יכעסו עלי מהעיתון. הפעם הקודמת שבה התקשרתי עם שותף עסקי לטובת יצירה והפצה של אומנות ייתה כשהייתי בת 25 וזה עבד ממש מעולה לשני הצדדים עד שרבנו במשך שבע שנים בבתי משפט והלכתי לעשות חוק נגדו בכנסת.
טיפ ממני אליכם: אם במערכת היחסים שלכם יש תמיד עוד אדם בחדר שאחראי לרשום הכל לפרוטוקול - זה לא סימן טוב.
הבדלים מרכזיים בין החוזה הזה לחוזה ההוא:
משך תקופת החוזה: החוזה הזה הוא לספר אחד לילדים וספר אחד למבוגרים. על החוזה ההוא חתמתי כשהייתי בת 25, והוא היה אמור להסתיים כשאני אתחיל להגיד ״אהלן״ (להוסיף צירה מתחת ל-ל׳) בכניסה לחומוסיות. זו טעות נפוצה לחשוב שרציתי לצאת ממנו כי יום בהיר אחד גיליתי שהוא מאוד מאוד ארוך. מה שמעיד על כך שזו כנראה טעות נפוצה לחשוב שאני מטומטמת. מעליב, אבל אוקיי.
חלוקת הרווחים: חלק גדול מהסכסוך ההוא היה קשור בחלוקת הרווחים. אין רווחים, אין בעיה.
מעמד החתימה: אי אז בתקופת האבן, הייתי צריכה לחתום ידנית בהתחלה, בסוף ובראשי תיבות בכל עמוד. עכשיו חתמתי דיגיטלית, שזה לפתוח את הקובץ בטלפון, לקשקש משהו ולשלוח. מאוד לא חגיגי. חתמתי ואז חזרתי לקרוא הודעות בוואטסאפ הכיתתי מאמהות ש״פשוט מזועזעות״ מדברים שהם בבירור לא מזעזעים, ושכחתי מכל העניין. רק 45 דקות לאחר מכן נזכרתי שזה אכן קרה ושלחתי עשרות הודעות נרגשות לבן הזוג שהיה בחדר השני.
הבטחון העצמי שלי: כשחתמתי על החוזה ההוא הייתי ילדונת שחשבה שהיא לא מספיק טובה כדי להיות זמרת. וגם שמוזיקה זה לא מקצוע ושראוי שאני אלך לעשות משהו מועיל יותר עם הזמן שלי כמו למצוא תרופה לסרטן. לא משנה שנכשלתי בביולוגיה כי לא הגשתי ביוטופ. עשרים שנה לאחר מכן, ואני מתפרנסת כבר עשרים שנה מהמילים שאני כותבת. זה מספיק טוב? אני אף פעם לא יודעת, אבל רע זה לא יכול להיות. הנה, אפילו אתם הגעתם לשורה האחרונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו