"אי אפשר לחיות כל הזמן לפי הציפיות": המהפך של הדג נחש

כמעט 30 שנה לאחר שהוקמה ו־25 שנים מאז הוציאה את "המכונה של הגרוב", אלבום הבכורה - להקת הדג נחש יכולה להודות עכשיו שבתחילת הדרך היה נראה ששלושה עשורים קדימה לא באמת תהיה להקה. מילא שלושה עשורים: לרגעים - אמנם ספורים, אך כאלה שנחקקו ונצרבו עמוק בתודעה הקולקטיבית שלהם ושמתווכים החוצה מדי פעם כשעולה בהם זיכרון של אותה תקופה - היה נדמה שכל הסיפור לא יחזיק יותר משנה.

כמו, למשל, בשתיקה ששררה בוואן שלהם ב־1998 בדרך חזרה מהאמפיתיאטרון של "יד לשריון" בלטרון, שם היו מתוכננים להופיע כחלק מ"פסטיבל הנבואה", הפנינג אקראי־משהו שהוגדר על ידי מבקרי תרבות "אחד האירועים ההזויים בתולדות המוזיקה בכלל וישראל בפרט", אך שכלל שמות של אמנים בינלאומיים מוכרים. את הלילה ההוא הם זוכרים היטב גם היום.

"עוד לא הוצאנו אז אלבום, עוד לא היה כלום", נזכר דוד (דודוש) קלמס, מפיק וקלידן ההרכב. "היו אמורים להופיע באמפיתיאטרון ראן די אם סי, כימיקל בראת'רס, אקסנטריקס, הדג נחש ושב"ק ס', ובגלל עניינים טכניים בסוף לא הופענו בכלל. זה לא שהופענו וביצענו שיר אחד - בכלל לא עלינו לבמה. המנהל שלנו דאז בא לדבר עם ההוא עם השיער הארוך מהכימיקל בראת'רס, כי הם בדיוק היו אמורים לעלות, והוא ענה לו: 'With all due respect to your small and miserable band, we have a contract and we’re gonna go onstage at 2:00 a.m. Bye bye'. (בתרגום מדויק: "עם כל הכבוד ללהקה הקטנה והאומללה שלכם, יש לנו חוזה ואנחנו הולכים לעלות לבמה בשעה 2:00 בלילה"). ואלה כימיקל בראת'רס, גדלתי עליהם".

"זו היתה אמורה להיות הפריצה שלנו", מוסיף הגיטריסט יאיא כהן אהרונוב. "במקור היינו אמורים לחמם את ראן די אם סי, שב"ק ס' היו לפנינו. שכרנו מסוק שיפזר פלאיירים של הלהקה מלמעלה. היה איחור בזמנים, אז ראן די אם סי העיפו אותנו, ואז הזיזו אותנו שנחמם במקום את כימיקל. ואז גם הם העיפו אותנו. פשוט נסענו בוואן וראינו את כימיקל מופיעים. יצאנו כפופי ראש".

במחי תקלה אחת, לילה שעל הנייר אמור היה להיות זיכרון מדהים לכל החיים וצעד מקדם קריירה - הפך לטראומה, או לכל הפחות שיברון לב. "חסכנו הרבה כסף על זה שביטלו את ההופעה ההיא", צוחק שאנן סטריט, הסולן. קלמס מוסיף: "אבל תראה, זה קרה ב־98', לפני שהיו לנו חמישה, שישה, שבעה, שמונה, עשרה שירים. קיבלנו פה בוקס בבטן והמשכנו, זה לא שבר אותנו".

החלום ושברו

הסיפורים והמאבקים לא מסתיימים שם. גם אחרי שהפכו להצלחת ענק ישראלית ולאחד ההרכבים הוותיקים, האהובים והעקביים בארץ, החלום לכבוש את ארה"ב עוד קינן בהם - עד שנגנז לטובת מציאות מפכחת בפסטיבל SXSW המפורסם, שמתקיים מדי שנה באוסטין שבטקסס.

אלון: "זה שאנחנו במקום אחר לא אומר שבשנה הבאה לא נשפריץ איזה אלבום מחאה. אנשים כל הזמן מצפים ממך דברים ומחילים עליך את הרצון שלהם. אז תנועת המחאה גדולה, ואנחנו מחבקים ואוהבים אותה, אבל אי אפשר כל הזמן לחיות לפי הציפיות"

"הופענו אז בכל העולם, ארבעה שירים שלנו הופיעו בסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן'. המחשבה שלנו היתה 'אנחנו שרים בעברית ורואים שאנשים נהנים - אז למה שלא נעשה את זה גם באנגלית?'" מספר יאיא. "היה לי חלום שנצליח בחו"ל, והפסטיבל היה הזדמנות לפגוש אנשים מהתעשייה, לחלק כרטיסי ביקור. שמו אותנו על במה של אמני היפ הופ מכל העולם, נתנו לנו את הכבוד להופיע אחרונים. כל השבוע שלפני כן הסתובבנו והזמנו אנשים להופעה. היו שם גם כמה עשרות ישראלים. ואז הכל התארך והתעכב, ורגע לפני שעלינו המפיקים אמרו לנו 'תקשיבו, יכול להיות שיסגרו אתכם

בגלל שעת העוצר של העיר, אבל בכל זאת תעלו להופיע, תנו בראש'. שיר ראשון - נותנים בראש. שיר שני - מתחילים את 'לזוז', אמצע השיר - פלאק, מורידים את החשמל. באתי לסאונדמן והוא אמר לי 'איט איז וואט איט איז'. זה מה שזה, 1:00 בלילה - סוגרים. ובדבר הזה סגרו לנו את החלום האמריקני. סיימנו את ההופעה, נסענו לשדה התעופה, כולנו יושבים באוטו ושותקים. אף אחד לא מוציא מילה. הדבר הזה שבר אותי".

"זה עוד סיפור שמוכיח כמה הלהקה הזו היא כמו מתאגרף", אומר שלומי אלון (סקסופון): "מקבל אגרוף בבטן, וכמו רוקי בלבואה - חוטף, חוטף, חוטף, קם, ובסוף לוקח את הסיבוב ומנצח במשחק. זה קצת הסיפור של הדג".

אהבה ממבט שני

כבר 30 שנה הדג נחש מנצחים במשחק. עוד לפני שהיה פה משחק - כלומר כשהראפ המיינסטרימי הישראלי כלל בעיקר אותם, את סאבלימינל והצל ואת שב"ק, הם ראו את הפוטנציאל (גם מבלי לדעת זאת באופן מודע) והקימו פה סצנת היפ הופ כמעט מאפס. כבר בתחילת הדרך הם שרו על תופעות חברתיות ומחאות שיקבלו משנה רלוונטיות רק עשורים מאוחר יותר, מהצורך בלגליזציה של קנאביס ועד ליוקר המחיה, והרקידו המונים לצלילי גרוב וטקסטים חברתיים הרבה לפני ש"אקטיביזם" הפכה למילה שמגדירה את דורה.

"זמן להתעורר", שיר הנושא של האלבום שהוציאו ב־2013, לאחר המחאה החברתית שפרצה כאן בקיץ שנתיים קודם, הפך להיות המנון שמלווה ברמקולים כמעט כל הפגנת שמאל. ועכשיו, דווקא כשהמדינה נמצאת באחת מנקודות השפל הגדולות בתולדותיה מבחינה מדינית, ביטחונית, כלכלית, תדמיתית ומורלית, ברגע שהייתם מצפים מהם לשלוף את אחד האלבומים הישירים, החריפים והטעונים שיצרו - הדג נחש בחרו אחרת.

כי "יביע אומר", אלבומם החדש והעשירי במספר, הוא פרויקט שמחבר בין פרקים מספר תהילים לבין היפ הופ, funk וגרוב. עיבודי ביג־בנד של שישה נגנים חילונים לטקסטים מלפני אלפי שנים, שגם היום, ואולי במיוחד היום, נשמעים עכשוויים מתמיד.

"הסיפור של האלבום הזה בעצם מתחיל מגישוש ראשוני מפסטיבל העוד בירושלים", מספר סטריט על הפרויקט, שהחל כמופע והפך כעת לאלבום אולפן. "בשיחת טלפון שלי ושל רותם, המנהל של הדג, עם אפי בניה, המפיק והמנהל האמנותי של הפסטיבל, פתאום אפי אמר 'מה דעתכם לעשות תהילים?' ישר אמרתי כן. הוא היה מופתע מכמה מהר אמרתי כן".

סטריט: "אם אנחנו כן מאמינים באלוהים ואם לא - הרגש קיים בנו, ובמובן הזה ממש לא קשה להתחבר אליו. לדוגמה, יש את השיר 'כי לעולם חסדו'. הבן שלי אמר לי באוטו: 'שמע, זה השיר שהכי יעצבן את הקהל של הדג, זה דוסי מדי'"

זה באמת מפתיע. לא הדבר הראשון שעולה לראש כשחושבים על ההרכב שלכם.
"ידעתי שזה דבר אפשרי, ואפילו קצת התחשק לי לעשות אותו. אני אוהב שהדג נחש לוקחים אתגר אמנותי ובסוף זה יוצא מגניב. זה גם נגע בי באופן אישי, כי היתה פה איזושהי סגירת מעגל עם הילדות שלי, טקסטים תנ"כיים. בקיצור, אני לא יודע למה אמרתי כן, אבל אמרתי. ידעתי שזה הדבר הנכון להגיד. ואז הייתי צריך להביא את זה ללהקה. משה (אסרף, מתופף ההרכב; ע"פ) ישר היה בעניין".

אלון: "עבורי זו היתה התאהבות ממבט שני, כי הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה 'מה זה קשור?'. אלה יותר העולמות של שאנן ושל משה. מהבית שלי, מהמקום שלי, לא באמת היתה לי היכרות עם העולם הזה. וככל שהתעמקנו בטקסטים ובתוכן, הבנו שיש הרבה חפיפה בין העולם שלפני 3,000 שנה והמילים האלה לבין העולם של היום".

איך זה עבד בפועל, למדתם את הספר?
סטריט: "קודם קראתי את הספר בעצמי, לפני ששיווקתי אותו לדג עצמם, כדי לראות שאני באמת יכול לעשות איתו משהו יפה. קראתי תהילים, ובכל פעם שמתי בצד טקסטים שנראה היה לי שהגיוני ואפשר להתעסק איתם - אם בגלל הטקסט עצמו, כלומר התוכן, ואם מסיבות של 'איזה מגניב יהיה לעשות את זה בראפ'. אני חושב שבהתחלה שמתי בצד בערך 50 טקסטים שחשבתי שאפשר להתעסק איתם".

נעזרת בפרשנות? לא תמיד מדובר בטקסטים פשוטים ונהירים.
"פרשנות הבאתי מהבית, מעצמי. ומדי פעם, אחרי שכבר הקלטנו, אם סקרנה אותי הפרשנות - הייתי קורא. אתן לך דוגמה: ב'יביע אומר', שיר קצר, נכתב: 'יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם'. זה הטקסט של כל השיר. הפרשנות שאני נתתי לזה היתה: 'עם כל הכבוד, אם לא שומעים את הקול שלך - בעצם אתה לא מדבר'.

"זו הפרשנות שאני נתתי לטקסט. אם לא שומעים אותך, זה לא נחשב. זה גם התאים לי לדג נחש, כי אנחנו אומרים ומשמיעים את מה שאנחנו חושבים. ואז קראתי פרשנות נוספת לטקסט, שאומרת 'מה שאתה עושה ביום־יום שלך מעיד על מה ועל מי שאתה. זאת אומרת, אל תצטיין ותחשוב שזה מה שמביע את מה שאתה, אלא השגרה שלך היא זו שמביעה את זה. גם זה מתאים לדג נחש"

אהרונוב: "ביום הרביעי של המלחמה הופענו מול המפונים של קיבוץ בארי. התיישבנו מולם, ובחיים לא היתה לנו הופעה כזו שאנשים יושבים בה. אתה לא יודע אם להגיד להם לקום או לא, אתה לא יודע אם אתה רוצה להגיד להם לשיר או לא. מה תפקידי בדבר הזה?"

הרמת לי פה להנחתה. יש מי שטוענים שההיפ הופ הישראלי בוחר דווקא עכשיו לשדר פאן ופיוס, במקום לירות חיצי ביקורת. יש פה חומרים לכמה אלבומי מחאה חזקים, וזה יותר מתאים לדג.

"במחילה, אני רואה את זה אחרת. אני חושב שגם באלבום 'דג לייף' מ־2023 יש מלא מחאה. וגם באלבום החדש, אם אתה חושב על 'אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּֽׁחַד וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵך' - זה אומר: הם נוהגים ככה, אבל אני הולך ישר. זו מחאה, רק בשפה של מזמן".

קלמס: "גם ב'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' אומרים שאלוהים בשמיים אוהב את כל בני האדם, בדגש על כל בני אדם. שם אנחנו רואים את החשיבות שבמשפט".

נכון, אבל אתם עוטפים את המסרים בטקסטים מתהילים. דווקא אתם, שאמרתם שזה "הזמן להתעורר", שיר ששרים בכל הפגנה כמעט. אם אי־פעם היה זמן להתעורר - נראה שזה עכשיו.

סטריט: "אם תלך להפגנות של הצד השני, כנראה לא תשמע אותו".

אהרונוב: "אנחנו גם לא מתייחסים לציפיות מאיתנו וגם אוהבים להפתיע. זה חלק מהדנ"א שלנו. אנחנו אורגניזם חי שמשתנה כל הזמן. לא יהיה אלבום שדומה לאלבום אחר. כשהגענו לשיא ההצלחה שלנו, שברנו, הלכנו והקלטנו את 'בעזרת הג'אם', שהיה אלבום ניסיוני יותר. לא נלך לעשות עכשיו כל מה שמצפים מאיתנו. כמה פעמים שאלו אותנו למה אנחנו לא עושים 'שירת הסטיקר 2'?

"בסופו של דבר, זה מה שפגש אותנו כרגע, ואני חושב שזה חלק מהשינוי הפנימי שצריך לקרות פה.
"אני מחזק את מה ששאנן אמר: בסופו של דבר, חשוב שתהיה בן אדם טוב, תהיה טוב עם עצמך. תרדוף את השלום. 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד'. אנחנו רואים הרבה רשעים עכשיו, אבל במקום לדבר על הרשעים - בוא נדבר רגע עלינו. אל תלך אחרי הרשעים, אלא תראה את החבר שלך, תראה את החטופים. זו בעיניי האמירה של האלבום הזה".

לפני עשור אולי הייתם חוגגים על מצב כזה, אפילו מקליטים אלבום כפול.
סטריט: "אולי יש לנו שני אלבומים שאתה עוד לא יודע עליהם. אנשים פה עבדו על אלבומי סולו. גם במסגרת של הדג וגם לא, אנשים הגיבו אמנותית למצב הזה".

אבל כדג בחרתם להגיב כך. זה מרגיש מאופק, מעודן. לא לגמרי מהעולמות שלכם. באיזשהו מקום הייתם מייצגים נאמנים של חילון.
גיא מר: "לקחת את הדבר הזה, שהוא אולי לא שלנו מבית אבא ואמא ממש, ולהנגיש אותו בזה שאתה שם פוקוס על דברים מסוימים ומחבר את זה לגרוב ולהיפ הופ, זו חשיבה מחוץ לקופסה. זה משהו שבעיניי יכול להתחבב על כל הצדדים - גם על מי שמכיר תהילים ושכל החיים שלו היו בישיבה. מותר לו לשמוע את זה, הוא יכול לשמוע את זה, הוא יקבל את זה בצורה אחרת. וגם חברים שלי, שלא מכירים תהילים, פתאום יכולים להיפתח לדברים חדשים".

אלון: "היתה לנו מטפלת נפלאה שנתנה לנו כלים. כולנו למדנו דברים חדשים, גם על עצמנו בחיים האישיים, ואני ממליץ על זה לכולם. אנחנו הזוג הזה שהחליט לא להתגרש, אתה מבין? אנחנו הזוג הזה שרוצה בגיל 70 להחזיק ידיים ולחייך זה לזה"

אהרונוב: "אני חושב שחלק מהאמירה שלנו באלבום הזה היא הפרשנות של הדג נחש של הטקסטים האלה. יש הרבה אנשים שמדברים עכשיו בשם אלוהים, כאילו הם המייצגים של אלוהים על פני הארץ הזאת. אבל אלוהים הוא לא רק שלהם, הוא גם שלנו, והיהדות היא לא רק שלהם, היא גם שלנו. גם לנו יש מה להגיד ואיך לפרש את הדבר הזה. ואם יש שיר שאומרים בו 'מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם', אז הוא ראה את כולם. זו לא מחאה, אבל זו אמירה ברורה מאוד".

אז זו בעצם הדג נחש בגרסה הבוגרת יותר.
אלון: "כן, אבל זה שאנחנו במקום אחר לא אומר שבשנה הבאה לא נשפריץ איזה אלבום מחאה. אנשים כל הזמן מצפים ממך דברים ומחילים עליך את הרצון שלהם. אז תנועת המחאה גדולה, ואנחנו מחבקים ואוהבים אותה, אבל אתה לא יכול כל הזמן לחיות לפי הציפיות של הסביבה ממך. בסוף אתה הולך לפי צו מצפונך האישי".

ברוח התקופה, הדג נחש עושים היפ הופ יהודי? תמיד יש מי שמייד יחשדו שזו פנייה לקהל חדש.
סטריט: "אנחנו יותר מדי תקועים על דעות פה בארץ הזו. באלבום הזה ובשירים האלה יש איזשהו רגש שקיים אצל אנשים, אם הם דתיים ואם הם חילונים. גם ללא־יהודים יש את הרגש הזה. אז נכון שבתהילים זה מובא מנקודת מבטו של אדם דתי, אבל את הרגש הזה אנחנו כולנו מכירים.

"אם אנחנו מאמינים באלוהים ואם לא, הרגש קיים בנו, ובמובן הזה ממש לא קשה להתחבר אליו. לדוגמה, יש את השיר 'כי לעולם חסדו'. הבן שלי אמר לי באוטו 'שמע, זה השיר שהכי יעצבן את הקהל של הדג'. שאלתי אותו למה, והוא ענה לי 'כי זה דוסי מדי. כי על כל דבר אלוהים ואלוהים'.

"אמרתי לו: תקשיב, גם אני חושב שזה מאוד חשוב וקריטי לדעת ולהאמין שיש חסד בעולם. בכל רגע נתון החסד עוד יכול לצוץ, והטוב עוד יראה את פניו. אז אני לא חושב שאלוהים הוא זה שמחלק את החסד בעולם ושהוא המקור של החסד, אבל אני יודע שיש חסד בעולם. והרגש הזה, שאומר שגם כשאתה למטה אתה יודע שיש טוב, זה דבר מאוד חשוב. זה עניין רגשי בכלל, ולא עניין אמוני".

טיפת נחמה

קשה להתעלם מהקונטקסט שבו הראיון הזה מתקיים - שנה וחצי לתוך המלחמה. גם אם הם כבר מפוכחים יותר היום, הם עדיין מדברים על "שלום־סלאם־פיס', השיר הראשון שכתבו להרכב, אי־אז ב־1996. זאת, למרות ואולי אפילו בגלל הדברים שראו במהלך המלחמה. כמו כל העם הזה הם התייצבו כשנקראו לדגל, עלו על רכבים ונסעו להופיע מול מפונים, משפחות חטופים וניצולים מכל קשת מנעד הטראומה. בעיה מרכזית מאוד בסיפור הזה מסתכמת במשפט - לך עכשיו תזמין אנשים לזוז.

אהרונוב: "ביום הרביעי של המלחמה היינו במלון בים המלח, הופענו מול המפונים של קיבוץ בארי. עלינו לבמה רגע אחרי שבחדר האוכל, בישיבת הקיבוץ שהם עורכים מדי יום, ושבה מעדכנים אותם על מה אפשר להגיד ובכל פעם מתווספים להם שמות של מתים, ממש הקריאו להם את השמות של האנשים שמתו.

"הגענו ללובי של המלון עשר דקות אחרי. התיישבנו מולם, ובחיים לא היתה לנו הופעה כזו שאנשים יושבים בה. אתה לא יודע אם להגיד להם לקום או לא, אתה לא יודע אם אתה רוצה להגיד להם לשיר או לא. אתה לא יודע מה לעשות בכלל. מה תפקידי בכלל בדבר הזה, בסיטואציה הזו כרגע? בסוף איכשהו הם קצת השתחררו, וגם אנחנו קצת יותר השתחררנו. משם נסענו למלון של מפוני כיסופים, שם הבנו שאנחנו צריכים להרים".

קלמס: "גם הבנו שאנחנו שם לא רק כדי לבוא ולנגן, כי אחרי ההופעה ישבנו שם עם אנשים שמאוחר יותר כל המדינה הכירה, לא נזכיר שמות, ושמענו את החוויה שלהם ממקור ראשון. הם היו זקוקים לזה, והם התפרקו לידנו וחיבקו. הרגשתי שמעבר לנגינה, גם הנוכחות שלנו שם היתה חשובה. אנשים רצו לדבר ולחבק ולשתף, זה היה נורא חשוב להם. העניין התרפויטי היה הדדי. ביום השלישי של המלחמה הייתי כמו אריה בכלוב. ידענו שאנחנו חייבים לקחת חלק".

היתה לכם הופעה שממש לא הצלחתם להביא בה שיר נחמה?
שאנן: "אפילו בשבעה שהופענו בה אנשים שרו איתנו. אבל חשוב לי להגיד שבכל הופעה יש כמה אנשים שלא - ודווקא אותם אני רואה. אני אומר לעצמי 'את ההוא לא הצלחתי לשמח'".

קלמס: "אחרי הופעה בעין גדי ניגשה אלי מישהי מבוגרת, ואמרה לי שהיא לא בטוחה שזה היה רעיון טוב לבצע את 'יום שישי', כי זה יום לפני שבת, השבת של הטבח. אתה לא יודע מה יהיה טריגר".
שיר כמו "שלום־סלאם־פיס" עוד רלוונטי בכלל?

אהרונוב: "אלה היו שנה וחצי מאוד כואבות, אבל היו גם רגעים משמחים וגם כאלה שנותנים לך השראה. גילינו את האזרחים של המדינה מחדש. אתה רואה את זה בכל מקום, וזה היה מאוד מרגש ומחזק לדעת שיש פה אנשים ממש טובים. שכחת שזה קיים".

שרשרת אבולוציונית

ביותר ממובן אחד - עצם הקיום של הדג היום רחוק מלהיות מובן מאליו, במיוחד כשמביאים בחשבון שבשנת 2000 הראפ הישראלי עוד היה סוגה לא מפותחת, בלשון המעטה. כן, היו כאן חלוצים - מיאיר ניצני ו"האשם תמיד" שלו, דרך נייג'ל האדמו"ר ושב"ק ס', שכבר באמצע הניינטיז עשתה פה NWA נוסח יבנה, ועד סגול 59 או ערבי החישגוזים של תחילת שנות האלפיים, שהיו מאגדים לבמה ראפרים רבים במה שהיה אז עוד סצנת שוליים - בטח לא כזו שהגדירה את הצליל של התקופה.

אבל גם היום, כשטונה, רביד פלוטניק, פלד וחבריהם שולטים ברדיו הישראלי ומפרקים אולמות, חברי הדג מעדיפים לחשוב שהיו חלק משרשרת אבולוציונית, אבל לא בעלי חזון שראו את הפוטנציאל הקיים באקלים הצחיח, במדבר שהיה אז ז'אנר ההיפ הופ כחול־לבן. בטח לא סנדקים של סצנה.

"אני לא חושב שבאנו לזה ממקום של 'אין היפ הופ וצריך לבנות את זה'", אומר מר. "המחשבה היתה: זה מה שקורה בלוס אנג'לס - למה שלא נעשה את זה בעברית? בהתחלה זה היה מוזר לאנשים, כי אנחנו בדיליי של עשר שנים מהעולם, למרות שזה מצטמצם. אבל ההרכב הזה לא בא במטרה להגיד 'וואלה, יש פה הזדמנות להפריח את השממה'. אתן לך את הגרף: כשהתחלנו לא היה פה הרבה מזה, נכון? ואז היה איזה שיא מטורף, וזה נפל.

"אחרי זה היה איזה רנסנס חדש להיפ הופ, ועכשיו הגענו לימים שבהם 30 שנה אחרי, איפה שאתה לא זורק אבן - אתה פוגע בראפר. בעיניי זה מה שמשאיר את הדג נחש רלוונטית, גם כשהיא בת 30. זה התחיל איתנו ועם עוד כמה משוגעים, המתמידים נשארו, וזה הגיע לאן שזה נמצא היום".

זה לא תמיד נשאר כך. למען האמת, היו רגעים שבהם גם הם כמעט הלכו בדרך שבה הלכו שלל הרכבים מזמנם, שהתפרקו או נפרדו וחזרו עם הזמן לפרקים ב' וג'. בשיא הקושי, הם מספרים, הם נעזרו בשירותיה של מטפלת קבוצתית, שעברה עימם עשר שנות טיפול. "פשוט עשינו מלא־מלא כסף בתקופה הזאת, והכסף עלה לנו לראש", צוחק מר. "התחילו חיכוכים בלהקה באותה תקופה, באמת בשיא ההצלחה, והלכנו למישהי שקצת תוריד אותנו לרצפה".

אהרונוב: "אני חושב שצריך להתגאות בזה. הדבר הזה מייצג חיבור. כי אנחנו שישה אנשים שצריכים להחזיק מעמד ביחד ולהיות חלק ממשהו חי, משתנה. משהו שעדיין כיף לנו לעשות ביחד. רואים את זה שאנחנו נהנים על הבמה. אז במקום שבו להקות בדרך כלל מחליטות להיפרד בגלל אגו או בגלל קשיים, כי הוא רוצה ככה והשני רוצה משהו אחר - בחרנו להיאבק. אמרנו: 'אוקיי, אנחנו לא נלך על זה, אנחנו רגע נלך לנסות לשפר את הדבר הזה, כי אנחנו מאמינים בו'".

מה היה שונה בכם מאשר בהרכבים אחרים?
אלון: "היתה לנו מטפלת נפלאה שנתנה לנו כלים. כולנו למדנו דברים חדשים, גם על עצמנו בחיים האישיים, ואני ממליץ על זה לכולם. אנחנו הזוג הזה שהחליט לא להתגרש, אתה מבין? אנחנו הזוג הזה שרוצה בגיל 70 להחזיק ידיים ולחייך זה לזה".

לא קל להיות אופטימיים פה, בטח לא להיות קונצנזוס. מצד אחד יגידו לכם "מה אתם מדברים על שלום בכלל?", והצד השני יאשים שההתעקשות שלכם לראות את הטוב היא בעצם התקרנפות.
סטריט: "הייתי מפנה את מי שמפלגים בעם - ויש כאלה אנשים, חלקם בממשלה - לטקסט אחד שאנחנו מבצעים: 'דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי; וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם. תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי'. כלומר, אם הדג נחש באים מחיוביות ומאהבה וכותבים שיר, לא כדי להרוס אלא כדי לשפר ולתקן, ועל זה אנשים רוצים להוציא אותנו מהמחנה ואומרים שאנחנו בוגדים - אז הבעיה היא לא אצלנו, אלא אצלם. וזה כתוב בתהילים. אני רואה את זה כתשובה לטוקבקיסטים. על זה שאני בא בטוב אתה שונא אותי? אל תחפש את הבעיה אצלי, חבוב - אתה זה שצריך להתפכח".

הדג נחש יופיעו ב־16 במאי בפארק אוסטרליה במשגב, ב־23 במאי במועדון הבארבי בתל אביב, וב־5 ביולי בזאפה אמפי שוני בבנימינה.