"שאלתי אותה מה עם ההיריון, והיא ענתה לי 'זה מורכב, נדבר בבוקר'"
ליאור וג', הורים לשירה, לגיל ולתאומים איתן ורעות
ב־7 באוקטובר ליאור וג' גילו שהם מצפים לילד שלישי. בעשר בבוקר ג' הוקפץ למילואים, וליאור נשארה בבית, עם אי־הוודאות והלחץ. "היתה בי אמונה גדולה שג' צריך ללכת ושיש לנו אחריות על מה שקורה", היא מספרת. "הייתי חייבת, בזמן הזה, להחזיק שגרה שמחה בבית עבור הילד שייוולד ובשביל שתי הבנות, שירה (8) וגיל (4)".
למרבה הצער, בשל המתח הנורא, ליאור, כמו נשים נוספות, איבדה את ההיריון. ג' היה אז בפעילות מבצעית, כמעט בלי קשר עם הבית. "היינו בבית חאנון, והתקווה היחידה שלי היתה שליאור בסדר ושהמתח לא הורג אותה", הוא משחזר. "היה לנו אירוע קשה בגדוד, בתוך מסגד, שבו איבדתי כמה חברים, כולל את המ"פ (רס"ן משה ידידיה לייטר ז"ל, נ"ב), שהיה חבר קרוב. אובדן החברים היה קשה מאוד. מייד כשיצאנו התקשרתי לליאור, סיפרתי לה שההרוגים בתקרית הם מהפלוגה שלנו, שאלתי אותה מה עם ההיריון והיא ענתה לי, 'זה מורכב, נדבר בבוקר'".
"אני זוכר שנכנסתי למקלחת, ישבתי 40 דקות ובכיתי. בעיקר על זה שליאור היתה לבד. זה היה אחד האירועים המטלטלים שלנו כזוג – והיא עברה אותו לבד. אנחנו הולכים להילחם, וזה נשמע הרואי - אבל אנחנו משאירים בית, משפחה"
למחרת בבוקר ג', ששירת בסדיר בצנחנים, והיום הוא חוקר ב"מרכז דדו" של אגף המבצעים של צה"ל ודוקטורנט באונ' בר־אילן, בנושא מערך המילואים היבשתי - התיישב מול חוף הים באשקלון והתקשר שוב לאשתו.
"זה הזיכרון הכי חזק שלי מהמלחמה", הוא אומר. "ליאור סיפרה לי שהיא איבדה את ההיריון. אני זוכר שנכנסתי למקלחת בחדר, ישבתי 40 דקות ובכיתי. בעיקר על זה שליאור היתה לבד. זה היה אחד האירועים המטלטלים שעברנו כזוג - וליאור עברה את זה לבד. הייתי איפה שאני צריך להיות, אבל גם לא הייתי איפה שאני צריך להיות.
"אנחנו הולכים להילחם, וזה נשמע הרואי, אבל אנחנו משאירים מאחור בית, משפחה". למחרת ג' חזר הביתה. "התחתנתי עם לביאה. נאמר לי שהכל בסדר, וחזרתי לעוד חודש וחצי של לחימה".
בתקופה הזאת נעזרה ליאור בעמותת "העוגן למשפחות המילואים" ובפורום נשות המילואימניקים. "הם סייעו לי בכל, וגם פתחו קבוצות לנשים שאיבדו היריון, לפי מקום גיאוגרפי. זה מחיר שקט שהרבה משפחות שילמו ושלא מדברים עליו. צריך לזכור: זה לא אבא שמשרת במילואים - זאת משפחה במילואים. חשוב מאוד שיש עמותות שמעניקות סיוע רוחבי, אבל זאת צריכה להיות משימה לאומית של המדינה".
ג' וליאור לא שקעו באובדן. "החזרה שלי הביתה יצרה אצל שנינו רצון וצורך בהתחדשות ובצמיחה", מספר ג'. "ואז קיבלתי שידור חוזר. יצאתי שוב למילואים, כשליאור שוב בהיריון, הפעם עם תאומים". "שמעו את הלסת שלו נשמטת לרצפה", צוחקת ליאור, "לא ציפינו לזה, אבל זה היה כמו תיקון. אחרי האובדן, האישי והלאומי, יש צורך עמוק בהתחדשות".
אנחנו משוחחים מעט לפני הלידה המתקרבת. ג' עדיין במילואים ואין צפי שיחזור בקרוב. בזמן הזה הגדוד של ג' נכנס לעזה. "יצא לי להשתתף בשתי פשיטות וכתבתי לליאור את מה שעברתי. היא קראה את הדברים לאחר מכן, כדי לדעת על התחושות והאירועים וכדי להתעדכן במה שקרה איתי לפני שאני חוזר הביתה. אנחנו מאמינים שידע הוא כוח ומשתפים זה את זה בכל. ליאור יודעת על כל האירועים שהייתי בהם".
לפני כחודש, בשעה טובה, נולדו לליאור ולג' תאומים. "בכל התרחישים לא צפיתי לידה כזו קלה", מספרת ליאור. "הגעתי לביה"ח בילינסון לזירוז ושם גילו שיש לי צירים, שבכלל לא הרגשתי. הצוות המקצועי והמדהים טיפל בי מהר והיטב והיתה חוויה חיובית ביותר, עד לשחרור המרגש הביתה. היום אני עדיין בחופשת לידה".
"כמו כל גבר, בלידה הייתי סטטיסט", מוסיף ג'. "אבל אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, שבו פתאום יש לך בידיים שני תינוקות. אין מילים שיתארו כמה אהבה, התרגשות ושמחה יש בו. לשמחתי, העבודה אפשרה לי להישאר עם ליאור במשך חודש, ועל כך הערכתי הרבה למרכז דדו. זה היה חודש חשוב להתאקלמות של התא המשפחתי למצב החדש וגם לי.
"בסוף, אבא לארבעה הוא מציאות חדשה ומבורכת לגמרי, אבל כזו שצריך להסתגל אליה. תאומים שנולדים לתא משפחתי קיים, ועוד במלחמה, מכניסים את הבית לעומס גדול, ולשמחתי החיבור עם ליאור והבנות רק התחזק. האהבה רק גדלה וזו באמת שמחה אחת גדולה. במקביל, חזרתי לעשות מילואים. יום פה, יום שם. זה מאתגר עוד יותר מבעבר, אבל המחויבות לגדוד, שגם הוא משפחה, גם היא גדולה".
"קשה לי המחשבה שג' עשוי לחזור לסבב נוסף כשאני עם שני 'ניו בורנים' בבית ועוד שתי בנות", אומרת ליאור, "אני מקווה שלא נידרש לכך בקרוב, אבל אין ספק שבתור משפחה מגויסת אני מבינה גם את המחויבות לגדוד ולמשימה".
•••
"רק אחרי שאמרתי לילד שאבא לא חוזר לצבא מחר, הוא נרגע ונרדם"
לינור וא', הורים למוריה וללביא
א' נשלח לעזה בסבב הראשון, ב־7 באוקטובר. את הסבב השני עשה בגבול לבנון, כשבבית מחכה לו אשתו לינור - בהיריון מתקדם, עם פעוט בן שנה וחצי בבית, ועם לב שמנסה להחזיק מעמד בזמן שהוא שוב יוצא להילחם. "את ההיריון גילינו עוד לפני הסבב הקודם בגבול לבנון", היא מספרת, "את כל ההתחלה של הבחילות וההקאות עברתי לבד, עם לביא הקטן".
בני הזוג הופתעו כשא' יצא לסבב שלישי, סמוך כל כך ללידה. לינור היתה אז בחודש השמיני. "כל השנה היתה מורכבת מאוד. אבא בא והולך, ואני צריכה להיות חזקה גם בשביל א' וגם בשביל לביא. כשגילינו על ההיריון, זה היה קשה בעיקר פיזית. בהמשך, לקראת הלידה, בלט יותר הקושי הנפשי, הפחד. איך מתמודדים עם שני ילדים כשאבא לא נמצא? האם הוא בכלל יספיק להגיע ללידה? האם אצליח לתפוס אותו כשאצטרך?"
לינור: "את הבחילות וההקאות עברתי לבד, עם לביא הקטן. כשהתחילו צירים קיבלתי התקף פאניקה. במשך שלוש שעות ניסיתי להשיג את א'. אנחנו דתיים, ומאוד פחדתי שהלידה תקרה בשבת. חששתי שלא אצליח לעדכן אותו בכלל"
הרגע שחששה מפניו הגיע שבוע לפני הלידה. "התחילו צירים חזקים וקיבלתי התקף פאניקה. במשך שלוש שעות ניסיתי להשיג את א'. אנחנו דתיים, ופחדתי מאוד שהלידה תקרה בשבת. חששתי שלא אצליח לעדכן אותו בכלל".
למרבה המזל, א' קיבל בזמן את העדכון על כך שאשתו מתקרבת ללידה. "חשבתי שלא אספיק להגיע, ויותר חששתי שיהיה לי קשה לעזוב את הלחימה בעזה", הוא אומר. "קשה להסביר את זה למי שלא נמצא בשטח. אני כל הזמן אומר ללינור, וזה גם חלק מהשיח המרכזי אצלנו בבית, 'אני הולך לשם כמו כל החיילים. אף אחד לא רוצה להקריב את החיים שלו, כולנו עושים את זה כשאנחנו מבינים'. זה מה שמוביל אותי, שאני אוהב את המשפחה שלי, וזה מבחינתי הכי חשוב - לבצע את המשימות האלה כי חשוב לי שהם יחיו במדינה בטוחה וטובה, בידיעה שיש להם עתיד טוב.
"יש עוד עשרות לוחמים אצלי בפלוגה שהם אבות לילדים, וגם משפחות עם יותר ילדים משלנו - שלושה, ארבעה וחמישה ילדים. קשה לצאת, אבל כולנו מבינים שללכת ולהילחם ולשמור על המדינה ועל העם שלנו זה ערך שהוא בכמה רמות חשוב יותר מכל אחד ואחד מאיתנו כפרטים. אפילו עכשיו, כשאני נקודתית בבית, אני מרגיש שממש צריכים אותי, וברגע שאוכל לחזור אני אחזור לבצע את המשימות, שהן מבחינתי הערך העליון, הכי חשוב, יותר ממני ומכל אחד מבני המשפחה שלי.
"אנחנו נמצאים במקומות מסוכנים ועושים דברים מסוכנים, ובכל רגע עלול להתפתח משהו חריג שיסכן את חיי. זה נגד האינסטינקט הטבעי של לשרוד, אבל זה למען מטרה הרבה יותר חשובה. אם הייתי מפספס את הלידה זה לא כי טיילתי בחו"ל, אלא כי עשיתי משהו משמעותי למען החיים של כולנו. אני בטוח שללינור, בהיבט הזה, היה יותר קשה מאשר לי".
מוריה נולדה ב־20 בנובמבר. א' הספיק להגיע בזמן ללידה. "כן, קשה לי", לינור מאשרת, "כן, אני מחזיקה את עצמי ומתפרקת רק כשהוא חוזר. אבל אני מבינה למה הוא שם".
השירות במילואים משפיע, כמובן, גם על לביא הקטן, אחיה של מוריה התינוקת. "בכל פעם שא' עולה על מדים - לביא חולה. הוא מתמלא כשאבא בבית, ומתרוקן כשהוא הולך שוב. אבל הוא ילד חכם. לפני שבוע, כשא' שוב עלה על מדים, הוא אמר לי 'גם אני רוצה ללכת לצבא', וכשא' חזר הביתה לפני הלידה, לביא לא נרדם מרוב התרגשות".
"רק אחרי שאמרתי לו שאני לא חוזר לצבא מחר ושאשאר איתו, הוא נרגע ונרדם", אומר א'. "זה היה רגע מרגש עד דמעות. אני יודע שאני משלם מחירים כבדים מאוד בהיבט המשפחתי, בהיבט של העבודה וגם בחיים האישיים, זה לא כיף להיות על מדים שבועיים רצוף, אבל כל מי שמגיע לסבב שני ושלישי ורביעי מבין שבאמת אין ברירה. אם אנחנו לא נעשה את זה - מה יקרה? המחשבה הזאת עוזרת לנו להמשיך בשביל לשמור על העם שלנו, בשביל להחזיר את החטופים. זה ערך שמתחדד במיוחד כשאתה אב לילדים".
בין החיתולים, ההנקה והמחויבות לשירות הצבאי, לינור וא' מבקשים להדגיש את הערך החשוב מכל: האחדות. "אנחנו חלק מהעם הזה, והקול שאנחנו משמיעים הוא קול של המון אנשים בעם שמרגישים וחווים את אותו הדבר", מסכם א'. "אם נצליח לקחת לעולם האזרחי מעט מהערכים שיש לנו בצבא, של אחדות ורעות, אני בטוח שהמדינה שלנו תהיה כמה רמות מעל מה שהיא".
•••
"אני יכולה להדליק חימום כשקר לי, אני לא יודעת אם הוא יכול"
נטלי וא'. הורים לתום, לריילי ולים
ב־7 באוקטובר א' הוקפץ עם כל היחידה למילואים. "הרוב המוחלט של היחידה הגיע", הוא מספר, "מי שלא, מצא את עצמו על מטוס בדרך חזרה. היתה היענות גבוהה מאוד. אחרי כמה שבועות של אימונים נכנסנו לתמרון הקרקעי בעזה".
בזמן שא' עמד לשוב לסבב שני של מילואים, גילו הוא ובת זוגו נטלי שהיא בהיריון. "זה היה קצת הלם", היא משחזרת,. "את כל הטרימסטר הראשון והשלישי עשיתי כמעט לבד. א' הגיע לחלק הכיפי והקל של ההיריון - בדיקת מי השפיר". "חוץ מהבדיקה הזו פספסתי בגדול את ההיריון, וגם את יום ההולדת של הבת שלנו", מסכם א'.
נטלי: "בשלב מתקדם של ההיריון קשה להוציא את הכלבה ארבע פעמים ביום, להכניס את הילדים לכיסא הבטיחות, לקחת למסגרות. אבל אני לא גיבורה, אני חלק מאוכלוסייה של גיבורות. יש לי חברות מהגדוד, ואנחנו חולקות את הקושי"
כמה ימים לפני הלידה הצפויה א' יצא הביתה. נטלי ארזה תיק לשניהם, אף שלא היתה לה ודאות שהוא יספיק להגיע ללידה. "הילדים לא הבינו למה אני אורזת תיק גם לאבא, ותהו איך הוא יגיע לבית החולים. הם קצת חששו מי יהיה איתם כשנהיה בחדר הלידה, אבל יש לנו תמיכה ועזרה. התברכנו בילדים מאוד טובים ורגישים, כך שלצד החששות והחרדה היו גם התרגשות ורגעים קסומים".
בזמן ההמתנה ללידה א' הרגיש היטב את המתח שבין שתי המשפחות שלו. "בסוף יש לי את המשפחה שלי ואת הפלוגה, אלה שתי משפחות עם צרכים שונים. אני מרגיש שזכיתי בבת זוג שמצליחה להכיל את זה, ויחד איתי היא שותפה להשקפה הזאת".
עד היום רוב הלוחמים בפלוגה ממשיכים להגיע לסבבי המילואים. "זה מגיע עם המון קשיים ומחירים להורים צעירים לילדים, וגם לאוכלוסיית הסטודנטים והעצמאים, וכל משפחה מכילה את זה באופן שונה", אומר א'. "במקרים שראינו שמשפחה כלשהי עלולה להתפרק, ידענו להרפות כפלוגה ולשלוח אותם בחזרה למשפחה שזקוקה להם.
"בפלוגה שלי אחד הלוחמים עזב לתקופה אחרי שאשתו נרצחה בפיגוע, אבל ביום הגיוס הוא הגיע להיות עם החברים שלו ולברך אותם. יש אצלנו רעוּת מאוד חזקה. כפלוגה, אנחנו עוברים דברים שמגבשים אותנו, וזה לכל החיים".
בתקופה שלפני הלידה נטלי היתה חייבת להיות הדמות החזקה בבית, ועכשיו נוסף הקושי של השלב האחרון. "הקושי הפיזי הפתיע אותי", היא מודה. "בשלב מתקדם של ההיריון קשה להוציא את הכלבה ארבע פעמים ביום, להכניס את הילדים לכיסא הבטיחות, להוציא אותם למסגרות וכו', אבל אני כל הזמן עושה את ההשוואה בין מה שאני עוברת למה שבעלי עובר. אני יכולה להדליק חימום כשקר לי, אני לא יודעת אם הוא יכול", היא אומרת, ומדגישה: "אני לא גיבורה, אני חלק מאוכלוסייה של גיבורות. יש המון כמוני. יש לנו חברות מהגדוד, אנחנו חולקות את הקושי ואת הדאגות".
ב־24 בדצמבר 2024 נולדה לשניים בת, שנקראה בשם ים. "הלידה היתה מאוד מיוחדת", מתאר א', "היא התחילה בירידת מים, עברה דרך אזעקות בביה"ח תל השומר ונגמרה בלידה טבעית של אשתי הלביאה. אחד הדברים הנחמדים היה שאחותו של אחד הקצינים בפלוגה שלי היא מיילדת בתל השומר, והיא דאגה שייתנו לנו את היחס הכי חם שיש.
"אחרי הלידה נשארנו בבית עם ים, ובשלב מסוים חזרתי לשלב הזיכויים של הפלוגה - למסדרי הציוד ולסיכומים. הסיכומים, הלמידה וההכנות לקראת הפעם הבאה מלווים אותנו כמובן גם בימים אלה, ואחת לכמה זמן אני נקרא לעוד יום ייעודי כזה או אחר.
"העובדה שעכשיו יש שלושה ילדים בבית הופכת כל היעדרות למאתגרת הרבה יותר, אם לעבודה ואם למילואים. התחושה היא שצריך 'לפצות' כל מסגרת בחיים על שאתה רוצה לתת מאה אחוז לכל אחד - למשפחה, לעבודה ולמילואים. גם ענן חוסר הוודאות שמלווה אותנו לקראת הפעם הבאה - שאנחנו יודעים שתגיע, אם באופן מתוכנן ואם באופן מתפרץ - מאתגר מאוד. אחד האתגרים הוא לנסות למצות את התקופה הנוכחית ולהתרכז במשפחה בזמן שיש לנו, ולנסות לא לתת לחוסר הוודאות להשפיע עלינו, עד כמה שאפשר".
•••
"יש לי שני ילדים בבית, אני לא יכולה לתת לדאגה להשפיע עלי"
נורית וא', הורים לאביגיל, לאיל ולשחר
אחרי אחד הסבבים, כשיצא לחופשת פסח והמשפחה הספיקה להיות יחד באילת, גילו נורית וא' שהם מצפים לילדה שלישית. מייד לאחר מכן א' חזר להילחם, כמ"פ של הפלוגה המסייעת.
ביום־יום שניהם רופאי שיניים. נורית מומחית לטיפולי שורש ועובדת בביה"ח הדסה, וא' מומחה לכירורגיית פנים ולסתות, ובין השאר עובד בביה"ח סורוקה. לאורך כל ההיריון נורית קיוותה שהצירים יתחילו רק כשא' בחופשה בבית. "לכל הבדיקות הלכתי לבד", היא מספרת בלי שמץ של טענה. "דאגנו שתהיה לנו שיחת טלפון באופן שגרתי בכל יום, כדי שאוכל להתעדכן. אבל עדיין, היו מצבים שבהם לא היתה לנו קליטה".
נורית קיוותה שהצירים יתחילו רק כשא' בחופשה בבית. "לכל הבדיקות הלכתי לבד", היא מספרת בלי שמץ של טענה. "דאגנו שתהיה לנו שיחת טלפון בכל יום, כדי שאוכל להתעדכן. אבל עדיין, היו מצבים שבהם לא היתה קליטה"
את תמונות האולטרה־סאונד מהבדיקות ראה א' בטלפון. נורית שלחה לו גם סרטונים קצרים של העובר. "בשנה שעברה, בחנוכה, הייתי עם החיילים שלי בעזה, הדלקנו נרות, צילמנו, ויש לנו משם סרטון", הוא מספר, "נורית שלחה לי סרטון של הילדים מדליקים נרות בבית, ועכשיו יש לנו מאותו החג שני סרטונים שונים".
קצת לפני הלידה הצפויה א' יצא לחופשה כדי להיות זמין. זו תקופה יחסית רגועה יותר עבור המשפחה. כשא' נמצא בפעילות, נורית דואגת אבל משתדלת כל הזמן לחשוב חיובי. "יש לי שני ילדים בבית, אז אני לא באמת יכולה לתת לדאגה להשפיע עלי. אני מתרכזת במחשבות חיוביות, מקווה שהכל יהיה טוב. יש לנו גם הרבה עזרה מסבא ומסבתא, משכנים ומחברים, ואני נעזרת גם בעמותת 'העוגן'".
בינתיים, עד ללידה, הילדים מתרגשים ושמחים שאבא שוב בבית. הם שואלים מי ייקח אותם לבית הספר ביום של הלידה, איך תהיה חלוקת החדרים אחרי שהתינוקת תגיע לעולם, ואיך יקראו לה ההורים.
לפני כחצי שנה קיבלו הילדים את התשובות לכל השאלות. זה קרה בדצמבר, כשנולדה במזל טוב הבת שחר, והצטרפה למשפחה. "הלידה היתה מאתגרת והסתיימה בניתוח קיסרי לא מתוכנן", מספרת נורית. "אחרי הלידה א' נשאר בבית עם הילדים הגדולים עד שחזרתי מבית החולים וכמה ימים נוספים, אנחנו לא זוכרים בדיוק כמה, ומובן שהם הגיעו לבקר אותי יחד בכל יום.
"א' גם עוד לא חזר למילואים מאז הלידה. הייתי צריכה את העזרה בבית בגלל הניתוח הקיסרי ובגלל נוכחות של שני ילדים גדולים נוספים. אם יהיה צו נוסף, נראה שהוא כבר יצטרף לחבריו".
