בשמלה אדומה ובסניקרס, חפה מאיפור ומפוזה, מגיעה ליטל שמש לראיון בבית הקפה הסמוך לביתה שבמגדל חדש בדרום תל אביב. היא בדיוק חזרה מסיבוב הרדמה של בתה בת השלושה חודשים, לירי, יחד עם בן זוגה, ראיין גלברט, עולה חדש מאוסטרליה.
"אני מאמינה שאמצא את הדרך לשלב בין האימהות לעבודה", היא אומרת. "כרגע לירי עוד קטנה, אז אני חוזרת בהדרגה לעבודה כי אני רוצה לנצל כל רגע להיות איתה ומאושרת על כל רגע במחיצתה".
מה השתנה בך?
"כל העולם. תחושת הזמן משתנה, ההבנה שהזמן שלי בכל מקום אחר שהוא לא איתה הוא יקר. אני אמנם עובדת קשה ואשת קריירה, אבל אין בעיניי תפקיד חשוב יותר מלהיות אמא".
אנחנו נפגשות כי שמש נבחרה להנחות את טקס המשואות ביום העצמאות, לצד העיתונאית נטעלי שם־טוב. בהחלטה על בחירתה נכתב: "שמש פועלת שנים רבות בזירת ההסברה הישראלית ובמאבק באנטישמיות ומהווה גשר של תקווה, המנגיש את הסיפור הישראלי כנקודת עוצמה ואור".
איך הרגשת כשהגיע הטלפון?
"היתה התרגשות מאוד גדולה. זאת הגשמת חלום עבורי. אין טקס יותר מרגש ומרומם נפש מזה, אני מוצאת את עצמי צופה בו בכל שנה וממש בוכה. אני מחזיקה אצבעות שלא אבכה בזמן ההנחיה", היא עונה ומחייכת. "גם משיאי המשואות מאוד מרגשים, ואין לי ספק שזה יהיה טקס מיוחד בשנה שהיתה כל כך מטלטלת לכולנו".
מה דעתך על הסערה סביב משיאי המשואות? לא מעט אנשים הביעו חוסר רצון להשתתף בטקס.
"מעציב אותי שלוקחים את היום הכי מאחד שלנו ומנסים להפריט אותו, בייחוד בזמן שבו אנחנו נלחמים את מלחמת העצמאות שלנו. זה עצוב שמוציאים את היום הכי קדוש והכי ישראלי, וגם אותו רואים בפריזמה פוליטית, למרות שהוא חף מפוליטיקה. אני מקווה שהשנה לא נשמע את הקולות ששמענו בשנה שעברה כשהיו כאלה שרצו לעשות טקס אלטרנטיבי".
היא בת 42, ילידת גדרה. כבר כילדה היתה עיתונאית נלהבת, כשהיתה כתבת צעירה בעיתון הנוער "ראש אחד" ושידרה ברשת א'. היא התגייסה למג"ב, שירתה שם כלוחמת במשך שלוש שנים מדממות בזמן האינתיפאדה השנייה, וכשהשתחררה ערכה את עיתוני הילדים של קבוצת "ידיעות אחרונות". בשלב זה גילתה שמש שיש לה תשוקה גדולה לאקטואליה והחלה לעבוד בחדשות הוט בדרום וכבעלת טור דעה מצולם באתר "ישראל היום". לפני כעשר שנים, כשהוקם ערוץ 14 (אז 20), השתלבה בו.
מאז התפרסמה הבחירה בך להנחיית הטקס, צצו פוסטים הטוענים שעיתונאים לא אמורים להנחות את הטקס כלל.
"לאורך כל השנים עיתונאים הנחו את הטקס. אז מה, עכשיו התעוררתם, כשמדובר בעיתונאית מערוץ 14? אז ברור שאין בעיה שעיתונאים ינחו את הטקס, כפי שראינו עד כה. עיתונאים עושים את ההנחיה הזאת מצוין כי זאת העבודה שלנו, יש לנו הגייה נכונה ואנחנו מנחים כל הזמן. אני דווקא חושבת שזה יפה שהשרה רגב בחרה לאזן ולהביא עיתונאים מגופי תקשורת אחרים. אני בטוחה שאם היתה ממשלה אחרת, היא לא היתה עושה כזה מאמץ".
"זכיתי להתעלמות צורמת"
את אישה, מזרחית, ימנית, מהפריפריה, כל הדברים שקשה למצוא בתקשורת הישראלית.
"נכון, באמת הייתי צריכה לעבוד יותר קשה בשביל להגיע למקום שאני נמצאת בו כיום. במשך שנים התקשורת היתה חדגונית והתאפיינה בדעה כמעט אחידה מאזור חיוג מאוד ספציפי. דעות אחרות, שכיום שומעים בערוץ 14, כמעט לא נשמעו. לתקשורת המיינסטרים היה חלק גדול מאוד בקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר. יש לכך דוגמאות אינספור: החל במה שכונה 'קורבנות השלום', דרך סיקור ההתנתקות, המסגור התקשורתי, האיתרוג של אריאל שרון, ועד ימינו אנו. לקולות כמו שלי לא היה מקום כמעט בכלל. שלחתי פקסים לגלי צה"ל בניסיון להשתלב בתחנה וזכיתי להתעלמות צורמת. אז, כאמור, שירתי כלוחמת והייתי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה בשביל להשתלב".
למה, בעצם, לשדר בערוץ 14? הצופים שלך גם ככה חושבים כמוך. לא חשבת ללכת ולנסות להשפיע בערוצי מיינסטרים?
"מצאתי בית שנותן במה לקולות אחרים, קולות שכיום הם רוב העם. בערוץ 14 מעולם לא אמרו לי מה מותר או אסור לי להגיד, בניגוד להלעזות של אנשים מהברנז'ה. תמיד נתנו לי להזמין לאולפן את מי שאני רוצה. אני שמחה שיש מקום להשמיע קול מפוכח שמביט למציאות בעיניים, שלא מספר לעצמו סיפורים על השאיפות של האויבים שלנו.
"מצד שני, אני לא חוששת למתוח ביקורת על הימין כשצריך. אני לא חוששת למתוח ביקורת על מהלכים מדיניים או על סוגיות פוליטיות. כשאני לא בחופשת לידה, אני מגישה את מהדורת החדשות המוקדמת ב־17:00 ואת מהדורת מוצ"ש, והצופים מכירים אותי ויודעים שאני הגונה ומנסה לא להביע דעה על מתמודדים פוליטיים, לא בשידור ולא בטוויטר. אני חושבת שאני מביאה משהו הגון, מקצועי ונקי. מהצד השני, אני לא מפחדת לצלם טורי דעה ולעשות דברים עם יותר עוקץ. לשאלתך, לא הייתי פוסלת שיכניסו יותר ימנים לערוץ 12, אני אשמח שירחיבו את היריעה, אבל כרגע טוב לי ב־14".
למרות הטלטלה שעברנו ב־7 באוקטובר, עושה רושם שהשיח המפלג חזר לרחובות ולאולפנים.
"רצינו להאמין שלא נחזור אחורה לתקופה שלפני 7 באוקטובר כשירקו על שרים ברחוב, כשפוצצו אירועים. כיום, כשאני רואה מפגינים מחוץ לחינה של אבנר נתניהו - שכל חטאו שהוא בן של ראש הממשלה - ביום הכי שמח בחייו, אני תוהה לאילו תהומות עוד נגיע. זה מצער אותי מאוד. לא רק זה, אלא ששוב אנחנו קוראים מכתב טייסים ומכתב רופאים, והתקשורת נותנת לזה רוח גבית".
"למה עדיין נכנסים לפה פועלים פלשתינים? אם הבנו שרווחה כלכלית לא ממתנת את הפלשתינים, לא בעזה ולא ביו"ש, ואחרי שראינו אותם נכנסים בכפכפים לרצוח ולבזוז, איך עדיין לא הבאנו במקומם עשרות אלפי פועלים מהודו או מסין?"
יגידו החותמים על המכתבים, שהם לא יכולים לשתוק לנוכח האירועים.
"זה כמובן לגיטימי למחות ולחתום על עצומות, אבל כשחבר טוב שלי מספר לי שהוא קיבל מייל מקצועי מהעבודה המבקש ממנו לחתום על מכתב הטייסים, או כשאוניברסיטאות מחתימות מרצים וסטודנטים על עצומות נגד הרפורמה המשפטית, יש כאן בעייתיות חמורה. זה מרי מאורגן שמגיע מפוזיציה. גם את סוגיית החטופים חטפו גורמים פוליטיים כאלה ואחרים, ושימי לב כמה זה משרת את האויב ומזיק למשא ומתן: חמאס משחרר את הסרטונים שלו בשבת או במוצאי שבת, כי הוא יודע שזה בהלימה עם ההפגנות של קפלן, ומשתמש בעצם במפגינים לפי מה שהוא צריך. להגיד 'בוא נלך להפסקת אש' לא פותר את הבעיה, ובטח לא מבטיח לנו שחמאס ישחרר את החטופים. נהפוך הוא, זה מפעיל לחץ על ישראל במקום על חמאס, וחמאס יושב מהצד ומחכך ידיים בהנאה".
יגידו המפגינים שדווקא הימין הוא זה שמעורר מחלוקת שוב כמו לפני 7 באוקטובר. למה לחזור ולהעלות את הרפורמה המשפטית, אחרי שראינו מה קרה בפעם הקודמת?
"אני חושבת שכיום ברור כבר לכולנו שההפגנות על הרפורמה המשפטית לא קשורות באמת לרפורמה המשפטית. תשאלי את האדם הממוצע ברחוב, אפילו את מי שמפגין, מה היא פסקת ההתגברות או מה מפריע לו ברפורמה. רוב הסיכויים הם שהוא לא יידע לענות לך. כבר הבנו שיש פה מאבק עמוק יותר, שורשי, מאבק על ההגמוניה, מאבק על שליטה, מאבק של אנשים שהרגישו שהזיזו להם את הגבינה, שהשלטון הנוכחי או האנשים שמייצגים אותו לא באים להם בטוב.
"בשנה של ההפגנות נגד הרפורמה קיבלתי עלבונות ברחוב מתל־אביבים שבאו אלי, באו לשמעון ריקלין, שהוא תל־אביבי במקור, בעמדה שהיתה לנו אז בהבימה, ואמרו לנו 'תחזרו לשומרון, למה אתם משדרים מתל אביב?' כאילו אסור לנו לגור או לשדר בעיר שלהם. תחושת האדנות פשוט בלתי נתפסת בעיניי. לפני כמה חודשים מישהו בא אלי פה בבית קפה והתחיל לצרוח עלי: 'אחרי מה שאתם עושים בערוץ שלכם אתם באים ויושבים לנו בבתי קפה?!'. עניתי לו: 'אני צריכה לבקש ממך אישור לשבת בבית קפה בתל אביב?'"
בעינייך מדובר בעניין של הגמוניה?
"ראית את כל מי שקפץ על העגלה: ההסתדרות, הנהלת ביג, ראשי ערים, כל מיני גופים שלא אמורים בכלל להביע דעה בנושא, והם מנסים להשבית את המדינה. אני ממש רואה את האבולוציה של ההפגנות. אלו אותם אנשים בכל פעם באמתלה אחרת, אבל ההפגנות הן אותן הפגנות".
ואת רואה את זה, ועדיין נשארת אופטימית?
"אני חייבת להישאר אופטימית בשביל להמשיך לעשות את מה שאני עושה. בן הזוג שלי עולה חדש מאוסטרליה, ואין יום שהוא לא שואל אותי למה אנחנו לא גרים עכשיו על גדות נהר בסידני, מגדלים את הילדה בשקט ובשלווה, בלי טילים מתימן ובלי הפגנות ברחוב. אם לא אאמין בצדקת דרכי, ואם לא אאמין ביכולת שלנו לחיות כאן חיים טובים יותר, באמת אין מה לעשות כאן. אני מוצאת את עצמי בכל יום מסבירה לו למה אנחנו כאן, למה חשוב שיהודים יהיו כאן ולמה אין לנו מקום אחר. בחרתי את המקצוע הזה כי אני חושבת שהמסע שלי הוא לתרום לתיקון ולהפיכת ישראל למקום טוב יותר.
"אני מוצאת את עצמי בכל יום מסבירה לראיין למה אנחנו כאן, למה חשוב שיהודים יהיו כאן ולמה אין לנו מקום אחר. בחרתי את המקצוע הזה כי אני חושבת שהמסע שלי הוא לתרום לתיקון ולהפיכת ישראל למקום טוב יותר"
"אני מאמינה בזה ביתר שאת אחרי שראיתי את החיילים שלנו שנלחמים כתף אל כתף, בלי שמפריע להם מה חושב אחיהם לנשק. אי אפשר שלא להתמלא גאווה ואופטימיות כשרואים אותם, את האנשים האלה, שרובם הגדול מילואימניקים שהשאירו נשים וילדים בבית ויצאו למאות ימים של לחימה".
מה שאנחנו לא יודעים
לפני כשנה הוציאה שמש את הספר "כמה שווה יהודי מת?" העוסק במימון הטרור על ידי הרשות הפלשתינית, ספר שזכה השנה בפרס מולדובן לספרות צבאית. אחד הדברים שהציתו בה את הרצון לכתוב אותו היה רצח של קרובי משפחתה. כך היא כותבת בספרה: "באוגוסט 2023 חיי השתנו. הייתי בבית כשהודעות על שני נרצחים בחווארה התחילו לרוץ בקבוצות הווטסאפ של אנשי תקשורת. למרבה הזעזוע, הפלשתינים בזירה צילמו את תעודות הזהות של הנרצחים, והתמונות גם הגיעו לתפוצה רחבה. כך, על הספה בסלון שלי, ראיתי פתאום את פניהם האהובות של הדוד שלי, סיילס, ובנו אביעד. מחבל הגיע למוסך שבו הם תיקנו את הרכב, והוא ירה בהם מטווח קצר ורצח אותם".
ליטל שמש על הפיגוע בירושלים (ארכיון, 2021) // צילום: משה בן שמחון, דוברות המשטרה
מה יש בספר הזה שלא ידענו קודם?
"יש בו המון מידע, שגם אני לא ידעתי כשניגשתי לכתוב אותו. יותר משהספר עוסק במערכת התשלומים הפלשתינית למחבלים, הוא מותח ביקורת על מדינת ישראל ועל המערב בכלל, שהעלים מזה עין. המשכנו להתנהל מול הרשות כאילו היא סוג של פרטנר. שימרנו קשרי מסחר, המשכנו ואנחנו ממשיכים להעסיק פועלים פלשתינים, כל זאת כשאנחנו יודעים שאבו מאזן מתמרץ, מחנך ומשלם משכורות למחבלים. במשך השנים משרד האוצר לא קיזז משכורות מחבלים, למרות שיש חוק בנדון.
"רוצה לשמוע משהו מדהים? רק לפני שבועיים עבר חוק שקובע כי מדינת ישראל לא תשלם ביטוח לאומי לערבים ישראלים שיצאו לבצע פיגוע. עד אז משפחת המחבל היתה מקבלת קצבת ילדים וקצבת שארים, ואם הוא אסיר בכלא אז גם השלמת הכנסה, כל זה מביטוח לאומי. זאת, נוסף על תשלומים מהרשות. גם מחבלי הנוחבה קיבלו ממנה שכר. כל מחבל נוחבה שהשתתף בטבח 7 באוקטובר קיבל מהרשות הפלשתינית 7,400 שקלים. מהרשות, לא מחמאס".
שמש כועסת כשהיא מדברת על הקונספציה שבה היינו שבויים, ולפיה הרש"פ עדיפה על חמאס. בעיקר כשאנחנו יודעים שספרי הלימוד של מחבלי נוחבה מלפני 20 שנה הם ספרי הלימוד ברש"פ ובמזרח ירושלים כיום.
"בספר אני מנסה להסביר שלא משנה כמה הפתרונות הצבאיים שלנו מדהימים, בסוף קמים כאן דורות של ילדים שמלמדים אותם שהדבר הכי נאצל ומשתלם שהם יכולים לעשות זה לרצוח יהודים. אלה גיבורי התרבות. בתי ספר, רחובות וכיכרות קרויים על שמות מחבלים. לא השכלנו לגדוע את זה כדי שלא נצטרך להמשיך לחיות על חרבנו".
מה אפשר לעשות?
"יש כל כך הרבה דברים פשוטים שהספר מציע לעשות, וממשלות ישראל לדורותיהן פשוט לא עשו. למשל, למה עדיין נכנסים לפה פועלים פלשתינים? אם הבנו ב־7 באוקטובר שרווחה כלכלית לא ממתנת את האוכלוסייה הפלשתינית, לא בעזה ולא ביו"ש, ואחרי שראינו אותם נכנסים בכפכפים לרצוח ולבזוז, איך לא הבאנו עדיין עשרות אלפי פועלים מהודו או מסין שיחליפו אותם?"
הימין מושל כבר שנים רבות. איך זה לא קרה עדיין?
"נפש האדם לא יכולה לחיות במצב של כאוס, אנחנו חייבים לספר לעצמנו שאנחנו בשליטה, גם כשאנחנו לא. האמת היא שהציבור ברשות הפלשתינית היה בוחר מחר בחמאס אם היה יכול. אנחנו צריכים להתעורר מהחלום היפה הזה. אנחנו לא חיים בשכנות לצד נורבגיה או בלגיה - אנחנו במזרח התיכון. הם לא רוצים לחיות כאן לצידנו, הם רוצים לחיות כאן במדינה אחת שהיא לא מדינה יהודית, וככל שנשכיל להבין את זה כך אולי־אולי נזכה להגיע לשלום. הדרך היא רק באמצעות אויב מוכנע, כזה שנטש את התקווה שלו להשמיד אותנו.
"בשנה של ההפגנות נגד הרפורמה קיבלתי עלבונות ברחוב מתל־אביבים שבאו אלי, באו לשמעון ריקלין, שהוא תל־אביבי במקור, בעמדה שהיתה לנו אז בכיכר הבימה, ואמרו לנו 'תחזרו לשומרון, למה אתם משדרים מתל אביב?'"
"למנהיגים שלנו צריך להיות אומץ לעשות את מה שנדרש, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולקוות שאף אחד לא רואה. 7 באוקטובר צריך להיות קריאת השכמה לכל המנהיגים שלנו כיום ולכל המנהיגים הבאים שרוצים להנהיג את המדינה, לזנוח את כל הדרך המעוותת שהתנהלנו בה עד כה מול האויב הערבי".
כיום אנחנו מתנהלים אחרת?
"כן! תראי מה קרה אחרי 7 באוקטובר: גילינו שאפשר לחסל את נסראללה, כשלאורך מלחמת לבנון השנייה אהוד ברק נתן הוראה לא לחסלו. אמרנו לעצמנו שזה יגרום להסלמה, והנה גילינו שאפשר לעשות הרבה מאוד ולא תהיה הסלמה, להפך. הפעם הראשונה שקצת קיבלנו אוויר לנשימה היתה במבצע הביפרים. עד אז היינו כולנו תשושים, מיואשים, מוכים והמומים מעוצמת מתקפת חמאס. אחרי הביפרים חזר לנו קצת האוויר לריאות, ואיתו תחושת הגאווה הלאומית. הבנו שאנחנו יכולים להכות באויב - ולהכות בו בעוצמה.
"ומאז, תראי איזה היסט, איזה שינוי עבר המזרח התיכון בשנה האחרונה: משטר אסד קרס, נסראללה חוסל, סינוואר, דף... כלומר, כשאנחנו רוצים - אנחנו יכולים. צריך להפסיק להיות שבויים בקונספציה שאסור לנו להרעיד את אמות הסיפים של אויבינו, ולהבין שככל שנכה בהם יותר חזק כך נפחית את השאיפות שלהם להשמיד אותנו".
נקודת מפנה
ליטל מאמינה ש־7 באוקטובר היה נקודת מפנה בהתנהלות של ישראל מול אויביה, ומקווה שתשכיל לנצל שעת כושר זו, במיוחד בקדנציה הנוכחית של טראמפ, לבצע את כל התוכניות הצבאיות שהקפאנו ב־20 השנים האחרונות, בכל החזיתות. "אנחנו חייבים לגדוע מהשורש את המפלצת הזו, שתפחה פה לאורך השנים. אין לנו ברירה אחרת. חייבים שזו תהיה נקודת מפנה, ומעל לכל - שחלקים בעם יבינו שהאחים שלהם הם לא אויבים שלהם. שיש לנו אויבים גדולים, ושנלמד לחיות ביחד אחד עם השני על אף חילוקי הדעות".
זה מאוד יפה, אבל יש הטוענים שדווקא ערוץ 14 הוא זה שמלבה את הקרע בעם.
"אני מניחה שכל אחד רואה את הדברים דרך הפריזמה המאוד צרה שלו. אני לא חושבת שערוץ 14 מלבה או מתסיס. בסך הכל, אנשים מביעים שם דעה בחופשיות ואומרים את אשר על ליבם, בטח אצלי בתוכנית. את לא תראי פינת 'ביקורת התקשורת' כמו שנוהגים לעשות בערוצים אחרים בכל שני וחמישי. זה לא בדנ"א שלי, וגם לא בזה של הערוץ".
תני ציון לתקשורת הישראלית כיום.
"רציתי להאמין שאחרי 7 באוקטובר גופי התקשורת יבינו שהם טעו וישנו מסלול, אבל אני רואה שאותם אלופים שמכרו לנו את הקונספציה לפני 7 באוקטובר ממשיכים להיות הפרשנים הצבאיים הראשיים בערוצים כאלה ואחרים ולתווך לנו את המציאות בצורה שגויה.
"ואני לצערי לא רואה שינוי, לא רואה התפכחות, לא רואה גיוון בפרשנים שמביאים לתוכניות. אני לא רואה שינוי בהבנה שאנחנו צריכים לאתגר את צורת המחשבה שלנו על המציאות אחרי 7 באוקטובר. אני רוצה להאמין שגם התקשורת תתפכח ותבין שהציבור, בניגוד אליה, כבר מבין את המציאות לאשורה".
שנים היית פעילה מאוד בתחום ההסברה. איך היית מסבירה את ישראל כיום?
"במשך שנים התעסקנו בלהסביר לעולם שהמצאנו את הטפטפות ואת עגבניות השרי, במקום להגיד 'ווי אר דה אנדיג'נס פיפל. אנחנו המקומיים בחבל הארץ הזה כבר 3,000 שנה'. גנבו לנו את הנרטיב, המציאו נרטיב שקרי מתחת לאף שלנו וסיפרו אותו לעולם".
איך הנרטיב הפלשתיני הצליח כל כך?
"ההצלחה שלהם נשענת על שני דברים: העולם באופן כמעט אוטומטי בוחר לעמוד לצד החלש, וברובד העמוק יותר - אנטישמיות. אנחנו רואים את האובססיה של גופי התקשורת בעולם להעדיף לסקר את מה שקורה בישראל על פני כל אזור סכסוך אחר על פני הגלובוס, וחלק גדול מזה גם נובע מאנטישמיות. תוסיפי לזה גם סכומי כסף אדירים שנשפכים מהעולם הערבי לקמפוסים בארה"ב, ל'אל־ג'זירה' שממומנת מכסף קטארי - ואת מקבלת את הנרטיב הזה מכל הכיוונים.
"גם הרשתות החברתיות מוצפות במסרים פרו־פלשתיניים בזכות אותם כספים. ראינו בתחילת המלחמה איך אינסטגרם וטיקטוק ממש חסמו תוכני הסברה ישראליים ונתנו הרבה יותר רוח גבית לפלשתינים. גם מספרית, אנחנו מעט יהודים מול 300 מיליון מוסלמים שמקיפים אותנו. לאדם ממוצע באירופה או בארה"ב אין דרך אחרת לצרוך מידע, והוא משתכנע. אבל דווקא כיום, אחרי 7 באוקטובר, כשמחבלי חמאס פלשו לקיבוצים וליישובים בדרום, ולא להתנחלויות, צריך להשתמש בזה כמנוף ולדאוג לכך שהעולם יבין שזה לא קשור ל'כיבוש'".
בעוד 20 שנה יהיה יותר סיכוי לליטל שמשיות, הנשים המזרחיות הימניות מהפריפריה? יהיה להן יותר קל ממה שהיה לך?
"חד־משמעית, אבל אני לא חלק מהשיח המתמסכן. אני אומרת: תעבדו, גם אם קשה. נעשה את מה שצריך לעשות ונגיע לאן שצריך להגיע, גם אם זה ייקח עשור יותר. אבל בסוף־בסוף נגיע לנחלה".
