"ההכרה שחלמנו עליה": הגורו של ריקודי העם על פרס ישראל - וההערה שקיבל מעפרה חזה באירוויזיון

שלמה ממן, הגורו של ריקודי העם, האיש שלימד רקדנים ומדריכים, הקים להקות והרים הרקדות ומופעי ענק, לא האמין כששר החינוך יואב קיש ביקש לשוחח איתו. "הוא אמר לי 'רציתי לבשר שזכית בפרס ישראל'", ממן נזכר בשיחה המרגשת.

"נעתקה נשימתי. רעדתי. תוך כדי שהוא דיבר, נזכרתי בחבורה שלנו, כמה שנים היא חיכתה לפרס הזה, שתהיה סוף־סוף מודעות והכרה בתחום שכל כך שייך לתרבות שלנו, הכי שורשי שיש. בכיתי, לא יכולתי לדבר, אני לא יודע מאיפה זה בא. אמרתי לו 'זה לא הפרס שלי, זה הפרס של כולנו, של המרקידים, היוצרים, הכוריאוגרפים, החבר'ה מלהקות המחול שכל חייהם נתנו את נשמתם וסוף־סוף זוכים להכרה. עשית דבר שבחיים אני ואחרים לא נשכח'. לא האמנתי שזה קורה: הילד הקטן משיכון א' בטבריה זוכה בכזה תואר. אין לך מושג מה עברתי בדרך".

הכוריאוגרף, חתן פרס ישראל בתחום תיאטרון, מחול ואופרה לשנת תשפ"ה, הוא אלמוני בשביל רבים ומנטור בשביל אחרים, אלה שבשבילם הורה וצעד תימני הם דרך חיים. אבל יותר מיוחד הוא סיפורו המרתק, שכולל קוצים וסלעים שהוא פינה בדרכו לפסגה.

ממן בן ה־71 הוא הבכור מבין תשעה. הוא נולד בטבריה לאמילי, שהגיעה מתוניסיה, וליעקב, שעלה ממרוקו ועבד ככלבויניק בקיבוץ גשר, הסמוך לכנרת. שלמה למד בבתי ספר דתיים וניסה להמשיך בישיבה תיכונית בחיפה, אבל הבהיר למשפחתו שזה לא בשבילו וחזר לתיכון ממלכתי בטבריה. שם, במתנ"ס, הוא החל ללמוד ריקודי עם בחוג של שלמה מרזן.

"אני זוכר שבישיבה התיכונית הכניסו ספר תורה, וראש הישיבה עמד לידי וראה אותי רוקד עם כולם", ממן מספר. "הוא אמר לי 'יהודי, תרקוד', ואמרתי לו שאני רוקד. הוא אמר 'לא, תרקוד הורה'. שאלתי את עצמי 'מה זה הורה?'. בטבריה הגעתי לחוג, למדתי הורה - והתאהבתי. הרגשתי שאני מרחף, שזה נוגע לי בנשמה. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיי, אבל ידעתי שאני רוצה להיות בתוך הדבר הזה".

בילי אליוט, הגרסה הטבריינית?
"משהו כזה".

עוד כתיכוניסט ממן יצא ללימודי הדרכת ריקודי עם בעפולה. משפחה קשת יום - אבל לו היתה ברורה המטרה: לקבל תעודה בסיום הקורס. "הגיע אלינו בחור שהיה מרקיד ומכר קלטות עם מוזיקה לריקודים", הוא מספר. "אמרתי לו 'תביא קלטת ואשלם בשבוע הבא'. הוא הסכים. שבוע לאחר מכן אמרתי לאבי שאני צריך כסף כדי לשלם על הקלטת. אבא שאל מאיפה הוא יביא כסף, ואמרתי לו שאני צריך ללימודים. הוא הסביר שאין. למחרת הוא העיר אותי כדי שאסע לקורס. אמרתי לו שאני לא נוסע בלי כסף, והוא אמר שילך לדודה שלי וייקח הלוואה. אני חושב על זה גם עכשיו ואומר איזה אגואיסט הייתי, מאיפה החוצפה כשלא היה לנו מה לאכול. הוא הביא לי כסף, ועד היום אני מתייסר בגלל זה".

ובסוף זכית בפרס ישראל.
"אבל הוא ואמי לא בחיים כדי לראות את זה".

"ניצלתי פעמיים"

את העבודה הראשונה שלו כמרקיד שלמה השיג בגן ילדים ביפו, שם עשה "התמחות", אם אפשר לקרוא לזה כך. "הגיע חג החנוכה", הוא נזכר. "היתה לי אקורדיוניסטית, והתחלתי ללמד את הילדים את 'אנו נושאים לפידים', תנועות ידיים ורגליים. לאקורדיוניסטית נפל האקורדיון. היא שאלה 'מה אתה עושה? הם ילדים. קח נרות ושיעשו רונדו, שילכו בתהלוכה'. אמרתי לה 'למדתי הדרכה בשביל תהלוכה? אני רוצה לעשות כוריאוגרפיה'. לא עבד. בסוף הלכנו על הרונדו, כמו שהיא הציעה בהתחלה. כבר אז הבנתי שצריך להתאים את הריקודים לגיל וליכולות. הכל למדתי על בשרי, לא היה מי שיכוון אותי".

הקריירה האמנותית של ממן נעצרה ב־1972, אז התגייס לצה"ל, לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, ופגש את קרבותיה המדממים של מלחמת יום כיפור. "איבדנו חברים, מלחמה קשה. אני ניצלתי בנס פעמיים", הוא מספר. "פעם אחת, בחושניה, עשינו אימון עם טנקים. נכנסתי לטהר בית, יריתי מהחלון - וירו עלי בטעות. זחלתי החוצה, וראיתי שכדור אחד פגע במימייה שלי והשני בקת הרובה. כדור אחר נכנס דרך החולצה ויצא מהצד השני, ואני - כלום, ללא שריטה. הגיע המ"מ ואמר 'אתה בסדר? תעלה על הזלדה'. חשבתי 'איזה אידיוט, עוד דקה הייתי מת', אבל התברר שהוא עשה בשכל והוציא אותי מהטראומה. בפעם אחרת, במיתלה, ישבנו לארוחה, ובסיומה הוצאתי גיטרה. חבר שאל מי בא לחמש איתו את הפוגז (מוקש; א"ל), ואף אחד לא התנדב. שאל 'ממן, אתה בא?' עניתי 'אני מנגן, קח מישהו אחר'. אחד החיילים התנדב, ושניהם נהרגו בפיצוץ".

אתה איש מאמין?
"מניח תפילין כל בוקר מגיל 13, אבל לא הולך עם כיפה".

כשהשתחרר, שלמה המשיך לגור בטבריה, אבל הבין שתל אביב והמרכז הם הכיוון, אם הוא רוצה להמשיך בקריירת הריקודים. "בחופשת השחרור הסתובבתי בתחנה המרכזית בתל אביב, ופגשתי את שלמה מרזן, שהדריך אותי בריקודי עם בשיכון א' בטבריה. הוא סיפר שבדיוק חזר מסדנה של להקת המחול 'ענבל', ונתן לי את הכתובת. הגעתי לסטודיו של הלהקה ברחוב יפת ביפו, ממש ליד אבולעפיה. פגשה אותי מישהי בחוץ ושאלה 'באת ללמוד?' אמרתי לה 'ללמוד? אני יודע הכל. מכיר את כל ריקודי העם'. נכנסתי לשיעור והתברר שהיא המדריכה, והבנתי שאין לי מושג.

"אחרי ארבעה מפגשים הגיעה לשם כלת פרס ישראל שרה לוי־תנאי, הכוריאוגרפית והמייסדת של להקת 'ענבל'. היא הסתכלה על כולם, הצביעה עלי ואמרה 'תבוא מחר ללהקה'. אמרו לה 'התבלבלת, הוא חדש פה'. הייתי בסך הכל מתלמד. היא התעקשה 'אני רוצה אותו'. למחרת הלכתי לחזרה של הלהקה, שהתכוננה להופעה בירושלים. אמרה לי שרה 'אני רוצה שתעלה לבמה מצד אחד, תלך לצידה השני עם משולש ומסמר, תעשה גלינג־גלינג ותצא'. שאלתי 'זהו?' היא אמרה 'כן'. נכנסתי ויצאתי כמו שביקשה. בא אלי המנהל הטכני, ואמר 'תגיד לה שאתה חולה ולא מגיע להופעה'. הסברתי לו שאני מרגיש טוב, והוא אמר 'אין לי מקום בהסעה למישהו שעושה רק גלינג־גלינג'".

"הייתי באדמה, בכיתי. הרגשתי שלקחו ממני את מפעל החיים. למה מחול מודרני? תעשו פסטיבל מודרני במקום אחר. תשמרו את המסורת של מחול עממי, ישראלי"

ממן רקד בלהקת "ענבל" במשך שנתיים. הוא עשה איתה סיבוב הופעות של חצי שנה בדרום אמריקה, וגם קיבל תפקידים ראשיים, אבל פרש אחרי שזכה בתפקיד "הצורף" באחד המופעים, וכשחזר ממילואים גילה שלשרה יש "צורף" חדש.

ממן זוכר שלצד ההנאה מימי הריקוד בלהקה, היו גם ימים קשים. ריקוד באמצע שנות ה־70 היה קריירה שרחוקה מלהבטיח רווחה כלכלית, אפילו לא דומה למצב הקשה של היום. "היו שואלים אותי מה אתה עושה, הייתי עונה 'רוקד'. היו ממשיכים 'כן, אבל מה אתה עושה?' לא הבינו שזו העבודה שלי", הוא צוחק. "גרתי בדירה בתחנה המרכזית, ובחדר ליד גרו שתי צעירות ערביות שהיו מרחמות עלי ומביאות לי לחם עם ריבה, שיהיה לי מה לאכול.

"היה לי חבר ילדות, חיים, שבאותן שנים למד מלונאות ב'תדמור', אבל גם עבד והשתכר. יום אחד הסברתי לו שאין לי כסף", דמעות עולות לפתע בעיניו של ממן. "נסעתי אליו להרצליה והוא נתן לי את המשכורת שלו. רציתי להזמין אותו לטקס פרס ישראל, שיהיה איתי, אבל הוא חזר בתשובה. לא אשכח לו את זה בחיים".

נקודת המפנה

ממן חושב שההחלטה לעזוב את להקת "ענבל" היתה אחת החשובות בחייו. אז הוא התחיל להתעמק במיוחד בהדרכת להקות ובהרקדות. לדבריו, במהלך שנות עבודתו הוא יצר יותר מ־400 ריקודי עם וכ־1,000 כוריאוגרפיות ללהקות מחול.

"לא למדתי כוריאוגרפיה. אני רואה תנועות שלמות כשאני עובד עם הלהקה. אני אומר להם 'אל תפריעו ואל תשאלו שאלות תוך כדי'. זה בא לי ספונטנית"

"לא למדתי כוריאוגרפיה", הוא צוחק. "הכל בראש. אני רואה תנועות שלמות כשאני עובד עם הלהקה. אני אומר להם 'אל תפריעו ואל תשאלו שאלות תוך כדי'. אני מתחיל, המוזיקה מתנגנת, וזה בא לי ספונטנית. בסוף רק נותר לסדר, לנקות ולראות מה עובד. היתה פעם אחת, כשעבדתי עם להקה בבית ברבור, והאקורדיוניסט אורי כהן הלחין לי מחרוזת 'מחול הכרם'. הייתי במילואים בבקעה, ואמרתי שאבוא ללהקה מוכן. הכנתי אחרי השמירות דפים עם תרשימים איזה רקדן בא ומי נכנס. באתי ללהקה - וזה לא תפס. לקחתי את הדפים, קרעתי לחתיכות והתחלתי מחדש. אני רגיל שיוצא לי על המקום, מהלב, בהשראה של אותו רגע. אני יודע שהרקדנים מאחוריי, ואסור לי לפשל".

איך פרצת בתחילת הדרך?
"באתי עם צעדים אחרים. שיניתי לגמרי את נוף ריקודי העם, כי נגעתי גם בבלט קלאסי. כשהייתי בלהקת 'ענבל' קיבלתי מלגה, והלכתי ללמוד אצל מיה ארבטובה, שנחשבה המורה לבלט הטובה בתל אביב. אני בחור אחרי צבא, ולידי מתאמנות ילדות קטנות. עומד על הבר, עושה כמוהן פלייה ורלווה - וככה למדתי את הבייסיק, שהכנסתי לריקודי העם. תנועות ידיים, קפיצות באוויר. לא ידעו איך לאכול אותי. ניגשו אנשים ושאלו 'אתה לא יודע ריקודים כמו של אחרים?' עניתי 'אני יודע, אבל אני לא רוצה'. הייתי בוכה בלילה כי היו יורדים עלי. היה לי חבר בירושלים, אדי ששון, שאמר לי 'הם עוד יתחננו בפניך, אל תתייאש'".

כשאני מבקש שייתן לי דוגמה להצלחה מאותם ימים, ממן מייד שולף. "הופעתי עם יהורם גאון בתוכנית שלו בשנת 1979, כרקדן וזמר", הוא מספר. "יום אחד המפיק של יהורם אמר 'מהיום אנחנו לא מסיעים אתכם להופעות, אתם צריכים להגיע לנקודת איסוף'. זו היתה תקופה לא קלה כלכלית. אמרתי לאמרגן שאני פורש, כי אין לי כסף לנסוע. יהורם ניגש ואמר 'אני אאסוף ואחזיר אותך'. הייתי בשוק. 'אתה, יהורם הגדול?' התחלנו לדבר במהלך הנסיעות, ותוך כדי שאלתי 'למה הפסקת לשיר את 'שמרי לי על המנגינה?', שיר ענק. הוא אמר 'זה לא מתאים ולא עובד'.

"כשסיימנו את התוכנית קיבלנו כל אחד תקליט. יום אחד אחי הגיע אלי הביתה, שם את התקליט, שמע את השיר ואמר 'שיר יפה, תחבר לו ריקוד עם'. באותו רגע קמתי, לקחתי את לוסי, אשתי לשעבר, חיברתי ריקוד ובאתי איתו ליואב אשריאל, שהיה המנטור שלי. אשריאל הסתכל ואמר 'זה לא ריקוד עם, זה ריקוד להופעה'. בכל זאת, לימדתי אותו.

"ניגש אלי אחד המרקידים הוותיקים, ואמר 'אני חבר שלך, אוהב אותך - אבל זה ריקוד חרא'. זה הפך לשלאגר בכל העולם. יום אחד באתי להרקדה וראיתי את אותו מרקיד ותיק מלמד את הריקוד המושמץ. שאלתי מה זה, והוא אמר 'אני חבר שלך, אוהב אותך - אנחנו ביחד'".

בשנת 76' ממן הכיר את הכוריאוגרף יונתן כרמון, שזכה במינוי היוקרתי להיות היועץ האמנותי של אולם אולימפיה בפריז. כרמון חיפש רקדנים - וממן עבר את האודישן וטס לצרפת, שם הכיר את ננסי ברנדס, שניצח על התזמורת באולם.

"בישיבה התיכונית ראש הישיבה אמר לי 'יהודי, תרקוד'. עניתי שאני רוקד. הוא אמר 'לא, תרקוד הורה'. שאלתי את עצמי 'מה זה הורה?'. ואז הלכתי לחוג - והתאהבתי"

"כישרון ענק", ממן אומר על ברנדס. "אמרתי לו שכשאנחנו חוזרים לארץ, אנחנו עושים ביחד עיבודים והקלטות מקצועיות ללהקות המחול שלי. לא היה לי כסף, אבל את כל מה שהרווחתי השקעתי בהקלטות. הקלטנו עם הנגנים הכי טובים, אלה היו עיבודים מטורפים. בתחילת שנות ה־80 ננסי ביקש שאחבר ריקוד לשיר 'הפרח בגני' של זוהר ארגוב, שהתחרה בפסטיבל הזמר המזרחי. אספתי רקדנים, ובאתי איתם לתל אביב כדי לעבוד עם זוהר. הוא שכב על הספה מסטול לגמרי, לא רצה לקום. הוא אמר 'אני אגיע לבמה, אעשה מה שצריך'. כשהגענו לפסטיבל אמרתי לו 'זוהר, אני רוצה שתזוז בכל פעם למעגל רקדנים אחר'. הוא אמר 'אני עומד פה, לא זז'. שאלתי את במאי הטלוויזיה מה לעשות, והוא אמר שהוא יסדר את זה ויזיז את המצלמה. השיר זכה במקום הראשון. שיר מצוין".

ממן היה חבר בלהקה של אבי טולדנו, שזכתה בקדם־האירוויזיון בשנת 1982 עם השיר 'הורה' וסיימה במקום השני באירוויזיון. שנה לאחר מכן הוא היה בהרכב שליווה את עפרה חזה עם השיר 'חי' באירוויזיון במינכן, שגם הוא זכה בקדם־האירוויזיון וגם הוא הגיע למקום השני.

"עפרה היתה מהממת ומקצוענית", הוא מספר. "יום אחד היא אמרה לי 'השיער שלך ארוך מדי', ושלחה אותי לספר שלה. זה היה ספר של כוכבים. הגעתי אליו, והיו שם שוש וגלי עטרי. כולם דיברו איתו, ולא שמתי לב, אבל היתה לי רעמה שכל כך היתה מזוהה איתי - והוא גילח אותה. הייתי בהלם. שאלתי איפה השיער, והוא אמר 'היום זה הולך ככה, נייבי'. הדרכתי אז להקה באשקלון, וכשהגעתי לחזרה הרקדנים לא זיהו אותי. מנהל הלהקה עמד לידי ושאל 'איפה שלמה?'".

לממן כבר הלך קלף באותן שנים. הוא הדריך להקות מחול בכל הארץ - אשקלון, שדרות, קריית מלאכי. הוא היה אחראי על הריקודים בטקסי ענק, בהדלקת המשואות, בימי עצמאות, בפיינל פור בכדורסל. במשך השנים עברו אצלו לא מעט אמנים מוכרים.

"בקריית מלאכי היה מיקי גבע. ברמלה עבדה איתי שלישיית 'מה קשור'", הוא מספר. "הם לא בדיוק רקדו בלהקה, הם היו בחבורת זמר ברמלה והיו שקועים במשחק, ובכל פעם כשהייתי צריך - לקחתי אותם. כשלמדתי בישיבה, היה ריקוד בשבת לפני פורים. קראנו לו 'רב פורים'. לא הייתי צריך הרבה שחקנים, אבל הם אמרו שלא יעזור - הם תמיד באים בשלישייה. אז לקחתי אחד מהם שישחק את הרב, אחר היה העוזר של הרב, והשלישי הרב שעושה בעיות. שיגעו את הקהל".

אבל מבחינת ממן, גולת הכותרת היתה ונשארה - פסטיבל המחול כרמיאל שנוסד בסוף שנות ה־80, בין היתר על ידי חברו הטוב, יונתן כרמון.

"הרגשתי שזו פסגת חיי", הוא אומר. "לא ידעתי שאגיע לפרס ישראל, אבל היו הרבה פעמים שהגשנו את יונתן כרמון, כי חשבנו שלו מגיע הפרס, ולא הצלחנו לשכנע את מקבלי ההחלטות. אני זוכר שיונתן בא אלי ואמר 'אני רוצה להקים פסטיבל'. בשבילי הוא היה הסגן של אלוהים. אמרתי לו שאני איתו. היה לי משרד הפקות לא רחוק מתיאטרון הבימה. סידרתי לו שולחן, ובמשך שבע שנים הוא הגיע והייתי יד ימינו, עד שפרש".

בשנת 2000 ממן מונה לתפקיד המנהל האמנותי של הפסטיבל בכרמיאל, במקום כרמון. "שושנה דמארי היתה הקמע של הפסטיבל", הוא מספר. "בכל שנה היא היתה מופיעה ושרה את 'אור'. הערצנו אותה, אבל אני הכי הערצתי את יהורם גאון. אמרתי לאהרון סולומון, מנכ"ל הפסטיבל, 'דמארי היתה הקמע - עכשיו הקמע יהיה גאון'. הוא זרם איתי. היתה ליהורם הופעה בעין גב, ושנינו נסענו לראות אותו. המופע היה בינוני. סולומון שאל 'אתה בטוח שאתה עדיין רוצה אותו?' אמרתי שכן, והסברתי שגאון הוא האייקון הכי גדול. גאון פרח אצלנו בפסטיבל במשך כ־15 שנה, הנחה ושר.

"בשנת ה־20 לפסטיבל קראנו למופע 'אהבה בת עשרים', כמו השיר. הגעתי לפגישת עבודה עם יהורם ביחד עם אבי ברנס, שהפיק אז את המופע, ואמרתי ליהורם שבסיום אני רוצה שישיר את 'אהבה בת עשרים'. הוא אמר 'עזוב'. הסברתי שזה חשוב לי - אבל הוא סירב והציע שיר אחר. הסכמתי. כשיצאנו מהפגישה ברנס כעס: 'למה התקפלת?' אמרתי לו 'תן לי לחשוב'. קמתי למחרת ב־7:00 בבוקר, התקשרתי ליהורם ואמרתי 'אני חייב את 'אהבה בת עשרים'. אמר 'אם לא ישנת כל הלילה - אני איתך'. יהורם שר, וזה היה אדיר. בסיום המופע הוא אמר 'מהיום, מה שתבקש - אעשה'".

"השפילו אותי"

אלא שפסגת הקריירה של ממן נקטעה ב־2019, כשבפסטיבל הראו לו את הדלת. "הם עשו את זה מכוער. פגעו בי, השפילו, התנהגו בצורה מגעילה", הוא אומר. "הייתי באדמה, בכיתי. הרגשתי שלקחו ממני את מפעל החיים. הדבר היפה הזה, רצו לשנות אותו ולהפוך אותו למשהו אחר. למה? למה מחול מודרני? תעשו פסטיבל מודרני במקום אחר. תשמרו את המסורת של מחול עממי, ישראלי. הרגשתי שאני האחרון שמחזיק את האצבע בסכר. אמרתי לעצמי 'אלוהים אדירים, שלא ייצא מצב שאני הולך לעולמי והרסתי הכל'".

אולי עבר זמנם של ריקודי העם?
"אלה דעות קדומות. אנשים לא מודעים. אמנם זה לא בלט מודרני, אבל אלה ריקודים עם השפעות של דברים חדשים. יש תכנים, עומק, סיפור. במשך 11 שנים עשיתי בערב יום העצמאות את הבימוי והניהול האמנותי בכיכר רבין. התחלפו שם אנשים, החליטו לעשות שינויים, והיום מביאים רק אמנים ששרים - וזהו. הייתי מכין מסכת שקשורה לחג, והחבר'ה היו משתגעים, שרים איתנו, קופצים, משתוללים. לאנשים יש תפיסה שריקודי עם הם דבר מיושן - וזה לא נכון, אנחנו מתחדשים כל הזמן".

הרגשת שמזלזלים בכם?
"לגמרי. לא התייחסו אלינו. הייתי מגיע להופעות והיו צוחקים מאיתנו. פעם אחת בטלוויזיה לא רצו לתת לנו קרדיט. אמרתי 'אם אתם לא נותנים - אני הולך הביתה. אני רוצה שיציינו מי הלהקה ומי הכוריאוגרף'. נלחמתי".

צעירים רוקדים היום?
"יש, אבל לא מספיק. אנשים לא נחשפים. אני מרקיד בחוף גורדון בתל אביב מדי שבת בבוקר. צעירים עוברים ושואלים 'איפה לומדים?'. הם לא מודעים. פעם היה בכל בית ספר שיעור שקשור למחול עממי ולריקודי עם, וזה נעלם. אני רוצה ששר החינוך יואב קיש ייקח את זה בשתי ידיים, ויביא את התחום למקום שמגיע לו. למה לומדים מוזיקה ולא ריקודי עם? לכן, כשאמרו שזכיתי בפרס, פניתי לכל מי שאתה רק רוצה כדי שיפגיש אותי עם מי שרק אפשר כדי להרים פסטיבלים חדשים, להביא את ריקודי העם לקדמת הבמה ולהוציא אותם מחושך לאור. זה הזמן. אני לא רוצה שידברו עלי, אלא על המחול".

"שאלו אותי 'אתה לא יודע ריקודים כמו של אחרים?' עניתי 'אני יודע, אבל אני לא רוצה'. הייתי בוכה בלילה כי היו יורדים עלי. היה לי חבר שאמר לי 'הם עוד יתחננו בפניך'"

כמה המחול חשוב לך?
"הכי חשוב בחיים. התחתנתי עם המחול הישראלי, ובלעדיו אני אבוד. כשפרשתי מהפסטיבל בכרמיאל הייתי בתחתית של התחתית, ואחרי כמה חודשים אמרתי 'אתה לא מסתכל אחורה, רק קדימה. תחשוב מה אתה עושה עוד כדי לקדם את הענף'.

"שמע סיפור: שבוע לפני שבישרו על הפרס, מרקיד הזמין אותי למפגש גמלאים בתל אביב. באתי לשם בהתנדבות. עוד לא החלה ההרקדה - וכבר נעמדה מישהי ושאלה 'איך זה שעד היום התחום שלכם לא זכה בפרס ישראל?' עניתי לה שזה לא בסדר, ושאכן הגיע הזמן. אנחנו עושים כל כך הרבה למען המדינה, השגרירים הכי גדולים של המחול הישראלי בעולם. שלושה ימים לאחר מכן הודיעו שאני זוכה בפרס. אחרי שבוע באתי לאותו מפגש, ואמרתי לה 'אני חושב שאת זימנת את הפרס'. הצטלמתי איתה. זה ריגש אותי".

מה תגיד לאלה שאומרים שאנחנו במלחמה ושזו לא תקופה לריקודים?
"בזמנו עבדתי בבאר שבע, היתה לי שם אימפריה ענקית, ולואיס הר, שחזר מהשבי, רקד אצלי בלהקת הוותיקים. מאז שהוא חזר שיתפתי אותו פעמיים במופעים שלי. זה מרגש מאוד. באחת הפעמים ששאלו אותו, הוא אמר שהריקוד הוא הריפוי. ריקוד הוא הריפוי של כולנו, בלעדיו עדיין היינו שקועים באבל. חייבים להמשיך לחיות".

אין רגע דל

ממן גרוש, אב לליטל, סב לשני נכדים וגר בתל אביב. בגילו הוא עדיין מרקיד ומנהל להקות, וכל הזמן נמצא בעשייה. בערב יום העצמאות הקרוב, למשל, יש לו לו"ז צפוף. בערב החג הוא ירקיד בחוף גורדון, למחרת בבוקר הוא יחזור לשם להרקדה נוספת, ובדרך לטקס חלוקת פרס ישראל בירושלים הוא יערוך הרקדה חגיגית בבירה. "אני לא רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני לא עושה דבר", הוא קובע. "אני אוהב להיות עסוק".

כבר הסתדרת כלכלית?
"אני נעזר במשפחתי, במיוחד באחי איציק, שיש לו בתי מלון בטבריה והוא סייע לי לאורך הדרך. בלי המשפחה לא הייתי שורד יום. הם עזרו כשנכנסתי לבורות כלכליים, ומתי שרק הייתי צריך. כשבישרו לי על הזכייה בפרס ישראל - דבר ראשון התקשרתי לאיציק, שהיה בחו"ל, ואמרתי שהפרס הוא גם שלו. הוא התרגש והתעקש 'זה שלך'. הוא גם שלהם".

עבדת קשה בשבילו.
"עד עכשיו אני בשוק. אני מתאר לעצמי אילו ענקים היו מועמדים לפרס בתיאטרון, שלא לדבר על האופרה והמחול. כולם אנשים ראויים, והעובדה שבחרו בי לא נתפסת. אני לא מעכל, ובכל פעם צובט את עצמי כדי לוודא שזה אני".

ממן, ששוקד כעת על כתיבת ספר על חייו, מקדיש חלק גדול מהזמן לפרויקט הדגל שלו. שוב לא עושה חשבון כלכלי, אלא פועל מהלב, כמו שעשה לאורך כל הקריירה.

"פניתי ליהורם גאון ואמרתי לו שיש לי רעיון: אני אפיק לו אלבום עם שירים חדשים ומחודשים לריקודי עם", הוא מספר. "התחלתי עם נורית הירש, שכתבה לו ארבעה שירים חדשים, הלכתי לאפי נצר, פניתי ליאיר קלינגר, לשלומי שבת, לחנן יובל. כתבו לו כל הגדולים. יהורם עוד שאל 'אתה מבין שאין בזה כסף?' אמרתי לו שכן. אמר 'אתה יודע כמה צריך להשקיע?'. אמרתי שאני יודע. לא אכפת לי שלא ארוויח. אבל אמרתי לו 'אנחנו שותפים', והוא אמר 'תכסה את ההוצאות ואז נדבר'.

"בינתיים אני רק מוציא, וזה הון תועפות. אולי בסוף אעבור לגיוס המונים, כי יש לי בתכנון גם הוצאת ספר עם שירי האלבום, ויהיה ברקוד שבו מוצאים את הריקוד. אני מתכנן להוציא את זה בראש השנה. מקווה שעד אז אסיים. אמרתי שאני רוצה חותמת - אני, שלמה ממן, יחד עם יהורם גאון, האמן הכי איקוני שיש, עשינו משהו למען ריקודי העם בישראל".