כשהדג נחש הוקמה ב־1996, ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, הארץ סבלה מפיגועי טרור ועמדה תחת איומים מבחוץ, והמחנאות הפוליטית היתה קיצונית מתמיד. תריצו קדימה 27 שנה - ולא הרבה השתנה כאן, לפחות לא מבחינה פוליטית־חברתית.
דג לייף - הדג נחש
מה שכן קרה זה התפתחות כמעט בלתי נתפסת של סצנת היפ הופ כחול־לבן, שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים, מביאה אלפים לפארקים ותופסת את מקומו של הפופ המזרחי, ששלט במצעדים עד לפני כמה שנים. קשה לדמיין את אנשי הסצנה - שבראשה כיום טונה, רביד פלוטניק ואחרים - נהנים מההצלחה הזו, אלמלא שאנן סטריט וחבריו (וגם סאבלימינל והצל בצד השני של המפה הפוליטית) היו מצליחים להביא את ההיפ הופ למיינסטרים.
החדשות הרעות הן שהמדינה, שתפסה מאז ומעולם מקום משמעותי ביצירה של ההרכב הירושלמי, לא רק לא פתרה את הבעיות שלה, אלא הוסיפה להן אתגרים חדשים. החדשות הטובות הן שגם כיום, באלבום האולפן התשיעי שלהם, "דג לייף", הדג נחש ממשיכים להצביע על עוולות, מנסים להנעים קצת את הסבל הקיומי ומוסיפים להוות מצפן מוסרי.
גם הם מודעים לנדירות שלהם, וחשוב מכך - לאלמנטים שהפכו אותם נגישים לשלל מגזרים. "כל הדרך מהשכונה אל הלב של המדינה", הם חוגגים את עצמם בשיר הנושא (הפחות מוצלח שבשירי האלבום, מטעמי שורות מאולצות כמו "משוגע כמו טבעוני באטליז"); "עיר האלוהים" הוא שיר אהבה עדין ויפה לירושלים, שמקבל אותה על כל מורכבויותיה; ו"חוץ מזה לא צריך כלום" מקושט כלי הנשיפה מזכיר את הדג נחש של 2003.
יש עוד לא מעט טוב בין 14 השירים כאן: "ואלס עם שאנן" מגולל את סיפורי השירות המצמררים ביומיומיותם של סטריט; "אחד אחד" מובל הגיטרות הוא ד"ש לרייג' אגיינסט דה מאשין; תפקיד השירה של לאה שבת ב"אי אפשר לשקר את הלב" המצוין מזכיר שצריך עוד ממנה ברדיו הישראלי; ו"שניפגש רק בשמחות" עם עדן חסון, לצד היותו שיר שמבהיר כי חברי הדג כבר מזמן לא ילדים, מציג צד קליל ופחות אקטיביסטי.
23 שנים אחרי שפרץ, ההרכב, שהיתה לו מודעות חברתית עוד לפני שזה היה מגניב, ממשיך להזמין אתכם לזוז, ולדחוף גם כמה מסרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו